זמורה, ביתן, מודן – הוצאה לאור
תל אביב, 1979
פרק 35
תוקף חוזה-השכירות של דירתו של חיימסון עמד לפקוע. הדירה הושכרה לחצי-שנה עם אפשרות-להארכה לגזבר של קיבוץ מן הצפון, וזאת באמצעות רמי, שהכיר את הגזבר מן העבודה במועצה. לקיבוץ היתה מכוורת גדולה וממנו שיווקו גם מזון-מלכּות לחיזוק כוח-הגברא. איה הירבתה להתלוצץ על כך בשעתה, ואילו חיימסון רק חשש פן הגזבר החי בדירתו מלטף את שדי-הדבש של מלי ביזאדה.

ברחוב הירקון בתל-אביב נרצחה זונה. מצאו את גופתה בחצר אחד הבתים, כשפניה תחובות בחול ואחוריה מגולים ושטופי-זרע. כספה ותכשיטיה המעטים לא נשדדו.
חיימסון רעד והזיע בשבתו במשרדו, קורא בעיתון-צהריים את הסיפור, שבו נאמר רק שאחוריה "לוכלכו". מעט מאוד הטרידוהו עתה בעבודתו. הוא היה שרוי במעין בטלה-סמוייה והאשים בכך את השר החדש, אשר בוודאי מבקש למלא את המשרד באנשי-שלומו. חיימסון אמנם הצליח להביא את השר לחתום על תקנות המחייבות סימון במילים "לא מכיל פירות" באותיות גדולות על כל מצרך-מזון שעליו נאמר שהוא בטעם פרי אך למעשה אינו מכיל פירות. תקנות שבאו למנוע הטעיית הצרכן, העשוי לחשוב שהוא קונה מצרך שיש בו פירות, בעוד שאין בו כאלה, למעשה. למרות שהדבר התפרסם בעיתון – מ"כלבוטק" שוב לא טרחו להזמין אותו, למרות שהיה אפשר לערוך כאן הצגה מעניינת עם בקבוקים וצנצנות ונציגת מועצת-הצרכנים.
ואולי מוטב כך. שישכחו כבר את פניו ויחדלו להסתכל אחריו ברחוב. והוא נזכר בשיטוטו בערב הקודם, באותו איזור חשוך ומפוקפק. שתי זונות שעבר על פניהן חשבו כנראה שהוא מחפש אחריהן, אך היה נדמה לו שמיד נרתעו ממנו והחלו מתלחשות, וזאת מבלי שניסה כלל לגשת אליהן ממש. ואז ניגש אליו בחור אחד, שחרחר, ואמר לו –
"תסתלק מכאן עם המשקפיים שלך, יא חתיכת מאניאק או שאני – "
והיה נדמה לו לחיימסון ששמע מאחוריו קול נקישת סכין קפיצית, אך הוא לא עצר ולא הסב פניו אלא התרחק במהירות כאילו לא שמע כלל את שאמר לו רועה-הזונות.

למחרתיים התפרסם בעיתון שהמשטרה עצרה כחשוד-ברצח דוקטוראנט לפיסיקה באוניברסיטה, ששכח במקום הרצח את ארנקו, ורווח לו לחיימסון. זה לא הייתי יכול להיות אני, אמר לעצמו, לא אני, לטמון כך ראש של בחורה בחול ולבוא עליה עד שתיחנק...
וחוץ מזה, גם אותו היו תופסים מיד, גם ללא שכיחת התעודות, שהרי קלסתרו מוכר מן הטלוויזיה. וכשהוא הולך ברחוב אנשים מתבוננים בו כאילו הוא מוכר להם ממקום כלשהו.

*
בשבת בצהריים אמר למירה, לאחר שדחה את העניין כמה ימים:
"צריך להחליט בקשר לדירה."
מירה ענתה:
"כן, אפי, רציתי להגיד לך שאין צורך שתחדש את החוזה."
"אבל לא כדאי למכור אותה." נרתע. שוב עלה בדעתו הגזבר הממזמז. "המחירים עכשיו עולים יום-יום והיא תהיה שווה יותר."
"תראה אפי," אמרה מירה. "בוא נדבר גלויות. הנישואים שלנו נכשלו. מה דעתך שניפנה, כמו שאומרים, כל אחד לדרכו, מהר, בשקט ובצורה אלגנטית?"
הוא נדהם. הדגים-ההמולאים של אימא שלה היו לו פתאום כקציצות מלט-וחול. הדבר נפל עליו כרעם ביום בהיר. והיום אכן היה בהיר. סירות-מנוע השיטו מטיילים על הירקון. הפארק הסמוך, מעבר לעצי הפיקוס עבותי-הצמרת, היה הומה כולו במשפחות-מטיילים. אווירון צייר בשמיים "טוס ALITALIA" לתועלת הרוחצים בחופים, ומירה היתה תוקפנית וחסרת-מנוחה.
"אולי תקחי איזה כדור-הרגעה?" אמר חיימסון לבסוף.
"לא." אמרה מירה. "הדבר מוחלט אצלי. אני מבקשת ממך שבסוף החודש תחזור לגור בדירה שלך ותעזוב אותי לנפשי. נוכל למצוא עורך-דין מקובל על שנינו כדי לערוך הסכם-גירושין, שבעצם אין בו שום סעיף משמעותי, ולבקש מיד תור ברבנות כדי לגמור את העניין מהר ככל האפשר."

