ארכיון קישורים אודות צור קשר התחברות
חדשות בן עזר #2042 31/03/2025 ב' ניסן התשפ"ה
אהוד בן עזר

השקט הנפשי

זמורה, ביתן, מודן – הוצאה לאור
תל אביב, 1979
פרק 22
בליל פג'ה ומפגור קוצצו כנפיו של רמי. הוא המשיך לעבוד במועצת-הדבש. בלתי-מרוצה ומחפש הצעות-עבודה נוספות בעיתונים, ממלא שאלוני-קבלה למוסדות ציבורים וחברות פרטיות, וכל התפקידים שהוצעו לו ניראו בעיניו משעממים ובעלי הכנסה-ממוצעת, ממש כעבודה הנוכחית. ובייחוד היו לו טענות לשלטון הליכוד שמניח לאדם כמוהו להתבזבז.
ואילו לאיה, בתוך כל הדקירות והמישמנים וצריחות-הילדים ושני התלמידים הפרטיים שהיו לה באנגלית, ופחדי מחלתה-שלה ואותה סלידה-משיכה כלפי רמי, שהיה בועל אותה מדי כמה ימים מאחור בשתיקה, סנטרו בגבה ואצבעותיו צובטות בפיטמותיה העבות, מהרהר אולי בנשים אחרות ועם זאת שוקד לענג אותה היטב כאן ושם עד שמביא אותה, אם רק אינה עייפה מדי, לצריחות-חמדה פרועות שכמעט ומעירות את הילדים והשכנים משנתם – בתוך כל אלה העניק לה ליל פג'ה ומפגור איזה טעם של אהבה אסורה. בעוד אשר כלפי רמי כבר לא היתה בעיניה הקירבה האינטימית אלא עניין של קח-ותן במיטה, וגם אז נוח היה לה שפניו מרוחקים ממנה וכל קיומו רק בגירוי שהוא מספק לה.
בשאר שעות היממה הסתגרו איש-איש בשיריונו, מתפקדים כדי להימלט מחשבון-נפש נוקב ואולי מפחיד, ורק שעות-הרוגז ורגעי-ההנאה מאורית'לה ויובלי מקשרים ביניהם, לטוב ולרע, כאילו הם חברים שניהם באירגון לגידול-ילדים.
לעיתים היו יושבים שניהם ואוכלים ארוחת-ערב מאוחרת בשתיקה, עם סאלאט תפל, לאחר שנרדמו הילדים, ואין איש מהם מתאר לעצמו שלא רק בו אלא גם בשני התעוררה ממש באותו רגע איזו תשוקה אלימה לקום ולרצוח את הזולת בדקירת סכין-מיטבח.

