שני טריגרים הביאו אותי לכתיבת מאמר זה.
הראשון, ויכוח בקבוצת ווטסאפ של תנועת הרבעון הרביעי, שבו נמתחה עליי ביקורת על כך ‏שהדברים החריפים שאני כותב על בן גביר אינם הולמים את דרכה וסגנונה של התנועה. הרבעון הרביעי דוגל בשיח מקבל ומכיל, בחתירה להסכמות לאומיות רחבות, בייחוס כוונות טובות גם ליריב. בעיניי, יש קווים אדומים והכהניזם ובן גביר אינם לגיטימיים, ואינם יכולים להיות חלק מאותה חתירה להסכמה רחבה. לתפיסתי, הם מחוץ לתחום ואין מקום להידברות אתם.
השני, היה ראיון עם חברי ההיסטוריון פרופ' אודי מנור. מנור דיבר על הצורך אחרי 7 באוקטובר לשים קץ להונאה העצמית באשר לפלשתינאים ולגישתם כלפינו ובאשר לצורך שלנו לפייס אותם. הוא נתן מספר דוגמאות לנטייה שלנו להאשים את עצמנו בשנאה אלינו, ובין השאר נתן כדוגמה את הטיעון ש"בגלל שבן גביר עלה להר הבית." והוסיף – מובן מאליו שכל יהודי שרוצה בכך יכול לבקר בוותיקן, אבל לא בהר הבית.
בדבריו, הוא יצא נגד שיח הזכויות, שבו בשם רעיונות נעלים כמו חופש הביטוי, חופש ההתארגנות וכו', ניתנת לגיטימציה לגורמים כמו חמאס, ובשם רעיונות של פתיחות וקבלת האחר, מדינות המערב פתחו את שעריהן להגירה בלתי מבוקרת, וקיבלו הגירה מוסלמית גדולה, שאינה מחפשת איך להשתלב במערב, אלא איך לכבוש את המערב מבפנים.
לטעמי, דבריו על בן גביר הם אותו שיח זכויות עיוור, המתעלם מהמשמעות של השימוש הציני באותן הזכויות נגד מעניקי הזכות. לא על פי שיח הזכויות הזה עלינו לשפוט את משמעות ביקורו של בן גביר כשר בממשלה בהר הבית, ואין דומה ביקור של בן גביר לביקור של אריק שרון, של יהודה גליק או שלי. כן, אני רואה חשיבות בביקורים של יהודים בהר הבית וביקרתי שם לא פעם ולא פעמיים. במקרה של בן גביר, מדובר בסיפור אחר לגמרי.
שני הטריגרים הללו המחישו לי עד כמה נעשתה כאן נורמליזציה ולגיטימציה לכהניזם ולבן גביר. במאמר זה אנסה להבהיר את מהות הכהניזם ואת תופעת בן גביר. אפתח בקביעה, שבן גביר אינו אידיאולוג, אלא איש של פרקטיקה פוליטית, אך יש לו אידיאולוגיה. האידיאולוגיה שלו היא משנתו של "הרב" כהנא, מורו ורבו, שתמונתו הגדולה מתנוססת בסלון ביתו, ועמה נפגשות עיניו בשוכבו ובקומו. מהי האידיאולוגיה הכהניסטית? ומהי הפרקטיקה הפוליטית של בן גביר?
כהנא השתית את משנתו על פרשנותו לציווי האלוהי "לא תחנם," כאיסור על ישיבת גויים בארץ ישראל וכצו עשה לנו בימינו – לא לאפשר ישיבה של גויים בארץ ישראל. אם נשאיר גויים בארץ ישראל, הם יהיו "לשיכים בעינינו" או שיהוו גורם להתנכלות ביטחונית בלתי פוסקת, כאשר מדובר בערבים, או כמוקד מיסיונרי שנועד להעביר אותנו על דתנו ועל דעתנו, כשמדובר בנוצרים. לכן, מטרת העל שלנו היא לגרש את הגויים מן הארץ. איך? באגרוף – סמל הכהניזם. כלומר בכוח. ברגע שהכהניסטים יעלו לשלטון, הגויים יגורשו באחת. עד אז, יש למרר את חייהם כדי לגרום להם לעזוב את הארץ "מרצון." איך "לשכנע" אותם? כאשר עמי פופר רצח ב-1988 שבעה פלשתינאים בראשון לציון, כהנא אימץ אותו רטרואקטיבית, למרות שקודם לכן לא השתייך לתנועתו. ימים אחדים לאחר הטבח, קיים כהנא הפגנת תמכה במקום, שבו הילל ושיבח את פופר שהרג את "הכלבים". תלמידו המובהק של כהנא ומועמד מספר 3 ברשימתו לכנסת היה ברוך גולדשטיין, שב-1994, ארבע שנים אחרי רצח כהנא, ביצע את הטבח ההמוני במערת המכפלה, שבו ירה בגבם של מאות ערבים ללא אבחנה, בעת תפילתם, רצח 29 ופצע 125. רק מעצור בנשק עצר את מרחץ הדמים. גולדשטיין הגשים יותר מכל אדם אחר את תורת הכהניזם, כי הוא זה שרצח יותר ערבים מכל אחד אחר. בהלוויית כהנא הקהל שאג כל הדרך "מוות לערבים" ו"מוות לשמאלנים", והנה, גולדשטיין מימש את הקריאה. מאז, גולדשטיין הוא גיבורם הגדול של הכהניסטים ובראשם בן גביר.
על פי תורתו של כהנא, ישיבתם של גויים בארץ ישראל היא חילול השם, חילול התורה וחילול הארץ. ושיא הטומאה הוא קיומם של המסגדים על הר הבית. כהנא כינה אותם "השיקוץ", שחובה לגלח אותו. הסרת המסגדים, גם היא צו עשה המחייב אותנו. כשהכהניסטים יעלו לשלטון הם יעשו זאת כמדינה. עד אז, כהניסטים חותרים לעשות כן באופן פרטיזני.
כהנא סלד מהדמוקרטיה. הוא טען שהדמוקרטיה היא תפיסה זרה ואנטי-יהודית, המנוגדת לתורה. "לפי תרבות הנכרים אין אליל יותר נשגב ואין עגל יותר זהוב מזה של הדמוקרטיה [...] הדמוקרטיה ניתנה לחברות ולמדינות שאין להן האמת, ושעבורן כל סיעות השקר שוות הן."
זו, על רגל אחת, האידיאולוגיה שבה מאמין בן גביר. אולם הפרקטיקה הפוליטית שלו, והוא פוליטיקאי מחונן, הפוכה מזו של מורו ורבו. הפרקטיקה הפוליטית של כהנא הביאה לקבלת החוק נגד הגזענות, השוללת מהכהניסטים להתמודד לכנסת. הטבח במערת המכפלה הביא להוצאת מפלגות כך וכהנא חי אל מחוץ לחוק. כהנא, שנהג לדבר על עצמו בגוף שלישי, נהג לומר ש"כהנא אומר את האמת בפרצוף." בן גביר מבין שזו דרך ללא מוצא. בוודאי שאין זו הדרך להגיע לשלטון ולממש את האידיאולוגיה. בן גביר עיצב פרקטיקה הפוכה – לחדור כסוס טרויאני אל תוך המערכת הדמוקרטית, להגיע כסוס טרויאני אל ליבת השלטון ובשלב הבא להשתלט על המדינה ולהגשים את הדרך.
