החלטתו של ראש הממשלה לקיים מו"מ עם לבנון על הגבול היבשתי בין המדינות, היא החלטה מופקרת. עצם קיומו של מו"מ כזה, בלי קשר לתוצאותיו, הוא פרס לחיזבאללה וללבנון על התוקפנות שלהם כלפינו וסכין בגבם של תושבי גבול לבנון אחרי שנה וחצי של עקירה.
הגבול בין המדינות נקבע בידי האו"ם, לקראת הנסיגה בשנת 2000. ישראל התחייבה מראש לקבל את פסיקות האו"ם, וכך עשתה, למרות מחלוקות לא מעטות, כולל ויתור על שטחים חקלאיים של יישובים ישראליים.
אחרי הנסיגה, חיזבאללה המציא את סוגיית "חוות שבעא", כלומר הר דב, כתירוץ להמשך תוקפנותו נגד ישראל. יש לזכור, שהר דב הוא שטח ריבוני של ישראל. למרבה הצער, מאז הנסיגה בשנת 2000, ישראל אינה מממשת את ריבונותה בשטח ונוהגת בו כבשטח צבאי. במקום להקים בו את היישוב שיאון (בשנות ה-80 הוקמה היאחזות שיאון, אך במקום לאזרח אותה, היא פורקה), הוא נחסם אפילו לטיולים.
ב-8 באוקטובר חיזבאללה תקף את ישראל, ללא כל פרובוקציה וללא כל עילה, ביום הקשה ביותר בתולדותיה, כשהיא מתבוססת בדם. ובמשך שנה, התוקפנות הזאת נמשכה ללא הפסק, גבתה חיי אדם, כולל שני חברי אורטל נועה וניר ברנס ו-12 הילדים שנטבחו במג'דל שמס. מאות בתים נהרסו מפגיעות ישירות. הגליל כולו עלה באש.
אני רוצה לתקן את הפיסקה הקודמת. ב-8 באוקטובר לבנון תקפה את ישראל. לבנון היא מדינה ריבונית, ואיננו יכולים לקבל את המשחק הזה, של מדינה שבתוכה צבא טרור, והיא מסתתרת מאחורי גבו, יש לה חסינות ולא נתבעת ממנה אחריות.
לא למדנו דבר מ-7 באוקטובר? אנו תקועים באותה תפיסת התמכרות לשקט שהמיטה עלינו את הטבח?
ישראל פותחת במו"מ על דרישות חצופות של התוקפן לגריעת אדמה משטחה, במקום שתוצאת התוקפנות תהיה גריעת אדמה משטח התוקפן וסיפוחו לישראל.
במלחמת השחרור צה"ל שיחרר שטחים מעבר לקווי תוכנית החלוקה והם סופחו לריבונות ישראל. אמנם ישראל נסוגה משטחים אחרים, ששחררה במלחמה, אבל בשום אופן לא חזרה לקווי החלוקה. קווי שביתת הנשק שונים מקווי החלוקה. שביתת הנשק אחרי מלחמת השחרור נועדה להיות שלב בדרך לשלום. הקווים הללו, הקו הירוק, אמורים היו להיות קווי גבולות השלום בין ישראל לשכנותיה. אולם הערבים לא השלימו עם קיומנו ותוקפנותם הביאה לשחרור שטחים נוספים במלחמת ששת הימים. מתוך אותם שטחים ירושלים השלמה והגולן סופחו לריבונות ישראל. יש שטחים שנסוגונו מהם, אך לא חזרנו לקווי 4.6.67 ורבים מפירות הניצחון בידינו עד היום. אנו, תושבי הגולן, מממשים בגופנו ובמעשינו את זכותה של מדינה לתפוס שטח מהמדינה שתקפה אותה.
העיקרון הזה, שעל פיו פעלה ישראל במלחמת השחרור ובמלחמת ששת הימים, נכון היום באותה מידה, והוא צריך להנחות אותנו גם בעקבות מלחמת "חרבות ברזל". התפיסה, שעל פיה ישראל צריכה לחזור לקווי 7 באוקטובר, קווי התוקפנות הנוראית, שלא חווינו כדוגמתה מהקמת המדינה, היא אבסורד מוסרי. הותקפנו, ובמתקפת הנגד יש לנו זכות מוסרית שאינה ניתנת לערעור להרחיב את גבולותינו על חשבון התוקפן.
העיקרון הזה נכון שבעתיים כאשר התוקפנות היתה משטח שהיה בידינו ונסוגונו ממנו. בוודאי ברצועת עזה, שבה הנסיגה היתה כרוכה בעקירת חבל התיישבות ישראלי, וגירוש אלפי ישראלים מבתיהם ונישולם מאדמתם. כיוון שהשטח, שממנו נסוגונו, היה בסיס לתוקפנות יומיומית נגדנו, כבר מיום הנסיגה, שבו נורו פצמ"רים לעבר יישובי הנגב המערבי ומאז ועד לטבח 7 באוקטובר, וחיי תושבי הנגב המערבי היו מסויטים – איזה עיקרון מעוות מחייב את ישראל לסגת שוב מהשטח הזה?
יש לנו זכות מוסרית לכבוש את כל רצועת עזה ולספחה לישראל. השיקול שלנו האם לממש את הזכות הזאת והיכן, הוא על פי האינטרס הלאומי של ישראל. כיוון שהמחשבה על הגירה המונית היא פנטזיה, אין לנו אינטרס לשלוט על כל רצועת עזה, שיש בה למעלה משני מיליון פלשתינאים. שליטה בהם פוגעת באינטרס הציוני העליון – מדינה יהודית בעלת רוב יהודי מוצק לדורות.
עלינו להבטיח חופש פעולה מוחלט לצה"ל ולכוחות הביטחון בכל רחבי הרצועה, אך השלטון האזרחי על מרבית השטח צריך להיות עצמי, בדומה לאזורי A ו-B ביו"ש. אבל יש אזורים שראוי שנספח לישראל. ראשית, פרימטר של 2-3 ק"מ לאורך הרצועה, כדי להרחיק את הפלשתינאים מן היישובים. את הפרימטר יש לספח לריבונות ישראל ולהעניק את האדמות הללו לצרכי גידולים חקלאיים, לקיבוצי הנגב שנפגעו. מה צודק יותר מכך שכפר עזה ובארי, ניר עוז ונחל עוז, חולית וכרם שלום, רעים ועלומים יקבלו את האדמות הללו שמהם יצאו הטובחים לרצוח ולאנוס בהם, וכעת הם יהפכו אותם לגן פורח יוציאו מהם לחם?
שנית, התוחמת הצפונית, אזור שאין בו אוכלוסייה פלשתינאית צפופה, והיו בו שלושה יישובים ישראלים שנעקרו בהתנתקות – דוגית, אלי סיני וניסנית. האזור הזה צריך לחזור לידינו, עלינו להחיל עליו ריבונות, לצרף אותו למועצה האזורית חוף אשקלון, להקים מחדש את היישובים שנעקרו ממנו ולהעניק תוספת אדמה למושב נתיב העשרה. וכמובן שעלינו לשלוט על ציר פילדלפי מורחב, כדי ליצור חיץ בין רצועת עזה למצרים, אחרי שראינו כמה אפשר לסמוך עליהם, כאשר תחת אפם ובמקרה הטוב בהעלמת עין שלהם, הציר היה לאוטוסטרדת הטרור.
בגבול לבנון ישראל הותקפה משטח שהיה בידה עד 2000 והיא נסוגה ממנו. אין כל סיבה ללכת עם הראש בקיר, ולסגת על אוטומט משטח שממנו הותקפנו אחרי שוויתרנו עליו. יש להקים רצועת ביטחון להגנה על יישובי הצפון. ובמספר מקומות יש לתקן את הגבול – כמו למשל החזרת שטחים חקלאיים שהיו בידי משגב עם ומנרה ואולי גם יישובים נוספים עד ליישובים הללו, והחזרת אדמותיהם של איכרי מטולה, שנושלו מהם בהקמת המדינה, לידי בעליהם, ובריבונות ישראל.
השטחים שבידינו במזרח הגולן ובכתר החרמון, שצה"ל תפס עם נפילת משטר אסד, חופפים במידה רבה (לא בדיוק של 1:1) למובלעת שהיתה בידינו במלחמת יום הכיפורים. אחרי התוקפנות הסורית ביום הכיפורים, הם קיבלו פרס כפול – גם את שטח המובלעת וגם את קוניטרה וצומת פריד ממערב לקו הסגול, בהסכם הפרדת הכוחות.
יש לציין שעד מלחמת האזרחים סוריה כיבדה את הסכמי הפרדת הכוחות והגולן היה האזור השקט ביותר בישראל. אולם מלחמת האזרחים הכניסה לסוריה את האיראנים שניסו לבסס את המיליציות שלהם ואת חיזבאללה במזרח הגולן, כחלק מחגורת האש שאיראן הקימה סביב גבולות ישראל, ושב-7 באוקטובר נחשפנו למשמעותה. הגנה אקטיבית מחייבת את הרחקת הגבול מאזרחי ישראל, במיוחד כאשר השלטון הסורי הוא איסלמיסטי רדיקלי, שעלול להוות איום גדול עלינו. שליטתנו באזור הזה צריכה להיות ארוכת טווח. אני חייב לציין, שבסוריה מדיניות ממשלת ישראל מאז נפילת משטר אסד ראויה לכל שבח. היא ההיפך הגמור ממדיניות ההתמכרות לשקט, שהמיטה עלינו את אסון 7 באוקטובר. זו הפקת הלקחים הראויה מהמחדל.
אובדן שטח, שממנו ישראל הותקפה, תעביר מסר מרתיע לאויבינו, כולל לגורמים קיצונים במצרים וירדן, מה המחיר שישלמו אם יתקפו אותנו.

