* בלתי מתקבלת על הדעת – חוות דעתה של היועמ"שית, שלפיה אסור לראש הממשלה להיות מעורב במינוי ראש השב"כ הבא, היא בלתי מתקבלת על הדעת.
דעתי על נתניהו ידועה. הוא ראש הממשלה הגרוע ביותר שהיה כאן. הוא האחראי למחדל 7 באוקטובר. הנזק שלו לרוח הישראלית, לתרבות הישראלית, לחברה הישראלית, גדול מאוד, וידרשו שנות דור לתקנו.
אולם הוא ראש ממשלת ישראל. הוא ראש הממשלה כי הוא נבחר בבחירות דמוקרטיות וכי הוא נהנה מרוב בכנסת. וגם כיוון שבג"ץ דחה ברוב של 11:0, בצדק, את העתירות נגד התמודדותו, בשל כתבי האישום נגדו (אגב, אני בעד שינוי החוק בנדון, אבל בג"ץ פסק על פי החוק).
לא יתכן שראש הממשלה לא יוכל לבחור את ראש השב"כ, כלומר להמליץ על המועמד לממשלה, שהיא הגוף הבוחר. בוודאי לא בשעת מלחמה.
יש ניגוד עניינים בפיטורי ראש השב"כ ברגע שנפתחה החקירה. אין הדבר דומה לבחירת ראש שב"כ חדש. מה שנדרש, הוא מתן פתרון לבעיית ניגוד העניינים בנושא החקירה, כמו למשל השאלת צוות החקירה של השב"כ, על כל כליו, לאחריות פרקליט המדינה עד תום החקירה. אפשריים גם פתרונות אחרים. אך בוודאי שאין מקום לפסילה גורפת.
אין ספק שהנושא יגיע בסופו של דבר לבג"ץ. ברור שפסיקת בג"ץ היא המילה האחרונה והיא מחייבת. אני מקווה מאוד שבג"ץ ינהג באחריות ויפסוק אחרת מחוות הדעת של בהרב מיארה.

* המבוגר האחראי – כמו בטרגדיה יוונית, ראש הממשלה ושר המשפטים, בג"ץ והיועמ"שית, דוהרים ללא בלמים לעבר משבר חוקתי. זה אסון בכל מקרה, ובשעת מלחמה – על אחת כמה וכמה.
בסאגה של בחירת ראש השב"כ, היה מבוגר אחראי אחד – סגן נשיא בית המשפט העליון והנשיא הבא נועם סולברג. הוא פסק בתבונה, ועל פי המסורת המקובלת בבית המשפט העליון, שלאחר שבר התפטר והממשלה ביטלה את ההחלטה על הדחתו, העתירות התייתרו ואין עילה לבית המשפט להתערב. אילו כך נהג בית המשפט, היה נמנע נזק כבד למדינת ישראל, שנגרם בהתנהלותם הכוחנית והמתריסה של נתניהו ובהרב מיארה.

* התרחיש האופטימי – מה המטרה?
האם המטרה היא לסיים את המשבר כדי להתמקד בצרכי הביטחון, או ללכת עם הראש בקיר, להתקוטט ולשרוף את המועדון?
הנה תסריט חיובי, שסיכוייו להתממש קלושים, כנראה.
ראש הממשלה יסמיך את שר הביטחון (או השרה לענייני מודיעין) לקדם את מינוי ראש השב"כ הבא. השר ימליץ על זיני. הנושא יעבור לוועדת גרוניס. אם לא יצוצו שדים מן הארון של זיני, ואם אחרי שבוע של חיפוש אינטנסיבי לא נמצאו שדים כאלה, אז כנראה גם לא יימצאו, הוועדה תאשר את כשרות המינוי. הממשלה תאשר את המינוי. הג'ינג'י יעתור לבג"ץ.
בג"ץ ידחה את העתירה. ובא לציון גואל.
מה סיכויי התרחיש האופטימי?

* הרכב מלא – אם מינוי ראש השב"כ יגיע לבג"ץ (המילה "אם" היא לתפארת המליצה), מן הראוי שהדיון יהיה בפני הרכב של כל שופטי בג"ץ.
זו סוגייה הטומנת בחובה סכנה של משבר חוקתי שאחריתו – מי ישורנה.
משא אחריות כזה כבד מדי לכתפיים של שלושה או חמישה שופטים.