בניגוד לכהנא, שהטיף נגד הדמוקרטיה, בן גביר מדבר בשם הדמוקרטיה ומשתמש בשיח זכויות בסגנון עדות ה"פרוגרסיבים". כהנא, כח"כ, העלה הצעות חוק גזעניות, שח"כ מיקי איתן הוכיח שהן ממש תרגום חוקי נירנברג לעברית. הצעות החוק נפסלו ולא הותר להעלות אותן לדיון ולהצבעה והן היו בין הגורמים לחוקים האנטי כהניסטיים. בן גביר לא יציע חוקים כאלה. הוא למד מתמונת הראי שלו באסלאם הרדיקלי את פרקטיקת ה"תקייה", ההסתתרות, ההסוואה וההונאה. אין לו סיבה להציג את השקפתו, אם הצגה זו עלולה לפגוע בו. מוטב לו להתחפש.
כך נהג בפרשת תמונתו של המחבל ברוך גולדשטיין. בן גביר מעריץ את גולדשטיין. את הצעת הנישואין לאשתו הוא הציע על קברו של המחבל. במשך שנים רבות, היתה תלויה, בסלון ביתו, לצד תמונת כהנא, תמונת גולדשטיין, על רקע מערת המכפלה ומסביב כתובות בזכות מעשה ה"נקמה" של גולדשטיין והשוואתו לפנחס הכהן. אך כאשר הבין שהדרך להיכנס לכנסת היא באמצעות הליכה משותפת עם מפלגות הציונות הדתית, ורבניהן דרשו ממנו להסיר את התמונה, הוא הסיר את התמונה. מי יודע? אולי העביר אותה לחדר אחר. ברור שמדובר בצעד טכני גרידא, בקריצה, שנועד לקדם את המסלול הפוליטי שלו.
כך נהג עם הקריאה "מוות לערבים". במסע הבחירות האחרון, בוימה ההצגה שבה כהנא הלך ברחובות ירושלים, אנשיו פצחו בקריאת הקרב של מפלגתם, הוא הסתובב והיסה אותם, והורה להם לצעוק "מוות למחבלים." מיהו מחבל? לדוגמה, מנסור עבאס. כל הח"כים הערבים הם מחבלים בעיניו. וגם כל מי שבחרו בהם. מחבל הוא שם הקוד שלו לערבים. ולכן, כשהם צועקים "מוות למחבלים" ברור למה הם מתכוונים, אבל הנוסח הזה מתאים יותר לתקייה.
בן גביר לא ידבר על "גילוח הר הבית" ו"הסרת השיקוץ", אלא יפעל בשם שיח הזכויות להפרת הסטטוס-קוו. כל עלייה שלו על הר הבית נתפסת, בצדק, כעליית מנהיגם של החולמים לפוצץ את המסגדים, וכאשר הוא עושה זאת כשר בממשלה, ברור מה ההשלכות של זה.
בן גביר למד לעבוד עם התקשורת. עוד בנעוריו ידע לבצע פרובוקציות תקשורתיות, כמו הצגת הסמל שנתלש ממכוניתו של רבין חודש לפני הרצח והבטחתו שבפעם הבאה נגיע אליו. והם הגיעו. הם הגיעו.
אך הוא גם למד להיות סחבק שלהם. והתקשורת התמסרה לו והפכה אותו לכוכב תקשורת ובן בית באולפני ערוצים 1, 2 ו-10. התקשורת, שהחרימה את כהנא ולא נתנה לו להתראיין, למרות שהיה ח"כ וראש מפלגה שנבחרה לכנסת, טיפחה את בן גביר, אף שהיה סתם ראש כנופייה ופרובוקטור. אין ספק שלתקשורת תפקיד משמעותי מאוד בבנייתו של בן גביר.
הוא למד משפטים, ולמד להתמודד בשפה משפטית בשדה המשפטי כדי לקדם את הקריירה ואת האידיאולוגיה. וכמו התקשורת, גם שופטי בית המשפט העליון אשמים בנסיקתו. הם קנו את הסיפור שהוא "השתנה" ובהחלטה אולטרה-אקטיביסטית, שבה העמידו את עקרון חופש הביטוי מעל חוק יסוד מפורש, איפשרו לו לרוץ לכנסת.
הוא לא התמודד לבדו, כי ידע שלא יעבור את אחוז החסימה ולכן חבר לכוחות אחרים ובבחירות האחרונות לסמוטריץ'. הם רצו ברשימה אחת, אך בקמפיינים נפרדים. בקמפיין שלו הוא לא הציג את תורת כהנא, אלא דיבר על משילות, החזרת הסדר וקיבל קולות רבים מאנשים הרחוקים מכהניזם או שכלל לא שמעו על כהנא. כשלונו החרוץ כשר לביטחון לאומי והעלייה הדרמטית בכל מדדי הפשיעה, לצד פופוליזם מביך כמו רפורמת הפיתות. הפכו את הנרטיב הזה לבדיחה, אבל בינתיים היה 7 באוקטובר והוא נבנה מהסנטימנט של שנאת ערבים.
כשכהנא נכנס לכנסת, יצחק שמיר לא ספר אותו כאופציה לקואליציה (למרות שאיתו היו לימין 61 מנדטים ולא היה צורך בממשלת הרוטציה עם פרס). כל אימת שעלה לנאום, יצחק שמיר ובעקבותיו כל הח"כים של הליכוד, כל הח"כים של הימין וכל הח"כים מכל המפלגות קמו בהפגנתיות ויצאו את המשכן. חיים הרצוג לא הזמין אותו להתייעצויות סיעתיות וכף רגלו לא דרכה על מפתן בית הנשיא. אבל היום אנו בעידן נתניהו, הדוגל בשלטון בכל מחיר. וכך, בדרכו המתוחכמת, בן גביר הגיע לממשלה, הגיע לקבינט והוא – עבריין סדרתי משחר נעוריו, מונה לשר האחראי על אכיפת החוק בישראל. והתפקיד הזה, מבחינתו, הוא קרש קפיצה בדרך לשלטון. הוא הביא לשינוי חקיקה באשר לסמכויות השר כתנאי להצטרפות לממשלה והפך את עצמו למפכ"ל-על ואת משטרת ישראל הוא הופך בשיטתיות למיליציה פשיסטית פרטית שלו.
האיש הזה הוא סכנה לדמוקרטיה. הוא מסוכן הרבה יותר מכהנא, מגולדשטיין ומיגאל עמיר, דווקא בשל התחכום הפוליטי שלו. הוא הצליח להיכנס כסוס טרויאני לליבת השלטון ומבחינתו הוא בדרך להשתלט על המדינה. וכך, באמצעות האידיוטים השימושיים במערכת הפוליטית, במערכת המשפט ובתקשורת, הוא עלול לממש, חלילה, את חלומו.
אחרי הטבח במערת המכפלה פירסמתי מאמר ב"נקודה", בטאון מועצת יש"ע,  תחת הכותרת: "חסלו את הכהניזם ולא – הכהניזם יחסל אתכם." המאמר הופנה לחבריי תושבי יש"ע. מה שהיה נכון בעקבות הטבח של גולדשטיין, נכון ביתר שאת לנוכח השתלטותו של הסוס הטרויאני על מוקדי הכוח של המערכת הדמוקרטית, כדי להחריבה מבפנים.
אם לא נחסל את הכהניזם – הכהניזם יחסל אותנו.
 
