בציבוריות הישראלית נסוב ויכוח נוקב על מהותה של הדמוקרטיה, בין שתי גישות: שלטון הרוב ודמוקרטיה מהותית.
תפיסת שלטון הרוב מצמצמת את הדמוקרטיה לשביל עיזים צר שעל פיו מי שניצחו בבחירות רשאים לעשות ככל העולה על רוחם, כי הם הרוב ולכן הם מבטאים את רצון העם, ורצון העם זו הדמוקרטיה. העם בוחר אחת לארבע שנים, בבחירות חופשיות, את נציגיו, ומי שזכו ברוב הקולות – גורפים את כל הקופה. זו גישה פשטנית מאוד, ולו כיוון שאפילו הפירוש המילולי של המושג דמוקרטיה אינו שלטון הרוב, אלא שלטון העם, והעם כולל את המיעוט. האם הדמוקרטיה מאפשרת לרוב לפגוע במיעוט? האם היא מאפשרת לרוב לחסל את המיעוט? והאם הרוב הוא באמת רוב? הרי מי שמכנים את עצמם "הרוב" בישראל, אינם אלא ברית של קבוצות מיעוט שהדבר העיקרי שמאחד אותן הוא השלטון, המאפשר לכל קבוצה לשמור על הדבר החשוב לה ביותר ובתמורה היא אינה פוגעת ביקר לקבוצות האחרות. האם ברית כזו היא "רוב העם", שבתוקף הרוב יכול לפגוע ביקר ובקדוש לכל השאר? אני מכנה את התפיסה הזאת "לינצ'וקרטיה". בלינץ', הרוב קובע שמותר לו להרוג את האחד או את המעטים. דמוקרטיה... זה לא.
תפיסת הדמוקרטיה המהותית מדברת על בחירות חופשיות ושלטון הרוב, לצד שמירה על זכויות המיעוט ועל זכויות הפרט. זו תפיסה מרחיבה, הכוללת את זכויות האדם והאזרח, את חופש הביטוי, חופש העיסוק, חופש ההתארגנות, חופש העיתונות, חופש הפולחן, שלטון החוק, השוויון בפני החוק, כפיפות השליט לחוק, חלוקת השלטון בין שלוש רשויות מופרדות עם איזונים ובלמים ביניהם, מערכת משפט עצמאית וחזקה. בניגוד לתפיסת "שלטון הרוב", שחותר להענקת כוח כמעט בלתי מוגבל לשלטון, הדמוקרטיה המהותית דוגלת בהגבלת השלטון.
ההיסטוריון והוגה הדעות תום נבון, מציע, בספרו "דמוקרטיה התאגדותית: תקווה לשעה זו" רבדים עמוקים יותר לדמוקרטיה. התפיסה המרחיבה של הדמוקרטיה המהותית, היא בעיניו הבסיס ההכרחי לדמוקרטיה, אבל גם הוא רובד רזה ורדוד והוא מציע את הרחבתה לשתי דיוטות נוספות.
"דמוקרטיה ראויה לשמה מתקיימת רק בתנאים שבהם חברות וחברי העם אכן מסדירים במשותף את חייהם ויחסיהם. תנאים אלו כוללים שלושה רבדים, בסדר מעמיק והולך: 1. דמוקרטיה פוליטית פורמלית, שכוללת בחירות חופשיות, הפרדת רשויות, הגנות חוקתיות על זכויות וחירויות הפרט, המיעוטים וכדומה; 2. דמוקרטיה חברתית (סוציאל-דמוקרטיה), שמבטיחה גישה חופשית שוויונית למשאבי החברה, לשירותים חברתיים, לפנאי ולהשכלה; 3. דמוקרטיה התאגדותית – שותפות פעילה וישירה של נשים ואנשים בעיצוב סביבת החיים והפעילות שלהם, במעגלים מתרחבים החל מסביבתם המיידית ועד למדינה".
