זמורה, ביתן, מודן – הוצאה לאור
תל אביב, 1979
פרק 14
וכך קרה ששלף בליל-שישי אחד חוזר מודפס בסטנסיל שהגיע עוד למקום עבודתו הקודם במשרד-המשפטים. ובחוזר נאמר שמתארגנת קבוצה להתנחלות בשומרון, במקום הנראה תל-פֶגֶ'ה – מַפְגוֹר בעברית, גבעה היסטורית גבוהה, לא רחוק מהקו הירוק, שרואים ממנה את הים ואת פרדסי השרון, או השומרון, "ועם ארבעה כיווני-אוויר," התלוצץ.
"תגיד, אתה נפלת על הראש, או מה?"
"אוֹ.קַי אַתְ שוב מתחילה?"
"הצחקת אותי. לעזוב את תל-אביב וללכת לתל-פג'ה?"
"אל תקבלי את זה תיכף באופן אישי, טוב? בואי נאמר כך – איפה יהיה לנו בחיים סיכוי להגיע פעם לבית לבד, וילה פרטית עם חצר גדולה ובמרחק של שלושת-רבעי שעה בלבד נסיעה מתל-אביב? אה? וגם עוזרים קצת לבנות את הארץ."
"פאנטאסטי. אני עוד מבינה אם הולכים להתיישב בבקעה, על הגבול, לפחות יש לכך הצדקה ביטחונית. אבל על יד כפר-סבא? מה זה, התנחלות דה-לוקס?"
"בסך-הכול, איה, מה שאת אומרת חסר כל היגיון."
"אני?"
"כן. אולי תסבירי לי, בבקשה – על הירדן מותר ליהודים לשבת, אבל כאן קרוב, על ידי כפר-סבא או נתניה, אסור? אני מתחיל לחשוב שאת עוד מושפעת מהדעות של אוּרי בן עמי האוהב-ערבים הזה."
"הוא לפחות נשאר בתל-אביב ולא נדחף לגור ביניהם."
"בטח, למה שיידחף לשם, הפאראזיט! מה רע לו כאן? – הלא הכול בא לו ישר מן המוכן על חשבון הציבור, ומהחברים שלו בטלוויזיה וברדיו, שמתפרנסים מכך שמשמיצים את המדינה, כול היום רק אש"ף-אש"ף, כול היום."
"אל תעשה לי חור בראש. לא רוצה לשמוע פוליטיקה. אתה פשוט מקנא! – רמי קדומי בקדום, מתאים מאוד, ממש סמלי!"
"יותר טוב שיֵשב שם פארוק קדומי?"
"אולי אנחנו באמת קרובים? תאר לעצמך, משפחת קדומי בגילגל, בגילגמש, בחארת-אל-טאנק ובסאמטוכה, מתכבדת להזמינך לכנס המשפחתי השנתי של בני-דודים בתל-פג'ה!"
"מפגור. אפשר לעשות צחוק מכל דבר, מַיינְד-יוּ."
"ומה נעשה עם הדירה כאן?"
"נשכיר, מה יש? אם נראה שלא הולך, יש תמיד לאן לחזור."
"ולא איכפת לך לגור שם בתוך הדתיים האלה, עם ציציות, שלא יתנו לך לנסוע בשבת לים, וכל הערבים יעמדו מסביב על הגבעות ויצחקו ממך, בגטו?"
"זאת כבר סתם דמגוגיה. כי אל"ף – זה בכלל לא גרעין דתי, אלא פקידי-ממשלה ועובדי התעשייה האווירית. ובי"ת – יותר טוב לך לגור בכלובים האלה כאן, ושהילה, טַאץ'-ווּד, שוב תיפול – "
"ויותר טוב לך שיחזיקו אותה שם בשדה. ליד שכם, כמה ערבים ויאנסו אותה כמו את דינה?"
"דינה, דינה, מה זה כל ההזיות האירוטיות שלך? אונסים, אונסים. אפשר לחשוב שאנחנו עדיין בשנות תרפ"ה-פ"ו."
"אפשר לחשוב שהיום לא אונסים. אתה פשוט לא קורא עיתונים."
"אז לפחות תראי מה ההבדל בין שם לכאן. פחות פושעים. פחות מסוממים ובלי כל הזונות החצי-ערומות האלה שמשתזפות בקבוצות על כביש חיפה-תל-אביב – "
"מה יש, עומד לך מהן?"
"תפסיקי..."
