אסטרולוג, 2001

פרק שנים-עשר

סבא מאיים בשדים על החניוקים הירושלמיים

על מקום בית סבא וביתנו בנויים היום רבי-קומות. לצורך כתיבת הכרוניקה הישגתי מארכיון הצבא בגרמניה צילום-אוויר שנעשה מאווירון גרמני בשלהי מלחמת העולם הראשונה ובו רואים בבירור, מבעד לזכוכית מגדלת, את המושבה ושדותיה ממעוף הציפור, גם את הבית והחצר של סבא ממש כפי שהיו באותו יום אביב מוקדם.

לרגע נידמה שאם יפשיר הזמן אשר קפא בצילום יתחילו האנשים הזעירים ללכת ברחובות ויהיה אפשר לחזות בחיים של אז כמו בסרט קולנוע ואולי גם כמו בדפים הדוקומנטאריים האלה, שאין בהם אפילו קורט דימיון, הכל מבוסס על תעודות וכתבים שמצאתי בארכיון המושבה ובארכיון המועצה הכפרית ואצל זיקני האיכרים. קצת לקחתי מ"הירקון שבלב", ספרו של בן-מושבתנו אלימלך שפירא, שאת עותקו שבידי אני שומר בכספת הבנק. דומני שלא נותרו ממנו אלא כמה עותקים נדירים ביותר.

לשם בדיקת פרטים היסטוריים אחדים הקשורים לכרוניקה האיכרית הזו הגעתי באביב האחרון לאחוזת ירנטון, ליד אוכספורד, המשמשת מרכז ללימודים יהודיים ועבריים. האסם של האחוזה העתיקה הפך לספריה שבה שמורים הספרים, הארכיון ואוסף גיזרי-העיתונים הארצישראליים של הביבליוגרף החולוני גצל קרסל. קרסל חיבר את לכסיקון הסופרים העבריים וכתב עשרות ספרים ומחקרים ובהם גם את תולדות המושבה שלנו. מצאתי באוספו תיקים גדושים חומר על בני משפחתי שעימם היה מיודד, על זיקני האיכרים במושבה, ואפילו דברים שאני כתבתי.

לא קלה היתה עבודת המחקר והכתיבה בירנטון. מוקף הייתי בנשים צהובות-שיער שעורן לבן כחלב, בצלעיות מעושנות בטעם ברבקיו ובכוסות ענקיות של בירה מקומית, שהייתי שותה החל מצהריים בפאב המקומי הקרוי "ענבים". מצד שני, הרעיונות המוצלחים ביותר לכתיבה עלו בי שם רק בשעת הגילוח בבוקר, אבל לא יכולתי לעמוד כל היום מול הראי ולהתגלח. אילו דודי ההולל אלכס היה חי עדיין – מדי בוקר היה מתגלח באחד מארבעה תעריו, לאחר שהשחיז אותו הלוך-ושוב על פני רצועת-עור – היה מוצא ודאי גם על כך אימרה שנונה מאת אוסקר ויילד.

האחוזה היתה מוקפת עד קצה האופק שדות ירוקים של חיטה ושעורה, שדות צהובים של צמחי הקאנולה המשמשים לאצירת שמן, עצים מלבלבים במלוא פריחתם, ארנבות התרוצצו בשדות, סנאים טיפסו על העצים, ברווזים טיילו בדשא, כבשים וטלאים רעו באחו, הציפורים לא הפסיקו לנתר בכל פינה ושרו באוזניי מכל צמרת, דג זהב שמן כקרפיון, בן ארבע-עשרה, שחה במכל-מים פתוח מעלה ירוקת, אזוב עלה בגדרות האבן, רוח-הרפאים של משפחת ספנסר טיילה בלילות באולמות הגבוהים ובמסדרונות של בית-האחוזה הגדול – ככה ישבתי ועסקתי במחקר, לקול צלצולי ארבעת הפעמונים במגדל של כנסיית סנט ברתולומיאו בת אלף השנים, מול חלוני. נגינתם הזכירה לי את פעמון המושבה של נעוריי שהיה מבשר על סיום יום העבודה שלי בגן-הירק של דודי אלכס.

