על ספר השירים "לא עוצר בתשעים"

מאת יעקב ברזילי

הוצאת כרמלים 2024, 90 עמ'

הכותרת שבחרתי לרשימה זאת מתכתבת עם ההצהרה האופטימית משירו של יוסי גיפסן בביצועו של הזמר אייל גולן: "מי שמאמין לא מפחד," ובאמת יעקב ברזילי מצהיר בקובצי שיריו על שלוש אהבותיו: אהבת הבשרים, כי הרי הוא לא עוצר בתשעים, אהבת קסמי הטבע, ואהבת השפה העברית. לשלוש האהבות האלו יש "נציגים" בקובץ השירים שבידינו.

אתחיל דווקא באהבת העברית, שהיתה עבורו שפה נקנית בייסורים של עולה חדש – הוא עלה לארץ כשורד שואה ב-1949 בהיותו בן 16, והתאהב בשפה העברית –"...מצליל / פעמונים ראשון... /  השחלתי טבעת על אות מאותיותיה" ככתוב בשיר "מאהב" שאני מעלה מהזיכרון כמו שירים אחרים על אותה אהבה: "לרקוד עם אותיות", "הרמון", "פעם היתה מחוזרת". את האהבה הזאת, כאמור, נמצא גם בקובץ שלפנינו:

"בשוטטי בין הערוגות / פוגש לרוב אותיות / אות אות לדרכה /  כל אות לבדה / גימ"ל מגעגעת געגועים / ה"א צועקת  הי לרי"ש  החירש / ...לעת ערב הבערתי מדורה / שבט אותיות גם יחד סביבה / וראו זה פלא / עששיות נדלקו בשמיים / בו זמנית" ("פלא", עמ' 38, ראו גם "בלי מסכה", עמ' 63, "לא עוצר בתשעים", עמ' 88).

את אהבתו של המשורר לפלא הבריאה נמצא בשיר "מטבעות טבע" (עמ' 28):

"בשוטטי בשדות הזוהר / רחצתי פניי / בנהרות היופי של הטבע / כריות דשא מפתות אוהבים / להתעלס בגשם  מזרזף."

ובאשר לאהבת הבשרים, לה הקדיש המשורר ספר שירים שלם ("על חלקת בטנך הלבנה – שירי אהבה וארוטיקה" 2002), נמצא היגדים יפיפיים בקובץ שלנו:

"אהבה היא קואליציה של לבבות / רמטכ"ל המשאלות / אהבה היא כיפת ברזל / ליירוט רקטות בגידה / דבש של דבורים ועקיצה" ("באהבה" עמ' 32).

חלק גדול מהקובץ מוקדש לזוועות שפקדו אותנו ב-7.10.2023, כגון "מאז הבלורית והצמה" (עמ' 20):

"... ילדי אוקטובר שאיבדו את הוריהם // בוכים ולוחשים שזה לא נכון / אחד ועוד אחד הם לא שניים / אחד ועוד אחד הם מינוס שניים."

ובשיר "בוער ומאיר" (עמ' 21):

"חטופינו נאנקים בכלובים אפלים / ... מצלמות סתר גילו / כי חטוף מנסה / להבריח געגועים..."

וכן, "ראיתי בעיני רוחי ילד קטן / מושיט ידיו להתלטף וצועק אימא / אימא לא עונה והוא כבר לא שומע..." ("לבלי שוב" עמ' 22).

"בשנה שעברה נחשפנו  לחיות טרף מהלכות על שתיים" ("בשנה שעברה", עמ' 10;  וראו גם "חפצי חיים", עמ' 9; "אביגיל וג'ו" עמ' 14; "בחצי התורן", עמ' 15; "נמאסנו" עמ' 16).

המשורר מפנה מבט אל האנומליה החברתית שכופה עלינו הדת המאובנת בתוך מוראות המלחמה:

"למה יבגני? / בטרם נטרל מחבלים רבים / התעקש להיקבר / לא מעבר לגדר" ("בימים ההם בזמן הזה", עמ' 12). חרד  שבז למדינת ישראל, מדינה של "כופרים", ומשתמט משירות בצבא – זוכה לכבוד אחרון, ואילו יבגני שהקריב חייו למען העם והארץ, גורלו להיקבר מעבר לגדר.

התדהמה על הזוועות, שחווה עמנו במתקפה הברברית של חמאס, מובילה את המשורר להתחשבן עם אלוהים:

"למה הוא לא יוצא לפנסיה / לשחרר אותנו / מסיפורי ניסים (שלא) עשה / בימים ההם בזמן הזה" ("בימים ההם בזמן הזה", עמ' 12).