"ואיפה תלך לשחות, מאניאקוּש? על הסלעים? על הגבעות? איפה שהיו מקריבים קורבנות לסמטוכה? – עם כל הבתולות ועגל-הזהב והעשתורת?"
רמי התבלבל כשהזכירה איה את הבריכה בהקשר הזה, וחשש כי ניבעו מצפוניו. אותה פרשה מחורבנת עם השחיינית שמעיקה עליו מיום שאורית'תלה נפלה מהמרפסת. אך בדיוק באותו רגע צילצלו בדלת, והוא התעשת, סוגר בשיניו-ממש על מילת-וידוי ראשונה שעמדה על לשונו. מאניאקוּש אחד, רוצח-בתו, מעלה קורבן-ילדים למוֹלֵך!
חיימסון ומירה הופיעו.

"מה שלומך יא-פרופיסור!" התרומם רמי על קצות אצבעותיו וטפח לחיימסון בחיבה על גבו.
אלה היו ימיו הטובים של אפריים. מירה דאגה לו וטיפחה אותו והיתה גאה בו כאילו זכתה בבחור המבוקש ביותר בתל-אביב. כשהוזמן להופיע פעם נוספת ב"כלבוטק" הלכה איתו לבית-המסחר המפואר ביותר בעיר והכריחה אותו לקנות לעצמו ז'אקט על פי האופנה האחרונה, ולזרוק את הישן. חיימסון, שהיה קשור מאוד לבגדים ולחפצים ישנים, סבל ייסורים כאשר הוכרח להיפרד מן הבגד, כאילו היה נשוי לו ובאה מירה והפרידה ביניהם.
התגובות על הופעתו ב"כלבוטק" הפעם היו נלהבות. "נעשית צעיר בעשר שנים," אמרו לו במשרד. הכול היה חדש עליו – הז'אקט, החולצה, העניבה, המשקפיים בעלות המסגרת הרחבה. ולא אחת מן המורות שהיו מרחמות על מירה ברווקותה ניגשה אליה עתה בחדר-המורים ואמרה:
"איזה בעל נחמד יש לך. ראיתי אותו אמש בטלוויזיה."
ומירה היתה חוזרת על המחמאות בארוחת-הערב.
אימו של חיימסון היתה באה לעיתים קרובות, מבלי להודיע קודם. מתנהלת בכבדות במעלה המדריגות בגלל משקל גופה העודף, ואוכלת ומדברת ומשיאה עצות. ואם אירע שפגשה את מירה לבדה היו נושאי השיחה: "האם אפריים טוב במיטה? האם הכול בסדר אצלו? אז למה את עוד לא בהריון? אסור לחכות. אתם כבר לא כל-כך צעירים. אני רוצה גם כן קצת נחת. נכדים. נכדים."
ולעיתים היתה מצטרפת לשיחה אימהּ של מירה, שלא העזה לבוא בלי לטלפן ולשאול קודם רשות מבתה. שתי האימהות מצאו שפה משותפת ביניהן בכל הנושאים הקשורים לחיימסון ומירה. מביאות בקופסאות ובצנצנות כל אחת מתבשיליה, ומטעימות זו את זו ומספרות כיצד הכינו כל מאכל. והכול במטבחה של מירה, שמשתדלת לשמור על קור-רוחה ועל חיוכה המלאכותי והחביב. זה החיוך שבזכותו קנתה לה מעמד חזק-למדי בבית-הספר, וחיבבוה בעיקר זרים, עד שלא עמדו מקרוב-יותר על קשיחותה.