* מקארתיזם דוסופובי – כאשר רוני אלשייך מונה למפכ"ל המשטרה, "הארץ" והחוגים שהוא מייצג ניהלו קמפיין מקארתיסטי מכוער נגד מינויו. הוא דתי, רחמנא לצלן. הוא מתנחל, שומו שמים. והוא משופם. שפם!!! הוא יהיה מפכ"ל משטרת ישראל?
היה זה חלק מקמפיין דוסופובי מתמשך של סופרי הכיפות.
יש מי שבעיניהם הציבור הדתי לאומי טוב רק כדי למלא את בתי הקברות הצבאיים, אך לא להנהגה ולפיקוד.
עכשיו מתנהל קמפיין מקארתיסטי דומה נגד האלוף זיני. הוא דתי, לא עלינו. והנורא מכל – יש לו 11 ילדים, מה שהופך אותו אוטומטית לאויב הציבור. ואח שלו ככה, ואשת אחיינו אחרת, בקיצור הוא חלק ממשפחה המאיימת על הסדר הטוב.
מעניין, שבכל הקמפיין נגד זיני, לא נמצא אפילו רבב בהתנהלותו בכל תפקידי הפיקוד בצה"ל. אין ולו בדל מידע שיאושש את ההפחדות נגדו.
מקארתיזם דוסופובי לשמו.

* "משלנו" – כאשר נתניהו הודיע על מינוי שרביט לראש השב"כ, מיד החל צונאמי מקארתיסטי מכוער של הבייס הביביסטי נגד מינויו.
עם ההודעה על מינויו של זיני, החל קמפיין מקארתיסטי זהה, של תמונת הראי של אותו בייס.
כציוני ממלכתי, אני סולד מהרצון לצבוע כל תפקיד ממלכתי על פי השתייכות פוליטית, ופסילה אוטומטית של מי שאינו מזוהה כ"משלנו".

* סיעור מוחות מבורך – הדלפה מתוך דיון במטכ"ל היא פשע חמור נגד ביטחון המדינה. כאשר היא נועדה לסכל מינוי, היא חמורה שבעתיים.
הדלפה מגמתית של רסיס משפט, ללא הדיון וההקשר, גם אם היא נכונה, אינה רלוונטית. כמוה כמו ההדלפות המגמתית של רסיסי משפטים של רונן בר, מחוץ לכל הקשר, בתצהיר שהגיש נתניהו לבג"ץ, מתוך מגמה להשחיר את דמותו.
כאשר במטכ"ל כולם מבטאים אותה דעה, ודעה שונה אינה לגיטימית, התוצאה היא הינעלות עיוורת על קונספציה, כמו ב-2023 וב-1973.
חשוב מאוד שבדיוני המטכ"ל תושמענה דעות שונות, יהיה סיעור מוחות, ואף אחד לא יחשוש לבטא את דעתו מחשש לקידומו או להדלפות מרושעות.
ואם ההדלפה על דברי זיני בנושא העסקאות נכונה, זו עמדה לגיטימית. הטענה שהוא מעדיף מלחמת נצח על שחרור חטופים, מתעלמת מכך, שעל פי ההדלפה עצמה, הוא הזהיר מפני מלחמת נצח, שלדעתו העסקה תוביל אליה. אוי לנו אם עמדה כזו לא תישמע.
בסופו של דבר, מי שיחליט על עסקה ועל תנאיה, אינו ראש השב"כ, אלא ראש הממשלה. כך היה גם בעסקאות הקודמות.

* העדפנו שקט – "איפשרנו לאוייב להתבסס על הגדר שלנו, על הגבול. העדפנו שקט על פני מלחמה יזומה, ויש מקומות, שצריך ליזום מלחמה להסרת האיום."
את הדברים כתב אלוף דוד זיני, חצי שנה לפני שהמחדל בן העשור וחצי של צ'מברליין הישראלי התממש, בתוצאתו הישירה – טבח שבעה באוקטובר.
את הדברים האלה – כתב אישום מובהק נגד ראש הממשלה הכושל, כתב זיני באותו דו"ח שממנו נתניהו ציטט ציטוט מגמתי מחוץ להקשרו.
זיני צדק.