ספרו של תום מתמקד בדיוטה העליונה של הדמוקרטיה, הדמוקרטיה ההתאגדותית, בהתבסס על כך שלא רק הדמוקרטיה הפוליטית אלא גם זו החברתית אמורות להיות מובנות מאליהן, אך אין די בהן ליצירת חיים דמוקרטיים אמיתיים. חיים דמוקרטיים אמיתיים מתקיימים כאשר האזרחים עצמם משתייכים לקהילות דמוקרטיות ולאיגודים דמוקרטיים שמאפשרים להם להשפיע באמת על חייהם ועל סביבתם, ובאמצעות אותה קהילה גם על רשתות של קהילות נוספות כדוגמתה, ובאמצעותן על החברה כולה ואולי אף על האנושות. כחבר קיבוץ, החי ומגשים בגופי דמוקרטיה כזו, שבה, הן כחבר המצביע באסיפת החברים על כל הנושאים הנוגעים לחיי הקהילה והן כפעיל בוועדות הקיבוץ וכבעל תפקיד כל חיי, וכנציג הקיבוץ או פעיל שלא מטעם הקיבוץ בגופים רחבים יותר, אני מאמין ומשוכנע שככל שיותר אזרחים ייטלו חלק בדמוקרטיה מהותית שכזו, החברה כולה תהיה דמוקרטיה אמיתית. תום נבון הוא חבר הקיבוץ העירוני משעל בנוף הגליל, וככזה הוא מגשים את התפיסה בחייו.
יש משהו חתרני בכך, ששעה שהדמוקרטיה המהותית נלחמת על עצם קיומה, ומה שמעבר אליה נראה כמותרות או כפנטזיה אוטופית, בא תום ומשליך לזירה את רעיון הדמוקרטיה ההתאגדותית דווקא בשעה זו, כתקווה לשעה זו, כתרופה לסערה שאותה אנו חווים.
ומעניינת הדרך הספרותית שבה הוא מציג את הרעיון. כותרת המשנה היא "מסות בובריאניות חדשות בלוויית שירי רחל". ההשראה לסוגה הזאת היא ספרו של אליעזר שבייד "מסות גורדיוניות חדשות". בספרו, שבייד פרסם מסות שבהן הציג את תפיסותיו על אודות הראוי לחברה הישראלית, בהשראת תורתו של א.ד. גורדון. אולם זיקת המסות של תום לבובר הדוקות יותר מזיקת המסות של שבייד לגורדון. כאן אין המדובר רק בהשראת תפיסתו של בובר, אלא בכל פרק הוא מציג את תפיסתו באמצעות כתביו של בובר, שאותם הוא דורש בהקשר אקטואלי. לכך הוא מצרף את שירי רחל. תום רואה בשירתה של רחל ביטוי לירי לתפיסת עולם הקרובה לתפיסת ה"אני-אתה" של בובר, ובכל פרק הוא דורש את רחל באמצעות בובר ואת בובר באמצעות רחל ואת שניהם במדרש מקורי שלו. התוצאה מרתקת. המסות עוסקות במעגלי החיים, ובעיקר במעגלי היחסים בין בני האדם – מעגלים ההולכים ומתרחבים: אני ואתה, חברותא, חלוציות, ציונות, יהדות ואנושיות. המעגלים שזורים זה בזה, כך שמערכת היחסים של "אני ואתה" משליכה על החברותא וכן הלאה עד האנושיות, שבה הוא מציג את תפיסתו של בובר, שעל פיה גם היחסים בין העמים צריכים להיות מבוססים על מערכת יחסים אלטרואיסטית, כמו זו הרצויה ביני ובינך.
בתקופת היישוב, טרם הקמת המדינה, היתה בארץ ישראל דמוקרטיה התאגדותית, בעיקר סביב ההסתדרות הכללית וחברת העובדים, טוען תום. היא הותקפה אחרי קום המדינה בשלוש מהפכות; מהפכת הממלכתיות של בן גוריון, מהפכת ההפרטה וכעת – המהפכה המשטרית. היום, כאשר מתקיים מאבק להגנה על הממלכתיות, מול המגזריות, מול הכפפת האינטרס הלאומי לאינטרסים כיתתיים ואישיים ומול מתקפה מאורגנת נגד מערכת המשפט, מערכת הביטחון ושירות המדינה, עם קונספירציית ה"דיפ-סטייט", קצת מוזר להשתמש במושג "ממלכתיות" בהקשר של שיח שנות החמישים. אז המחלוקת הייתה בין הממלכתיות לבין הוולונטריות כדרך להגשמה החלוצית; האם בידי המדינה או בידי הארגונים והמוסדות הוולונטריים של תקופת היישוב.