חיימסון היה אוכל בשקיקה מכל מה שהוגש לפניו, כאילו רק כך הוא רגיל, ולא ניזון כל שנות רווקותו בלחם-יבש וגבינה וקופסאות-שימורים. הצרבות שלו התמעטו. שלוש נשים עמדו עליו להאכילו ולהשביע רצונו. גם תחושת הנמלים הרוחשות בשופכה נגוזה, תודה-לאל. ובלילות היתה מירה מתעלסת עימו כאילו הוא אמור להחזיר מאונו ולשדו מה שהאכילוהו במשך היום. ולעיתים היה מהרהר דווקא אז במה שיגיד לדניאל פאר בפעם הבאה, אם יזמינוהו ל"כלבוטק" – ובהרהורים אלה מעכב את פליטת-הזרע ועומד בציפיותיה המופלגות של מירה ממנו, ומוציא אותה מגידרה מרוב חמדה, טאך, טאך, טראחח... –
מירה עלתה אותה תקופה כפורחת, ירח-הדבש נמשך ונמשך. בזיעה ובחושך היתה מבקשת דברים, עולות בה גם מילים ומחשבות פראיות. לעיתים הפצירה בו שירשה לה "לשבת על הצוק," כלומר שתנהג היא כגבר במיטה. חיימסון היה שוכב אז על גבו כמו אישה ענקית ומתמסר לה, למירה, ולמחרת היתה מירה מהלכת בקושי ובזהירות, כמו אחר מסע מפרך. זה עורר עליה גלי צחוק חשאי בכיתותיה, והיא כאילו איבדה משהו מן האוטוריטה שלה דווקא עכשיו, בהיותה מאושרת. גיחוך בוסר מרגיז יש ועלה כשהיו נשמעות בכיתה מילים כגון: "שעות נוספות," – "קריעה," או "קריאה חוזרת."
מאז נישאה מיעטה מירה לקרוא. איזו רתיעה ועייפות נפשית עלו בה כלפי המילים הנדפסות, והיתה ממשיכה ללמד על פי הזיכרון, ממה שהכינה פעם, על פי רשימותיה, ואינה מסוגלת לחזור ולקחת ליד אפילו דף אחד של עמליה או יונה או אייריס או זלדה או הדרה או וירג'יניה או אפילו נאטאלי – ובמקום כל אלה החלה בולעת בלהיטות גיליונות "לאישה", ומחביאה אותם כמאוננת שחוששת פן ייוודעו הרגלי הקריאה שלה. אך איה גילתה אצלה צרור של גיליונות "לאישה" ושוב לא הניחה לה עד שהיתה מירה מביאה לה לקריאה כל חוברת לאחר שסיימה קריאתה.

מירה ניצבה קטנה ליד דמותו הארכנית של אפריים.
"תבואו לבקר אותנו באוהל?" שאלה איה, מדשדשת בנעלי-בית ישנות.
"אתם יוצאים לפיקניק?"
"אנחנו יוצאים להתנחלות."
"אז כבר התחלתם לארוז?" שאל חיימסון לתומו.
"לא. זאת המהפכה הרגילה." השיבה איה. "הגיע הזמן שתדע שאני לא פדנטית כמו אשתך."
"כן. מירה באמת בסדר גמור."
"חכו עד שיהיו לכם ילדים. וחוץ מזה תשמעי מירוּשׁ," אמרה איה, "אני מִסֶדֶר וניקיון לא מתפעלת, מתחת למסווה של כל הבתים המטופחים יש אותו בלגן, אם לא יותר. אצלנו אולי אחד ממיליון יודע איך לחיות, איך להגיע לשקט הנפשי."
אורית'לה קירטעה ובאה מחדרה על רגלה, הנתונה בגבס מצוייר בכל צבעי הדיו. מירה הביאה לה חולצת-טריקו מודפסת עם אותיות שמה. יובלי החל בוכה במיטתו לשמע השמחה, והיה הכרח להביאו אף הוא. הוא זחל על הרצפה ושיחק בברווז-על-גלגלים שהביא לו אפריים. אחר-כך התרומם. נאחז בכורסאות, מנסה לצעוד, לפעמים נופל, אך לרוב מצליח. כה רבה היתה הצלחתו עד כי משך את מפת השולחן-שבפינה והטיל על הרצפה אשד של עיתונים, משקפיים, זנבות סיגריות ואפר, גפרורים, עפרונות, מכשיר-טלפון ועוגיות.
רמי התרוצץ בחדר כשהוא מרים, מזיז, תופס, נתקל, ומשתדל כדוגרת שאוספת אפרוחיה. איה הסתכלה בנעשה בשיוויון-נפש מעושה. "עם אבא שכזה," אמרה, "לא פלא שהילדים גדלים מופרעים. חסרה להם דמות-אב בבית – "
"אם את חושבת שאני אכה אותם," אמר רמי, "אז תלכי את לפסיכיאטר."
ואז היכתה אורית'לה את יובלי משום שהעביר בעט-ציור קו-אדום על חולצתה החדשה. ורמי, כמכבה שריפה חדשה, הטיל עצמו אל לב הסכסוך, מחבק, מנשק, מפציר, מבטיח חולצה חדשה, ובלבד שיהיה שקט.
"תראו את הקיסינג'ר הזה!" העירה איה. "הוא קונה שקט."
