על "אם זה אדם" מאת פרימו לוי

מאיטלקית – מירון רפופורט

הקיבוץ המאוחד 2023, 271 עמ'

ב"פלנטה האחרת" (ביטויו של ק. צטניק) הועידו הנאצים ליהודים שתי אופציות:  להיחנק בגז ואחר כך להישרף לאפר, או לשרוד מיספר חודשים בעבודת פרך בקור וברעב – בהליך של דה-הומניזציה אל הכיליון, כשמעל הראש מאיימים הגרדום על כל "סטייה" מהפקודות, עונשי גוף מבהילים, משלוח לגיהינום של מכרה פחם ושלילת מנת המזון המינימלית המבטיחה עוד יום של חיים. ב"אם זה אדם" מתאר פרימו לוי את ההליך המזוויע הזה, שהיה עד לו באחד-עשר החודשים ששהה בבונה-מונוביץ, מחנה לוויין של אושוויץ. בעיקר מתאר לוי איך אנשים שפעם היו ערבים זה לזה, ידעו מהם רחמים, מהי אהבת הורים לילדיהם, מהי עריבות הדדית – הפכו תוך זמן קצר להדהים לתת-אדם.

בעקבות הלשנה הוסגר פרימו לוי הפרטיזן למיליציה הפשיסטית, כשהוא בן עשרים וארבע. הוא נחקר ונעצר במחנה שבויים בפוסולי שליד מודנה. אבל מסתבר שגם אילו לא הוסגר לפשיסטים, גורלו לא היה שונה – יחד עם עוד 650 יהודים איטלקים (גברים, נשים, ילדים זקנים) הוסע במשך ארבעה ימים ברכבת לאושוויץ שבפולין. לוי מקדים את המאוחר ומספר שמתוך חמישים האנשים שהיו בקרון שהוא נמצא – שרדו רק ארבעה!

קבלת הפנים המיידית בלאגר: נביחות, מכות, סלקציה בין הכשירים לעבודה ובין המובלים ישירות לתאי הגזים. דורשים לוותר על החבילות שהביאו עימם, על שעונים וכסף, מפשיטים ערומים (ארבעה ימים לא באה טיפת מים אל פיהם, ולא מרשים ברשעות להרוות את הצימאון בגליד קרח. לאורך כל הספר פוגש הקורא את "מי שהיו" – יהודי גרמני שלחם במלחמת העולם הראשונה וקיבל עיטור, אחר תלמיד חכם, שני רבנים מתדיינים בענייני הלכה, למרות הקור הרעב והייסורים. אלברטו, חבר טוב של פרימו, שעושה כל אשר לאל ידו לרווחתו, יהודים סלוניקאים חכמים ומלוכדים, הנרי, צעיר בן עשרים ושתיים, ששולט באנגלית, צרפתית, גרמנית, רוסית, מנדי, רב מקרפטורוס, מוסמך למשפטים, ציוני, פרטיזן, שולט בשבע שפות, ז'אן, סטודנט  מאלזס, שמשמש כפיקולו, ומשתוקק לשמוע את לוי מצטט מהזיכרון את "התופת" מ"הקומדיה האלוהית" של דאנטה (אגב, פרימו חושף שפע של ידע בספרות הקלאסית, לדוגמה, כאשר הוא מתאר את הקאפו הממשש את היוצאים מהמקלחת כדי לוודא  שהתקלחו, הרי מי שמתחמק מהמים הקרים והמזוהמים – לוקה במכות ובביטול מנת הלחם – הוא מדומה לקיקלופ שאודיסאוס עיוור את עינו האחת, ולכן נאלץ למשש את מי שיוצא ממערתו כדי לאוכלו).

ובכן, אנשים טובים, משכילים, בעלי תכונות תרומיות – הופכים באחת לתת אדם: במקום בגדים – לובשים סמרטוטים, במקום נעליים – כפכפים עם סוליית עץ הפוצעים אנושות את הרגליים; אין לאסירים שמות – רק מספרים מקועקעים על הזרוע השמאלית, מסביב למחנה יש רשת תיל חשמלית, 148 כלואים בתוך צריף עץ (צריף אחד מתוך 60), שני כלואים על דרגש, שמותרים רק בשינה, ביום צריך לעמוד ליד הדרגש בצפיפות. לוי מתאר את הרעב והצמא המצמיתים לגורלו של טנטלוס מהמיתולוגיה היוונית שנענש לא לאכול פירות מהעץ שמעליו, ולא לשתות מים מהנביעה שתחתיו. את הצרכים עושים הכלואים בדלי, וחסר המזל (בדרך כלל "ירוק" בעל מיספר מקועקע גדול) צריך לשפוך אותו במחראה. העבודה היא בעיקר חפירות, סבלות של שקי פחם, של אדנים כבדים, כשמדשדשים בכפור ובשלג בחורף, ובבוץ באביב ובסתיו. לחץ הזמנים הוא כל כך חמור עד כי יש כלואים המשתינים תוך כדי ריצה, וכך "מרוויחים" זמן כדי להישמע לדרישות השטניות של הקפואים ושל "אבות הבלוקים".