[אהוד: מה חבל שאתה לא ראש הממשלה שלנו במקום "הסמרטוט", בלשונך – נתניהו].

2. צרור הערות 30.3.25
* בדרך הנכונה – כ-180 איש, ואני בתוכם, בעלי מגוון השקפות עולם ודעות פוליטיות שונות בנושאים רבים וגם בנושא המשפטי, חתמנו על גילוי דעת שהתפרסם בעיתוני השבת, תחת הכותרת "בולמים על סף התהום מתחברים מחדש," וזכה לכינוי (שאיני אוהב) "אמנת אלטלנה". הצענו שלושה עקרונות שהם בנפשה של אחדות האומה בעת הזאת:
1. שינויים עושים בהסכמה – כל שינוי שלא בהסכמה רחבה בסדרי השלטון והמשפט, אף שבעיני רבים בעם הוא נכון וראוי, יידחה עד לאחר הבחירות וקבלת מנדט מחודש מהעם.
2. מכבדים את שלטון החוק – אנו קוראים לממשלה להמשיך ולכבד את שלטון החוק ולהימנע בכל מחיר ממשבר חוקתי, ויחד עם כל רשויות המדינה לנהוג בריסון עצמי ובגמישות, כדי להגיע להסכמות, עד לסיומה המוצלח של המלחמה ושחרור אחינו החטופים.
3. נוהגים באחריות – על המשתתפים במחאות, על התקשורת ועל האזרחים מכל הצדדים, לנהוג באחריות, לפעול בגבולות החוק, להימנע מהסתה אישית ולהעמיד את ביטחון המדינה ולכידות האומה בראש, ולתת רוח גבית ותמיכה לחיילי צה"ל ולכוחות הביטחון.
מיד עם פרסום גילוי הדעת הגיעו התגובות. על פי התגובות אנחנו האידיוטים השימושיים של ביבי והביביסטים / הקפלניסטים והדיפסטייט.
אם מחנה 6 באוקטובר, על שני אגפיו, רואה בנו איום וקופץ על הרגליים האחוריות, סימן שאנחנו בדרך הנכונה.