"אולי תפסיקי לעמוד שם ותעזרי קצת!" אמר רמי. "לא אני אשם בכל מה שקורה בבית הזה. ואם הילדים יגדלו מופרעים – זה יהיה בגללך."
"אמרתי לכם," אמרה איה. "חכו, חכו שיהיו לכם ילדים!"
"אולי יותר טוב שנלך?" הציע חיימסון. בדיבוריה, בחולצה המרושלת ושערה הפרוע – איה הרגיזה אותו, למרות חלקת החזה החשוף. הוא היה אסיר-תודה למירה על נקיונה. אף לא שמץ של ריח-זיעה או צל-צילו של סירחון אחר בגוף. אך איה לא הניחה להם ללכת. בהתנפלות מהירה אחת תפסה את יובלי, מפרפר ובועט, והכניסה אותו חזרה למיטתו מבלי לשים לב לבכיו המר, אורית'לה הוכרחה אף היא ללכת לישון, למרות תחנוניה להישאר עוד קצת ולהסתכל בטלוויזיה. רמי נותר מן הצד, כמיותר, וכשראה שאין מתחשבים בו, הצהיר, כמו כדי לשמור על כבודו –
"אני לא מתערב!"
והזמין את חיימסון ומירה לשבת יחד עימו, להתבונן בטלוויזיה.
"אתה מוכרח להרגיז את הילדה, דווקא עכשיו?" אמרה איה. "סגור את הטלוויזיה."
אך רמי לא ויתר. הילדים נרגעו סוף-סוף ואיה שבה לאחר שהסתרקה מעט והחליפה חולצה.
"בסיידר," אמר רמי, לאחר שהשתרר בבית שקט יחסי. "בוא נאמר שמציעים לך לעבור לגור בבית שכולו שלך, לבד, ממש וילה, מחוץ לעיר..."
"בתל-פג'ה!"
"במפגור! וכל העסק הזה שלושת-רבעי שעה בלבד נסיעה מתל-אביב."
חיימסון צחק.
"מה מצחיק?"
"למה שלא תנחלו בסביון, אם כבר?"
"אתם כולכם," אמר רמי בביטול, כמתייאש, "אין עם מי לדבר. אם זה באוהל או בצריף, בלי שום תנאים אלמנטריים, אז זה מותר. אבל אם יש סיכוי לחיות בבתים ממש, כמו בני-אדם, אז זה פסול באמת אפי, זה אורח-מחשבה של פאקירים, אם תסלח לי על הביטוי..."
"ומה עם מכולת, ובית-ספר, ותחבורה? ומה תעשה שם איה כל היום?" שאלה מירה.
"אתם סתם תבוסתנים, אם לא איכפת לכם." אמר רמי. "ומה היה ברמת-אביב בהתחלה? כל השירותים כבר היו מוכנים? בטח – מי שבא ראשון סובל קצת. אבל הראשונים מקבלים תמיד יותר בזול את הדירות. ובכלל, אני מתחיל לראות שהדתיים צודקים. עם אנשים כמוכם, בלי טיפ-טיפה של אמונה, לא יזוז שום דבר בארץ הזאת."
"רמי," אמר חיימסון, "אני נדהם לשמוע אותך מדבר ככה. עוד מעט תתחיל להסתובב לי כאן עם ציציות!"
"זה מה שאני אמרתי לו בדיוק!" בלמה איה את צחוקה, מניחה כף-ידה על פיה, כעומדת להתפוצץ. "הוא! הוא יוותר על בריכת-גורדון כל בוקר? איפה תשחה שם בשומרון – על הר-גריזים, עם הכבשים? – מֶ-מֶה, מ-מה! – במקום כל החתיכות בביקיני ובטנגה?"
"או.קַי. או.קַי." אמר רמי. "תצחקו. נורא אופנתי היום להיות נגד. בעצם אתם כולכם עברתם שטיפת-מוח חילונית. אז מה, תגידו, יותר טוב שאורית'לה תתחיל לקחת סמים בבית-הספר? – ולהזדיין, תסלחו לי על הביטוי – על ימין ועל שמאל. או שיובלי יגדל לי פושע צעיר. אתם יודעים שאצל הנוער הדתי אין שום פשיעה, ואין סמים. אז מה שווה לי כל החינוך המודרני שלכם? כבר יותר טוב הרמב"ן."
"הרמב"ם רצית להגיד."