עזרה לזולת ורחמים נעדרים ב"פלנטה" הזאת: הוותיקים לועגים ל"ירוקים" הנכשלים תדיר בשאלה אסורה, באי כפתור בחולצה, באובדן המסטינג. ולא רק זאת, מסתבר שגסיסתו ומותו של הזולת היא ישועה קטנה עבור השכן: הוא "יורש" את הכף, את מנת הלחם החבויה, את הסמרטוט לחמם את כפות הרגליים הקפואות והפצועות. מ"הירוקים" גונבים בגדים, נעליים, מסטינג, כף שבלעדיהם לא ניתן לשרוד. וכן, יש דרגות בלאגר: אסירים גרמנים פוליטיים, גרמנים פושעים, שהם על הרוב קאפואים על הבלוקים, והם רואים עצמם עליונים על דוקטורים ואינטליגנטים יהודים, שבעיני הפושעים הגרמנים אינם כלל בני אדם. יש עוד דרגות של מועדפים, בעיקר בעלי מקצועות, כמו רופאים, אחים, חשמלאים, נפחים, סנדלרים וכד' הזוכים לתנאים יותר טובים

פרימו לוי מפרט אתרים: כיכר המסדרים שבה נערכת ספירה אינסופית של הכלואים, אתר הגרדום, שהכלואים מחויבים לצפות ולהפנים ולהודות שהם מבינים. פרימו לוי נכח ב-13 הוצאות להורג בתלייה, כשאת האחרונה הוא מתאר בפרוטרוט – אסיר שהוצא להורג משום שהיה קשור לפיצוץ שאירע בקרמטוריום. לוי מספר איך חש בושה לנוכח הגבורה של הנידון למוות.

בעבודת הפרך שהתנסה פרימו לוי, נחתכה רגלו, ונאלץ להתאשפז  ב"קה בה", מרפאת הלאגר. שם הוא עובר תופת חדשה: תור של שעות כשהוא ערום, כשמגלחים אותו בראש ובשיער הערווה. אלא מה, בסופו של ההליך המייסר והמשפיל הוא זוכה לעשרים יום במרפאה במקום מחומם, ובלי לעבוד. חולה שמצבו מחמיר נשלח לתא הגזים, ואת "רכושו" יורשים האחים, המנהלים בו מסחר: מנות לחם עבור חולצה וכד'.

המחבר מתאר את הקומבינות השונות כדי לזכות בעוד מנת לחם או מרק. "הירוקים" אינם מודעים לכך כי מי שעומד בתור למרק ראשון, מקבל מרק דליל, ואילו האחרים זוכים גם לקצת לפת וכרוב. מוכנים לתת הכול תמורת מנת לחם נוספת שפירושה עוד יום של שרידות, כולל עקירת שיני זהב. סיכוי לשרוד בתופת הזאת יש לרופאים, חייטים, סנדלרים, טבחים, מוזיקאים, ולצעירים שהומוסקסואלים מבין הפועלים האזרחים חפצים בהם. במסגרת ההידרדרות במידות האנושיות בלאגר הזה, מסתבר שהפרומיננטים (המועדפים, בעלי התפקידים) היהודים – הכי גרועים, ממש מפלצות, וכל זאת כדי  להוכיח לממונים את כדאיות הלאגר בהעדפתם.

בחודשים האחרונים בלאגר זוכה פרימו לוי בהקלה משמעותית: הוא נבחר מבין כימאים רבים לעבוד במעבדה. עימו עוד יהודי בלגי ויהודי רומני. במעבדה יש חימום, ולא עובדים בפרך. לוי גם מצליח לגנוב מטילים של אבני צור המשמשים למציתים עבור המעשנים. מטיל כזה שווה 7-6 מנות לחם.