חיפשתי בספרייתו של קרסל את "הבלנית נכוותה" שכתב אלימלך שפירא – ולא מצאתי זכר לו, (אכן נשרף בידי הגולדשטיקים), גם לא לספריו האחרים, לבד מרשימת ביקורת על ספרו של שפירא "הירקון שבלב", שפירסמתי אני לפני שנים רבות בעיתון "הארץ" במדורי "ספרי דורות קודמים", ושאותה גזר קרסל ושמר בתיק של סבי, ואף הוסיף עליה בכתב-ידו הערה שיכולה לשמש מפתח למידת האמינות של הכרוניקה האיכרית שלי.

הוא, שהכיר את סגנון כתיבתי המיוחד, שאל אותי פעם בקולו הדק כקול אישה (כשהיה עונה בטלפון היו חושבים שזוהי אשתו), ובחיוך: "תגיד לי בן-עמי, בסופו של דבר, מה יותר קל לך בכתיבה, להמציא בעצמך או לגנוב מאחרים?"

ואני עניתי לו: "קרסל, הכי קל לי זה להמציא שגנבתי."

ענה לי: "לא, אצלך, אתה ממציא שהמצאת."

ואז, יום לפני שובי ארצה, מצאתי בארכיונו של קרסל דפים אחדים, שלא פורסמו מעולם, ושאותם שלח כניראה אלימלך לגצל מהירקון לחולון, בתקווה שיכלול אותם בספר היובל שכתב.

שם המסה: "ציד דגים בירקון". בקושי פיענחתי בה שני קטעים. קרסל הוסיף בעיפרון בשולי אחד מהם: "הסופר אלימלך שפירא נהג לכתוב בישיבה על גדת הירקון. הדגים הגדולים היו שטים ומתיזים טיפות מים בזנבותיהם. זו הסיבה שטושטשו קווי הדיו."

"זוכרני, מאותם ימים, שגרמנים ממושבת וילהלמה היו באים ביום הראשון לשבוע עם משפחותיהם, טף ונשים, בעגלות-עבודה רתומות לסוסים שמנים וחלקים שעורם נוצץ (כאלה כמעט שלא ניראו אצל בעלי עגלות יהודים), ושוטים ארוכים בידיהם. 'דייטשן מיט די לנגע בייטשען' היינו קוראים להם. הגרמנים עצמם היו גבוהי-קומה ומשופמים בשפמים גדולים וארוכים, כמנהג הימים ההם. היה להם... [כאן לא הצלחתי לפענח]. על-פי-רוב היו מביאים איתם קנים ארוכים עם חכות, בקצה החכה חוטי המעיים, שמהם מכינים דייגי החכות את החוט החזק והדק. היו אלה מיתרים כמו מיתרי כינור. מעל לחכה עצמה היה על-פי-רוב פקק קטן להציף את החכה, ואילו תחת החכה עצמה היתה משקולת קטנה של עופרת כדי שתשקע במים ולא תצוף למעלה. הדגים, כידוע, הם עם חשדן, וכל דבר שאינו מתקבל על הדעת ניראה בעיניהם חשוד, ודגי ארץ-ישראל פיקחים יותר מדגי ארצות אחרות. הגרמנים היו יושבים שעות על שעות במקום אחד על שפת הנהר, כמעט ללא תנועה, מעשנים מקטרותיהם ומהרהרים במה שמהרהרים, כאילו לא הדיג הוא העיקר אצלם אלא ההירהורים. הגרמניות עבות-הבשר וה... [לא הצלחתי לפענח] היו פורשות מפות לארוחת השדה החגיגית ופותחות את קנקני הבירה מתוצרת שרונה. הילדים, במכנסי-עור קצרים וכתפיות מצוייצות, היו מתרוצצים ליד העגלות ומשחקים מחבואים ותופסת. כאשר בגרו עלו יום אחד כולם כאחד על אונייה בנמל חיפה והפליגו לגרמניה כדי להתגייס לצבא הנאצי. [כאן צירף גצל פתקית בכתב-ידו: "הסופר אהוד בן עזר תיאר אותם בספרו "אנשי סדום"].