* דילמת ראש השב"כ – השב"כ כָּשַׁל כֶּשֶׁל נורא במחדל 7 באוקטובר. חלקו במחדל גדול. כיוון, שמובן מאליו, שהעומד בראש הארגון הוא האחראי לכישלונותיו ולהצלחותיו, ובוודאי כאשר מדובר בכישלון טוטלי ולא נקודתי, רונן בר הוא האחראי למחדל השב"כ. בצדק הוא אמר פעמים רבות שהוא אחראי, שהוא כשל ושיתפטר. היה עליו להתפטר מזמן. כפי שהרמטכ"ל התפטר, כפי שראש אמ"ן התפטר, כפי שאלוף פיקוד הדרום התפטר, כפי שמפקד אוגדת עזה התפטר ורק השבוע התפטר מפקד החטיבה הצפונית באוגדת עזה. כל אחד מהם נושא באחריות על חלק מסוים במחדל. גם שר הביטחון צריך היה להתפטר. הוא לא עשה זאת, אך הודח (מסיבה אחרת – בשל התנגדותו לחוק ההשתמטות).
הראש הוא האחראי – בצה"ל, בשב"כ ובוודאי ובוודאי בממשלה. נתניהו הוא האחראי, הוא האשם, הן אחריות כוללת כיוון שהנושא שהוא ליבת תפקידו – הביטחון הלאומי של ישראל, קרס כפי שלא כשל מעולם, הן אחריות אישית בשל מדיניותו הפייסנית, מדיניות ההכלה, ההבלגה וההתמכרות לשקט, שהיא היא המחדל הגדול, והן בשל מדיניות הפנים של יצירה מכוונת של קרע בעם, בחינת הפרד-ומשול, והתעלמות מהאזהרות שהוא מחליש את החברה, מקרין חולשה ומזמין את אויבינו לתקוף.
אילו ראש הממשלה היה אדם נורמטיבי, שלא לדבר על אדם הגון או מוסרי, הוא היה מתפטר מזמן. נתניהו עסוק כבר שנה וחצי בבריחה מאחריות, בסיכול חקירת המחדל, בגלגול אחריותו לכפופים לו, בדה-לגיטימציה לשופטי ישראל כדי לסכל את החקירה, בהפצת תאוריות קונספירציה מטורללות על איזה "דיפ-סטייט" דמיוני ובהפצת עלילות דם אוטואנטישמיות בזויות על צבא ההגנה לישראל ועל השב"כ, תוך כדי מלחמה, תחילה באמצעות פרוקסי כמו בנו היורד מהארץ ואזובי קיר כמו הביביריון ברדוגו וח"כית האשפתות גוטליב ולאחרונה – בעצמו.
המשבר החברתי שאנו חווים כבר שנים, נובע בעיקר מחוסר אמון מובנה בתוך החברה הישראלית. שיקום האמון הוא תנאי הכרחי לתיקון. אין התנקשות קשה יותר באמון בישראל, מאשר מנוסתו הפחדנית של נתניהו מאחריותו והדרך המרושעת של המנוסה.
ראש השב"כ חייב ללכת הביתה, אבל זה אבסורד שראש המחדל מדיח אותו. אבסורד שבאבסורד הוא שמר 7 באוקטובר, ששיקול דעתו המיט עלינו את האסון, יבחר את ראש השב"כ הבא.
זאת ועוד. ברור שנתניהו מדיח את ראש השב"כ בעיקר כיוון שהשב"כ מנהל חקירה על חשדות כבדים לפגיעה חמורה בביטחון המדינה בסביבתו הקרובה והאינטימית ביותר של נתניהו.
אך מול כל אלה, עומד טיעון רב משקל, שאסור להתעלם ממנו. בין ראש הממשלה לראש השב"כ נוצר משבר אמון, שהחריף בהודעות ההדדיות סביב ההדחה, עד שברור ששני הסוסים הללו לא יוכלו לחרוש יחדיו. וזו סכנה לביטחון המדינה.
לאסוננו, נתניהו הוא ראש הממשלה. הוא ראש הממשלה כי הוא נבחר בבחירות דמוקרטיות, וכיוון שקואליציית הפיגולים שלו, המורכבת ממשתמטים, כהניסטים, יעדים מודיעיניים של השב"כ, מושחתים, קרנפים וחסרי חוליות, מצופפת שורות וממשיכה לתמוך בו. עצוב, אך זו המציאות – הוא ראש הממשלה.
במצב כזה, יש להחליף את ראש השב"כ.
בפני בג"ץ ניצבת דילמה קשה ביותר. מצד אחד, אין לוליינות משפטית שתוכל לטהר את שרץ ניגוד העניינים. וברור שבג"ץ אינו יכול שלא להתערב בניגוד עניינים כזה ולאשר את ההדחה. מצד שני, עומדת פגיעה של ממש בביטחון המדינה אם בראש השב"כ יעמוד אדם שהוא וראש הממשלה אינם מסוגלים לעבוד יחד.
בג"ץ יצטרך למצוא פתרונות יצירתיים מאוד למלכוד הזה. למשל, לאשר את ההדחה, אך לדחות את ביצועה עד מיצוי החקירה, תוך קציבת זמן לא ארוך לכך.
אפשרות שנייה, היא לאשר את ההדחה אך לאסור על ראש השב"כ שנתניהו יבחר, לעסוק בחקירת פרשת קטארגייט, ולהטיל אותה, למשל, על סגנו, בליווי צמוד של פרקליט המדינה. חזקה על שופטי בג"ץ שישכילו למצוא את הפתרון היצירתי לדילמה.