*
אוּרי השמנמן ישב ליד שולחן בחוץ, במסעדת "בתיה" ברחוב דיזנגוף פינת ארלוזורוב, ואכל מעיים ממולאים עם סאלאט מלפפונים טריים בחומץ וכוס בירה גבוהה, והיה טובל פרוסות לחם-לבן טרי בצלחתו. כשהרים עיניו הבחין באיה שחורת-השיער שעמדה בצידו השני של הרחוב, במעבר-החצייה, ליד פוטו-פרג'. מבטיהם נפגשו. ועד שהאיר הרגְלִי-הירוק ברמזור, היה לשניהם זמן להרהר כיצד לנהוג.
"שמע," אמרה איה ועיניה הירוקות, הגדולות, הבריקו כספרדייה. "בכל מקום קוראים ורואים ושומעים אותך – "
"אה, שום דבר," אמר אורי בביטול, "זה רק בשביל הפרנסה. כבר נמאס לי לשמוע מה אומרים כל האנשים שקראו אותי אבל לא את הספרים שלי, ובטלוויזיה אני ממילא אף-פעם לא יוצא מוצלח. זה בשביל ראובן ברנע, לא בשבילי. ומה אצלך?"
"ככה. אני עוד חיה." אמרה והיא מקרוב נראית מסורבלת, וקולנית וחסרת-מנוחה כרגיל, וחיוורת.
"מה שלום הילדים והבעל שלך?"
"יופי. כולם בסיידר."
"הוא עוד במשרד-המשפטים?"
"לא. עכשיו הוא במועצת-הדבש."
"אז אתם מלקקים דבש?"
"תלוי איך שמסתכלים על הליקוק."
"בתור מוטיב הדבש בפרוזה העברית. אם לא איכפת לך, שבי, תאכלי משהו." אמר.
"גם ככה אני די שמנה," אמרה איה, שתיאבונה דווקא התעורר מאוד למראה המעיים-הממולאים והלחם-הלבן הטרי. היא היססה. "אני רואה שגם אתה לא כל-כך בדיאטה. אתה יודע שזה לא כל-כך בריא, ללב."
"מה את מפחדת, שיראו אותנו יושבים יחד? הלא אם היינו רוצים לעשות משהו שאף-אחד לא יידע, לא היינו יושבים בחוץ."
"זה שטויות-במיץ, לפחוד." אמרה איה. "אני לא מפחדת משום-דבר חוץ מהמוות."
"אז שבי, אני אזמין לך מנה 'קישקעס', מזה לא מתים."
והיא ישבה.
"היו לי דימומים. צרות של נשים. יותר טוב שלא לדעת על זה. ומה אצלך? שמעתי שיצא ספר חדש שלך."
"שטויות. מה זה ספר חדש? – ייאוש חדש נולד. אבל חשבתי באמת להתקשר אלייך ולתת לך עותק."
"אני באמת אשמח לקבל."
"אני נורא סקרן לראות את התמונות של הילדים שלך." אמר אורי.
"מה אתה חושב לך, אני לא אימא משוגעת כמו האימהות שלנו."
"פעם אחרונה שראיתי אותך, זה היה נדמה לי ברחוב רידינג, אז הגדולה – "
"אורית'לה – "
"כן, היא עוד היתה קטנטונת, והקטן עוד לא נולד – "
איה הניחה על ברכיה את תיק העור הכרסתני, שהיה בעל-איכות אך משומש מאוד, ופישפשה בו. התיק היה גדוש כרגיל במטפחות-נייר, חפיסת-סיגריות, צרור-מפתחות, תמרוקים, מסרק, סיכת-ראש של ילדה, כרטיסי-הזמנה לתערוכות ישנות, פנקס-המחאות, גלולות, ואפילו מוצץ עתיק. אורי המשיך לאכול מדי פעם, כמו באקראי.
"הינה, אורית'לה וזה יובלי."
"מקסימים. ממש מקסימים."
בן כמה יהיה הוא, אורי, כאשר תגיע אורית'לה לגיל שבו יוכל להתאהב בה משום שתזכיר לו את אימהּ בנעוריה? איזה עניין תמצא אז בחורה פורחת כמוה, בת שמונה-עשרה למשל, בזקן כמוהו, שמתקרב לשישים? אורית'לה, האותיות ממש כשמו, האם בכוונה? – והתעורר בו חשק לנגוס-מלמפרע בפרי העסיסי הזה, היפהפה, שיצמח מתוך איה משומשת ועייפה שהיתה שלו, ולקחת את הבתולים של בתה בנקמת-דם תחת דם-שלא-היה.
"בטח שמעת על המקרה," הפסיקה איה את מחשבות "בדמי ימיה" שלו.
איך היה יכול לשכוח. "הלא הדבר היה כתוב בעיתון." הילדה שלהם נפלה מהקומה השלישית או הרביעית ונישארה בחיים. "היא בסדר?"
"כן. אבל עוד צולעת קצת. נכנס לה דשא במקום השבר ברגל, ותפרו עם זה. והאיזור הזה רגיש מאוד ומפריש לעיתים מוגלה. הרופאים נותנים לה אנטיביוטיקה ואומרים שזה יעבור. אבל הרגישות תישאר לתמיד. אני חושבת שהיא תצטרך למצוא לעצמה, כשתגדל, איזו עבודה לא קשה במיוחד, בכל אופן, בלי שעות רבות של עמידה."
עבודה בשכיבה, הירהר אורי. החלום על לוליט'לה ארוכת-שיער במכנסי-ג'ינס הדוקים שתפוחי-עגבותיה מוצקים כאגרופים ובין ירכיה מסתמן בהליכתה אותו רווח בתולי-חלומי בן שתיים-שלוש אצבעות שאופייני לנערות לא-שמנות, כל זה נגוז עם צליעתה. למרות שלא ראה אותה מעודו.
אותה שעה הגיעו המעיים של איה עם מנת לחם-לבן טרי נוספת, וסאלאט המלפפונים הירוקים בחומץ, "ומה חדש אצלך?" שאלה בטרם התנפלה על צלחתה.
"אצלי כל יום כמו תלאה מתמשכת אחת לקראת הלילה. רק אז אני ער באמת ומסוגל לכתוב. הייתי צריך להיות שומר-לילה. כל בוקר אני חושב שאני הולך להתעלף. ובכלל, תל-אביב היא עיר שבה אדם הוא הוא-עצמו רק בשעות הקטנות של הלילה, אם בכלל."
"אני מתארת לעצמי שזה כך בכל עיר גדולה." אמרה איה בקול לעיסה עמום.
"לא. הינה בירושלים אתה אתה-עצמך כל רגע, בכל שעה משעות היום."
"מילא. זה בטח מרוב שיעמום."
"תל-אביב כל-כך לא משעממת שאתה לא נמצא בה רגע אחד לבד גם כשאתה לבד. זה גן-עדן לסובלים מדפרסיה, וגיהינום לסופרים. לא פלא שכולם נמשכים לכאן. בכל מקום אחר בארץ פשוט עצוב ומשעמם. גם אם האוויר צח והנוף יפה. כשעזבתי את ירושלים השארתי בה גם את הדפרסיות שלי. אבל ידעתי שכך אני גם מקטין את הסיכוי שלי לכתוב כל מה שרציתי עוד להספיק אי-פעם – "
"אוריל'ה, זה כבר נשמע לי יותר מדי קטע מתוך אחד הסיפורים שלך."
"להזמין לך עוד מנה?"
"לא. תודה. אני מפחדת."
"מאוכל לא מתים."
"אתה יודע מה? שיישרף הכול. אני אוכל עוד מנה. וגם בירה, אבל קטנה. ממילא חיים רק פעם אחת. ורציתי להגיד לך עוד משהו – הניסיונות הנצחיים שלך להיראות צנוע מעוררים בי ממש הערצה." פתאום הציצה בשעונה ואמרה בבהלה: "אוי לא! אני מוכרחה לרוץ לאוטובוס. הילדים כבר בטח הופכים את כל הבית."
"חבל," אמר אורי "רציתי בהזדמנות זאת לתת לך את הספר החדש."
"אתה יודע מה, ניפגש כאן בעוד שבוע, באותה שעה , ורק אם יהיה איזה שינוי אני אצלצל אליך, וזה בתנאי שלא אמות קודם."
"טוב. אני אלווה אותך."
והם קמו להיפרד. אורי שילם עבור ארוחתה. עיניה הבריקו פתאום והיא אמרה: "אני בסדר, אורי. אתה לא צריך לדאוג לי. רמי הוא משוגע אמיתי. בן-אדם שנראה כמו בן-אדם אבל בפנים הוא חלול לגמרי, אם אתה מבין. אתה לא מתגעגע לפעמים, עם כל החתיכות שלך?"
"אוך, איך שבא לי לתקוע לך עכשיו." נעץ בה מבט של ולא-יתבוששו שמקלף שכבות של שנים ומגיע להיותם עירומים יחד. היסטוריה.
"בַּי-בַּי, להתראות – " עזבה אותו בהרגשת-ניצחון קלה. אתה רואה, התחרמנת! מה שכמובן לא היה קשה כלל בקשר לאורי. הצלקות מחייה המשותפים איתו כבר הגלידו בנפשה מזמן. ומה שהחניף לה עתה היה כיצד הוא עדיין רוצה בה, ושכחה לגמרי כיצד לא יכלה פעם לשאתו עוד.