2. צרור הערות 20.4.25
* לפקודה תמיד אנחנו – חתמתי ואני מחתים על עצומה בזו הלשון: "אנו, ציונים אוהבי ישראל ומשרתים בשירות פעיל (סדיר או מילואים) בצה"ל, לא מתנים את שירותנו הצבאי בדבר. נשרת את מדינתנו תחת כל ממשלה, מימין ומשמאל, ללא קשר לדעותינו הפוליטיות, בעבר, בהווה ובעתיד ובכל עת שניקרא לדגל. הצבא יכול לסמוך עלינו שנגיע תמיד וללא תנאי!!!"
אני מצפה מחותמי עצומות הטייסים ושאר יוצאי החילות השונים, לחתום גם העצומה הזו, או להוסיף את הנוסח הזה לעצומותיהם. כך, דבריהם ייפלו על אוזניים קשובות, ללא חשדנות, הנובעת מטראומת פשע הסרבנות הממארת לפני שנתיים.
 
* המחיר – אורי משגב נוזף בחותמי העצומות, על קריאתם לשחרור כל החטופים גם במחיר הפסקת המלחמה. הוא גוער בהם על שהם רואים בהפסקת המלחמה מחיר ולא מטרה בפני עצמה. והוא מסביר שזו מלחמה פוליטית בלה בלה בלה חיילים נהרגים סתם בלה בלה בלה וכו' וכו' וכו'. כלומר, מבחינתו אין שום בעיה בכך שהמלחמה שהוא מגדיר "מלחמת 7 באוקטובר" תסתיים בניצחון טבח 7 באוקטובר, כלומר בכך שמבצעי הטבח שולטים בעזה וכל העולם המוסלמי מקבל את המסר שניתן להביס את ישראל באמצעות מעשי טבח וחטיפת אזרחים.
מי שדורש את הפסקת המלחמה, לא כמחיר למען המטרה הקדושה של החזרת החטופים, אלא כמטרה בפני עצמה – איני מאמין לו שהחטופים באמת חשובים לו כל כך. אולי הוא מוכן לשחרור החטופים כמחיר של הפסקת המלחמה.
 