"שיטת דיג אחרת ראיתי אצל הרועים הערבים, שהיו באים מעבר הנהר להשקות את עדריהם בימי הקיץ. הם היו אוהבים לשחות הרבה במים, אם כי צורת שחייתם היתה פרימיטיבית וגסה. פעם ראיתים זורים על פני המים אבקה לבנה, ובעצמם מתרחקים מהמקום במורד הנהר כדי כמה עשרות מטרים ומחכים. לא עברה שעה ארוכה והנה צפו דגים על פני המים ונסחפו עם הזרם. כרגיל שטים הדגים כשגבם למעלה ובטנם למטה, ואילו עתה שטו כולם כשבטנם למעלה וגבם למטה במים. משמע שהם מתו או הורעלו!

"בימים ההם עוד לא היו היחסים בינינו לבין הערבים מתוחים כפי שהם עתה, והיו לנו שיחות די ארוכות וגם התחרינו בשחייה. נערי הרועים סיפרו לי שקנו ביפו, בחנות לצורכי דיג, אבקה בשם חוז, עירבבו את החוז בקמח דורה, ואת התערובת זרו על פני המים. הדגים עטו על מאכל התאווה, השתכרו, איבדו את שיווי משקלם, לא שלטו יותר בעצמם והתהפכו בגלל המשקל הרב של בשר הגב ובשל שלפוחית השחייה שבבטן. הנערים, שחיכו לדגים במורד הנהר, קפצו למים בכל פעם שראו כמה דגים שטים לעברם. השלל כלל לא היה קטן והם אספו רק את הגדולים. בקטנים לא נגעו ואלה נסחפו עם הזרם הלאה. אמנם, היה עליהם לפתוח מיד את בטנם של הדגים ולהוציא את מעיהם כדי שהחומר המשכר לא יישאר בבשר הדג זמן ארוך מדי. יש הקוראים לחוז בשם אבהאר, המערפל, היוצר ערפל של שיכרון. האבקה אינה תוצרת חימית אלא אורגאנית והיא מופקת מפרי טחון של פירות השיח הנקרא בלטינית סטירקס אופיצינליס, ובעברית... [לא הצלחתי לפענח]. הצמח ארסי ומשום כך משתמשים בו לצורכי רפואה. לא כל חלקיו ארסיים, הרעל מרוכז בעיקר בפירות הזגוגיים."

אני יודע שהנייר יקר ומוטב היה שהוצאת הספרים, במקום לבזבז אותו על כרוניקה עבה שאסף בן-איכרים דור שלישי ישיש כמוני, היתה מקצה דפים אלה לספרות העברית החדשה ולמבקריה, שאם אחוז אחד מספריהם וממאמריהם ישרוד בעוד מאה שנה, יהיה אפשר לומר שזו היתה שעתה היפה ביותר, ושמעולם לא היו אנשים רבים כל-כך חייבים הרבה כל-כך לאנשים מעטים כל-כך עד שאפילו תור הזהב של השירה העברית בספרד יחוויר לעומתם.

אך חשבתי שאולי אם פתאום גם בעוד מאה שנה מישהו יתעניין בדיג גרמני בחכה ובדיג ערבי באבקה בירקון, הוא יודה לי על כך ששימרתי שני קטעים ממסתו של הסופר המינורי אלימלך שפירא. אין גבולות לדמיון אבל המציאות היא חד-פעמית. "אל תאמין לסיפורי זקן שכל בני-דורו כבר מתו," אומר פתגם ערבי. הפילוסוף היווני אריסטו אמר כי לעבר ישנה התכונה שגם האלים אינם יכולים לשנותו. המשורר הגרמני גיתה שם במחזהו "פאוסט" בפי מפיסטו את המילים: "אפורה כל שיטה, תיאוריה, וירוק עץ פז החיים לעד!" יש גברים עם קילע, שמגיע להם עד הברכיים.

אלה היו ימים.