* אנרכיה – ממשלה מופקרת יוצרת אנרכיה. שרים וח"כים פורעי חוק מסרבים להתייצב לחקירה. שרים וח"כים, שהשתתפו בפלישה בוגדנית לבסיס צה"ל בזמן מלחמה, מסרבים להתייצב לחקירה, בהמשך לח"כית האשפתות טלי גוטליב, שבדתה עלילת דם על עובד שב"כ, וסיכנה את חייו במודע ובמזיד, בשל האשמה החמורה שהוא נשוי לשקמה ברסלר. הוסיפו על זה את הודעת עוכר המשפטים האנרכיסט שהוא לא מכיר (!) בנשיא בית המשפט שנבחר כחוק ובראש הממשלה האנרכיסט שלצד הפצת קונספירציות מטורללות על דיפ-סטייט מדומיין, הוא מעז לאיים שלא יציית לפסיקת בג"ץ. זאת אנרכיה. זה מסר לכל אזרח, שמותר לו להפר חוק ומותר לו להפר את פסיקות בתי המשפט. ממשלת אנרכיה מופקרת מפרקת את מדינת ישראל.

* אנרכיה על סטרואידים – הפקרת ביטחון הפנים של ישראל בידי ראש הכנופייה, [---] מנעוריו, היא פשע נגד מדינת ישראל, וגרמה לנזק נורא. ראש הכנופייה הופך בקצב מהיר את מה שהייתה פעם משטרת ישראל למיליציה פשיסטית פרטית חמושה, בראשות נער שליחויות שלו, הנושא פורמלית בתואר מפכ"ל, אך הוא אפילו לא חניך תורן. כאשר ראש הכנופייה שלח את האספסוף הפרוע והברברי שלו לפלוש לבסיסי צה"ל בעיצומה של מלחמה, הוא אסר על משטרת ישראל לבצע את תפקידה ולהגיע למקום כדי להגן על הסדר. ועכשיו, הוא אוסר על המשטרה, בניגוד לחוק, להישמע להוראת היועמ"שית והפרקליטות לפתוח בחקירה נגד שר וח"כים פורעי חוק שהשתתפו בפלישה.
זו אנרכיה על סטרואידים, בעיצומה של מלחמה. ממשלה מופקרת ומסוכנת.

* עצור או שאני יורה – האם צה"ל ערך תחקיר, מדוע כאשר האספסוף הפרוע, בהנהגת שרים וח"כים מופקרים, פלש לבסיסי צה"ל בזמן מלחמה, לא הופעל נוהל מעצר חשוד?

* החרפה יזומה של המלחמה הפנימית – החוק לשינוי הוועדה למינוי שופטים הרבה פחות גרוע מהחוק המקורי של יריב לוין. משמעות החוק המקורי, היה השתלטות הממשלה על הרשות השופטת וביטול עצמאותה. לא כן בחוק שהתקבל.
יש צורך ברפורמה משפטית, אחרת לגמרי מהמהפכה המשטרית, אבל בוועדה למינוי שופטים אין מקום לשום שינוי, כי לאחר תיקון סער מ-2008, זו השיטה הטובה בעולם לבחירת שופטים. החוק שהתקבל משנה לרעה את המצב.
אולם לאחר הצעת החוק הרודנית של יריב לוין, ברגע שהוא חזר בו והציע את החוק החדש, סברתי שאמנם זו הצעה לא טובה, אך היא יכולה להיות בסיס להידברות על חוק מוסכם. למרבה הצער, הממשלה אפילו לא ניסתה לפתוח בהידברות, אלא מיהרה לחקיקה נמהרת חד-צדדית. יתר על כן, הידברות על החוק אמורה היתה להיות כחלק משינוי השיח, עצירת המהפכה והורדת הלהבות. אולם החוק עולה יחד עם צעדים חמורים, כמו אי ההכרה האנרכיסטית בנשיא בית המשפט העליון, המהלך להדחת היועמ"שית כדי למנות בובה של הממשלה המושחתת שלא תפריע לה להעמיד את עצמה מעל החוק, מסע הפצת הקונספירציות המטורללות על דיפ-סטייט בידי ראש הממשלה, שופריו ומשרתיו, סיכול בכל דרך של חקירת המחדל, הודעת שר וח"כים אנרכיסטים שלא יתייצבו לחקירות על פשעים חמורים והאיום האנרכיסטי של רוה"מ להפר פסיקת בג"ץ.
מהלך, שהובילו ההורים השכולים יזהר שי ודדי שמחי כדי להביא להסכמות ולאחדות פנימית, כשאנו נמצאים במלחמה חיצונית, נוצל לרעה כחלק מהניסיון להחריף את המלחמה הפנימית, את השנאה ואת הקרע, למרות הידיעה המוחלטת שהדבר פוגע במאמץ המלחמתי.
ממשלה מופקרת בראשות ראש ממשלה מופרע.

* אין עילה לפסילה – מיד עם קבלת החוק למינוי שופטים, הוגשו נגדו עתירות לבג"ץ.
מן הראוי שבית המשפט ידחה את העתירות מן הסיבות הבאות: א. אין שום דבר בלתי חוקתי בחוק הזה. הוא אינו סותר אף חוק יסוד. זה חוק רע, אבל זכותה של הכנסת לחוקק חוקים רעים. זה לא החוק הרע הראשון ולא האחרון. ב. לא נפל כל פגם משפטי או תקנוני בתהליך החקיקה. ג. החוק יכנס לתוקף רק בכנסת הבאה, כך שלבטח הוא אינו בשל לדיון בבג"ץ. הרי הכנסת הבאה תוכל לבטל אותו.
בג"ץ אינו תחליף לכנסת, ואינו ערכאת ערעור על חוקים שאיננו אוהבים.