* דרוש: מבוגר אחראי – מה שדרוש היום לחברה הישראלית הוא מבוגר אחראי, שיעצור את ההידרדרות במדרון. מבוגר אחראי, שיזכיר לכולנו, שהמחויבות שלנו היא לעם ישראל ולא לשבט בפוליטיקת הזהויות. מבוגר אחראי שיזכיר לנו שאנו במלחמה, מלחמת קיום, ויש לנו 59 חטופים שטרם החזרנו, ויש לנו משימת-על ציונית של תקומת הנגב המערבי וקו העימות עם לבנון, ואנו ניצבים כפסע מפצצת גרעין איראנית – זה לא הזמן למריבות פנימיות, לא זמן לקונספירציות מטורללות, לא זמן לחקיקות מפלגות, לא זמן להרס החברה.
ראש הממשלה צריך היה להיות המבוגר האחראי. אולם ראש הממשלה חף מאחריות לאומית, אפס במנהיגות, והוא עושה את ההיפך – הוא הפלגן הראשי, הסכסכן הראשי, הוא אבי הקונספירציות המטורללות על איזה "דיפ-סטייט" שמיפ-סטייט דמיוני, הוא דוחף את עלילות הדם האוטואנטישמיות, הוא נלחם במערכת המשפט ובשב"כ, הוא דוחף את חוקי ההשתמטות ומימון ההשתמטות, הוא מעצים את הכנופיה הבן גבירית שהיא איום קיומי על הדמוקרטיה.
ואנו, אנא אנו באים?
 
* הוא התבלבל – במקום למוטט את חמאס הוא מנסה למוטט את השב"כ.
 