סבא הגיע באונייה שעגנה מול יפו, ירד בסירה לחוף, ולמוחרת קם מוקדם בבוקר והלך ברגל לירושלים. בטרם חשיכה הגיע לכותל, שהיה במצב עלוב, סביבו רק שממה וחורבן, ויהודים עניים מקבצים נדבות.

סבא פרץ בבכי.

שנים מעטות התגוררה משפחתנו בירושלים, עד שקנינו את אדמות המושבה, ליד הירקון.

בין האנשים שסבא הכיר בירושלים היה יהודי בשם אהרון פראנצויז, מאלזאס. את שם משפחתו לא זכר סבא, כי הכל הכירוהו בשם פראנצויז, הצרפתי.

בהיותו בחור צעיר שירת אהרון בתור קצין בצבא נפוליון בונאפרטה. כאשר סבא פגש בו, היה אהרון פראנצויז אחד מארבעה או חמישה אנשי-הצבא האחרונים שנישארו בחיים מצבא נפוליון.

באחד הימים עגנה ספינת-מלחמה צרפתית בים יפו, רב החובל והקצינים ירדו בסירה לחוף ומשם עלו לירושלים כדי לבקר את אהרון פראנצויז. הוא לבש לכבודם את המדים העתיקים שלו עם הכותפות והדרגות של קצין נושא-הדגל בגווארדיה, ממש כפי שניצב בשעתו בשורה לפני נפוליון. הוא היה כה רזה בזקנותו, שהמדים שוב התאימו לו. רב-החובל והקצינים ערכו מיסדר בסימטה הקטנה ברובע היהודי, היכן שגר פראנצויז.

"הם שרו לכבודו את ההימנון הצרפתי, תקעו בחצוצרה, אהרון הפליץ," דייק סבא בסיפורו כשהוא ניצב זקוף בפניי ומחייה את החגיגה ההיא, "ובפה רועד וחסר-שיניים גימגם בצרפתית תודה נירגשת. הקצינים הצדיעו לו ורב-החובל השאיר בידיו מתנת כסף מטעם הרפובליקה."

אשתו הראשונה של סבא, בירושלים, היתה אלמנה, מבוגרת ממנו.

שודדים ערבים רצחו את בעלה, והיא נותרה עם יתומה קטנה. אך היתה אישה עצמאית שאינה זקוקה לקיצבת החלוקה של "כולל שומרי החומות". היא חכרה טחנת קמח, התמקחה עם הפלחים המביאים חיטה, והשגיחה ביד רמה על עבודת הטחינה שנעשתה באמצעות הסוסים ההולכים במעגל ומסובבים את אבן-הריחיים.

ביום נישואיו הלבישו את סבא אדרת אטלס רחבה ומבהיקה, קפטאן עשוי משי דמשקאי, חגורת משי משובצת, ולראשו עטרו שטריימל, מצנפת שיער. כל קרוביו ומכריו סברו שמעתה נרתם הבחור-הפרא בעול, ועד מהרה ילך בתלם כמו כולם.

האלמנה קיוותה שבעלה ייעשה לתלמיד-חכם ולרב, והיא תמשיך בעבודת הטחנה ותפרנס אותו ואת הילדים, וכי בזכות התורה שילמד – תזכה גם היא בחלקה בעולם הבא.

אך סבא לא הסתגל. הוא אהב לבקר בספריה שבמושבה הגרמנית הסמוכה, רפאים, שם ישב, מעשן את מקטרתו וקורא ספרים ממיטב הקלאסיקה, שהביאו עימם המתיישבים הטמפלרים מווירטמברג. הוא נפגש עם חבורת המשכילים בירושלים, שהיו קוראים עיתונים עבריים הבאים מחוץ-לארץ, משחקים שחמט או לומדים תנ"ך כדרכם חובבי-ציון, שרואים בו את ספר-הספרים הלאומי וההיסטורי שלנו, ולא פרק של פרשת השבוע בטקס התפילה.