בפרק על החלוציות, הציג תום את המונולוג המפורסם של טרומפלדור על מהות המושג חלוץ, בשיחה עם ז'בוטינסקי, כפי שסיפר ז'בוטינסקי. שם דיבר טרומפלדור על משמעות מושג החלוציות: "אנו צריכים להקים דור, שלא יהיו לו אינטרסים ולא הרגלים. מטיל ברזל סתם.... צריך גלגל? אני הגלגל. חסרים מסמר, בורג, גלגל תנופה? קחו אותי... אין לי פרצוף, אין פסיכולוגיה, אין רגשות, אין לי אפילו שם: אני האידיאה הטהורה של שירות, מוכן לכל." תום טוען שטרומפלדור לא אמר את הדברים, ובעצם ז'בוטינסקי הכניס לפיו את השקפתו שלו. והוסיף: "החלוץ אינו אדם אלא מכשיר. מכשיר בידי מי? בידי 'המכונה הלאומית'. ומי מפעיל את המכונה הלאומית? המנהיג."
תום מוכיח שטרומפלדור כתב דברים אחרים על החלוציות. ומכאן, שאת הדברים האלה כתב ז'בוטינסקי, והם מבטאים תפיסה פשיסטית, של אובדן האינדיבידואל מתוך כפיפות למנהיג. אין לתום על מה להסתמך, ואין ספק שהיו לטרומפלדור רעיונות של קיבוץ ארצי גדול שבו החלוצים הם מכשירים במכונה גדולה המקיימים את צרכי הארץ, ברוח הדברים שז'בוטינסקי הביא מפיו. כן, יש סתירה בין דברים שונים של אותו אדם, ולעתים הוא מקצין רעיון שנראה לו נכון בתקופה מסוימת, במקרה זה בתקופת בניין הארץ. אילו תפיסת החלוץ היא תפיסתו של ז'בוטינסקי, שהושמה בידיו בפי טרומפלדור, האם יכול תום לראות אותה משתלבת עם רעיונותיו האחרים של ז'בוטינסקי? האמת היא, שבין הוגי הציונות, הגותו של ז'בוטינסקי היא הליברלית ביותר ועיקרה חירות הפרט וקידוש האינדיבידואל. "כל יחיד הוא מלך."
בניגוד לרעיון של הספר עצמו, של הידברות פורה בין יריבים, הן בין בעלי הפלוגתא בתוך הציבוריות הישראלית והן בינינו לבין אויבינו, כאן הוא מבכר דה-לגיטימציה ליריב, במקרה הזה ז'בוטינסקי. ויחד עם ז'בוטינסקי, בתפיסה שהוא מלביש עליו, נמצא בן גוריון, בתפיסת הממלכתיות שלו. ומולם – טרומפלדור, ברל כצנלסון וטבנקין. ברל היה מקורבו הגדול של בן גוריון ולרוב הם ראו עין בעין את הסוגיות שעל הפרק. ברל נפטר טרם קום המדינה, וקשה לדעת מה הייתה דעתו בפולמוס על הממלכתיות. אולי היא היתה כשל בן גוריון? הרי גם בן גוריון לא היה "ממלכתי" בטרם היתה ממלכה...
החלוקה הזאת למחנות, כשהמחנה שמנגד כולל את ז'בוטינסקי ובן גוריון (כי המחנות האמיתיים חוצים כל מחנה פוליטי בתוכו) ומולם את תפיסתם של הרצל וברל, מבטאת תפיסה שאינה של בובר או של רחל, אך היא נוכחת סמויה בספר, ובעיני גורעת מאיכותו – תורת המחנות של "חוג אורנים".