* על רונן בר להתפטר – על ראש השב"כ רונן בר להתפטר מתפקידו. בג"ץ הציע לצדדים להגיע לפשרה, אך הממשלה אינה מוכנה לכך. בג"ץ הציע זאת כי הוא נמצא במלכוד. הוא אינו יכול לאשר הדחה בניגוד עניינים מובהק כל כך. אך הוא מבין שבמערכת היחסים שנוצרה בין ראש הממשלה לראש השב"כ, באשמה מלאה של ראש הממשלה, אין אפשרות שישתפו פעולה, ומשמעות הדבר היא פגיעה משמעותית בביטחון המדינה. אל לו לרונן בר להשאיר את בג"ץ במלכוד הזה. עליו לגלות אחריות לאומית, ולפנות את מקומו. רונן בר נושא באחריות חלקית למחדל 7 באוקטובר. הוא לקח אחריות, הודיע שיפרוש לפני תום הכהונה, ועליו לעשות זאת עכשיו. נתניהו נושא באחריות המלאה, והוא נס בפחדנות מאחריותו ומסכל את חקירת המחדל. הוא פוגע במתכוון בשב"כ ומפיץ את קונספירציית ה"דיפ-סטייט" שמיפ-סטייט המטורללת במודע, אך ורק כדי להרחיק מעצמו את אחריותו לאסון הכבד, שהמיט על מדינת ישראל.
אך מה לעשות? הוא ראש הממשלה שנבחר כחוק, וניתן לפטור את המדינה מעונשו של זה רק בבחירות או באי אמון בכנסת. שני אלה אינם נראים קרובים, לאסוננו, ובמצב שנוצר, בראש השב"כ צריך לעמוד אדם אחר, כדי לעצור את מחול השדים. במקום שבו צריך מבוגר אחראי יש לנו ביבי. על בר לנהוג כמבוגר האחראי ולפנות את מקומו.
בסופו של דבר, בבוא הבחירות העם יבעט את נתניהו, הכושל בראשי הממשלות מקום המדינה, לפח האשפה של ההיסטוריה. אך בינתיים אסור לנו לאבד את המדינה.
 
* למרות האבסורד – בעקבות רשומה שבה קראתי לרונן בר להיות המבוגר האחראי ולהתפטר, כי זה הרע במיעוטו במצב שנוצר, נשאלתי אם אני מודע למשמעות של מינוי ראש השב"כ הבא בידי נתניהו. כמובן שאני מודע. זה רע מאוד. אך אנו פועלים בתוך המציאות, והמציאות הרעה מאוד היא שנתניהו הוא ראש הממשלה, הוא האחראי על השב"כ (כן, גם על המחדל של השב"כ, שהוא חלק מן המחדל הגדול), וביטחון ישראל מחייב יצירת מצב שיאפשר לשב"כ לתפקד. האבסורד הוא שמי שאחראי למחדל הוא עדיין ראש הממשלה. שאר האבסורדים נובעים ממנו. אבסורד שנתניהו ימנה את ראש השב"כ, אבל המינוי מחייב את אישור ועדת גרוניס, שלא תאפשר מינוי מופקר. ועל כל מינוי יש ביקורת בג"ץ, וניתן לעתור נגדו, ואם לא יהיה ראוי אפשר לפסול אותו. וכוונתו של נתניהו למנות את אלוף (מיל') שרביט מאותתת דווקא שהוא מחפש אדם ראוי. אני מאמין, שמי שיבחר, יעדיף את הנאמנות למדינה על פני נאמנות לממנה, והוא יבריז להם כפי שהבריזו מנדלבליט, אלשייך, יורם כהן והשופט סולברג.
 
* בראשי מודל 2025 – כינרת בראשי של היום היתה טוענת שהדיפ-סטייט תפר תיקים נגד משה קצב, כדי להדיח נשיא ימני, מזרחי ומסורתי.
 