אבל אחרי רגע התחרטה והחליטה בכל זאת "לקפוץ לרגע" לדירתו.
"אני אטלפן מאצלך לאימא שלי שתקפוץ להשגיח על הילדים. היא כבר מתורגלת לזה ומסתדרת עם רמי יותר טוב ממני."
"מה קרה לחברה שלך מירה?" אמר אורי בעלותם במדריגות. "ראיתי אותה ברחוב עם איזה ברנש מקריח ועצוב מ'כלבוטק', והיא כמעט התעלמה ממני."
"מירה אף-פעם לא התפעלה ממך." טחנה אחריו איה את המדריגות ברגליה הכבדות, מתנשפת. "יש עוד הרבה לעלות?"
כשנכנסו הטילה עצמה, מתנשמת, על הכורסה הראשונה שנקרתה לפניה.
"להביא משהו לשתות? אַיוּש? קר?"
"אל תעשה לך הרבה עבודה, אורי'לה, אני כבר מסתלקת. איפה הטלפון?"
"על יד המיטה שלי, בחצי-חדר."
"לא איכפת לך שאני אחלוץ נעליים?"
דווקא היה איכפת לו משום שהיה איסטניס. "את יכולה גם להתקלח, אם את רוצה – "
"לא, תודה. מה אתה חושב לך?" נעלבה. "שיהיה ברור לך, אורי'לה, שאני לא באתי להזדיין איתך כאן. אני אישה נשואה ויש לי מספיק צרות משלי. תלך לחברות שלך."
וצחקה.
"אני אמרתי משהו?" נעלב אורי.
היא ניגשה יחפה לטלפון, ישבה על המיטה בעלת הכיסוי החום-אדמדם, והתקשרה עם אימהּ. אורי הסתובב בדירה הקטנה, מחייך לעצמו. הביא קולה-קולה קרה עם קרח ופלחי-לימון. הזיז כמה מסגרות של תמונות שניראו לו עקומות לאחר שהעוזרת ניגבה את האבק מעליהן. והוא מקשיב בחיוך לשקריה של איה בטלפון. ופתאום הרצין, הלא כך בטח גם רימתה אותי כל השנים.
כשסיימה את השיחה נותרה לשבת על שפת-המיטה.
"עכשיו אתה מצליח לעבוד יותר, מאז שעזבת אותי?"
"את זוכרת איך פעם הייתי מנשקת את כפות-הרגליים שלי?"
"והייתי קוראת לך שמנצ'יק."
"כן. ותוסיק – "
"כן, ופּוּשִׁיק וקַקַלֶה – "
והשתתקו.