עבודת השדה משכה את ליבו של סבא, שריריו ביקשו לעצמם פורקן. לעיתים היה לוקח סוס מהטחנה, חובש עליו אוכף ודוהר בחוצות העיר כאחד מן ה"שבאב" המקומי, כשהוא מדגדג את הסוס בשוט העשוי עור, שאותו קיבל במתנה מאיכר טמפלרי ברפאים. או שהיה יורד לכפר הערבי סילואן, מפשיל שרווליו, לוקח מחרשה מידי אחד הפלאחים ופולח תלמים בין מדרגות הסלעים. לעת ערב היה חוזר ברכיבה, שזוף מן השמש ומתגעגע לשדות הרחבים של ימי נעוריו בהונגריה.

האישה הרתה ממנו אך יחסיו עימה התערערו עוד בטרם ידע על הריונה. תחילה מצא בה פורקן לאון-נעוריו והתרפק עליה בלילות וליטף את גופה, והיא, שכבר היתה אשת-איש, הדריכה אותו בבית-סתריה ובחמודות-גופה והיתה מאושרת בו. אך היא לא הסכימה שיעסוק בעבודת הטחנה ולא רצתה לשמוע על חלומו לעזוב את ירושלים ולהיות איכר במושבה העברית הראשונה, העומדת להיווסד. כאשר הגיע המצב למשבר, גייסה לעזרתה את קרובי-משפחתה ששידכוה לסבא, ותבעה שיכריחוהו להיות מה שהובטח לה שיהיה. היא גם איימה על בעלה הצעיר שתזרוק את ספריו הגרמניים החוצה!

סבא, שנלחץ על-ידי קרובי אשתו, מצא דרך להתל בהם.

מדי בוקר החלו ניראים עקבות משולשים של רגלי עופות גדולים, כרגלי שדים, על פני אבק הקמח האפור שכיסה את רצפת הטחנה. סבא התפאר כי בכוחו להתגבר על השדים השורצים בטחנת הקמח ועורכים בה הילולות בלילות אשר כתוצאה מהן הסוסים עייפים ושטופי-זיעה מדי בוקר, אף שהם קשורים באפסריהם אל אבוסיהם כפי שהיו בתחילת הערב – וזה סימן שסמאל וחברו השד ביליד בן הנאד משתעשעים בסוסים ומריצים אותם כל לילה. ואולי אלה לילית ונעמה השדות החצופות, שרוכבות ערומות על הסוסים בלילות עד שמפיותיהם ניתז קצף לבן וגופם מרטט וזרמתם אוזלת כי השדות ניסו להרות מהם וללדת סוסי-אדם!

סבא התחיל ללון בטחנת-הקמח ולא רק שלא ניזוק מן השדים אלא יצא מדי פעם לדהרת-חצות על גבי אחד הסוסים סביב חומת העיר וגרם להם הזעה יתרה.

תעלוליו הוציאו לו שם של פורץ-גדר ומחלל שם-שמיים.

ערב אחד התפרצו ירושלמים מאנשי ה"כולל", מקלות בידיהם, לבית שבו ישבה חבורת המשכילים, וניסו להרביץ בהם מכות נאמנות כדי שיפסיקו להיפגש.

שמועות מבהילות הילכו בעיר על החבורה – שהם עוכרי ישראל, מספרים בדיחות על אכילת עוף מטוגן בחמאה וחברים בארגון סתר "הבונים החופשים" שמטרתו לקעקע ולהרוס את חומות הדת.

סבא וחבריו התגוננו כאיש אחד נגד המתנפלים, ולא נכנעו. סבא צעק לעבר מנהיג המרביצים:

"יום יבוא ואתם עוד תתגעגעו ל'עוכרי ישראל' שכמונו!"

"שייגעץ! טריפע!" חירף אותו הלה. "צריך להלקותך בפומבי בחצר 'החורבה' ולבזותך – על מה שאתה מעולל לאשתך המסכנה!"

סבא שב לביתו נרגז וסוער, אך כאן חיכו לו בני-משפחתה של האישה, ששמע התיגרה הגיע לאוזניהם והם החליטו ללמדו לקח. הוא נתקל במקהלה של חרפות ואיומים.