* הנזק העיקרי של הביביזם – יום אחד, שלטון נתניהו ייגמר ותיבחר הנהגה שפויה למדינת ישראל. אני מעריך שזה יהיה בבחירות הקרובות, כנראה ב-2026. אבל כפי שלבני ישראל נדרשו ארבעים שנה מהיציאה מן העבדות עד הוצאת העבדות מתוכם, יידרש עוד זמן רב ומלאכה רבה לרפא את העם מהנזק העיקרי של הביביזם. ואם עד לאחרונה חשבתי שהנזק העיקרי הוא פולחן האישיות, שהגיע לשיאו בהמשך התמיכה בו אפילו אחרי 7 באוקטובר, נראה לי שזה לא הנזק הראשי. נהפוך הוא, אני חושב שההתפכחות תהיה מהירה למדיי. הנזק המרכזי, הוא יצירת תרבות של אי אמון במדינת ישראל ובמוסדותיה, בידי שלטונו הלעומתי של נתניהו; לעומתי למדינה.
אי האמון בחלק רבים בעם עמוק ביותר. אגדת ה"דיפ-סטייט" שמיפ-סטייט, שלא היתה ולא נבראה וכל כולה המצאה שקרית, חלחלה עמוק בקרב הציבור. וכך רבים רבים קונים אפילו את עלילות הדם האוטואנטישמיות על כך שצה"ל, השב"כ ו"קפלן" שיתפו פעולה עם חמאס ב"טבח שקמה באוקטובר", שנועד להפיל את ביבי. כאשר ח"כית ה[----[ גוטליב, ממציאה בדם קר ובציניות מקפיאת דם שקר נתעב שסוכן שב"כ עמד בקשר עם סינוואר ימים אחדים לפני הטבח, ואף חושפת את שמו ובכך מסכנת במזיד את חייו, אך ורק כי הוא נשוי לשקמה ברסלר, המונים מתייחסים לשקר הזה כאל עובדה, כי ברור שהשב"כ הוא חלק מהדיפ-סטייט שמיפ-סטייט, שחבר לחמאס לבצע טבח המוני ואונס המוני וחטיפה המונית, כדי להפיל את נתניהו. וכאשר היא מזומנת לחקירה על סיכון במזיד של חיי איש השב"כ ועל עלילת הדם – לא חשוב מה תהיינה תוצאות החקירה, כי ברור שהחקירה היא "פוליטית", "מוטה" וכל תוצאותיה תהיינה שקריות. זו "תפירת תיק" של הדיפ-סטייט על גוטליב. וכיוון שמדובר בעניין פוליטי, הרי שהשקר הפלילי והביטחוני החמור שעשתה, מוגן על ידי החסינות, בפרשנותה הפרועה של ח"כית ה[----]. וכאשר היא מסרבת ללכת לחקירה, תוך הסתתרות פחדנית מאחורי ה"חסינות", היא גיבורת הביביסטים, ז'אן ד'ארק של הביביזם. ואם יוגש נגדה כתב אישום, תהיה זו הוכחה לתפירת התיק – הרי אפילו לא חקרתם אותה... ואם תורשע בדין, הרי זו הוכחה שבית המשפט הוא חלק מהדיפ-סטייט. ואם תזוכה, אז הנה, הוכחה שנתפר לה תיק בידי הדיפ-סטייט; הרי אפילו בית המשפט, על אף היותו חלק מהדיפ-סטייט, זיכה אותה. ולכן צריך למנוע ועדת חקירה למחדל 7 באוקטובר, כי ברור שוועדת החקירה היא חלק מהמזימה, של הדיפ-סטייט שרקח יחד עם חמאס את הטבח כדי להפיל את נתניהו. "העם" לא נטש את נתניהו, אז הדיפ-סטייט עובר לתוכנית ב' – ועדת חקירה פוליטית מוטה שתפיל את התיק על נתניהו, שאין לו יד ורגל במחדל של הדיפ-סטייט. וכן הלאה וכן הלאה.
היום הגדול שבו תיבחר הנהגה שפויה למדינת ישראל, יהיה רק תחילת התהליך הארוך, המורכב ורב השנים של ניקוי הרעלים והחזרת האמון הבסיסי לחברה הישראלית.
 
* התנצלות – אמנם אנו באיסרו-חג של פסח ולא בערב יום הכיפורים, אבל אני רוצה להתנצל מכל הלב על כל הפעמים שכיניתי את טלי גוטליב [----]. אני מתנצל מקרב לב בפני ציבור ה[-----] על ההשוואה הנואלת.
 
* ארגוני טרור – הארגונים "כך" ו"כהנא חי" הוצאו ב-1994 אל מחוץ לחוק והוגדרו ארגוני טרור. העובדה שחלק מהטרוריסטים המשיכו להפעיל את הארגונים תחת שם אחר, אינה משנה את העובדה הזאת כהוא זה. חובתו של השב"כ לסכל טרור, ואם יש חשד בידי שב"כ לחדירת גורמים טרוריסטיים לתוך משטרת ישראל, חובתו לחקור זאת. אם לא יעשה כן, ימעל בתפקידו ויפגע בביטחון המדינה. אם עובד שב"כ מחבל בפעולה זו, בין אם בהדלפה או בכל דרך אחרת, הוא פוגע בייעודו של הארגון ובביטחון המדינה, ועליו לעמוד על כך לדין.
נכון, ההחלטה התמוהה של בג"ץ לאפשר לראש הכנופייה להתמודד לכנסת יצרה תסבוכת רצינית. איך פועלים נגד ארגון טרור בלתי חוקי כאשר הדוצ'ה שלו הוא ח"כ ושר? איך פועלים נגד חדירת גורמים טרוריסטיים למשטרת ישראל, כאשר הדוצ'ה שלהם הוא השר הממונה על המשטרה? לבג"ץ פתרונים. אך התסבוכת אינה פותרת את השב"כ ממילוי תפקידו ומהגנה על ביטחון המדינה.
 
* משמעות המינוי – מינוי ראש הכנופייה לשר לביטחון לאומי, כמוהו כמינוי עזמי בשארה לשר הביטחון.
 