איה נותרה שרועה על מיטתו, כמו מתוך עייפות. אורי הירהר בה ובכל הצרות שעשתה לו, כמנסה לקלף מעליה שכבות של זיכרונות מציקים שהם חלק בלתי-נפרד מנוכחותה כאן, מעין הילה שקופה, מוצקה, של אופי מחורבן, הלועג לחולשה רגעית זו שלו להשכיב את איוּש-שהיתה-פעם-בנעוריה, בטרם החלו שֵׁדים מתרוצצים בנפשה.
ואיה התנשמה מולו, מובסת בעיני עצמה. מדוע כל פעם שהיא פוגשת באורי או מהרהרת בו, עדיין מתעוררים בה הרצונות הכמוסים של שנות-נעוריה לכבוש את תל-אביב. שיתאהבו בה. שיכתבו על חייה האינטימיים במדורי-הרכילות. שתתגלה פתאום כאיזו כישרונית מזהירה בלא-חשוב-מה אבל שכולם יאהבו אותה. ומי אוהב אותה כיום? – אולי רק יובלי המסכן. כי לאורית'לה כבר יש טענות וביקורת, ובלי-ספק עוד תגרום הרבה צרות כשתתבגר. ורק בפני אורי קר-המזג הזה, שאיטיות-מחשבתו יכולה לשגע פילים, היא מרגישה את עצמה כאיזו ילדה שעדיין צריכה להוכיח את עצמה, בכול – במיטה, בחיי-משפחה שלה ובכישרונותיה. ובכול שיחה, כשהיא נפגשת עימו, אפילו אחת לכמה שנים, היא חשה עצמה מלאה מעצורים, מה שלא קורה לה עם שום אדם אחר בעולם ואפילו לא בשעתו עם ראובן ברנע. ובכלל, מי מבקש להרוס את מי כשהם נפגשים יחד ומנסים לצודד ולפתות זה אתה זה, להתחמם ברמץ הקר של אהבה שכבתה, ולהסתיר את האמת שכול אחד מהם יודע על זולתו מתוך מה שהוא יודע על עצמו.