למרות ההערה הזאת, אני מזדהה עם חלק ניכר מרעיונות הספר, ובעיקר עם הרעיון המרכזי, של התאגדויות דמוקרטיות, קהילות דמוקרטיות, שתפעלנה בתוכן בדמוקרטיה ותשפענה על המעגלים שסביבן ולבסוף על המעגל הלאומי הכולל. "היחס אני-אתה הוא יסוד החברותא, קבוצה שבה מכוונים החברים זה אל זה כאני אל אתה. החבורות, ממינים שונים, מתלכדות לכדי איגודים ואיגודי איגודים, אשר בסדר שכבות פנימי משרים מרוחם על החברה הלאומית כולה. עבור בובר, כמוהו כהרצל, הגשמת הציונות אינה מתמצה בהקמת מדינה יהודית, אלא בחידוש החברה היהודית כ'חברה שיתופית גדולה שבתוכה אגודות שיתופיות יותר קטנות' [ציטוט מ"אלטנוילנד" של הרצל א.ה.]."
האם החלום של חברת דמוקרטיה התאגדותית ריאלי לעת הזו. חלק מכותרת הספר היא "תקווה לשעה זו", וזו כותרת אחרית הדבר. תום מאמין שהרעיון הזה הוא התקווה דווקא בימים הקשים הללו, והוא מוצא סימנים לכך במציאות חיינו. "עדין לוחשות גחלי הדמוקרטיה ההתאגדותית בין חורבותיו העשנים של הבית הציוני. קהילות עקורות מגלות חוסן קולקטיבי ולנוכח מבחני אש של פליטות ושכול נרתמות להשתקמותן ולקימום יישוביהן. חבורות שנפגשו במסגרת המאבק על הדמוקרטיה מצמיחות מתוכן רשתות של ערבות הדדית. ביחידות הצבא והמילואים ובכיתות הכוננות העירוניות מתחשלת אחווה בין מגזרית. קבוצות מאבק למען החטופים ומשפחותיהם מתגבשות לכדי תנועות שחבריהן מחוברים זה לזה בעבותות של רגשות משפחתיים ממש. ... מתוך החורבן שהמיטו מתקפת השבעה באוקטובר והמלחמה שבעקבותיה, ניכרת ביתר שאת הדחיפות בבנייה מחדש של חברה ישראלית מלוכדת יותר, מאוגדת יותר."
תום נבון: "דמוקרטיה התאגדותית: תקווה לשעה זו – מסות בובריאניות חדשות בלוויית שירי רחל", פרדס הוצאה לאור, תשפ"ה 2025.
[אהוד: לא כל כך הבנתי את האוטופיה הדמוקרטית האנטי-דמוקרטית הזו, אבל כן הבנתי שאם דמוקרטיה כדמוקרטיית הרוב בראשות נתניהו פסולה, הרי שלמעשה, וזה מה שמתרחש לעינינו – רק דמוקרטיה של רונן בר ראש השב"כ, גלי בהרב מיארה היועצת המשפטית לממשלה ובית המשפט העליון בראשות יצחק עמית – אשר יחדיו ינסו, בניגוד לרצון הבוחרים, להוציא את נתניהו לנבצרות – היא הדמוקרטיה הראויה, ולעזאזל המדינה!]
2. צרור הערות 23.4.25
* ניסיון פוטש – נתניהו ניסה בימים האחרונים כל דרך לפייס את רונן בר, לרצות אותו – העיקר שלא ישלח את התצהיר לבג"ץ. הוא ידע למה. הוא ידע מה הוא רוצה להסתיר.
התצהיר מלמד שנתניהו הוא ראש ממשלה אנרכיסט שניסה לבצע פוטש שלטוני נגד הדמוקרטיה הישראלית.
נתניהו דרש מראש השב"כ להעדיף נאמנות אישית אליו על נאמנות למדינה.
נתניהו דרש מראש השב"כ להפר את החוק, ובמקרה של סתירה בין הנחיותיו לפסיקת בג"ץ, לשמוע לו ולא לבג"ץ. עיקר החומרה בכך אינה הדרישה מראש השב"כ, שהיא רק סימפטום, אלא עצם הכוונה של ראש הממשלה להפר פסיקת בג"ץ ולתת הנחיות המנוגדות לה. יש משטרים שבהם המנהיג הוא החוק. דמוקרטיה – זה לא. אין דמוקרטיה שבה המנהיג אינו כפוף לחוק.
נתניהו ניסה להפעיל את השב"כ נגד מחאה אזרחית חוקית. זו התנהלות אנטי-דמוקרטית.