* הדלפה בשירות המו"מ – הדלפת תוכניות המתקפה על איראן גרמה לנזק כבד. להערכתי, מקור ההדלפה הוא ממשל טראמפ, במגמה לנופף במתקפה כשוט לדרבון האיראנים להתפשר במו"מ. הדבר מעיד על נחישותו של טראמפ להגיע להסכם, וזה מדאיג מאוד. חמינאי אינו קדאפי, איראן אינה לוב ואין שום סיכוי להסכם על פירוק תוכנית הגרעין, בוודאי כשאפילו עמדת הפתיחה של ארה"ב אינה דורשת זאת. הצד המעודד בהדלפה הוא עצם הידיעה על כך שיש נכונות ומוכנות למתקפה. אני מקווה מאוד שהיא תצא לפועל, כי זו הדרך היחידה לסכל את הפצצה האיראנית.
 
* מה שרמון אינו לוקח בחשבון – חיים רמון מנהל מלחמת קודש אובססיבית נגד נפתלי בנט. הוא נחרד מנסיקתו בסקרים, ומזהיר שמדובר באיש ימין קיצוני. כמובן, שבעיני השמאל כל ימין הוא קיצוני, כפי שבעיני הימין כל שמאל הוא קיצוני... רמון נחרד בעיקר מכך שעל פי הסקרים את רוב כוחו שואב בנט ממצביעי מפלגות המרכז-שמאל. האמת היא שבעיקר ממפלגות המרכז, ובמיוחד מהדופן הניצית שלהן. דבר אחד רמון אינו לוקח בחשבון – ש-7 באוקטובר גרם לאנשים להתפכח. אנשים רבים שדגלו במדינה פלשתינאית, למדו ב-7 באוקטובר מה משמעות שכנות למדינה פלשתינאית. והם מבינים מה משמעות מדינה פלשתינאית לצד ריכוזי האוכלוסייה הישראלית הצפופים ביותר. והם למדו שעומק אסטרטגי חשוב מאוד בימינו, והם מבינים מה המשמעות של מדינה שרוחבה צר יותר מהמרחק מגבול עזה לאופקים, שאליה הגיעו הנוח'בות.
הפילוסוף, הסופר והמשורר האמריקאי ג'ורג' סנטיאנה כתב: מי שלא לומד מההיסטוריה נידון לחזור עליה.
 
* עופ יצו – אחרי מבצע "עופרת יצוקה" פירסמתי מאמר תחת הכותרת "עופ יצו". זו לא היתה שגיאה. המסר היה, שיצאנו בקונצנזוס מקיר לקיר למבצע נגד החמאס, והממשלה, היתה זו עדין ממשלת אולמרט, עצרה את המבצע בעודו באיבו, כי העדיפה הפסקת אש על הכרעת האוייב. ולכן – זה רק חצי מבצע. לא עופרת יצוקה אלא עופ יצו. ומה שחמור לא פחות, הוא שמיד אחרי המלחמה האוייב שב "לטפטף", ובמקום לחדש את המבצע, הפעם עד הסוף, "הכלנו". את המאמר סיימתי במילים הללו: "חמאס פועל על פי הנחה ששוב נבליג שמונה שנים. עלינו להעמיד אותו על טעותו. יש לצאת מיד למבצע נוסף, אך הפעם להמשיך אותו בנחישות עד שהאוייב ייכנע והירי ייפסק."
ארבע שנים מאוחר יותר, ראש הממשלה כבר היה נתניהו. ב-2012 פירסמתי מאמר תחת הכותרת "רת קה". הזכרתי את המאמר הקודם, וכתבתי שלנוכח הטרור הבלתי נפסק מעזה, יש לצאת למבצע שישלים את מבצע "עופרת יצוקה", עד ההכרעה. וכך כתבתי: "ההסלמה של השבועות האחרונים קשורה גם למערכת הבחירות בישראל. ראש הממשלה פתח בקמפיין חסר אחריות, שבו התהדר בשקט היחסי בגבולות ובכך שידו אינה קלה על ההדק. בכך נתן נתניהו לאוייב להבין, שלפחות עד הבחירות ישראל תמנע מתגובה קשה שעלולה להביא להסלמה. וכך חשו הפלשתינאים, שביכולתם להסלים את פגיעתם, כיוון שסף התגובה בתקופה זו גבוה יותר. מבחנה העליון של הממשלה הוא הבטחת ביטחונם של אזרחיה והגנה על ריבונותה. ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה המשך הפגיעה המתמשכת בתושבי הדרום ואינה יכולה להמשיך בהבלגה. אין מנוס מפעולה שתשלים את מבצע 'עופרת יצוקה'."
ב-2002, גויסתי בצו 8 לשלב השני במבצע "חומת מגן" – הפעולה ברצועת עזה. שעות אחדות לפני שעת השי"ן המבצע בוטל. ראש הממשלה שרון קיבל רגליים קרות, נבהל ממחיר הפעולה, וכך המציאות שהמבצע יצר ביו"ש, לא נוצרה גם ברצועת עזה. התסכול שלי היה עצום. מאז, במשך 21 שנים עד 7 באוקטובר, קראתי שוב ושוב לצאת למבצע "חומת מגן" בעזה. לא עשינו זאת, ונתנו לחמאס להתעצם ולהפוך לצבא טרור מפלצתי, שביצע את טבח 7 באוקטובר. זה המחדל. כל השאר – נגזרות שלו.
 