* עת הזמיר חלף – "עת הזמיר הגיע" התפייט נתניהו עם מינויו של אייל זמיר לרמטכ"ל, ומיד הוא נהיה "פקיד", "דיפ-סטייט" וכל החרטא הזה.
שר ההשתמטות מפריע לו לעבוד, מקטין אותו, משפיל אותו, מעביר לו הוראות דרך התקשורת, כאשר הכתובת האמיתית היא הבייס של הפריימריז. ראש הממשלה ממנה מעל ראשו אלוף בצה"ל לראש השב"כ, לא שואל לדעתו ומנחית עליו את המינוי בהודעת אגב שלוש דקות לפני הודעתו לתקשורת.
כאילו לא די באסון שמר מחדל המיט עלינו, האסון הגדול ביותר מאז השואה, הוא ממשיך להרוס את צה"ל, באובססיה מטורפת.
אם זיני ייבחר לראש השב"כ, רגע אחרי כן גם הוא יהיה "פקידונצ'יק" ושמיפ-סטייט. כל הכבוד לו, שלמען ביטחון המדינה הוא מוכן, במודע, לחוות זאת.

* מוכוון פריימריז – כוכב הצפון של שר ההשתמטות בהחלטותיו, אינו ביטחון ישראל, אלא ביטחון ישראל כ"ץ, או במילים אחרות, הכל מוכוון פריימריז. מכאן, החלטותיו הפופוליסטיות, שנועדו לגייס קולות בקרב הבייס.
על הדרך, הוא עוקף סמכות, מנחית הוראות ישירות לקצינים מעל ראשו של הרמטכ"ל ומעל הראש של מפקדיהם, ולמעשה מחבל במשמעת הצבאית ובסדר הטוב.
כך הוראתו הפופוליסטית למנוע את נאומה של הפצ"רית בכנס לשכת עורכי הדין. הרמטכ"ל, מתוקף תפקידו וסמכותו, אישר לה לשאת את הנאום החשוב, המגן על צה"ל מפני המלעיזים נגדו. אבל שר ההשתמטות יודע שהמילה "עורכי דין" היא מילה גסה בבייס, כי היא מזכירה את המושג "משפט", שהוא הרע המוחלט. ולכן, הוא התערב בגסות בנושא שאינו מעניינו, שבר ביודעין ובמזיד את שרשרת הפיקוד; זו אמנם פגיעה בביטחון, אבל העיקר הוא לקושש עוד כמה קולות בפריימריז.

* סרן (מיל') – הנחייתו של ישראל כ"ץ לא לאפשר כניסה של יאיר גולן לבסיסי צה"ל היא פופוליסטית, שנועדה לבייס לקראת פריימריז.
בראיון עם יאיר גולן בערוץ 12 שאל אותו בן כספית אם הוא נעלב מכך שסמל קיבל את ההחלטה.
למען הדיוק, כ"ץ אינו סמל, אלא סרן בצנחנים.

* הנגמ"ש שלי – בעקבות ביקורתי על יאיר גולן, ננזפתי על כך שאני יורה בנגמ"ש.
איך בדיוק? כיוון שאני נגד הממשלה הכושלת הזאת, אני אמור להיות שייך לנגמ"ש של כל מתנגדי הממשלה, שנמצא כעת במלחמה טוטלית, וכל הירי צריך להיות מכוון לעבר האוייב ולא בפנים, ואין מקום לביקורת פנים נגמ"שית, כי במלחמה אסור למתוח ביקורת.
זה לא הנגמ"ש שלי. הנגמ"ש שלי הוא מדינת ישראל. האוייב שלי הוא אויבי מדינת ישראל. האוייב אינו יושב – לא בקיסריה ולא בקפלן, לא בבלפור ולא בסלאח א-דין, אלא בעזה, בביירות, בדמשק, בצנעא ובטהרן.
ומי שיורה בתוך הנגמ"ש, הוא מי שמעליל על מדינת ישראל עלילות דם, ובכך שופך דלק למדורת האנטישמיות שהוצתה ב-7 באוקטובר, וכוללת עלילות דם דומות על המדינה.