רמי הוא שיעץ לה כל זאת וגם אמר: "ברוך-השם שקיבלת סוף-סוף שכל לגמור את העניין מהר לפני שיהיה מאוחר. אם ירגישו שחיימסון לא שפוי, או אם הוא כבר יהיה באמת כזה, אז לא תוכלי להיפטר ממנו לעולם. בואי נאמר שאסור לך להמשיך לחיות איתו אפילו יום אחד נוסף. אבל גם אסור לך לעזוב, חס-ושלום, את הדירה שלך. ככה זה בחיים. שיחזור מיד לשלו. זאת לא בעייה בשבילי לדבר עם חנן."
חנן היה גזבר הקיבוץ מן הצפון, דיירו של חיימסון.

"טוב." אמר חיימסון. "אני אחשוב בדבר."
אולי מוטב כך? – לחזור לדירה שלו. העור שלך לבן כל-כך. אף פעם זה לא קרה לי עם אחד מבוגר כמוך. לא מפריע לך שהם גדולים מדי? – ואילו כאן, בדירתה של מירה, העתיד דומה לפתגם הערבי: בתחת של הצרעה לא תמצא דבש.
"אין מה לחשוב הרבה. חנן כבר פינה את הדירה, אתמול."
"איך את יודעת?"
"הוא סיפר זאת במקרה לרמי. ניסה לטלפן אליך לעבודה כל השבוע ולא השיג אותך."
דבריה לא נשמעו משכנעים ביותר.
"אה, רמי."
"כן. רמי."
"לא ידעתי שהוא אפוטרופוס על הדירה שלי."
"אני שונאת שקרים. ואני רוצה שכל הקלפים יהיו גלויים בינינו. אני אמשיך לגור כאן לבדי בדירה כמה זמן. אבל יום אחד, בקרוב, אני חושבת לחזור אליו."
"לחזור?" חייך חיימסון בעליבות. "מה, היה ביניכם משהו?"
מירה נבהלה במקצת, שמא הגזימה. אמנם מעולם לא דיברו ביניהם על כך, אך היא היתה משוכנעת שחיימסון יודע הכול. לא ייתכן שאיה התאפקה ולא סיפרה לו.
"תשמעי," אמר חיימסון בכבדות, "אני לא יודע בדיוק מה היה, אבל אז זה, כמו שאומרים, שאת רימית אותי, לא?"
מירה שתקה.
"זאת אומרת שגם את זונה, כמו כולן?" ניסה להרים קולו. "מאיפה חטפת, למשל, את הטריכומונאס?"
"תשמע אפי," ענתה לו בשקט, "איה סיפרה לי הכול לפני שהלכה. אז בוא לא נדבר על זונות ומופרעים ומי נדבק ממי וכל השטויות האלה, טוב? בוא ניפרד כמו ידידים טובים ולא נמשיך לתסכל אחד את השני."
"שקר, שקר." אמר חיימסון כמו כדי להציל את כבודו. "שקר. בסופו של דבר אני בטוח שאיה קצת אהבה אותי אפילו, אפילו אולי יותר ממך. לולא היתוש הזה, רמי – "
"אפי," הניחה מירה ידה על שלו ברכות, "אם לא היית מדבר כך, הייתי מוכנה אפילו לשכב איתך עכשיו כדי להוכיח לך שאנחנו יכולים להישאר ידידים ולגמור יפה, בצורה תרבותית."
הוא נרתע. "הפסיקי. את מתחילה להתנהג כמו המופרעת הזאת במחזה שאורי בן עמי כתב על איה אחרי שהתגרשו – "
"כן. 'כי יש מידת הדרה בבני-אדם, בדידות, אפילו בין בעל לאשתו, פער, וזאת יש לכבד.'"
"מה? מהמחזה שלו?"
"לא. לא חשוב. אז סיכמנו? אני אפילו אעזור לך לסדר מחדש את הבגדים שלך בארונות, בדיוק כמו שהיו לפני שהיכרנו."
קשה היה לה להסתיר את קוצר-רוחה מוכנה היתה שיקום מיד ברגע זה ויסתלק אחת ולתמיד. הדירה שלו ריקה. מה הוא מחכה? תיבש ידי אם אפצפץ לך עוד פעם חַשְׁקוּנִים בגבך.
"תשמעי," אמר, "אבל מה אני אגיד לאימא שלי? זה ישבור אותה לגמרי, המסכנה."
"אז מה אתה רוצה? שנמשיך לאמלל אחד את השני רק כדי שלאימא שלך יהיו נכדים? אתה לא חושב שלאימא שלי זה קשה באותה מידה? ואימא של איה שנשארה עכשיו בלי אף אחד, חוץ מהנכדים? אנחנו לא יכולים לחיות רק בשביל האימהות שלנו, הגיע הזמן שגם לנו יהיה השקט הנפשי שלנו. אני מאוד מעריכה אותך, אפי, ובשעתו היית גם די בסדר במיטה. אבל הגעתי למסקנה שאני לא מסוגלת לאהוב אותך, ונדמה לי שגם אתה כבר לא כל כך מעוניין בי, רק שלא נעים לך להודות בכך, וגם אין לך אומץ, נכון?"
חיימסון היה נתון במצוקה. יסכים עימה – יצדיק אותה. לא יסכים – ישקר וגם יימצא בעמדה נחותה משלה.
"בואי נעשה את זה," אמר. "והכול יסתדר."
"מה?" נשמעה בקולה איזו הקלה פתאומית.
"זה מה שאמרת קודם – "
"לא!" נבהלה וקפצה ממקומה. "אפי, אני מבקשת ממך – "
"טוב, טוב." אמר, "הראש שלי מתפוצץ. די. מספיק. אני מוכרח ללכת לישון קצת."
"לא משנה לי. ממילא אני צריכה לקחת מונית לרמת-אביב. הבטחתי לילדים."
והיא צילצלה למוניות "קסטל" והסתלקה מהבית מבלי לומר לו מתי תשוב.