כל הספר מרטיט את הלב, כשהשאלה המנקרת בלב הקורא: האם מי שמעולל זוועות כאלו, המוחקות צלם אדם מהקורבנות, האם נכון לקרוא לאלה בני אדם? הקטע שבו לא הצלחתי לעצור את הדמעות הוא בו מתוארת הסלקציה (עמ' 151-147). מי שהכרטיס שלו הופנה שמאלה, נדון להמתה בגז, ועל כן הוא מקבל "פיצוי" – שתי מנות מרק! מסתבר שדילגו על אחד האומללים, והוא דורש את המגיע לו – שתי מנות מרק, הנחמה היחידה שנותרה לו בגיהינום.

מלבד הישועה שהגיעה לפרימו לוי בקבלתו לעבוד במעבדה, היו עוד מסייעים בודדים: אלברטו חברו מטורינו, לורנצו, פועל איטלקי (לא יהודי, לא כלוא) שסייע לפרימו ואלברטו באוכל. פרימו לוי יעניק לימים לשני ילדיו את שמו של לורנצו.

אלברטו, חברו הטוב של פרימו נספה בצעדת המוות, עליה אספר בהמשך. פרימו לוי ניצל במזל מצעדה זאת כך: לפני התקפלות הגרמנים מאושוויץ משום התקדמות הצבא האדום, כל הכלואים נדרשו לצאת לצעדה של עשרות קילומטרים, אשר, כידוע, הרוב נספים בדרך, כשהתשושים המפגרים נורים למוות. ביניהם, כאמור, היה גם אלברטו. מזלו של פרימו היה בכך שבדיוק אז, הוא אושפז בחדר החולים עם סקרלטינה (שנית), והגרמנים החליטו להשאיר את החולים במחנה (ללא תאורה, ללא אוכל, ללא מים, ללא חימום – שיגססו וימותו). אלא שבעשרת הימים בין נטישת הגרמנים לבואו של הצבא הרוסי – פרימו ועוד שני יהודים צרפתים בעלי תושייה, מצליחים לגרור לחדרם תנור מתכת, פחם, תפוחי אדמה, כרוב ולפת (קפואים שצריך להפריד במכוש), והם גם חורגים מעבר לגדר, שחדלה להיות חשמלית, ופולשים למחנות של אס אס, ושל שבויים בריטיים, ומוצאים שם מטמונים, המאפשרים להם להחזיק מעמד עשרה ימים, כשרוב החולים האחרים (בעיקר חולי הדזינטריה, שאינם מסוגלים לשלוט במעיהם, וצואתם מתפרשת על כל הלאגר) מתים בהמוניהם.

בדרך עקלתון מגיעות לכלואים ידיעות מחוץ לפלנטת המוות: מגיעים הטרנספורטים מהונגריה (שנכבשה על ידי גרמניה מחשש שתצטרף לבעלות הברית). הכלואים מתוודעים לנחיתה בנורמנדי, לההתנקשות הכושלת בהיטלר, למרד גטו וארשה, ועל כך שהרוסים כובשים את צ'כוסלובקיה ואת זקופנה בדרום פולין.

בסוף הספר יש מסה גדולה (עמ' 271-203) של מנחם פרי על כלל יצירתו של פרימו לוי, על הביוגרפיות שנכתבו עליו, על גדולי הסופרים שראיינו אותו. אחד ממעריציו, אלי ויזל כתב: "פרימו לוי מת באושוויץ באיחור של ארבעים שנה," שהרי הוא נפל אל מותו בפיר המדרגות בבית מגוריו, והביוגרפים שלו מתלבטים אם זאת היתה התאבדות (הוא סבל מדיכאון קליני) או תאונה. מנחם פרי מצביע על כך שברבים מספריו של פרימו לוי (בעיקר ב"הטבלה המחזורית") יש הד של אושוויץ, וכן, שבתחילת דרכו הספרותית היה רחוק מהצלחה: שלוש הוצאות דחו אותו (נטליה גינצבורג נאלצה להודיע לו על הדחייה), וכשסוף סוף נמצאה הוצאה שהסכימה להפיק את הספר – כמחצית מהעותקים לא נמכרו. פירסומו הבינלאומי החל רק בשנות השישים של המאה הקודמת. מנחם פרי מזכיר דבר מוזר: ב"הטבלה המחזורית" מוזכר ד"ר  לותר מילר שהרעיף טוב לב כלפיו בשירותו במעבדה (פקד לתת לו נעלי עור במקום הקבקבים המייסרים). מדובר כמובן בשם בדוי לאדם אמיתי בשם פרדיננד מייר, ומוזר שהוא אינו מוזכר ב"אם זה אדם", אלא ב"הטבלה המחזורית". שתי תובנות עיקריות לפרימו לוי: אחרי אושוויץ אסור להיות לא חמוש, וכן, אחרי אושוויץ אף אחד לא אמור לדבר על השגחה עליונה.

משה גרנות