* סולידריות כלל גולנית – טקס יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ופעולות האיבה בגמלא, הוא מדי שנה טקס מרומם נפש. הוא מבטא את הסולידריות הגולנית – החילונים והדתיים, הקיבוצים, המושבים, היישובים הקהילתיים וקצרין, צפון הגולן, מרכז הגולן ודרום הגולן – כולם נאספים ומתייחדים עם זכר הנופלים.
השנה חל שינוי בטקס. לראשונה, השתתפו בו גם נציגי הכפרים הדרוזים, שלראשונה שילמו גם הם את מחיר המאבק על קיומנו.
בקריאת שמות חללי הגולן, הוקראו גם שמותיהם של 12 הילדים שנטבחו בידי מרצחי חיזבאללה במג'דל שמס, ושמו של תושב עין קיניה שנרצח מירי רקטה בקריית שמונה. בנוסף לנאום שנושא מדי שנה ראש המועצה האזורית גולן, נשא דברים גם ראש המועצה המקומית מג'דל שמס דולאן אבו סלאח. גם אורי קלנר, ראש המועצה האזורית גולן, הזכיר בדבריו את הנרצחים הדרוזים.
לראשונה, אנשים מן הכפרים הדרוזים בגולן כיבדו בעמידת דום את שירת "התקווה", את קריאת ה"יזכור" ואת תפילת "אל מלא רחמים".
הטקס היה מפגן של סולידריות כלל גולנית, הפעם גם עם הדרוזים, שותפינו ובעלי בריתנו.
זו אחווה אמיתית, זו ערבות הדדית של ממש. כך בונים קיום משותף בין העמים. 
 
* הקנאים לא יכתיבו את כללי המשחק – בתום טקס יום הזיכרון בגמלא, בעודי נרגש כבכל שנה, והשנה אף יותר בשל הטקס המשותף עם הדרוזים (אגב, כחבר ועדת ההנצחה של הגולן הייתי הראשון שהציע זאת) שמוכיח את היכולת לחיים משותפים, פתחתי את הנייד, ונחשפתי למתקפה קשה, על כך שהעזתי למתוח ביקורת על חילול יום הזיכרון בטקס של המרת הסולידריות הלאומית בסולידריות עם האוייב. "לאומן," כוניתי.
וכיוון שמתחתי ביקורת על הטקס, הרי שמיד תויגתי בידי המגיבים כשייך לפורעים האלימים ברעננה. כי אצל הקנאים הפנאטים יש רק שני מצבי צבירה – או שאתה קנאי מצד א' או שאתה קנאי מצד ב'. את הרוב השפוי הם מוחקים. אמנם בדברים שכתבתי גיניתי בחריפות גם את הפרעות, אבל מה זה חשוב? במדרון החלקלק, קודם יצרו את הפרובוקציה כחתרנות נגד ה"מיינסטרים", אחרי כמה שנים נרמלו אותה, לאחר מכן לצאת נגדה זה כבר לא לגיטימי, ועכשיו הפורעים האלימים מחייבים את מי שסולד מטקס הפיגולים להפליג בשבחו, אחרת הוא יתויג כחלק מן המתקפה.
אני מסרב לתת לקנאים מכאן ומכאן להכתיב את כללי המשחק, ומתעקש על כך שהמיינסטרים הציוני הדמוקרטי הממלכתי, שהוא הרוב הגדול והדומם, ישמיע את קולו.
"לאומן," עאלק. אצל הקיצונים הללו אין לאומיות. אין רגש לאומי. לאומיות היא "לאומנות". או לפחות לאומיות יהודית היא כזו. אני סולד מלאומנות, ואני גאה על היותי יהודי ציוני לאומי, ועל הרגשות הלאומיים המפעמים בי. ויום הזיכרון וחג העצמאות הם הימים הלאומיים שלנו, ולא ימים קוסמופוליטיים של הזדהות עם אויבים. ומי שלאומיות יהודית היא בעיניו "לאומנות" – אני בז לו ולפוזה הקוסמופוליטית ה"נאורה", כביכול, שלו. 
 