* איך הם יגיבו על פסיקת בג"ץ – בג"ץ דחה פה אחד את העתירות של ארגוני זכויות האדם בנושא הסיוע ההומניטרי לרצועת עזה במלחמה.
מה יעשו צוררי מדינת החוק ומערכת המשפט בעקבות ההחלטה הזאת? ישקרו, ויספרו שבג"ץ קיבל את העתירה. הרי כך הם משקרים בעליל באשר לעתירות בנושא הוראות הפתיחה באש. בג"ץ דחה אותן פה אחד, ומאז תעשיית השקרים וההסתה משקרת ומסיתה ומספרת שבג"ץ קיבל את העתירות.

* חוק שימור האחריות – הדמוקרטית הדגולה חוה ליבוביץ' מציעה לא לאפשר לי (ובכלל למתנגדי נתניהו) למתוח עליו ביקורת, כי אני שונא את נתניהו ולכן כאשר אני מותח עליו ביקורת אני בניגוד עניינים. איזו הצעה גאונית!
כמובן שגם אילו שנאתי אותו, זו הצעה דיקטטורית. אבל כלל איני שונא אותו. אלא שבעיני עובדי האלילים בכת פולחן האישיות של נתניהו, הוא כליל השלמות, ולא תיתכן ביקורת רציונלית עליו. אז איך זה שאני מבקר אותו? יש לי, כנראה, בעייה נפשית, של "שנאה" לא מוסברת. בעצם, היחידים שצריך לאפשר להם לבקר את נתניהו, הם הסוגדים לו, שרואים בו מושלם ורואים כל מעשה שלו כהתגלמות השלמות, כי הם היחידים שאינם שונאים אותו ולכן הם היחידים שאינם בניגוד עניינים ולכן בסוג המשטר שעליו מפנטזת ליבוביץ', ייאסר עליי ועל כל "שונאי" נתניהו להשמיע את התנגדותנו.
בתוך ערימת ההבלים שהיא כתבה, יש משפט אחד שראוי לתגובה עניינית. כותבת ליבוביץ': "ובאמת, אורי הייטנר, לא תעזור הפירמידה ששירטטת כדי לטפול על ביבי שנוא נפשך את האשמה האבסולוטית למחדל. ביבי איננו שליט אבסולוטי ועל הכפופים לו לעשות את תפקידם על הצד הטוב ביותר!"
בוודאי ובוודאי, שכל אחד, בכל דרג ובכל רמה, נדרש לעשות את תפקידו על הצד הטוב ביותר. אחריותו של הדרג שמעל, אינה פוטרת את הדרג שתחתיו ממלוא אחריותו לבצע את תפקידו על הצד הטוב ביותר. זה נכון החל בש.ג., דרך המ"כ, הרמטכ"ל ועד ראש הממשלה. בפירמידת האחריות לא שחררתי אף דרג מאחריות. נהפוך הוא. אך אחריותו אינה פוטרת כהוא זה את הדרג שמעליו מאחריות מלאה.
ברור שלקריסה טוטלית כזאת של צה"ל אחראי הרמטכ"ל. הוא אחראי למרות שגם ראש אמ"ן, אלוף הפיקוד, מפקד האוגדה, המח"טים וכן הלאה אחראים. אילו היה מדובר בשיקול דעת שגוי של מ"פ בכפר עזה, אחריות הרמטכ"ל היא כללית, אבל כאשר מדובר בקריסה כזו, הוא האחראי.
ויש מי שאחראי יותר ממנו – שר הביטחון. הוא הדין בראש השב"כ. אין ספק שהכשל היה גם בדרגים הנמוכים בשב"כ, אבל הוא הראש והוא אחראי. ומעל הכול ראש הממשלה, שלוז תפקידו הוא הבטחת הביטחון הלאומי של ישראל, ולכן הוא האחראי מס' 1. האחריות שלו מוחלטת. אם היא מוחלטת, איך גם הכפופים לו אחראים?
על מונחים שאינם חומר, אין חלים חוקי שימור החומר. ניקח למשל את האהבה. יש לי שלושה ילדים. האם אני מעניק לכל אחד מהם רק שליש מאהבת הילדים שלי? לא. אני נותן לכל אחד 100%. איך זה מסתדר עם חוקי הפיזיקה? הם פשוט לא חלים על האהבה. הוא הדין באחריות. אם אני מנהל, אני אחראי ב-100% לארגון שבראשותי. אם אני מאציל סמכויות על הסגן שלי, אין הדבר גורע כהוא זה מאחריותי. ולכן, ברור שגם הכפופים לנתניהו נושאים באחריות – כל אחד ב-100% מהאחריות על תחום אחריותו, וראש הממשלה נושא באחריות מוחלטת למחדל. מה גם שהמחדל הוא תוצר של מדיניותו השגויה והקלוקלת.
בוודאי ובוודאי שכל אחד מהכפופים לנתניהו נדרש לעשות את תפקידו על הצד הטוב ביותר. וגם נתניהו, כמובן. אך להערכתי, הבעייה לא היתה אי עשיית הדברים על הצד הטוב ביותר, אלא מדיניות שגויה ודבקות בקונספציה שגויה. כל דרג מחויב לביטחון המדינה והשקיע את כל מאודו בביטחון המדינה, מתוך אמונה שהוא עושה את הדבר הנכון ביותר. ראוי לבחון את העדריות שגרמה לכל כך הרבה אנשים לדבוק כך באותה קונספציה. את חוסר הנכונות לבחון דרכים אחרות, להעמיד את הדרך לביקורת. אולי זו תרבות שעל פיה מי שמותח ביקורת על הממונה עליו או מטיל ספק בדרכו "שונא" אותו, ולכן הוא בניגוד עניינים ולפיכך יש לסתום את פיו.
גם נתניהו עשה, מבחינתו, את הטוב ביותר. בדיעבד, אפשר לומר שמפעל חייו, בחמש עשרה שנות שלטונו, הוא בניית המחדל שהוביל לאסון. אך הוא לא עשה זאת מכוונה שלילית. הוא באמת ובתמים האמין שהדרך שהוא נוקט בה היא הטובה. הוא באמת האמין שהוא מונע הרפתקאות שיעלו בדם רב של חיילינו ולכן דחה הצעות התקפיות כמו של בנט וליברמן, והתגאה על כך בספרו. הוא באמת האמין, שכאשר הוא מאפשר לקטארים לשמן את חמאס בעוד ועוד כסף, הגם שהוא הולך להתעצמותו, הוא מרוויח חודש של שקט, ואם לעד נאפשר את העברת הכספים, נהנה משקט-עד, כי חמאס לא ירצה לסכן את צינור ההחייאה.
כלומר, התמכרותו של נתניהו לשקט נבעה מאמונה שחמאס מכור לכסף והנה, הוא מצא את הדרך להבטיח את ביטחון ישראל. כאשר הוא ניסה לשכנע את טראמפ להמשיך לממן את אונר"א וכשנכשל פנה לגרמנים ושכנע אותם לשפות את אונר"א בסכום שנגרע בשל החלטת טראמפ, הוא עשה זאת כי חשש שפגיעה באונר"א תגרום להסלמה.
כאשר הוא הרשה לחמאס להצית במשך שלוש שנים וחצי ללא כל תגובה את שדות הנגב, הוא באמת חשב שכדאי להבליג כי ההצתות הללו לא הורגות ואם נגיב תהיה הסלמה, יירו טילים ורקטות וימותו ישראלים, שניתן היה למנוע את מותם. כשהמטרה שלו בכל סבב לא היתה הכרעת האויב אלא הפסקת אש, היא נבעה מהרצון שלו להפסיק את הסבל של התושבים שסופגים רקטות ולעצור את נפילת חיילי צה"ל.
כאשר הוא הבליג על התבססות חיזבאללה בדרום לבנון ועל ההתעצמות המטורפת שלהם, הוא באמת פחד שאם יגיב ייפלו כל רבי הקומות בת"א. כאשר הוא הבליג במשך חצי שנה, עד המלחמה, על הקמת מאחז חיזבאללה בשטחה הריבוני של ישראל, הסיבה באמת היתה מניעת הסלמה שממנה חשש. כך גם כשדחה את הפצרות שב"כ וצה"ל לחסל את ראשי חמאס. לא פעם יצאתי נגד הקונספירציות על נתניהו שרצה, כביכול, לחזק את חמאס כדי להחליש את רש"פ וכן הלאה. אני מאמין שמדיניותו נועדה לחסוך בחיי אדם ובחיי ישראלים בפרט. זו מוטיבציה ראויה ביותר.
אבל המדיניות הזאת, שהיא המדיניות שלו, גם אם בחלקים ממנה נתמכה גם בידי אחרים, הובילה לתוצאה ההפוכה – לאסון הגדול ביותר מאז השואה. ולכן, הוא אחראי, ועליו ללכת הביתה. וכל עוד הוא אינו עושה זאת, אין להלין על הכפופים לו שאינם עושים זאת. ובינתיים כולם התפטרו או הודחו, ורק הוא, האחראי הראשי, שאחריותם של הכפופים נגזרת מאחריותו ומכפיפותם לו, ממשיך בתפקיד, בורח בפחדנות מאחריותו ומסכל את חקירת המחדל, לקול תרועת עובדי אלילים כחוה ליבוביץ'.

