"קולות הערב – שלושה רומנים קצרים"

מאת נטליה גינצבורג

הקיבוץ המאוחד 2005, 213 עמ'

שלוש היצירות באסופה זאת מכונות "רומנים קצרים", כאשר שם הסוגה המתאים ביותר, לדעתי, הוא נובלה, שהיא יצירה בפרוזה ארוכה מסיפור קצר, וקצרה מרומן, ומרוכזת בציר עלילתי אחד. "הרומן הקצר" המוקדם ביותר "בדרך אל העיר" הוא למעשה הראשון שפירסמה נטליה גינצבורג (1941), אבל באסופה זאת הוא מופיע אחרון. הגיבורה, הדוברת בגוף ראשון בסיפור זה היא דליה, בת שנייה מבין חמישה אחים ואחיות, נערה חסרת השכלה, שטחית לחלוטין, ששאיפותיה מתרכזות בבגדים יפים ובבילוי בבתי קפה של העיר (המשפחה גרה בכפר). אחותה הגדולה אזלאה נשואה ואם, שיחסים סודיים לה עם מאהב, וכשזה מודיע לה שבכוונתו לסיים את הקשרים כי הוא מתחתן, היא ממש מאבדת עשתונות ומשתוללת. המאהב השני שלה הוא סטודנט עני, שהיא נאלצת לספק לו אוכל ובגדים, וגם זה נוטש אותה לבסוף. מהמשרתת אנו מתוודעים שגם ל"אדון", כלומר, לבעל, יש מאהבת. ניני, ילד יתום שהמשפחה מאמצת, נמצא בזוגיות עם אלמנה בשם אנטונייטה, אם לשניים ובעלת חנות למכשירי כתיבה, אבל הוא אוהב דווקא את דליה, שלא ממש נענית לו, והוא שוקע במרה שחורה ובשכרות, ונפטר מדלקת ריאות. את מקומו אצל האלמנה תופס ג'ובאני, אחיה הצעיר של דליה, שגם מתכוון ביום מן הימים לנטוש אותה.

לדליה יש מחזר בשם ג'וליו, בן של רופא, שמתעלס עמה בעיר, בבית מלון של פגישות בשם "ירח". כשמעלליה של בתו נודעים לאב, הוא מפליא בה את מכותיו, עד שהיא נסה מהבית לנינו ולאלמנה. כשנודע לאם שדליה נכנסה להריון מג'וליו, היא הרבה יותר מעשית מהאב המכה – היא עורכת סקנדל בבית הרופא, ומאיימת עליהם במשפט היות שדליה היא קטינה בת שבע-עשרה. משפחת הרופא מנסה להיחלץ מהקשר עם נערה מדלת העם באמצעות הצעת פיצוי כספי, ברמיזות שלא בטוח שהעובר הוא של בנם, אבל בסוף הם נענים לדרישה שבנם יישא לאישה את דליה, אבל רק בפברואר לאחר שיסיים את הבחינות. דליה מוגלית לבית הדודה אלידה בכפר אחר שאין בו חשמל, ואת המים דולים מבאר. דליה חורגת מההסגר אצל דודה אלידה, מפתיעה את ג'וליו, ומודיעה לו שתתאבד אם לא יישא אותה לאישה, והוא מודיע שיעשה כן מתוך רחמים. לבסוף הם באמת נישאים, דליה יולדת בן, ונדרשת לשכב במיטת בית חולים חודש ימים (!), ודליה מגשימה את כל חלומותיה: דירה מרוהטת, רחוק מהחותנת, מתפנקת כל היום במיטה, המשרתת מטפלת בתינוק, ובערב היא מבלה בבית קפה עם אחותה הגדולה, וכן, ג'וליו מתחיל להתאהב בה. הסיפור הוא סיפור עם עליות ומורדות, אבל כאשר הגיבורה הראשית היא דמות שטחית – קשה מאוד להביא את הקוראים לתובנות עמוקות.