"על מה אתה עובד עכשיו, אורי?"
"משהו." ואחר-כך הרצין ואמר: "אני רוצה עכשיו להראות שאפשר לעשות הכול ברומאן גם מבלי לחקות את קאפקא וג'ויס ועגנון ואת החיקויים שלהם ואת החיקויים של החקיינים שלהם. ושהסופר בהחלט יכול לדבר עם הקורא ולספר לו, כמעט כמו בספר-לילדים, בתמימות, ללא חידות וסמלים ותשבצים ומבלי להיעשות מגוחך ומלאכותי, ובשפה פשוטה ובמשפטים בהירים והגיוניים-בתכלית ובלי שמץ של עירפול ובכתיב-מלא ופיסוק טבעי, בלי קונצים. שאפשר כבר לכתוב בעברית בלי שירגישו שנכתב בה התנ"ך, וזה נפלא אבל כמובן גם מסוכן, וזה בעיניי השקט הנפשי שלי, לפחות מבחינה סגנונית. רציתי פעם אחת לכתוב רומאן לא-פוליטי, על בני-אדם, נטו, בלי הרבה עניינים לאומיים וחברתיים. אבל תמיד יוצא לי ההיפך ממה שאני רוצה. המציאות דופקת לי רומאן אחרי רומאן. הינה כתבתי פרק נגד ההתנחלות בשומרון, ושבועיים לאחר שסיימתי לכתוב את הדברים האלה סאדאת בא לירושלים וקילקל לי הכול. העיניים כאבו לי כבר מרוב הסתכלות בביקורו, בטלוויזיה. מה את צוחקת?"
"אתה יודע שאנחנו היינו יום אחד מתנחלים בשומרון?"
"איפה?"
"במפגור."
"בחייך!"
"כן. זה היה שיגעון פרטי של רמי, שיהיה לנו בית-קיץ בשומרון. אבל אני לא הסכמתי לעזוב את רמת-אביב. אפילו שכל פעם שאני יוצאת למרפסת אני נזכרת שאורית'לה שלנו עפה – "
"את יודעת שאני הייתי שם ב'מדרשיית השלום'? אפילו הראו אותי בטלוויזיה – "
"כן." צחקה.
"את שם למעלה ואני למטה." צחק.
"כן. אתה למעלה ואני למטה – "
עיניה הבריקו.

אחר-כך התערבבו משפטיהם בריח בשר-מבושל וחומץ ובירה ונשיקות. "אתה עוד משתגע אחרי תחתונים שחורים, אורי'לה? זה יצא כבר מזמן מהאופנה." – "תוסיק, התגעגעתי אלייך." – "מה שלום פושיק שלך, אתה רוצה שאני אפנק לך אותו?" – "הצטמק." – "אתה צוחק!" – "תסתובבי, איוּש," – "לא אני לא רוצה," – "יש לך דונאמים של תחת, תענוג," – לא, רוצה לראות אותך – "
קוקוריקו.