* נגד חילול יום הזיכרון. נגד פרעות ביום הזיכרון – אלימות היא תופעה הרסנית ומסוכנת. יש לגנות ולהוקיע אותה. כל חלקי הציבור צריכים לגנות את ההתקפה האלימה ערב יום הזיכרון, על בית הכנסת הרפורמי ברעננה. אולם העובדה שהופעלה אלימות נגד מישהו, אינה הופכת אותו לצודק או לראוי. האלימות אינה מצדיקה את חילול יום הזיכרון בטקסים המשותפים.
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל לא נקבע במקרה ערב יום העצמאות. יש בכך מסר כפול. המסר האחד, הוא שביום העצמאות עלינו לזכור את מחיר הדמים הכבד שאנו משלמים על קיומנו הריבוני העצמאי במולדתנו. המסר השני, הוא שביום הזיכרון לחללים, אנו זוכרים שהם לא נפלו לשווא, אלא למען המטרה הנעלה של עצמאותנו.
זהו יום זיכרון לאומי, שבו העם כולו מניח בצד את המחלוקות, כדי להתייחד עם יקיריו. הזדהות עם הרוגי האוייב, שנהרגו למען המטרה של השמדת ישראל, מנוגדת בתכלית למהות יום הזיכרון ומחללת אותו.
הטענה שאין זו התייחדות עם מחבלים היא שקר. הטקס מתייחד עם כל ההרוגים משני הצדדים, עם כל ההרוגים הפלשתינאים. כן, גם עם המחבלים, עם הרוצחים, עם מחוללי שבעה באוקטובר, עם האנסים. טקס כזה מגונה תמיד, אך אם אתם כל כך רוצים לעשות אותו, לפחות לא ביום הזיכרון הלאומי שלנו. בחרו לכך מועד אחר. למשל, 8 בינואר, יום השאהיד הפלשתינאי.
יום הזיכרון הוא יום של אחדות, של התייחדות כל העם עם יקיריו. קיומה של הפרובוקציה המכוערת והמפלגת הזאת מחללת אותו.
ציפיתי, שאחרי שבעה באוקטובר הפרובוקציה הזאת תחלוף מן העולם. שלא נשמע עוד סיסמאות נבובות כמו "כולם הם קורבנות השנאה."
למרבה הצער, האלימות נגד הטקס, שהיא מגונה מעצם היותה אלימה, רק מעצימה את הפרובוקציה, הופכת את מחולליה לקורבנות ומחזקת אותה, כמיטב המסורת של חוק הרדיקלים השלובים.
 
* טקס משותף ביום השואה – טקס משותף ביום הזיכרון לחללי צה"ל, שנפלו במלחמה על קיומה של מדינת ישראל, עם משפחות ההרוגים במלחמה להשמדת מדינת ישראל, כמוהו כטקס משותף ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, להתייחדות עם קורבנות השואה ועם ההרוגים הנאצים.
 
* ליגיון השכירים – בימים העליזים של "צבא קטן ובלה בלה בלה," היתה פופולריות לרעיון המטורלל של החלפת צה"ל בליגיון שכירים, או בכיבוסית מצויה "צבא מקצועי." כלומר, לא עוד צבא העם, אלא צבא של מי שבחרו בחיילות כמקצוע ותמורת שכר הולם הם יגנו על המדינה. רעיון העוועים הזה זכה לתמיכה משלושה קצוות. ליברטריאנים, שמבחינתם על ישראל להפריט את עצמה לדעת, כולל את צה"ל. שמאל קיצוני על סף הפציפיזם, שמבחינתו ביטול צבא העם הוא חזון של שחרור מהמיליטריזם של ספרטה ושלל סיסמאות מהזן הזה. חרדים, שרוצים בביטול צבא העם, כדי שאף אחד לא יבוא אליהם בטענות על השתמטותם.
הרעיונות של צבא שכירים מתאימים אולי למדינה שאין לה אויבים, שחיה בשלום עם שכנותיה, והיא צריכה איזה צבא קטן ליתר ביטחון. בוודאי שהם חסרי שחר במדינה מוקפת אויבים שמטרתם הראשית, אולי היחידה, היא השמדתה. מדינה כזו היא אומה במלחמה ועל הכול להיות מגויסים להגנתה.
שבעה באוקטובר הוכיח לכולנו עד כמה מזיקים ומסוכנים רעיונות הצבא הקטן, קל וחומר בן בנו של קל וחומר צבא שכירים. ובאמת, במשך שנה וחצי לא שמעתי עוד דיבורים ברוח זו.
אבל כפי שבתחומים אחרים חזרנו לשישה באוקטובר, כך גם בהבל הזה. בערב עיון במלון קרלטון בנהריה השבוע, ח"כ שמחה רוטמן וחכ"ל מוסי רז, מהאגף הרדיקלי ביותר במרצ, שילבו ידיים בתמיכה בהפיכת צה"ל לצבא שכירים.
ולמה שהשכירים הללו יהיו ישראלים דווקא? למה שלא נגייס ליגיון זרים? למשל, כפי שתאילנדים באים לעבוד בחקלאות בישראל, אפשר להציע להם להתגייס כשכירים לצבא שיחליף את צה"ל.
 