אחד נגד רבים נלחץ סבא אל הקיר ולא ידע כיצד ייחלץ מן המבקשים להכותו, מן החניוקים או ה"שחורים", כפי שכונו במשפחתנו. אז ניגש לחלון ואיים:

"אם לא תרפו ממני אפתח את החלון – והשדים ורוחות-הטומאה, שלמדתי להשביעם בכת הסודית 'הבונים החופשים' – יתפרצו פנימה וייאחזו בשערותיכם!"

האיום פעל, בחדר פרצה בהלה, הקרובים הירפו מיד מסבא והסתלקו.

לאחר ימים אחדים הודיעו לו שעליו לתת מיד גט לאשתו, ושילך לכל הרוחות עם חבריו הדוחקים את הקץ ומבקשים לבנות בארץ הקודש כפר עברי, כמו העראבערס, ולהושיב בו עובדי-אדמה יהודיים!

יום אחד, לאחר שסבא התגרש מאשתו, אך מבלי שידע עדיין על הריונה, התאספה בירושלים החבורה של מחפשי הקרקע כדי להקים את המושבה שלנו. לאסיפה בא סבא, הצעיר בחבורה, יחד עם אביו.

בעוד החברים יושבים ודנים במשלחת העומדת לצאת לחקור את טיב האדמות המוצעות למכירה, משך את אוזנו של סבא קול שירת נערה, בשפה הונגרית, שנשמע מן החדר הסמוך:

"ביער העבות, בדשא הירוק, / תשכון ציפור מרהבת עין, / ירוקות רגליה וכנפיה – שני, / לי תצפה שם, / נא חכי, ציפורי, ואבוא..."

המנגינה והמילים היו של שיר-עם עתיק של יהודי הונגריה, שאביו היה שר לו בילדותו, ורק השורה האחרונה בו היתה מושרת בעברית.

סבא יצא מהחדר, ובעוברו במסדרון צירף את קולו לנערה, עד לשורת הסיום בעברית:

"מלך משיח בן דוד בקרוב יבוא!"

הנערה השתתקה בפתיעה, ופרצה בצחוק חנוק. מיהו המצטרף אליה בהונגרית ויודע כמוה את השורה האחרונה בעברית?

קולה היה ערב, כך גם קולו של סבא, שאהב מילדותו את שירי הרועים ואת מנגינות הצוענים ואף למד מהם לנגן בכינור.

סבא עצר על פתח החדר ופנימה לא נכנס. לא היה נהוג שבחור ובחורה לא-נשואים ייפגשו בחופשיות. הדבר נחשב לפריצות. אפילו להאזין לשירתה אסור לו שהרי קול שבאישה – ערווה.

מה עוד שלאחר פרשת הגירושים הכפויים מאשתו, שרק לאחריהם נתברר שכבר הרתה לו, ובעקבות השמועות על קשריו עם השדים ועם ספרי ההשכלה שמתנגדים לדת – לא היה לסבא שם טוב בירושלים. הוא נחשב לעושה צרות.

אך למזלו היתה גם הנערה בת השש-עשרה – גרושה!

על כך שסבתא בת השש-עשרה היתה גרושה בנישואיה לסבא – לא דיברו מעולם במשפחתנו. הסיפור היה בגדר סוד כמוס ונורא כל-כך, שאפילו כתובתה לא נמצאה בבית סבא במושבה. לצורך כתיבת הכרוניקה הצלחתי להשיג אותה בדרכים שהשתיקה יפה להן. היא הוסתרה כל השנים אצל קרובי משפחתה בעדה החרדית בירושלים, ואין זה קל לחדור אליהם. אבותיהם לקחו חלק בייסוד המושבה שלנו. הדור השני והשלישי היפנו עורף לחיבת ציון ולציונות, ומהם קמו המנהיגים הקנאים של "נטורי קרתא". השכונה שלהם "בתי אונגארן" כונתה בשם "חארת אל מג'אנין", שכונת המשוגעים, בגלל האופי הרגזן והקנאות המטורפת של דייריה.

בכתובתה סבתא אינה מכונה בתולתא, בתולה, ולא איתתא, אישה (שכך מכנים מי שאינה בתולה, כי אולי נאנסה או שירכה דרכיה או שהיא גרושה), וברור שלא ארמלתא, אלמנה – אלא נכתב שם במפורש שסבא: "אמר לה להדא מתרכתא הנקבה..."