* מי מסביר את ישראל – אלוף (מיל') יעקב עמידרור, לשעבר ראש המל"ל, אמור היה להתראיין ב-BBC ולהציג את תפיסת ישראל על מבצע "מרכבות גדעון". עשר דקות ראיינו אותו כהכנה לשידור, ואז העלו במקומו את האסיר המשוחרר והלא משוקם אולמרט, שסיפק להם את התועבה שהם רצו – העליל על מדינתו עלילת דם על "כמעט" פשע מלחמה.

* אולמרט נגד מדינת ישראל – כותרת משפטו של אהוד אולמרט הייתה "מדינת ישראל נגד אהוד אולמרט."
ועכשיו הוא נוקם.

* פלישה תת-קרקעית – אילו פלישת המחבלים בשבעה באוקטובר היתה תת-קרקעית, ראש הממשלה בנימין כפכפים נתניהו היה מתהדר בכך, שבזכות הגדר, שהוא הנחה לבנות, המחבלים לא פלשו מעל הקרקע, אלא פרצו את המכשול ש"הם" (השעירים לעזאזל) בנו.

* מה יקרה ביום שאחרי – כאוס הסיוע בעזה מדאיג מאוד, ופותח לנו צוהר למה שעלול לקרות בעזה ביום שאחרי, אם נקדים אותו ליום שלפני היום שאחרי, כלומר למיטוט שלטון חמאס. חמאס לא ייתן דריסת רגל לאף גורם, אם לא ימוּטט קודם לכן.
וביום שאחרי, חייב להישמר חופש פעולה מוחלט של צה"ל בכל הרצועה, לצד השלטון האזרחי שינהל את הרצועה אחרי חמאס, בין אם תהיה זו הרש"פ, או ממשלת טכנוקרטים פלשתינאית זו או אחרת.

* איתן מור – בעלון הקיבוץ יש מדור שמנכיח את החטופים בתודעה, באמצעות סיפוריהם של החטופים, המסופרים בידי חברי אורטל. השבוע תתפרסם רשימה שכתבתי, על איתן מור:
ביום ראשון השבוע, חגג איתן מור את יום ההולדת השני בשבי חמאס; יום הולדתו ה-25.
חגג? במקרה הטוב ציין.
איתן נחטף ב-7 באוקטובר ממסיבת הנובה, שם עבד כמאבטח, אחרי שבמשך שעות סייע לפצועים. מעדויות פדויי שבי, ששהו במחיצתו, מצטייר איתן כמנהיג טבעי, שהפך לנציגם ודוברם של החטופים.
איתן, בנם של צביקה ואפרת ואח בכור מבין שמונה, נולד וגדל בקריית ארבע וכשבגר עבר לשכונת נחלאות בירושלים. הוא היה בזוגיות, עבד בבית קפה במדרחוב בצלאל שבירושלים – "כבריסטה", וחלם לפתוח בית קפה משלו.
הוריו של איתן הקימו את פורום תקווה, פורום של משפחות חטופים הנאבקות למען הגברת הלחץ הצבאי לצורך שחרור החטופים, מתוך עמדה של עוצמה. למרבה הצער, בנוסף לסבל ולכאב על חטיפת בנם, הם נאלצים להתמודד גם עם משפחות המתייחסות אליהם כאל בוגדים במאבק ועם עיתונאים שמטילים דופי בהורות שלהם.
בחרתי להציג את איתן מור ומשפחתו, כדי להעביר את המסר שהמחלוקת בעניין החטופים אינה בין "מפקירים" למי שרוצים לשחרר את החטופים, אלא מחלוקת לגיטימית על הדרך הנכונה להחזיר את החטופים ולמנוע את החטיפה הבאה.

* אחרי ביקור הדוצ'ה – סיפור בן שלושה חודשים, אך נודע לי עליו היום.
"נודע ביהודה" היא חוות נוער זוועות פראית ופושעת במיוחד.
אחרי שהלך, יצאו משם פורעים והציתו שלושה בתים.
ראש הכנופייה סרב לגנות את המעשה.