"שיהיה רמב"ם. שיהיה אפילו רש"י."
"עוד מעט תגיד שזה שאני נוסע בשבת מפריע לאמונה שלך באלוהים!" אמר חיימסון.
"בוא לא נערב את אלוהים," אמר רמי, "טוב? עזוב אותו בצד במנוחה. ליהודי הזה יש מספיק צרות גם בלעדיך. העולם מחורבן. תאמין לי, אני בסך-הכול דיברתי על פתרון-דיור. לנסות, רק לנסות! מה יש לנו להפסיד? לא יילך, תמיד אפשר לחזור לרמת-אביב."
"לפחות אותה לא יחזירו."
"למה לא, אפי? אם הסטודנטים הערביים באוניברסיטת תל-אביב יכולים לקרוא לעיתון שלהם 'שֵׁיח'-מוּנִיס'!"
ואז הגיעה שעת הסרט בטלוויזיה, וכולם השתתקו.
"ואל תחשבו שמה שקרה לאורית'לה לא השפיע עליי!" פלט לפתע רמי בקול-הבאס העבה שלו, קול שעמד תמיד בניגוד לקומתו הקטנה, שנבלעה בכורסה.
"די, די, שקט, שקט, מספיק כבר לדבר שטויות." היסתה אותו איה. "שיהיו בריאים. אפשר לחשוב שבתל-פג'ה יש לכל הילדים כנפיים כמו מלאכים קטנים, ואף אחד מהם לא נופל, שלא לדבר על נחשים ועקרבים, בין הסלעים!"
"במפגור! שְׁמֵיינֶה – " תיקן רמי, שומר לעצמו את זכות המילה האחרונה.

*
בחוזרם הביתה מרמת-אביב הלכו חיימסון ומירה כברת-דרך בשתיקה, כשהוא מוצץ סוכריה-נגד-צרבת. רבים התפלאו כיצד פקיד במעמדו של חיימסון, עוזר-למפקח-מחוזי-על-סימון-מוצרי-צריכה-במשרד-המסחר-והתעשייה – – אין לו מכונית. אך הסיבה לכך היתה פשוטה – חיימסון ניגש פעמים אחדות למבחן לשם קבלת רישיון-נהיגה, ונכשל. והתייאש. ורק לאחר זמן החל טוען נגד תחבורה-מוטורית וזיהום-אוויר בכלל, ושאין הוא מוכן לתרום את חלקו להרבותם.
ארובת-רידינג האדימה והצהיבה במערב. כביש חיפה-תל-אביב המה כאשד כביר. הירקון דמם, ראי שחור וחלק. מדי פעם היה גם איזה רעש של מסוק או מטוס-קל חותר באוויר, לעבר שדה-דוב. בתיהָ של צפון תל-אביב היו כחומה מוארת אשר התמזגה מצד אחד עם תחנת-רידינג המוצפת חשמל כספינה ענקית, ומצד שני היא הולכת ונוגעת בבתים וברבי-הקומות של רמת-אביב ונווה-אביבים.
"על מה אתה חושב?" שאלה מירה.
"לפעמים, על אלוהים."
"נעשית דתי?"
"לא. להיפך."
"אתה מאמין שאלוהים קיים?"
"אני לא יודע. אני רק יודע שאני לא יכול, לא מצליח להאמין בו. שאני חילוני לגמרי. וגם אילו רציתי לא הייתי יכול להשתנות, כי אני לא מסוגל להאמין. הנה, רק לפני כמה ימים, ריאיין ראובן ברנע בטלוויזיה..."
"עמליה אומרת שכאשר היא כותבת היא שומעת מלאכים מדברים אליה ממרום."
"אני לא מאמין באלוהים של סופרים. הוא סתם קישוט אצלם. לא יותר רציני מההוכחה לקיומו – 'יש א-לו-הים!' – שצעקו אוהדי קבוצת מכבי תל-אביב כאשר נודע להם שזו ניצחה בתחרות על גביע אירופה בכדורסל. לא יותר רציני מההתעוררות של רמי ללכת לשומרון. אני יודע שלא תאמיני לי אם אומר שחוסר-היכולת שלי להאמין באלוהים הוא הרבה יותר רציני מאמונתם השטחית והכוזבת של הרבה אחרים. הינה, רק לפני כמה ימים, בטלוויזיה..."