* חינוך – התנועה הקיבוצית מונה 2% מאוכלוסיית ישראל, ו-10% מבין החיילים המצטיינים בבית הנשיא.
 
* ברית במבחן – אנו, מדינת הלאום של העם היהודי, המזדהים עם אחינו היהודים בכל תפוצות הגולה, יכולים להבין את הדרוזים, בעלי בריתנו, המזדהים עם אחיהם הדרוזים באשר הם. הברית בינינו לבין הדרוזים הישראלים, היא גם מחויבות של מדינת ישראל לאחיהם. ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, שבו היהודים והדרוזים מתייחדים יחדיו עם זכר הנופלים, והשנה לראשונה גם בכפרים הדרוזים בגולן, צה"ל תקף התארגנות של תומכי המשטר הג'יהאדיסטי בסוריה, שהתארגנו למתקפה על דרוזים בסוריה וסיכל טבח המוני, כמו הטבח שמשטר א-שרע ("אל ג'ולאני") ערך בחורף בעלאווים.
האיום על הדרוזים בסוריה הוא מבחן למחויבות שלנו לדרוזים בישראל.
כיהודי וכשישראלי אני גאה במדינת ישראל שמנעה טבח בדרוזים בסוריה.
 
* בעזה כמו בלבנון – המדיניות שישראל נוקטת בסוריה מאז נפילת משטר אסד, היא היפוכה המוחלט של מדיניות ההתמכרות לשקט שנהגה לפני 7 באוקטובר. מחדל 7 באוקטובר היה השנים הרבות שבהן איפשרנו את קיומו והתעצמותו של איום חמור מעבר לגבול. האופן שבו אנו נוהגים בסוריה מנוגד למדיניות המחדל ב-180 מעלות. אנו מסכלים בעוד מועד את האיום. זו הפקת לקחים מרשימה מאוד.
גם בלבנון מסתמנת הפקת לקחים מרשימה. התנגדתי להפסקת האש בלבנון, שהיא העתק-הדבק של הפסקת האש לאחר מלחמת לבנון השנייה (החלטת מועה"ב 1701). ההבדל הוא שבשנים שמאז מלחמת לבנון השנייה ועד מבצע הביפרים ומתקפת הבזק בעקבותיו, ישראל היתה פאסיבית וכמעט לא נקפה אצבע לסכל את האיום מלבנון, שהיה חמור אף יותר מהאיום מעזה, ואילו היום ישראל אוכפת בכוח את ההסכם, מסכלת את האיום, ואינה מזדרזת לממש באופן חד-צדדי את מחויבותה לסגת מכל השטח, בעוד האוייב מפר את ההסכם, כפי שהרגילה בעבר את שכנותיה.
אם כך אנו נוהגים בלבנון אחרי הסכם, כך נוכל לנהוג ברצועת עזה אחרי הסכם, ואף ביתר שאת. ולכן, מן הראוי שנגיע להסכם הפסקת אש, כפי שהגענו בלבנון, אלא שעם רווח אדיר – החזרת החטופים.
 
* איום על ביטחון המדינה – המו"מ בין ממשל טראמפ למשטר האייאתולות באיראן על הסכם גרעין חדש, הוא איום ממשי על ביטחון המדינה. על ישראל לפעול בכל מאודה, בעיקר מאחורי הקלעים, לסיכול הסכם גרעין איראני חדש, כיוון שכל הסכם שאיראן תחתום עליו נועד לשמר את מיזם הגרעין, שמטרתו האחת היא יצירת נשק גרעיני.
 
* אחריות – רונן בר נהג באחריות, והודיע על התפטרותו.
הממשלה גילתה אחריות וביטלה את החלטת ההדחה.
עכשיו מן הראוי שהעותרים יגלו אחריות ויבטלו את העתירות.
בהנחה שלפחות חלקם לא יגלו אחריות – יש לקוות שבג"ץ יגלה אחריות ויקבע שהעתירות מבוטלות, כיוון שכבר אינן רלוונטיות.
 