* סרבני התפכחות – כששבתי צבי התאסלם, רוב מאמיניו התפכחו ונטשו אותו.
רבים רבים ממאמיני שבתי צביבי לא התפכחו אפילו אחרי 7 באוקטובר.

* צדק ביביסטי – אם חייל מילואים שירת ארבעה סבבים, מאות ימי מילואים, חירף את נפשו, ראה את חבריו נהרגים לידו, ובשל המילואים העסק שלו קרס, אשתו נופלת מהרגליים ומשפחתו בקשיים, והוא לא יתייצב לסבב החמישי, הוא ייקנס ב-5,000 שקל.
משתמט חרדי, שקיבל צווי גיוס ולא הגיע ל"לשכותיהם" – לא זו בלבד שלא ייקנס, הוא יקבל קצבת השתמטות, שאותה יממן המילואימניק.

* כפסע – כמה זמן חלף מאז שהיינו כפסע מהניצחון המוחלט?

* איך משחקים לידי חיזבאללה – בעקבות פעולת צה"ל בביירות, כתגובה להתקפת הרקטות על קריית שמונה, אמר נשיא צרפת מקרון שהמתקפות הללו משחקות לידי חיזבאללה.
כן, בטח. 17 שנים, בין מלחמת לבנון השנייה ל"חרבות ברזל" "לא שיחקנו לידיהם," עד שהיינו כחוט השערה מטבח בצפון שהיה מאפיל על זה שבדרום. לא עוד. מעתה – הגנה אקטיבית. נטילת היוזמה. לא לאפשר קיומו של איום על גבולנו.
אל נאזין לשגרירי הצביעות המתחסדת.