הנקבה הגרושה!

האם השיאו אותה בילדותה ליהודי מבוגר והיא מאסה בו וברחה לבית-הוריה?

לפי הידוע לנו על משפחתה, על היחסים היפים שהתרקמו בין סבא לסבתא משעה ששמע אותה שרה, ועל הקשרים שהחלו נרקמים ביניהם בעזרת קרובת-משפחה ששימשה כשדכנית – לא ניראה שכך נהגו בסבתא.

כניראה השיאו אותה בנישואי ילדים, כדי להגן עליה מהשכנים המוסלמים. סבתא היתה נערה יפה, ולמשפחה יהודית לא היה קל לגדל בת פורחת, בעלת גוף נהדר, המושכת תשומת-לב ומעוררת גברים בעצם הופעתה – לא בסביבה הנוצרית באירופה, שממנה באו, ולא בסימטאות ירושלים, שבהן המוסלמים התאנו ליהודים, זכרים ונקבות, היכו אותם ופגעו בהם לעיתים קרובות.

באירופה היתה נהוגה בשעתה "זכות הלילה הראשון" של הרוזן, בעל-האחוזה, על הכלות של נתיניו, בוקע ראשון באדמת הבתולים שלהן. הנתינים, נוצרים כיהודים, היו קובעים את נישואי בנותיהם לתקופות שבהן האדון מתהולל בפריס, אך אם לא כיוונו נכון, היו אלה לא רק מתבתקות תחתיו בקול בכי מר אלא גם נדבקות בעגבת שלו.

ואילו בירושלים היה יכול מוסלמי עשיר ובעל-השפעה לומר לשכנו היהודי שבתו הצעירה מצאה חן בעיניו, והרי הידידות בין המשפחות עמוקה היא, ומדוע לא תתווסף גם הבת על שאר נשותיו, ויחוזק הקשר פי כמה וכמה?

ואיך אפשר להעליב ידיד, לרוב תקיף ולפעמים גם מאיים במתק-שפתיים, ולסרב לתת לו או לבנו את בתך לאישה?

מחתנים אותה בעודה ילדה עם ילד יהודי בגילה. והתשובה, מבלי להעליב את המוסלמי, היא: "לכבוד גדול ייחשב לי לתת לך את בתי לאישה, אך מה לעשות והיא כבר נשואה?"

על כך נאנח המוסלמי החמדן, ומוותר.

פורץ גדר, גרוש, "פסול" ומשכיל, זכה סבא בסבתא אולי משום שגם בה היה "כתם" – גרושה. לפני שנים רבות אמר לי אחד ממנהיגי העדה החרדית, שהיה בן-דוד של אבא מצד סבתא: "כאשר נתנו את סבתך לסבך לאישה – היה מחסור בגברים בירושלים!"

וכך שתי נשותיו של סבא השובב, האחת היתה אלמנה ואם, והשנייה גרושה, ואולי לא זכה בחייו בבתולה, אלא-אם-כן נישואיה הראשונים של סבתא, בעודה ילדה, לא מומשו מעולם.

וישנה דרך אחרת לסירוב, והיא נהוגה בקרב המוסלמים ובקרב אחינו במושבות העבריות, שלמדו משכניהם, אבל לשמה צריך כוח רב יותר משהיה להוריה של סבתא בירושלים.

לאחר שסוסתו היקרה נגנבה, הגיע ראש השומרים שלנו, שיח' איסחאק נורדאו, לסביבות באר-שבע, אל השיח' איברהים אבו-רגאייג, שממנו קנה אותה.

"איך אוכל להודות לך על טרחתך הגדולה למעני ולמען הסוסה היקרה לשנינו? הלא אנחנו כמו משפחה אחת!" אמר שיח' איסחאק לשיח' איברהים בתום השיחה הממושכת.

