אחוזת קלמניה היתה בעיניי מעין טירה, מוקפת חומה וגגות רעפים לכל בנייניה, ושערי ברזל כבדים, ועטורה פרדסים וכרם ושדות פלחה וחורשות זיתים ואיקליפטוסים ובית-אריזה גדול ומערכת מסילות-ברזל פנימית, שעליה הועבר אליו הפרי בקרוניות רתומות לסוסים, ורפת גדולה ומודרנית בקומת-הקרקע, בבניין שבקצה המזרחי-צפוני של החצר.
כל כך נחרת בזיכרוני בית-האריזה של האחוזה שבה ביליתי את שנות ילדותי היפות ביותר עד ששבתי ועשיתי אותו בימת חזיון לפרקיו האחרונים של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון", שבגלגולו הראשון קראתי לו בשם "תפוזים במלח", ועד היום אני מצטער ש[לא]וויתרתי על השם האחרון.
בעל האחוזה משה גריידינגר ומשפחתו גרו מעל למחלבה, בדירה מרוהטת בטעם אנגלי אמיד, בקומה הצופה מול פני הפרדסים והלאה לעבר הרי אפריים. הוא היה איש שמן (בעיניי ניראה תמיד דומה לצ'רצ'יל), מעשן סיגרים עבים ואוסף בולים נלהב. לאחר שנים רבות הרציתי בחדריו אלה, שנפתחו לכדי אולם, על ברנר, בפני תלמידי בתי-ספר תיכוניים, שבאו למקום במסגרת ימי-עיון. גם אכלתי צהריים באולם ששימש בשעתו כרפת, ועתה הוא חדר-האוכל של המקום.
הגענו לאחוזה כשהיתה כבר בשיא פריחתה, וגרנו בה בין השנים 1944 ל-1947, כאשר אבי מנהל את המשק. סך כל ימי חייה של קלמניה בתור משק חקלאי פורח ועצמאי היו פחות מעשרים, מתוכן כאחת-עשרה שנותיה הראשונות בייסודו ובניהולו של דודי ברוך, וארבע האחרונות בניהולו של אבי בנימין.
הפרדס של קלמניה, שלימים היה ידוע יותר בשם הפרדס של מפא"י (ליד בית-בֶּרְל כיום), היה היער של שנות ילדותי. שעות ארוכות הייתי מטייל בו, לבדי, משתדל לאבד כיוון, לתעות, לעקוב אחר זרימת המים בתעלות-הבטון וב"צלחות" העצים, לשמוע את השקט. לחלום. שנאתי אז את תל-אביב. אלה היו ימי ילדותי המאושרים ביותר. בימי הקיץ שלח אותי אבא לעבוד בכרם, עם כל ה"שקצים" הערביים מן הכפרים מיסְקי וטירה הסמוכים, כדי שאלמד לדעת היטב את ערכו של הכסף. כל יום שישי הייתי עומד עימם יחד בתור בחצר האחוזה, מקבל שִׁילינג ליום-עבודה (אולי בגרוש יותר מהם), וחותם בגאווה את שמי בגיליון התשלום, ילד עברי אחד בין עשרות טביעות-אגודל של נערים ערביים.
היה לי אפילו חמור פרטי, מוכה-שחין, שבעליו הערביים, כנִראה מן הכפר מיסקי הסמוך, התייאשו ממנו וזנחו אותו. בתקופה ההיא, כרגיל, היה לי שוב חבר טוב אחד, שמוליק (שמואל) גולדשמידט, שלא פגשתי בו מאז נפרדנו בגיל עשר לערך. ילד שחרחר, ערני, ובעל דמיון בלתי-רגיל, שגר בשכנות, במושב שדה-וַרבורג. שמוליק הצליח, בין היתר, לשכנע אותי שמנהל בית-הספר שלנו בצופית, ששמו היה חיים וכינויו – צימוקי, הוא היטלר המתחפש שברח מגרמניה, וכי האיש שאצלו גרה משפחת שמוליק בשדה-ורבורג, אדון רובינשטיין – הוא מרגל גרמני, ובביתו מוסתרים משדרים ואנטנות. שעות ארוכות בילינו בעיקוב אחרי השניים המסוכנים האלה, משוכנעים כי רק אנו לבדנו יודעים את הסוד הנורא. זה היה כשנה-שנתיים לאחר צאת הספר "שמונה בעקבות אחד" שכתבה ימימה טשרנוֹביץ וצִייר נחום גוטמן, ושאותו קראנו בשקיקה רבה והאמנו לכל המסופר בו.
הקטטה בַּבריחה מטיול הכיתה לא אירעה, כפי שסבורים כותבי תולדותיי, ליד הכפר הערבי פֶגֶ'ה, בין קיבוץ גבעת-השלושה (שגם בו היתה מאפייה) לבין פתח-תקווה (הקיבוץ נמצא אז במערב-המושבה, בגבעה שהיום היא מוסד לקשישים ליד בית "יד לבנים") – אלא התרחשה על הכביש הצר מול הכפר הערבי מיסקי, שנמצא בין קיבוץ רמת-הכובש לקלמניה. שם נאבקתי על אם הדרך בעתידי מכטינגר המבוגר ממני, בן מושב צופית, שמיבנה גופו היה כפסל יווני, תואם, שרירי וחזק.
והיה לי בקלמניה חבר ושכן, אהוד אקסלרוד, לימים אלמגור, בנו של השומר ישראל, שגר ממש בית מולי, ודמותו עמדה במידה רבה לנגד עיניי כאשר תיארתי כאן את חברי גיורא. גיורא הוא שם אחיו האמצעי של אהוד. לי קראו אז אהוד ראבּ ולפעמים ובקיצור – אודי ראב.