נתניהו ניסה ומנסה לשבש חקירה של אחת הפרשות הביטחוניות החמורות ביותר בתולדות המדינה, שעוסקת בסביבתו הקרובה ולוחכת את שולי גלימתו.
נתניהו טוען שהתצהיר שקרי. אבל נתניהו שקרן. הרי גם מעריציו לא יקנו ממנו מכונית משומשת.
אין מנוס מחקירה פלילית בעקבות התצהיר.
ואחרי הכול, חשוב להבהיר – גם עכשיו האחריות הלאומית מחייבת לא לשבור את הכלים.
לבטח יתגברו הקולות להוציא את נתניהו לנבצרות. אין חיה כזאת. עצם העלאת הרעיון הזה היא הוספת שמן למדורה. ניסיון של גוף לא נבחר להחליט שראש הממשלה הנבחר יסיים את תפקידו, היא פוטש כמו של נתניהו, והיא עלולה להביא למלחמת אחים.
אין מנוס, אלא לנשוך שפתיים ולהיאבק באופן דמוקרטי ועל פי חוק, ולהפיל את נתניהו בבחירות.
בהנחת התצהיר, גילה רונן בר אזרחות טובה ותרם תרומה משמעותית להצלת הדמוקרטיה. אולם כעת, אחרי ששלח את התצהיר, עליו להתפטר. הוא עצמו כתב בתצהיר שבכוונתו לסיים בקרוב את תפקידו. הוא הרי לקח אחריות לחלקו המשמעותי של השב"כ במחדל 7 באוקטובר. במצב היחסים הנוכחי, הוא אינו יכול לעבוד עם ראש הממשלה, והנתק הזה הוא סכנה לביטחון המדינה. על בר לשחרר את בג"ץ מן המלכוד, בין האחריות הלאומית לאפשר ניהול סביר של ביטחון המדינה, לבין אי היכולת של בג"ץ לאשר פיטורין שנעשו בניגוד עניינים מובהק כל כך.
יהיה זה אבסורד אם מר מחדל, האחראי מס' 1 למחדל, יפטר את ראש השב"כ בשל חלקו במחדל. טוב יעשה ראש השב"כ אם יתפטר מעצמו, כבר היום.
אין זה ראוי שנתניהו יבחר את ראש השב"כ הבא, אך זה סימפטום לאבסורד ששנה וחצי אחרי 7 באוקטובר הוא עדין ראש הממשלה. כל מינוי חייב לעבור את אישור ועדת גרוניס ועומד לביקורת בג"ץ, ולכן נתניהו לא יוכל למנות אדם שאינו ראוי.
האחריות הלאומית מחייבת.
[אהוד: אני ממליץ לך באופן דחוף להתייעץ עם פסיכולוג – כי מרוב שינאה לנתניהו נעשית מגן של רונן בר! האין גבול לסכלות?]
* התעלול התורן –עוד תעלול של הממשלה האנרכיסטית – אי הזמנת נשיא בית המשפט העליון לטקס הענקת פרסי ישראל.
על נשיא המדינה להודיע שלא ישתתף בטקס ללא השופט עמית. מן הראוי שכלות וחתני הפרס, אם הם בעלי כבוד עצמי, יודיעו שלא ישתתפו בטקס בתנאים אלה.
* המלצה לראש הממשלה – ממלכתיות היא גם נאמנות למסורת של הטקסים הלאומיים.
המסורת הממלכתית, היא שהאישיות בטקס פתיחת יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ליד הכותל, הוא נשיא המדינה. לא ראש הממשלה, שגם הנורמטיביים שבהם, כלומר מי שאינו נתניהו, מייצגים צד במתרס הפוליטי, אלא הנשיא, שהוא סמל הממלכתיות ואחדות ישראל.
המסורת של טקס השאת המשואות – טקס המעבר מיום הזיכרון ליום העצמאות, היא שהדמות המרכזית היא יו"ר הכנסת. עד מינויו של יריב לוין לתפקיד, כל יו"רי הכנסת נהגו בממלכתיות, כמייצגי הכנסת כולה, ולא בכדי יו"ר הכנסת הוא מ"מ הנשיא. הכנסת בחרה באנשים הראויים למעמד הממלכתי הזה.