* האביב העזתי? – ברצועת עזה לא גילינו עד היום חסיד אומות העולם. האקסטזה וההתלהבות שבה קיבל הציבור העזתי את טבח 7 באוקטובר היתה גורפת.
והנה, השבוע החלה מחאה בעזה נגד חמאס. נדרש אומץ עצום להפגין נגד משטר טוטליטרי רצחני כזה, ולבטח על כל מפגין אמיץ יש עוד מאות שתומכים בו, אך מפחדים ואולי יקבלו אומץ ויצטרפו אליו.
אל נשלה את עצמנו. המפגינים אינם חובבי ציון. ייתכן שהם עצמם היו שותפים למעשי הלינץ' בחטופים ברחובות עזה ב-7 באוקטובר ואולי במעשי הביזה בניר עוז ובכפר עזה בשבת השחורה. אולי חלקם נתנו את בתיהם לחפירת פירים למנהרות חמאס. אבל אחרי שנה וחצי של סבל בל ישוער, הם מבינים, שחמאס המיט עליהם אסון נורא. כותבי "הארץ" קטלו את אוהד חמו שהציג בערוץ 12 קולות של עזתים המגדפים ומקללים את חמאס, וטענו שמדובר באנשים שאמרו למיקרופון ולמצלמה את הדברים שהוא רצה מהם מול קני הרובים המאיימים של קלגסי צה"ל. אך הנה, מתברר שהוא הביא קולות אותנטיים.
ההפגנות נגד חמאס הן התפתחות חשובה מאוד. אם הן תהפוכנה לאינתיפאדה גדולה, הן עשויות להקריס את חמאס, כפי שקרסו משטרים ערביים ב"אביב הערבי". האם אנו בפתחו של האביב העזתי? המחאה הזאת היא הישג משמעותי של מלחמת "חרבות ברזל". לצד ביקורתי על אופן ניהולה כמלחמת דשדוש, איני יכול ואיני רוצה להתעלם מהישגיה.
ויש גם סיכונים. למשל, חמאס עלול לפגוע בחטופים אם ירגיש שגבו אל הקיר והוא עומד לאבד את השלטון. יש להגביר כעת את המאמץ לשחרר את החטופים, אם אפשר בפעולה צבאית ואם לא – בעסקה, ואחריה בחידוש המלחמה.
חובתנו למוטט את חמאס. חובתנו להכין את היום שאחרי מיטוט חמאס. גבולות הגזרה של היום שאחרי, צריכים להיות מצד אחד חופש פעולה מלא של צה"ל וכוחות הביטחון ברצועת עזה, ומצד שני הימנעות מוחלטת מנטילת אחריות על הניהול האזרחי של הרצועה, שעלול להפוך לקבוע, ולאיים על צביונה היהודי של ישראל, שמחייב רוב יהודי מוצק לדורות.
הפתרון הפחות גרוע, הוא שלטון אזרחי של רש"פ וחופש פעולה לצה"ל, כמו בשטחי A ו-B ביו"ש, תוך הפקת לקחים מהכשלים באזורים אלה. צה"ל לא יוכל לפעול בחופשיות אם יהיה שם שלטון אזרחי של מצרים או איחוד האמירויות או כוח בינלאומי זה או אחר. כל הנימוקים נגד רש"פ נכונים, אך זה הרע במיעוטו.
ומה באשר להגירה המונית? יש לאפשר למי שרוצה לעזוב, אם יש מי שמוכן לקבל אותו, אבל אני מציע לא להתמכר לפנטזיה הזאת. זה לא יקרה.