"אני פוחדת רק מן המוות," עצרה מירה והחזיקה בידו כשהיא מרימה רגל ונוגעת בעקב נעלה שהתעקם, "לחשוב שזה הסוף. ואף אחד לא מבין מה זה. ואף אחד לא יודע להגיד מה יש אחרי זה כי אף אחד עוד לא חזר משם."
"אחרי זה אין שום-דבר." אמר חיימסון כשהמשיכו ללכת. "אני חילוני לגמרי. בעיניי המוות הוא סוף כל הסופים. פוחד? בטח. מי לא מפחד. זה נורא. אבל זו גזירה של גורל בלתי-נמנע. המקריות של חיינו נפסקת יום אחד, ולכל מה שהיה אין יותר שום משמעות."
"אני מתארת לעצמי שאתה לא הראשון שגילה את הדבר הזה."
"לא אמרתי זאת. אמרתי רק שהסופיות של המוות מרגיעה מפני שהיא מראה לנו את המוגבלות שלנו, את קוצר-ידינו. בן-אדם מתרגז ומקווה רק כל זמן שנדמה לו שעוד יוכל לשנות במשהו את הגורל."
"בסדר. כתבי הפילוסופים מלאים מחשבות כאלה. מקוהלת ועד היידגר וסארטר." – היא ביטאה את השמות האלה במלרע. – "אבל אתה פשוט עושה רידוקציה פרטית לאני שלך. לא קראת את 'אני ואתה'!? אתה צריך לחדול להיות גאה כל-כך בסגירות שלך כמו איזו מונאדה קארטזיאנית."
"לייבניץ. דיקארט זה של 'אני חושב'."
"כן. האטומים הם נצחיים. אבל הזולת? לא חשבת על זה? יש שיר של זלדה – "
"תפסיקי עם זה... זה... זה... אני מרגיש כמו איזו מונאדה שעומד לה כל הזמן."
"אז תפסיק לעשות זְזְזְ..."
"לפעמים אני רק מסתכל על כף-יד של בחורה, רואה אצבעות, וכשאני חושב מה היא עושה בהן כשהיא לבד, לאן הן מגיעות – אז יוצא שכל נגיעה קטנה באישה, אפילו לחיצת-היד, יש לה משמעות – "
"שמע, אל תהיה לי מאניאקוּש, כמו שאיה אומרת – "
"סתם התלוצצתי, מפני שדיברת על מונאדות. את מבינה? אם הייתי יכול לעשות לאלוהים מה שאני עושה איתך, אז אולי הייתי גם מצליח להאמין בו."
"אתה סתם מנסה לעשות רידוקציה מחוס מ ר-האמונה שלך – "
"את טועה. אני עושה איראקציה מחוסר-האמונה שלי!"
"בחייך, אפי, תפסיק להיות סתם גס!"
"תגידי, את באמת רוצה ילדים?"
"כן. למה לא?"
"לא מפחיד אותך מה שנעשה אצל רמי ומירה?"
"הגיע הזמן שתתבגר, אפי. וחוץ מזה רמי ואיה הם לא דוגמא בשבילי."
"ילדים של אנשים כמונו הם בשר-התותחים היקר ביותר, אם לוקחים בחשבון את כל ההשקעה בחינוך ובפינוק וצעצועים, ומה כבר העתיד שלהם, מלחמות, הם שייכים למדינה."
"נראה אותך קודם מכניס אותי להריון."
ואז, מתוך איזו התרוממות-רוח, שיחרר חיימסון אוויר ממעיו בתרועה אדירה.
"תפסיק להפליץ!" נחרדה מירה. "מגעיל! לא איכפת לך שאנשים שומעים?"
"אל"ף – אין אנשים בסביבה. ובי"ת –מי יידע שזה דווקא אני? יחשבו שזו את! וגימ"ל – האוויר בתל-אביב..." צחק בקול רם, לבדו.
"אתה והחבר שלך, רמי, שניכם גסי-נפש."
"חבר שלי, באמת?" התחכם. "העיקר תשמעי, אז ראובן ברנע..."

חיימסון לא ידע דבר מכל אותה פרשה שבין רמי ומירה. אף אחד לא סיפר לו. "את לא צריכה לגלות לאפי את כל ההיסטוריה הכּוּסוּלוּגִית שלך," הזהירה איה את מירה. "אבל מה אם ישראל?" – "אז את לא נולדת אתמול, מירל'ה. וסקר-שווקים שיעשה במשרד שלו ולא אצלך במיטה."
אהוד בן עזר
המשך יבוא