הבל בירה וזיעה ובגדיהם הזרוקים זרים כל-כך זה לזה כאילו נערמו במקרה, במלתחה.
קוקוריקו.

אורי משתדל לא להתרגש כדי שלא לאכזב את איה. איה משתדלת לגמור מהר כדי להוכיח לאורי שהיא –
קוקוריקו.

איה צורחת וצורחת ופתאום הכול מלא דם. ואורי נחרד. והיא חיוורת. והכול מבולבל כל כך ומגואל. מה קרה? – הוא מבוהל ומתחרט, – מה לעשות? "זו לא פעם ראשונה – " ממלמלת איה, והיא חיוורת, חיוורת, ושיער-הפחם שלה לח מזיעתה הקרה, – "שאני מדממת. למה זה היה צריך לקרות לי דווקא עכשיו, איתך," – אצטרך לזרוק את הסדינים, חושב אורי, אבל מה לעשות איתה עכשיו? איך להיפטר ממנה? – "תביא לי צמר-גפן," היא אומרת, "מהר, מהר, מה אתה מחכה?" – והוא רץ, יחף, מגואל בדמה אף הוא, מי יודע אם המזרון לא הלך-פַייפֵן, הוא אומר לעצמו. הייתי צריך לשים שעונית. מה פתאום שעוונית? – הייתי צריך להאמין שאולי עוד תזדמן לי איזו בתולה. בקושי היא מצליחה לעצור את הדימום והוא מביא לה מגבות קטנות, יבשות וגם לחות, כדי שתנגב בטרם תרד. והיא חיוורת כל-כך, יושבת, שנהבית. שערה שחור. ערומה. שדיה הענקיים נפולים. רק שלא תמות לי פה, הוא מתפלל, רק שלא –
בקושי היא מתלבשת. הוא עוזר לה. השדיים הכבדים שלה מיטלטלים חסרי-חיים, חיוורים ונפולים כפניה. לפטמות העגולות המפוארות-לשעבר – צבע שיש חום-בהיר וקר, כשל בר-מינן. בקושי הוא מצליח לשכנע אותה שיזמין בטלפון מונית. במסדרון האפלולי היא תופסת אותו בדמעות, בידיים קשות, באגרופים קפוצים לפני צאתה, "אני חולה מאוד, אורי, אני הולכת למות, למות – "
"אל תדברי שטויות, הכול יהיה בסדר," הוא מנחם אותה, כאידיוט בעיני עצמו. מלווה במדרגות למטה. המונית מביאה אותה לרמת-אביב. היא מצליחה לעלות הביתה. להסתיר מאימא שלה היכן קרה לה הדבר. נופלת מתעלפת ונשלחת מיד לבית-החולים-העירוני. משם מטלפנים לרמי, למועצת-הדבש –

*
כאן אין לי ברירה אלא להתערב ולומר: לא. כל זה אירע רק בדימיונו הפרוע של אורי בן עמי כאשר ליווה את איה ממסעדת "בתיה" אל תחנת-האוטובוסים של קו 25 ברחוב ארבע-ארצות כשהוא אומר לעצמו: איזו מין ארץ מוזרה היא זאת, לכל מקום שאני הולך אני פוגש את עצמי.
עובדה.
איה לא צילצלה אליו באותו שבוע וגם לא הופיעה לפגישה ביום שקבעו. העותק שהכין לתת לה, עם הקדשה, נשאר מיותם.

*
וזו היתה הפעם האחרונה שראה אותה.
אהוד בן עזר
המשך יבוא

רוצים גישה מלאה לכל הגיליונות?

הצטרפו לאתר וקבלו גישה לארכיון של למעלה מ-2,100 גיליונות עם אלפי מאמרים, שירים ויצירות ספרותיות.

הצטרפו לאתר
🏠 A− A A+