* המוסרי ביותר – צה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם. איך האקסיומה הזאת מסתדרת עם ההרג הרב של אזרחים בעזה?
כדי לבחון זאת ביושר, יש להבהיר קודם כל מהו מוסר לחימה. מוסר לחימה אינו פציפיזם. על פי גישה פציפיסטית אין דבר כזה מוסר לחימה, כי הלחימה עצמה מנוגדת למוסר. אולם פציפיזם הוא גישה בלתי מוסרית, כי על פיה ללוחם כיתת הכוננות בניר עוז אסור לירות במחבל הנוחבה שנכנס לטבוח משפחה, כי אסור לירות. נקודה. פציפיסטים התנגדו למלחמה בהיטלר וראו בה פשע. מהו מוסר? היכולת להבחין בין טוב ורע, לבחור בטוב ולהילחם ברע. לכן, מי ששופט את מלחמתנו במשקפיים פציפיסטיות, ודאי שהיא בלתי מוסרית בעיניו.
אבל מוסר לחימה הוא דבר אחר. מוסר לחימה הוא לחימה שנועדה להשמיד את האוייב, תוך הימנעות מקסימלית מפגיעה באזרחים ובבלתי מעורבים. ועל פי אמות המידה הללו יש לבחון את המלחמה.
קודם כל, זו מלחמה שאין מוסרית ממנה, כי זו מלחמה נגד רוע צרוף ומוחלט, כפי שהיתה המלחמה בהיטלר. ברור שאחרי טבח 7 באוקטובר, החובה המוסרית היא להשמיד את המחבלים, ואילו השארת חמאס בשלטון בעזה וככוח צבאי, היא בלתי מוסרית, כי היא מעניקה ניצחון לרוע ולטבח.
את המלחמה המוסרית הזאת, יש לנהל באופן מוסרי, על פי עקרונות מוסר הלחימה, כלומר תוך הימנעות מקסימלית מפגיעה באזרחים, אך בלי לוותר על המטרה המוסרית של מיטוט חמאס.
וכאן אנו מתמודדים עם הפן השני של הרוע החמאסי המפלצתי. בנוסף לפשע נגד האנושות שבוצע בטבח, פשע נוסף נגד האנושות הוא הסתתרות המחבלים מאחורי אזרחים וילדים, הפיכת בתי חולים ובתי ספר לבסיסי טרור, חפירת פירים מתחת לחדרי ילדים וכן הלאה.
כלומר, את המטרה המוסרית של המלחמה, שאסור לנו לוותר עליה, ביצענו בתנאים קשים ביותר: א. אזור צפוף ביותר באוכלוסייה. ב. תא השטח האורבני המבוצר ביותר בהיסטוריה של המלחמות. ג. כאשר האויב מסתתר מאחורי האוכלוסייה, שאותה הפך למגן אנושי.
מה עשינו? פעולות רבות שפוגעות בלחימה עצמה, כי הן פוגעות באפקט ההפתעה שהוא קריטי במלחמה, כדי לחסוך בפגיעה באזרחים. לא נהגנו כמו בעלות הברית בגרמניה וביפן במלחמת העולם השנייה, אלא עשינו צעדים רבים להגנה על אזרחי האוייב. לדוגמה, התרעה זמן רב מראש היכן מוקד הפעולה הבאה ומתן אפשרות לאזרחים לעזוב אותו בעוד מאוד, אך גם לחמאס להתארגן ולהתכונן. למשל, פעולות "הקש בגג" לפני הפצצת מבנה וכן הלאה. האם יכולנו לעשות יותר בתחום הזה? אני חושב שניתן היה לעשות זאת באופן חכם יותר, כמו הקמת שטח סטרילי גדול באזור מסוים, לקרוא לכל האזרחים לנוע אליו בתחילת המלחמה ועד סופה ולהעביר את כל הסיוע ההומניטרי אך ורק אליו. כך הלחימה עצמה היתה אפקטיבית ומהירה יותר. אך גם באופן שנהגנו, הצלנו חיי מאות אלפי אזרחים פלשתינאים.
את מבחן התוצאה עלינו להשוות למלחמות של מדינות דמוקרטיות אחרות שנלחמו בטרור באזורים אורבניים, כמו המלחמה בדאעש, לדוגמה. בעוד במלחמות הללו על כל מחבל נהרגו כשלושה אזרחים, במלחמה בעזה על כל מחבל נהרגו כ-1.5 אזרחים. זאת, למרות הצפיפות, למרות תורת הלחימה של האוייב – הסתתרות מאחורי מגן אנושי, ולמרות שבניגוד לאותן מלחמות, שנערכו אלפי ק"מ מהמדינה, אצלנו מדובר במלחמה על גבולנו, עם אויב שקיומו הוא איום על קיומנו.
צה"ל הוא הצבא המוסרי בעולם, והדבר הוכח במלחמת "חרבות ברזל", בניגוד לתעמולת הזוועה האנטישמית נגד ישראל ב"הארץ" ובעולם.

* ההגדרה המדויקת – כותרת בוויינט: "בצל מחאות פרו פלסטיניות: סדרה ישראלית זכתה בפסטיבל בצרפת."
הכותרת שגויה. צ"ל – בצל מחאות אנטישמיות. זאת לא תרבות של "פרו" אלא של "אנטי". אנטישמיות מזוקקת.

* הגדרה חדשה לציונות – המרגלת ענת קם כתבה שהפנייה של אווה אילוז לטריבונל האנטישמי בהאג נגד מדינת ישראל נעשתה מתוך... ציונות. נו, כנראה שגם בגידתה של קם, והריגול שבו הורשעה, נעשו מתוך ציונות.

* מיזם תיעוד – המועצה לשימור אתרים מובילה מיזם תיעוד של ההתיישבות בגולן, בבקעת הירדן וביו"ש, ובכוונתה לעבור בשלב הבא לגליל. בכל יישוב שקם בשנים 1967-1989 הם מראיינים 3-4 אנשים מדור המייסדים ומהמנהיגים של היישוב. הוא מספר את סיפור חייו, ודרך הסיפוריים האישיים, נבנה הסיפור של היישוב והסיפור של האזור. הראיונות מצולמים ובתום המיזם יונגשו לציבור הרחב ולהיסטוריה.
אני אחד מארבעת המרואיינים באורטל. ביום חמישי הגיע אליי המראיין. מראש אמרו לי לשריין שלוש שעות. זה נראה לי המון, בטח נגמור את זה לכל היותר בתום שעתיים. בתום שלוש שעות עצרנו, כי היה עליו לנסוע לראיון הבא, וקבענו שהוא ייפגש אתי במועד אחר להמשך הריאיון.

* ביד הלשון: נבל ברשות התורה – ההשתמטות החרדית משירות בצה"ל בשם לימוד התורה, תוך סילופה וכפירה בעיקריה, מנכיח את הביטוי "נבל ברשות התורה."
משמעות הביטוי היא מציאת צידוק דתי, כביכול בשם התורה, להתנהגות בלתי מוסרית.
את הביטוי הזה טבע הרמב"ן. הוא דיבר על מי שעוברים עבירות בנושאי עריות, התהוללות מינית ואחרת, שלכאורה מותרת או אינה אסורה במפורש. "שלא יהיה שטוף בזימת אשתו או נשיו הרבות, ולהיות בסובאי יין בזוללי בשר למו, וידבר כרצונו בכל הנבלות – שלא הוזכר איסור זה בתורה." כלומר, אם אין איסור מפורש, האיש נוהג בהתנהגות פרוצה ובלתי מוסרית, וכביכול יש לו אישור לך, כי המעשה לא נאסר במפורש. לדוגמה, אדם המקפיד על כשרות היין, אך הוא שתיין. לכאורה, הוא מקפיד הקפדה יתרה על המשקה, ואין איסור הלכתי לשתיינות, אך במהות, הוא בוחר ברע.
אולם המושג "נבל ברשות התורה" התקבע בשפה כעומד בפני עצמו, לאו דווקא בהקשר של דברי הרמב"ן, כלפי מי שמוצא תירוץ הלכתי ודתי למעשים שליליים.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com