מאז יום העצמאות השבעים, נתניהו, באובססיית השלטון שלו, נגס וכירסם במעמדו של יו"ר הכנסת ובסיוע האחראית על טקס המשואות , מירי רגב, הלך והשתלט עליו, והפך אותו למפגן פולחן אישיות. אך הוא אינו יודע שובע. כעת הוא מנסה להשתלט גם על טקס יום הזיכרון בכותל. אין חלקה טובה שאין הוא מנסה להרוס.
יש לי המלצה לנתניהו. ותר על הטקס בכותל, וכך יתפנה לך הזמן שלא מצאת במשך שנה וחצי – סע לניר עוז. עמוד שם דקה דומיה. כרע ברך ובקש סליחה.
[אהוד: וגם תתפלל לעילוי נשמתו של יחיא סינוואר שבניגוד לך אין לו שום אחריות לטבח!]
* ממה הוא מפחד – נתניהו בורח מראיונות לתקשורת וממסיבות עיתונאים, כי הוא מפחד משאלות העיתונאים, שהן שאלות הציבור. אפס במנהיגות.
* הצהרה דרמטית – להלן עיקרי הצהרתו המדינית המיוחדת של נתניהו במוצ"ש: " ".
* בריאות איתנה – לראש הממשלה לשעתיד נפתלי בנט – רפואה שלמה והחלמה מהירה. עם ישראל זקוק לך!
* פרוטות – מיד כשנודע דבר אשפוזו של בנט, מיהר ח"כ שקלים מהליכוד, לפרסם הודעה של שמחה לאיד, בניסיון לחלץ את עצמו מאלמוניותו המוצדקת, ולהרוויח כמה נקודות בפריימריז. הוא התגולל בבנט, ושאל איך מי שקרס באימון כושר היה מנהל מלחמה בשבע חזיתות? אין להם בושה לעבדיו הנרצעים של מי שהמיט על העם היהודי את האסון הגדול ביותר מאז השואה. הוא לא רק נבל מנוול אלא גם שקרן, כי לצד דברי הבלע הוא גם איחל לו, בקריצה, בריאות איתנה. כך הידרדרה מפלגת ההדר הבית"רי לקקיטוסקרטיה מהזן הנחות ביותר.
שקלים?! פרוטות לא הייתי שם עליו.
ומיד אחריו, ח"כית ה[------] הוציאה הודעה דוחה אפילו יותר.
* מזלה הגדול של מרים פרץ – תמכתי בבחירתה של מרים פרץ, שאני רואה בה אשת מופת, לנשיאת המדינה.
בדיעבד, אני חושב שחסד עשתה עימה ההשגחה העליונה, שפטרה אותה מן העונש הזה.
מרים פרץ היא אישה של ממלכתיות אדוקה, של אחדות ישראל ואהבת ישראל. של כל מה שנתעב על האספסוף הביביסטי והימנני. ואין מי שהם שונאים יותר מאנשים שבאו מן הימין או מהציבור הדתי, נבחרו או מונו לתפקידים ממלכתיים, והנאמנות שלהם היתה לעם ישראל ולמדינת ישראל ולא לשבט; לממלכה ולא למלך, למלכה ולנסיך – האב האם ורוח השטות.
מסכת הייסורים שעבר רובי ריבלין היה מתגמד ליד צונאמי השנאה שהיה נשפך על פרץ. ראו מה הם עשו וממשיכים לעשות למנדלבליט, אלשייך, יורם כהן ונועם סולברג. הם מגדירים אותם בוגדים וסס00מולנים וממררים את חייהם.
זה מה שהם היו עושים למרים פרץ, ללא רחם. היא סבלה די בחייה, וטוב שנחסכה ממנה מכונת הרעל הזאת.
* אורית קמיר היא אוטו-אנטישמית מכחישת שואה – מכל סוגי הכחשת השואה, הבזויה, הנחותה והצינית ביותר היא הצגת היהודים כנאצים. זו שיטה פופולרית בקרב הגרעין העמוק ביותר של האנטישמים.