* יד איש באחיו – התקרית המזעזעת, שבה לוחם נפצע קשה בתגרה עם חברו, החזירה אותי לאירוע מן העבר הרחוק.
לבנון, יום הכיפורים תשמ"ד 1983. בשעת בוקר –הקפצה של כל הגדוד. חייל בגזרה נעדר, חשש לחטיפה. מיותר להסביר לאיזה לחץ הכניס האירוע את כל הגזרה.
התחלנו בסריקות, אך כעבור שעה קלה חוזלשנו.
הסתבר שבגדוד שיריון שכן, שני חיילים התקוטטו. אחד מהם בעט בעוצמה בבטנו של חברו, ברח והתחבא.

* החלטה ציונית חשובה – הממשלה קיבלה החלטה ציונית התיישבותית חשובה, על הקמת שני יישובים יהודיים בגליל. האחד בגליל התחתון. השני – יישוב קהילתי בעמק החולה, ליד צומת אגמון החולה.
ברוך מציב גבול אלמנה!

* יום ירושלים שלנו – כשסיימתי את כיתה ח' ואת בית הספר היסודי "תל גנים" (היום יאנוש קורצ'אק) ב-1977, במסיבת סיום המחזור, לא העלינו הצגה על הווי בית הספר ואפילו לא ירדנו על המורים. המופע הוקדש לעשור לשחרור ירושלים. עד היום אני זוכר על פה טקסטים מן המופע ואפילו את תנועות הכוריאוגרפיה.
באותה שנה אימי היתה מחנכת כיתה ח' בביה"ס "שילה" (היום בן גוריון) בר"ג. גם מסיבת הסיום שלהם הוקדשה לעשור לשחרור ירושלים. היא המחיזה את סיפורו של יצחק נבון, לימים נשיא המדינה, "שישה ימים ושבעה שערים".
עשרה ימים קודם לכן, הושבע בגין לראשות הממשלה וזבולון המר לשר החינוך והתרבות. אולם כל שנות בית הספר היסודי שלי היו תחת ממשלות גולדה ורבין ושרי החינוך היו קיבוצניקים – יגאל אלון ואהרון ידלין. יום ירושלים היה יום משמעותי ביותר במערכת החינוך.
כך גם בתיכון "בליך" שבו המשכתי את לימודיי. בכל שנה נערך טקס מרשים ומרגש ביום ירושלים. עד היום אני עוד חש את רטט ההתרגשות, כאשר הנערה שהייתי מאוהב בה, והיא היתה זמרת ומוזיקאית מחוננת, שרה וניגנה את "על אם הדרך" של אלתרמן.
גם בתנועת הנוער, שבט צופי ר"ג, ציינו את יום ירושלים והשתתפנו בצעדת ירושלים.
שנים לאחר מכן, כשניהלתי את מתנ"ס הגולן, הובלתי מידי שנה את משלחת הגולן בצעדת "ההתיישבות מצדיעה לירושלים" של המועצות האזוריות ותנועות ההתיישבות העובדת. הלכתי עם השכבה הבוגרת של תנועת בני המושבים, לעיתים הצטרפו אלינו כמה חקלאים רכובים על הטרקטורים שלהם, ובטקס הסיום הופיעה חבורת הזמר שלנו "קול ברמה".
והיום, אין כמעט יום ירושלים במגזר החילוני. ואני שומע את ההתבכיינות ואת וההצטדקות – "הכיפות הסרוגות השתלטו על יום ירושלים... ניכסו לעצמם את יום ירושלים... תפסו מונופול על יום ירושלים."
נו, באמת... הציבור הדתי לאומי לא לקח שום בעלות. הוא תמיד היה שם. אנחנו שמטנו מידינו את יום ירושלים. אנחנו הידרנו ממנו את רגלינו. ועלינו לתקן זאת.
אציין לחיוב, שאנשי קיבוץ בית השיטה, המובילים בחודשים האחרונים מיזם התנדבות בקריית שמונה – "החיטה צומחת שוב", הובילו בערב יום ירושלים ערב שירה בק"ש, שאליו הגיעו מאות מתושבי העיר.
לא מפתיע, שמי שעוסקים בתקומה, חוזרים ליום ירושלים.