* למסמר את הנראטיב – גורמי המקצוע בכב"א חוזרים ומבהירים, שאין להם עדין כל יכולת לדעת האם הגורם לשריפת הענק הוא הצתה, ומכאן שלבטח אין הם יודעים מי הצית, האם הרקע לאומני, האם אלה ערבים? משמעות הדברים היא שאולי זו אכן הצתה על רקע לאומני, אך באותה מידה יתכן שזו לא הצתה כלל או שאינה על רקע לאומני.
אולם ההסתה ברשתות נגד "הערבים" נטולת ספקות. מה זאת אומרת? לימין הקיצוני ברור ש"הערבים" הציתו. מה כל כך בוער להם, תרתי משמע? הם חייבים להנכיח את הנראטיב כעובדה, הן כדי לקדם שנאת ערבים והן כדי להשתיק מראש כל ביקורת על מחדלי ראש הכנופייה, שאמור להיות אחראי על הביטחון הלאומי, ובין השאר הוא ממונה על מערך כיבוי האש. כתבתי ביקורת מרומזת על בן גביר, וקיבלתי תגובות היסטריות, כולל אמירה שאין לי בעיייה עם הערבים המחבלים שמנסים לשרוף את המדינה... דחוף להם למסמר את הנראטיב, כך שאם גורמי המקצוע יגיעו למסקנה אחרת, זו תהיה עוד הוכחה שה"דיפ-סטייט" משתף פעולה עם המחבלים.
גם הקונספירציה הגבלסית ששיגר היורד מגלות התפנוקים שלו במיאמי, שבה האשים את "הקפלניסטים" בהצתת הרייכסטאג... אופס... בהצתת יערות ירושלים, נוסחה כך שההצתה בידי הערבים היא עובדה מוגמרת. וכך כתב המסית: "משהו פה חשוד. השמאל הקפלניסטי היה בשבועות האחרונים בטירוף של מאמץ לבטל את חגיגות יום העצמאות וטקס המשואות. אני מאוד מקווה שההצתות הגיעו רק מהערבים, ללא שיתוף פעולה מבני עמנו." כלומר זה ש"הערבים" הציתו, זאת כבר עובדה. עכשיו הוא מנסה לדחוף את הנראטיב החדש, ש"הקפלניסטים" שיתפו אתם פעולה.
ושוב, ייתכן מאוד שהיתה זו הצתה לאומנית של ערבים. ואם כן, זו ממש לא הפעם הראשונה. הנושא ייחקר והאמת תתגלה. אבל האמת ממש אינה מעניינת את המסיתים.
 
* המעי הגס – מיד בהגיע הידיעות הראשונות על השריפה, המעי הגס של "המשפחה" כבר העביר ממיאמי את המסר שרונן בר אשם בשריפות, וזה רץ בתעלות הביבים, תרתי משמע.
אחרי ההודעה הזאת, היורד הפיץ קונספירציה ביביסטית חדשה, שעל פיה "הקפלניסטים" הציתו את השריפות כדי לבטל את אירועי יום העצמאות.
ואל תגידו "זה לא ביבי. יאיר הוא אדם עצמאי." כן, שמענו את זה כשהוא הפיץ את הקונספירציות המטורללות על איזה "דיפ-סטייט". והנה, היום ראש הממשלה (!) בכבודו ובעצמו מפיץ בקולו את הקונספירציות. כל רעל שמפיץ היורד, הוא לפחות בלון ניסוי של "המשפחה".
 
* הסס00מולן החדש – כתב ח"כ אוהד טל מהציונות הדתית: "יש שר לביטחון לאומי במדינה הזאת? במקום להוציא הצהרות על עונש מוות למחבלים, מצופה מהשר שיפעל לכך שמשטרת ישראל תמנע את ההצתות ושמערך הכבאות הישראלי יהיה מצויד ומוכן לכל תרחיש. שריפות המשבשות חג לאומי – פגיעה בביטחון הלאומי בהגדרתו. אנחנו חייבים להידרש לבדק בית".
זהו, מעתה ואילך, ח"כ אוהד טל הוא ססמולן שמלקק ל"דיפ-סטייט".
 
* ככה זה כשממנים פירומן לשר האחראי על כיבוי האש.
 