[הנערה שאני מאוהב בה ב"לשוט בקליפת אבטיח" ולימים גם ב"הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון" וב"המושבה שלי", היא צירוף של שתי אהבות ילדות ונעורים. דליה קולודני, לימים יוגב, שגרה בצופית ולמדה כיתה אחת מעליי, אלא שהכיתות היו כה קטנות שלמדנו כל שנה שני גילאים יחד, פעם אחת בצעירים ופעם בבוגרים. ואהבת הנעורים השנייה התרחשה כבר לאחר שובנו לפתח-תקווה בשלהי שנת 1947, והיתה מכוונת לוורדה גלס, לימים רוהלד, בת-דוד של יהושע קנז, שנפטרה מגידול פתאומי במוח בקיץ 2003].
ואולם בדמות גיורא בספרי יש, בין השאר, גם אִיפיונים אחדים של בן-כיתתי בבית-הספר פיק"א בפתח-תקווה, נחום סטלמך. מיד עם הישמע הצלצול להפסקה – היה נחום תופס את הכדורגל השׁחוּק, שאותו החזיק על הרצפה בין רגליו בחוסר סבלנות במשך כל השיעור – ונעלם כחץ מקשת אל המגרש המאולתר שנמצא בקצה כרם הזיתים הגובל עם בית-הספר. המגרש התאים למשחק כדורגל כמו ששדה חרוש מתאים לריקודים. הוא השתרע על מדרון. הגשמים בחורף חרצו בו תעלות עמוקות ואלכסוניות לכל אורכו. הכדור היה מוחזר מהן בזוויות מפתיעות. לא פעם היה מישהו נוקע או שובר רגל – אבל נחום והשחקנים האחרים לא התחשבו במגבלות הקרקע. הם ניצלו כל רגע פנוי למשחק, ונחום הפליא כבר אז לעשות. מכדרֵר, נוגח מכות-ראש מפתיעות, זריז כשד, משתחל בין גבוהים וחזקים ממנו, הכדור רץ לפניו או הוא מוליך אותו – כאילו הם מחוברים בשרביטים בלתי-נראים, שאין לשום שחקן אחר שליטה עליהם. כל פריצה שלו – גול!
ההתמכרות של נחום למשחק הלכה וגברה גם על חשבון הלימודים. לא היה איכפת לו אם הוציאו אותו מהשיעור, כי אז היה מתרוצץ בחצר בית-הספר ומחזיק שעה ארוכה את הכדור באוויר רק בנגיחות-ראש או חוזר ומעיף אותו למעלה בבעיטה ברגל ימין או שמאל וגם בבעיטת עקב, מאחור, ממש להטוטן-רקדן.
ככל שגדל והתבגר היה נחום מבלה יותר ויותר שעות ברדיפה אחר הכדור: בהפסקות, בצהריים, אחר-הצהריים, לפנות-ערב, רץ אחרי הכדור בדביקות מדהימה. הוא היה חזק בהתקפה, חלוץ ומקשר ומבקיע שערים מזוויות מפתיעות ובעיקר בנגיחות-ראש.
נחום סטלמך נעשה עד מהרה לשחקן הכדורגל הידוע ביותר במושבה שלנו, אשר בשתי קבוצותיה: "מכבי אבשלום" ו"הפועל", כבר היו שחקנים שקנו להם שם בארץ – האחים כרמלי, האחים בן-דרור, האחים ויסוקר, גרף, שפיגל, לַמין, מַן, קופלמן, איכילוב, בוך, ויסוקר, קרני, חלדי, נהרי, רצאבי, קרמר וקופמן.
בשנות החמישים זכתה קבוצתו של נחום, "הפועל" פתח-תקווה, חמש או שש פעמים רצופות באליפות הליגה! – ונחום נעשה שחקן, חלוץ ומקשר בנבחרת ישראל. לא היה משחק בינלאומי שלא השתתף בו. לא היתה ארץ של משחקי כדורגל שלא ביקר בה. הוא נעשה קפטן הנבחרת הלאומית. תמונותיו, בייחוד נגיחות-הראש המפורסמות, "ראש-הזהב" שלו – התנוססו בכל העיתונים.
במשחק-הגומלין של ישראל נגד נבחרת ברית-המועצות, שהתקיים באצטדיון רמת-גן ביום חמסין בשנת 1956, לאחר שהפסדנו להם 5:0 במוסקבה – הבקיע נחום גול מדהים בנגיחת-ראש, ואלפי הצופים זרקו מרוב התלהבות את כובעיהם באוויר. הוא אמנם לא הכריע את גורל המשחק, שנסתיים בתוצאה 2:1 לרעתנו, אבל הגול שלו נכנס להיסטוריה של הכדורגל הישראלי. במשך שנים רבות היתה המושבה שלנו ידועה בארץ בעיקר בזכותו של סטלמך. הוא נעשה לאישיות המפורסמת ביותר שהמושבה הוציאה מקִרבה. מפורסם יותר מראש השומרים האגדי אברהם שפירא שאמר "אתם נוער אתם..." – ואפילו יותר מהיפהפייה הפוליטיקאית בעלת העסקים הקוֹסמטיים פנינה רוזנבלום, שנולדה בשכונת הצריפים ליד השוק הגדול, מקום שהיה פעם הכרם של סבי.
אהוד בן עזר