* מגלגל את האחריות – הרמטכ"ל אינו אחראי למחדל. אחראים ראש אמ"ן, אלוף הפיקוד ומפקד חיל האוויר. מה פתאום הרמטכ"ל? מה הקשר שלו בכלל? הזוי, נכון? אידיוטי, נכון? אינפנטילי, נכון?
אבל הטיעון ההזוי, האידיוטי והאינפנטילי הזה מכסתח את ראש הממשלה –  מר מחדל, והמוני עובדי אלילים מדקלמים אותו בלי להטיל ספק. הזוי. אידיוטי. אינפנטילי.
 
* מה תצעק אליי – מתוך הקריאה בתורה לשביעי של פסח: "וּפַרְעֹה הִקְרִיב. וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֵינֵיהֶם, וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם, וַיִּירְאוּ מְאֹד, וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה'... וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה: מַה-תִּצְעַק אֵלָי? דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ."
יש כאן תופעה מעניינת. נאמר שבני ישראל צעקו. כלל לא נאמר שמשה צעק. ואלוהים פונה אל משה בגוף שני יחיד: "מה תצעק אליי?" משה הוא מנהיג והוא נושא באחריות. אם במקום לפעול העם צועק ומתבכיין, זהו כשל מנהיגותי, וכאילו משה הוא הצועק. מנהיגות היא אחריות. מנהיג אמיתי אינו מגלגל את האחריות כלפי מטה.
 
* אין חופש ביטוי לאנטישמיות – טראמפ מנהל מערכה חיונית ביותר, הראויה לתמיכת כל אדם הגון בעולם, נגד האנטישמיות באוניברסיטאות בארה"ב. על כך נמתחת עליו ביקורת בשם "חופש הביטוי" ו"החופש האקדמי". חופש הביטוי והחופש האקדמי הם ערכים נעלים, אך הם אינם בלתי מוגבלים. הם אינם כוללים הסתה אנטישמית. האוניברסיטאות מלינות על כך, שבאמצעות מניעת תקציבים, הממשל מתערב בתכנים האקדמיים. ממי הם עושים צחוק? הרי גל האנטישמיות באוניברסיטאות ממומן בידי האוייב הקטארי (כן, הוא אוייב, לא "מורכב") ושתיקת האוניברסיטאות מול הגל האנטישמי, ממומנת אף היא בידי האוייב הקטארי, המזרים להן מיליוני דולרים רבים כדמי השתקה. אני מקווה שטראמפ יפעל גם לעצירת הכסף הקטארי, אך גם מה שהוא עושה כעת חשוב מאוד. כך צריך לפעול מנהיג העולם החופשי.
 
* רוב מהומה – לפני כעשור, כשבננו עמוס שירת בסדיר, היה גל של טרוניה, שהתפתח להיסטריה, בקבוצת הווטסאפ של הורי הפלוגה או הצוות, על כך שילדינו רעבים, אינם מקבלים מספיק אוכל וכו'. לא יכולנו לדבר עם הבנים בטלפון ולאמת את הידיעה. למרות שהטלתי בה ספק, אני מודה שקצת נלחצתי. עד שעמוס יצא שבת, ומסתבר שהכול בסדר, יש להם אוכל והם שבעים. סתם איזו אימא היסטרית חוללה רוב מהומה על לא מאומה. כיוון שזה מה שסיפרו גם חבריו בהגיעם הביתה, כל ההורים נרגעו והגל גווע.
איני יודע אם הגל הנוכחי של טענות על החיילים הרעבים, ושוב מקבוצות של הורים, דומה לסיפור שסיפרתי. אבל אני מתייחס לטענות הללו בספקנות ומציע לכולם להטיל בהן ספק.
 
* ביד הלשון: כנה ורוכב – הפינה שעברה הוקדשה למושג מתוך הסלנג החקלאי – "חזירים"; חוטרים או נצרים – אותם ענפים הבוקעים מן השורש "או מהכנה בעצים מורכבים." מהם עצים מורכבים ומהי כנה? הרכבה היא פעולה שבה מרכיבים ענף אשר מצויים עליו אברי ריבוי, על ענף ממין אחר, מאותה משפחה של צמחים. הענף העליון – נקרא רוכב. הענף שעליו מרכיבים – נקרא כנה. הרוכב מתאחה עם הכנה כאילו יצא מאותו הגזע. ההרכבה מחברת בין זנים שהיתרון שלהם הוא העמידות בקרקע, למשל מול מזיקים ומחלות, לזנים שהפרי שלהם רב ומשובח.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com