המוזר בסיפור "כך זה קרה", שפורסם ב-1946 (כשנטליה גינצבורג היתה בשיא פרסומה) הוא שלגיבורה, הדוברת בגוף ראשון, אין שם. ועוד יותר מפליא שגם לבת שהיא יולדת – אין שם, כמו לשאר הגיבורים. ניסיתי להבין מדוע, ואני מודה שלא הצלחתי. מפורסמת היא קביעתו של אנטון צ'כוב כי אקדח שמופיע במערכה הראשונה חייב לירות עד סוף המערכה האחרונה". תשובתה של נטליה גינצבורג בסיפור זה לקביעה הנ"ל היא דווקא ירייה ב"מערכה הראשונה", ואין עד סוף הסיפור הבהרה מדוע אירע האירוע המזוויע הזה. ובכן, הגיבורה עלומת השם יורה בבעלה אלברטו בין העיניים, וזה מפורט כבר בתחילת הסיפור. אחר כך הגיבורה מתלבטת אם להופיע בפני המשטרה, וכיצד תפרש את המעשה.

הגיבורה הראשית, הדוברת בקול ראשון, בת 26, מורה (כנראה בבית ספר תיכון כי היא מלמדת את אובידיוס ואת כסנופון). היא בתו של רופא, גרה בפנסיון די מדכא. בינה ובין אלברטו, עורך דין נמוך קומה, בן לאישה עשירה, אבל די מטורפת (לומדת סנסקריט, מחייבת לשחק עמה דמקה, בתנאי שתמיד תנצח. ומוכנה לארח בביתה רק נזיר דומיניקני שקורא לה מהברית החדשה). אלברטו מנגן ומצייר, מעניק לגיבורה שלנו ספרים ושוקולדים. הגיבורה מתאהבת בו, אבל הוא איננו מזכיר אפילו ברמז שהוא אוהב אותה. כשהיא מחליטה לקחת יוזמה ולהתוודות על אהבתה, הוא ממש נבהל, ומגלה לה שיש לו אהבה אחרת, אישה נשואה, ורוצה בגיבורה של הסיפור רק כידידה. אם כך היא מציעה להיפרד, אבל אלברטו אינו מסוגל לחיות בלי לראות אותה, ובסופו של דבר, מבקש את ידה.

הנישואים של השניים מוזרים מאוד, בעיקר מצידו של אלברטו – הוא נעלם מהבית לשבועות ולחודשים בטענה שהוא מתרועע עם חברו אוגוסטו, אבל הגיבורה מבינה שהוא נמצא עם האישה האחרת. אלברטו קנאי באשר לחדר עבודתו, שהוא תמיד נעול בהיעדרו, ומרשה למשרתת לנקות את החדר רק בנוכחותו. מסתבר שיש לו אקדח טעון במגירה. מאחר שהוא ואוגוסטו היו מאוהבים אהבה נכזבת באותה אישה, ששמה ג'ובאנה, הם החליטו להתאבד באותה שעה בדיוק, אבל שניהם מתחרטים ברגע האחרון.

באיזה שהוא שלב אלברטו מחליט שאינו יכול להמשיך להיות נשוי ולחיות בשקר, ומבקש להיפרד. נולדת ילדה, שכאמור, אין לה שם לאורך כל הסיפור, ילדה בכיינית, מעוררת מהומות של צרחות. אלברטו חוזר לדירה, אבל מסתגר בחדר העבודה, ומדי פעם מזמין אותה אליו כדי להתעלס. פרצ'סקה, בת דודה של הגיבורה,  מחליפה גברים כמו גרביים, ולא מסכימה בשום אופן להתחתן כבקשתה של אימה. היא שונאת את אלברטו (גם התינוקת שונאת אותו!), ומנסה לשכנע את בת דודתה להיפרד סופית ממנו. היא מצליחה לשכנע את הגיבורה לחפוש יחד במלון בסן רמו. פרנצ'סקה מבלה שם בערבים, ואילו הגיבורה אסורה בחדרה עם בתה הצרחנית, שמסתבר שחלתה בדלקת קרום המוח, ומתה בייסורים.

הגיבורה נפגשת פעמיים עם צרתה ג'ובאנה, ובפעם השנייה היא מביעה כלפיה שנאה, כשזאת מצהירה שבשום אופן אינה מוכנה לוותר על אלברטו. אחרי מות הבת אלברטו נוהג ברכות עם הגיבורה, והיא שוב מתאהבת בו, למרות שהוא עדיין ממשיך להיעלם מהבית. ואז מסופר שוב, כמו בתחילת הסיפור, שהיא יורה בו בין העיניים.