* פוסט-שוקניזם – בגיליון שבת של "הארץ" התפרסם מאמר שני של דוד שוקן, אחיינו של המו"ל ומשקיף בדירקטוריון, המותח ביקורת נוקבת על הקו של העיתון ומציע חלופה. אם השוקניזם, שאותו מוביל המו"ל עמוס שוקן, מתאפיין בגישה פוסט-ציונית ופוסט-יהודית, ניתן להגדיר את גישתו של דוד פוסט-שוקניזם. והמעניין הוא, שהפוסט-שוקניזם יונק את רעיונותיו וערכיו מהמורשת המפוארת של האבות המייסדים של השושלת, שקדמו לעמוס שוקן, גישתם היתה רחוקה ת"ק פרסה מגישתו ועיתונם היה רחוק מהעיתון של היום. אמנם "הארץ" בעשרות שנות עריכתו של גרשום שוקן, אביו של עמוס וסבו של דוד, ביטא את הקו היוני בציונות ואח"כ במדינה, אך היתה זו יוניות ציונית מאוד ויהודית מאוד, בניגוד למוטציה השוקניסטית המנוכרת ליהדות, לציונות ולמדינת ישראל וגולשת לא אחת עד כדי שנאה עצמית יוקדת ליהדות, לעם היהודי ולמדינת ישראל.
במאמרו הראשון ציטט דוד שוקן מדברי סבו, גרשום, והעריך ש"הארץ" של היום לא היה מפרסם אותם. במאמרו השני הוא מתמקד באב המייסד, סבא רבא שלו, זלמן שוקן, ובמפעלו התרבותי היהודי הפנומנלי, של שימור היהדות והעמקת הזיקה אליה, שלא באמצעות אימוץ דרך חיים דתי, אלא חיבור עמוק לתרבות ישראל ומורשתה ולערכים יהודיים. זו הדרך שמציע דוד שוקן, שב"הארץ" של היום היא דרך חתרנית.
ואת הדרך החתרנית שהוא מייצג, הוא מציג, בצדק, כדרכם של רבים כמותו. "יותר ויותר ישראלים חילונים והומניסטים כמוני מתחילים להפנים שבסביבה העוינת והרצחנית שבה אנחנו חיים, החלום על 'שוודיה בעברית' – מדינה ליברלית, משגשגת ואופנתית המנותקת משורשיה ומסיבת קיומה ההיסטורית – מתברר אף הוא כאשליה מסוכנת. אנחנו מתחילים לראות את עצמנו כ'ישראלים פוסט-נורמליים' – כאלה שאולי, בדומה לזלמן בזמנו, אינם חוזרים אל היהדות הדתית-מסורתית, אך נפרדים מהחזון של 'עם ככל העמים'. בלי לוותר על הערכים שלנו, אנחנו מבקשים לשוב אל הברית המופלאה והמסעירה עם המילים שזלמן אצר, עם הספרים והרעיונות שהדורות הקודמים יצרו ושמרו בחירוף נפש, ועם העם שאנחנו סוף-סוף מסכימים להיות חלק ממנו, אולי אפילו לאהוב אותו."
ניכרים דברי אמת. אני שמח שאת דרכו, המשתלבת בזרם ההתחדשות היהודית, הוא סומך על מורשתו המשפחתית, ושהבמה שהוא בחר להיאבק עליה היא "הארץ". הלוואי שיצליח לשנות את פני העיתון, שיש לו עבר מפואר והווה מכוער.
 
* ביד הלשון: עורו אחים – סמדר שיר פרסמה בוויינט מאמר, שכותרתו: "לא, כבר לא מוכרחים להיות שמח." ובמאמרה היא יוצאת נגד הרעיון שמוכרחים להיות שמחים, למה מי יכריח אותנו, ובכלל, ב-7 באוקטובר הכול התרסק ולכן ה"מוכרחים" נעלם.
אלא שה"מוכרחים" לא היה מעולם. באמת, אי אפשר להכריח לשמוח. ה"מוכרחים להיות שמח" הוא שיבוש של שורה מהשיר "הבה נגילה", שכתב אברהם אידלזון על מנגינה חסידית, ב-1917. מילות השיר הן:
הָבָה נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה
הָבָה נְרַנְּנָה
עוּרוּ אַחִים בְּלֵב שָׂמֵחַ.
 
לא "מוכרחים", אלא "עורו אחים". לא "להיות שמח" (אחרת זה היה "להיות שמחים") אלא "בלב שמח". ואכן, לנוכח נרגנות חמוצה כמו במאמרה של שיר לכבוד חג עצמאותנו, מתבקש לקרוא: עורו אחים, עורו אחים בלב שמח!
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com