אורית קמיר פירסמה ב"הארץ" פשקוויל ארוך שכל כולו הטענה שישראל מבצעת ברצועת עזה את מה שהנאצים ביצעו בשואה, וששתיקת הישראלים גרועה יותר משתיקת הגרמנים לנוכח זוועות הנאצים. כותרת הפשקוויל: "מה אתם רוצים מהגרמנים? הביטו בראי וראו אותם. האנשים שנותנים לרוע לנצח."
בדרך כלל, ההשוואה הזאת היא מלכודת. כי היא מעוררת תגובות כמו: "מה, אנחנו הקמנו תאי גזים?" ואז התשובה, "לא, אבל." עצם התגובות הללו נותנות לגיטימציה ל"השוואה" האנטישמית. במקרה הזה, היא עצמה כתבה בגיחוך על הטיעונים האלה, כצידוקים ל"שתיקה".
ושוב, אין שום סיבה לקיים ויכוח "ענייני" על הטענה הזאת, כי אז אנו נותנים לה לגיטימציה. יש לומר דבר אחד בלבד – אורית קמיר היא אוטו-אנטישמית מכחישת שואה. "הארץ", שמסרב לפרסם מודעה בתשלום למען הסכמה לאומית, כי נאמר שם שיש להוציא את צה"ל מהמחלוקת הפוליטית, מפרסם תועבה אנטישמית של הכחשת שואה.
7 באוקטובר עורר את השד האנטישמי בכל העולם. מסתבר שגם בקרבנו.
* נוטעים ברינה – "הזורעים בדמעה, ברינה יקצורו," כתב משורר תהילים. הוא העביר מסר משמעותי ונכון, שהמאמץ והקושי ראויים, כי בזכותם אנו קוטפים את פרי עמלנו. זה נכון לכל סוג של עבודה, לא רק בחקלאות.
אבל אני דווקא נוטע ברינה. מכל העבודות החקלאיות, הנטיעה אהובה עליי במיוחד. לבוא בבוקר לחלקה ריקה לסיים את היום בחלקה נטועה, זה סיפוק גדול.
נטענו השבוע חלקת כרם חדשה, זני קברנה סוביניון וסוביניון בלאן – חלקת ניר, לזכרו של ניר ברנס, שנרצח מרקטה של חיזבאללה. חלקת ניר ניטעה בצמוד לחלקת נועה, חלקת תפוחים, שנטענו לזכר אשתו, נועה ברנס, שנרצחה יחד עימו.
אין הנצחה יפה יותר מנטיעה. זו התשובה הציונית לאויבינו. הם מנסים לעקור אותנו מאדמתנו – אנו מעמיקים את שורשינו בה.
* ביד הלשון: אפילו מטאטא יורה – בשידור משחק חצי גמר גביע המדינה בכדורגל בין הפועל באר שבע להפועל ת"א, אמר הפרשן (איני יודע מיהו): "כשהולך – אפילו מטאטא יורה."
הביטוי לקוח משירו של איציק מאנגר "אברהם ושרה". מאנגר (1901-1969) היה משורר, סופר ומחזאי יידיש. השיר לקוח מספרו "שירי החומש" – "חומש לידער", שכולו שירים על חומש "בראשית", והם מדרשים מודרניים שלו על גיבורי ספר בראשית.
בשיר "אברהם ושרה" – "אברהם און שרה", מלינה שרה על כך שכל אישה בגילה הרתה כבר לפחות 18 פעמים ואילו היא עדין לא ילדה, ואיך עוד תלד בגילה? אברהם מרגיע אותה, ואומר שאם היא תבטח באלוהים הכול יסתדר, כי אם אלוהים רוצה, אפילו מטאטא יורה.
השיר זכה למיספר תרגומים לעברית, ובהם של חיים חפר ובנימין טנא. את התרגום של בנימין טנא הלחין מישה סגל ואריק איינשטיין שר בתקליט המופת שלו "פוזי".
"אבריימל, מתי יהיה לנו בן? הן אנו זוג בא בימים
כל אישה בגילי הרתה לפחות שמונה עשרה פעמים.
אברהם מחייך ושותק, מוצץ מקטרתו בכל פה
ביטחון, זוגתי, ברצות אלוהים אפילו מטאטא יורה."
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com