כידוע, בספרי הבלשים המניע לרצח פחות חשוב מאשר התבונה של הבלש למצוא את הרוצח. סופרים כמו דוסטוייבסקי המספרים על רצח, מעבירים לקורא איזו תובנה – למשל רסקולניקוב ב"החטא ועונשו" רוצח משום שלדעתו ל"כינה" כמו המשכונאית לא מוצדק שתחיה, בעיקר שאחרי מותה היא מבקשת להוריש את הונה הרב למנזר, ולא לאחותה. וכן, הוא שואל שאלה, כביכול, נכונה: מדוע לנפוליאון מותר להרוג מאות אלפים, ולו אסור להרוג "כינה" אחת? הספר מצביע על הכישלון הגדול במחשבות האלו. תובנה דומה נמצא גם ב"האחים קרמזוב". בסיפור שלנו הקורא לא יוצא עם שום תובנה – לא ברור מדוע היא רוצחת את בעלה בדיוק כשהיא חוזרת לאהוב אותו למרות בגידותיו, וכן, לא ברור מדוע מודגש פעמים מספר בסיפור שאלברטו שפוט על שיריו האמוניים של ריינר מאריה רילקה, אותם הוא קורא לאהובתו הנשואה, לגיבורה של הסיפור ולפרנצ'סקה, ולכל מסעותיו הסודיות נושא את שיריו במזוודתו.

הסיפור המוזר ביותר בקובץ זה הוא "קולות הערב" (1961) – רובו הוא תיאור שתי משפחות ונספחיהן – משפחת בוטויליה ומשפחת דה פראנצ'יש העשירה מאוד, שראשה באלוטה הוא בעל המפעל לטקסטיל שמעסיק את רוב תושבי הכפר. לבאלוטה אח בשם תומאזו סבא ואחות בשם מאריה הגדולה, וחמישה ילדים. הספר מתאר את עלילותיהם של כל אחד מהילדים – עם מי התחתנו, איזה בתים קנו, רהיטים וכו'. רוב העלילה מתרחשת לפני, בזמן ואחרי מלחמת העולם השנייה. יש בין הגיבורים פשיסטים, קומוניסטים, סוציאליסטים וטרוצקיסטים. הקורא פוגש עשרות שמות של גיבורי משנה שעלילותיהם נפרשות על פני ארצות רבות באירופה ומעבר לאוקיאנוסים. גם בסיפור הזה מדובר על רצח של גיבור בשם נביה, שג'מינה, הבת הגדולה ממשפחת בוטויליה, מתאהבת בו. לא ברור למה נרצח, ועל ידי מי – אנחנו יודעים רק את מקום הרצח (עמ' 93).

גם בסיפור זה יש אהבה עצובה: הדוברת, שדווקא נודע לנו שמה – אלזה, מתאהבת בתומאזינו, הבן הצעיר של באלוטה. הוא איש יפה ועשיר, אבל אפאטי לחלוטין. יש בינו ובין אלזה קשר מוזר: הם נפגשים פעמיים בשבוע בסתר בעיר, כביכול כדי שאלזה תשאל ספרים בספריית "סלקטה" עבור אוטביה, דודתה הרווקה. הם נפגשים בחדר שתומאזינו שכר, והמפגשים האלה נערכים בסתר, עד שכמעט מתגלים, ואז הם מחליטים להתחתן. מרכלים בכפר על תומאזינו היפה והעשיר שיכול היה להשיג כלה יותר יפה ויותר עשירה. האם, מתילדה, מקדישה עצמה לנושא החתונה (רהיטים, מצעים, וילונות וכו'), וכשאלזה מבינה שהוא אינו אוהב אותה, היא מחזירה לו את הטבעת, ומבטלת את נישואים, לבושתה הגדולה של אימה.

הגם שעגמומיות שורה על הסיפורים, כזאת המתכתבת עם חייהם של רוב בני התמותה, נקל לחוש בכישרון המובהק של נטליה גינצבורג, וגם בחידות המשובצות בעלילות, חידות עליהן רמזתי, ואשר מאתגרות את הקורא. בשלושת הסיפורים מצוי הווי כפרי חסר מעוף, וכמיהה אל ההווי העירוני שלא תמיד מממש את הציפיות. ובאשר לשמה הלא איטלקי של הסופרת – גינצבורג – מהביוגרפיה שלה אנו למדים שהיתה בת של יהודי בשם פרופ' ג'וזפה לוי, מדען ורופא, וכי בעלה הראשון היה יהודי בשם ליאונה גינצבורג, מומחה לספרות רוסית שנרצח על ידי הנאצים.

משה גרנות