"שמעתי זקן שבע ימים מתפלל / שמע ישראל אדוני אלוהינו איכה? / והתפילה מהדהדת בשמיים ריקים / אין קול ואין עונה / גם אלוהים מסתתר בממ"ד" ("לבלי שוב", עמ' 22).

"איך זה שבאוקטובר / אלוהים תלה שלט בשערי שמיים / 'אין קבלת קהל / לרגל שיפוצים במחלקה'." ("חולף ונשאר", עמ' 53; ראו גם "יום הולדת" עמ' 75).

בעקבות הטרוניה של המשורר על היעדרו של אלוהים באירועי הזוועה שפקדו את עמנו, אולי צריך להחליף דיסקט: אם יש אלוהים, הוא בוודאי מתעב את עם ישראל ומשתוקק להשמדתו באינספור פוגרומים, עלילות דם, גירושים, השואה. אין עם בעולם שאירע לו אסון בממדים של 7.10.2025 וכל העולם  מגנה  דווקא אותו, וטופל עליו שקרים מבהילים. אם יש אלוהים – הוא מתעב את עמו "הנבחר"*).

בקובץ שירים זה יש, כמובן, עוד נושאים, כגון פרטים ביוגרפיים מוכמנים (לידה, אימי מחנה הריכוז ברגן בלזן, שיעקב ברזילי הוא "בוגר" שלו, נינה שזכה בה סבא רבא, שירים ארס פואטיים, אירוניה כלפי הפוליטיקה הישראלית. אבל אניח לאלה, כדי לא לצער את העורך כשאני מאריך בכתיבתי, ואפנה מעט לכיוון הצורני, שבו יש ליעקב ברזילי הרבה להציע: כמשורר מודרני, השירים של ברזילי אינם מחורזים ואינם שקולים, אבל כאשר הוא כומס לעג, הוא "חוטא" בחרוז:

"נרדם המשגיח / נחטף המשיח / בתי מדרש הומים מתפללים / שערי שמיים נעולים על בריחים" ("חפצי חיים, עמ' 9).

במיספר שירים אנו פוגשים אנאפורות הגולשות לכדי פזמונים:

"בשנה שעברה התבגרנו בשנתיים / בשנה שחלפה ים כנרת היה לים הדמעות," וכך בראשי שמונה השורות של השיר מופיעות המילים "בשנה שעברה", "בשנה שחלפה" ("בשנה שעברה", עמ' 10). בשיר "חצוי" (עמ' 36) פותח כל בית במילים – "אני חצוי". בשיר "לא בא" (עמ' 49) שנכתב בהשראת ספרה של שרה אהרוני על חיי אלברט אינשטיין, הפזמון החוזר מופיע בסוף הבתים. בשיר "אני עם עצמי" חוזרת המילה "תפילה" בראש כל בית.

אנו פוגשים בקובץ אימאז'ים ייחודיים: "אני מתכרבלת בקונכייה של עצב" ("ילדת אוקטובר" עמ' 18); "... הגוף לא מוצא / מיטה פנויה בחדרים של הלב" ("מתעייפת", עמ' 77); "כמה פעמים אפרוץ / לבנק הזרע של המוזות" ("לעולם ועד", עמ' 83); "לרתום כל המילים לעגלת השירים" ("רוכל מילים", עמ' 86).

המילים "שתיקה רועשת"  הן אמנם אוקסימורון ידוע, אבל בזיווג עם הסינאסתזיה במילים "אני מתכרבל בדממה" יוצרים תמונה פיוטית ("שתיקה רועשת", עמ' 68).

אליטרציה נמצא בשיר "חפלה מילולית" (עמ' 79): "ימים חולפים / גם אני חולף / על אף החלופיות / עוד חולפות בראשי חלופות / בחליפות מתחלפות", והיא אומרת משהו החורג מהפסימיות של קהלת: למרות שהכול חולף, משהו מתחלף לטובה במוח.

מקובל לכנות שיר הבנוי על דימוי מתמשך בשם "קונסיט" – לדוגמה "רק על עצמי לספר ידעתי" של רחל, שלכל אורכו הדוברת מדמה עצמה לנמלה. הקונסיט של ברזילי שונה, ובו שרשרת של דימויים – בשיר "באהבה" (עמ' 32) האהבה מדומה לנפש מתפשטת, לקואליציה של לבבות, לרמטכ"ל של משאלות, לכיפת ברזל.

לאחר שקראתי קובץ שירים יפה זה, אני בהחלט שמח שיעקב ברזילי לא עצר בתשעים.

משה גרנות

*) ראו ספרי "אילו האמנתי שיש אלוהים – הבטחות הדת אל מול העובדות," צבעונים 2021.