* כמו עמוד ענן – קהילת "ניגון הלב" היא קהילה של מסורת וחידוש בעמק יזרעאל, אחד המפעלים היפים של ההתחדשות היהודית בישראל. לב חיי הקהילה הוא קבלות השבת, אך סביבן עוד פעילויות רבות, עשיה מבורכת וסוג של משפחה מורחבת. הקהילה קיימת כבר 25 שנים. בשנים הראשונות הייתי מחובר אליה מאוד ועד היום יש לי אליה זיקה עמוקה.
המוזיקה היא מרכיב משמעותי בחיי הקהילה. יש לה מיספר הרכבי שירה ונגינה, של מבוגרים ונוער. אחת לשנה, עורכת הקהילה לקהל הרחב ערב שכותרתו "תרבות עברית", שהוא ערב הפתיחה של פסטיבל "חלב ודבש" במועצה האזורית יזרעאל, הנערך לקראת ובמהלך שבועות. בכל שנה, הערב מוקדש ליוצר בתולדות הזמר והשירה העברית, והוא משלב שירה ונגינה ברמה גבוהה מאוד, עם סיפור חייו של היוצר, המסופר בידי מנחה הערב, ידיד הקהילה, ד"ר מוטי זעירא. לאורך השנים היו ערבים על ביאליק, טשרניחובסקי, אלתרמן, שלונסקי, עמיחי, לאה גולדברג, רחל, חלפי, נעמי שמר, יהונתן גפן ועוד. למרות מרחק הנסיעה, צפיתי במרבית המופעים. בשל הביקוש הרב, החל מהשנה שעברה מתקיימים שני מופעים של הערב, ופעמיים אולם המופעים של קיבוץ יפעת מלא מפה לפה.
השנה הוקדש הערב ליצירתו של עלי מוהר – "נגיעה אחת רכה". ההרכב המוזיקלי המגוון כלל כלי נשיפה, כלי מיתר, פסנתר ואקורדיון, גיטרה חשמלית, גיטרה קלסית ומנדולינה, תופים וכלי הקשה. הכול, בעיבודים מקוריים מקסימים של אנשים מן הקהילה, והכול הכול בהתנדבות מלאה. חלק מן העיבודים, כיאה ללחניו של יוני רכטר ולמגוון הכלי של ההרכב, היו עיבודי ג'אז יפים. באחד השירים הופיע אנסמבל "ניגונל'ה", של בני נוער, אף הם נגנים מוכשרים במגוון רחב של כלים. והזמרות והזמרים אף הם, כולם, אנשי הקהילה. הם שרו, והקהל הצטרף כמובן, את היפים מבין שיריו של עלי מוהר, ובהם "שכשנבוא", "שיעור מולדת", "כל עוד", "תני לי יד", "שש עשרה מלאו לנער", "דואט", "אמרו לו", "יורם", "נגיעה אחת רכה" ועוד, וכאשר סופר על שירותו של עלי בנח"ל – גם שיר אחד של אביו, יחיאל מוהר, "הורה היאחזות". מוטי זעירא, הביוגרף של גיבורי התרבות העברית, שכתב בין שאר הביוגרפיות הרבות גם את זו של עלי מוהר, שטרם יצאה לאור, הנחה כהרגלו בידענות ובחן. בתום הערב עלו כל המשתתפים לבמה ושרו את השיר, שכנראה איני היחיד שרואה בו את הטוב בשיריו של עלי מוהר, "כמו עמוד ענן".
ואי אפשר ללא הערה (כי לא הכול מושלם) – השירים בשקופיות היו מנוקדים, והיו הרבה שגיאות ניקוד מביכות. אני מניח שהניקוד נעשה באמצעות תוכנה, אך מן הראוי שאדם היודע לנקד יעשה הגהה.

* ביד הלשון: עמיר – הפינה הקודמת הוקדשה ליישוב עומר, וכהמשך לה, ברוח ספירת העומר וחג השבועות הקרב, נקדיש את הפינה ליישוב בעל שם דומה בצליל ובתוכן – קיבוץ עמיר.
עמיר הוא עומר קטן, צרור קטן של שיבולים קצורות.
קיבוץ עמיר נמצא באצבע הגליל. הוא שייך לתנועה הקיבוצית ולפני איחודה – לקיבוץ הארצי (השומר הצעיר). הקיבוץ עלה לקרקע ב-1939 במסגרת יישובי חומה ומגדל. הקימו אותו חלוצי השומר הצעיר מליטא ופולין. הם חיו בהכשרה במגרש הקיבוצים בנתניה במשך כשבע שנים לפני העליה לקרקע.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com