"וואללה, יא שיח' איסחאק, הוצאת מילים מפי! הלא כך בדיוק אמרתי לעצמי, מדוע נהיה מחותנים רק בסוסה ובצאצאיה? שמעתי שאללה יתברך חנן אותך בבת כלילת מעלות, הייתי רוצה מאוד להשתדך איתך, ושתיתן את בתך לחסן בני..."

שיח' איסחאק שלנו הסתכל עליו ואמר לעצמו: "אני אתחתן איתך? לחסן שלך אתן את בת-ציון שלי לאישה? שתחיה כאן באוהל? הלא כל המושבה תצחק ממני! זה יותר גרוע מאשר לקחת קדיש, סוס עבודה פשוט, ולהרביע ממנו סוסה אצילה. על מה אתה מדבר בכלל? איך אתה מעז?"

אבל הוא ידע שלא מן הנימוס לומר זאת, ולכן השיב: "וואללה, שמע, זה כבוד גדול בשבילי שאתה בא ומציע שבנך חסן ישא את בתי. להגיד לך, לאמיתו של דבר, אבל את האמת – וואללה, זה היה צפוי! אני, לא הופתעתי. אני ידעתי שביום מן הימים, אינשאללה, זה יבוא. והייתי שמח יותר אם זה היה בא לפני חודש."

"מה קרה בחודש האחרון?" נדאג אבו-רגאייג.

"בחודש האחרון בא בן-דודי והודיע שבנו רוצה לשאת אותה. התחלנו לדבר, אני לא צריך להגיד לך שלבן-דוד יש עדיפות בנערה. אנחנו אפילו דיברנו על המוהר שהוא ישלם לה – חמישים אלף לירות מצריות..."

"חמישים אלף לירות? מה אתה מדבר? מאיפה אני אביא?"

"רגע אחד, אל תתייאש. הלא משפחה אחת אנחנו. דע לך, שהעניין עוד לא סגור," שיחק שיח' איסחק שלנו במקטרת שבפיו, כמתייעץ בה שעה שהוא מעלה עשן כחלחל.

"לא סגור? אולי זוהי רק נקודת התחלה? לפעמים האחד מבקש, אבל השני עוד לא הציע..."

"שמע, שיח' אבו-רגאייג, וואללה שזה לא הוגן מצידך. אתה רואה, אתה נוהג בי כבן-בליעל. אתה בא ואתה רוצה את בתי, ואתה שומע סכום של מוהר ואתה נבהל, ואתה נרתע. תגיד לי, מה חשבת, שאתה הולך לקנות משהו בשוק הגרוטאות? שסחורה גנובה אני מציע לך? אתה רוצה לקחת אותה במחיר של סוס גנוב, ואילו במוהר מכובד אתה אפילו לא מוכן לדבר על זה? בוא נעזוב את השאלה אם יש לך או אין לך את שווי המוהר. שמעת סכום כסף ואתה אומר – לא בא בחשבון!? אתה יודע מה, אני מצטער שבאתי הנה. לא מצמרך ולא מצאנך. זוהי חברות? כך מדברים ביניהם מחותנים?"

"שמע יא אחי איסחאק, אני באמת מצטער, אני לא התכוונתי לפגוע בך. וואללה, בתך לא תסולא בפז. ואילו היה הדבר בהישג-יד, אנחנו היום היינו כבר יושבים ומברכים על המוגמר וקובעים תאריך לחתונה, אבל מאיפה אקח את החמישים אלף לירות? הלא אם אני אמכור כל מה שיש לי, זה לא יספיק. לא התכוונתי חלילה לפגוע בבתך, להיפך, התכוונתי לומר לך שאם היא נישאת במוהר כזה, אז אני חייב לפנות את הדרך, זה הכל. אם נעלבת, אני מתנצל."

"טוב, אתה יודע מה, בוא אל תדחה אותי על הסף. נחכה שבועיים. אתה תגייס, תראה, מה האפשרויות שלך. אני אראה באיזו מידה בן-דודי עדיין עומד על דעתו, ונדבר בעוד שבועיים-שלושה. הלא הילדה רק בת שש-עשרה, חיכית שש-עשרה שנה, תחכה עוד שבועיים."

אהוד בן עזר

המשך יבוא