חיימסון שקע בשינה טרופה וגדושה ביעותים. שוב חלם על אביו שהזדאב ורוצה להורגו בנשיכות. הסיוט העירו והוא נזכר בעפרה, סטודנטית קלת-רגל אחת, בתקופת לימודיו באוניברסיטה, ובמעשה שברחה ערומה באמצע הלילה מחדרה. זה היה לאחר שהחבר שלה, שאותו עזבה, התפרץ אליה באמצע הלילה כשהוא מרים את כל כובד-גופו בשתי ידיו המחזיקות באדן-חלונה ונכנס פנימה, והיכה את הצעיר ששכב איתה, ראובן ברנע שמו, והיה הורגה נפש אלמלא ברחה מיד. הבחור המגודל הזה בא אחר-כך באמצע הלילה אל חדרו של חיימסון, ובדמעות בעיניו ביקש ממנו להשפיע על עפרה שתיאות לשוב אליו, אחרת יתאבד.
והוא באמת התאבד, אבל אחרי שנים רבות, וחיימסון שמע על כך רק במקוטע, מבלי לדעת מה היתה הסיבה. עכשיו הזה את גופה כפי שהיה לפני עשרים שנה ויותר, בפעם האחת ששכבה עפרה גם איתו, בחדרו. קטנת-קומה היתה וישבה עליו כטובלת עצמה במכחולו ומשיטה את גופה הנה והנה ואז השמיעה קול גירגור של צחוק מגרונה:
"אפי, אתה ידעת אותי!"
כך הכריזה בפאתוס חגיגי ונפלה קדימה אל זרועותיו, צוחקת ומתנתקת בפירפור-לח מאברו השופע כדי שלא יכניסה להריון.
זה היה הזיכרון האירוטי החשוב ביותר שנחרת בו עד שפגש במלי בזיאדה. לילות היה שוכב כך על גבו והופך והופך ברגעים ההם ושואב מהם עידוד בבדידותו הנוראה.

כאשר התעורר כבר היה ערב והוא התקלח כדי למחוק את החלומות שמגרדים את נפשו וניגש למרפסת-המיטבח, הסגורה בתריסוני-הפלאסטיק, והתבונן בחלון חדר-השינה של שולדנפריי. המאדונה הזהובה היתה כעוסה כנראה ונופפה איגרת-אוויר כמו כדי להוכיח באמצעותה דבר. הבחור השתדל, בשקט ובמילים רכות, להפיס את דעתה. "בַּאט הַנִי, הַנִי – " חזר על מילת-החיבה הזרה והדבשית הזאת, שנשמעה מפיו כאילו הוא קורא תרגילים בשיעור-אנגלית. הם ישבו על שפת המיטה. חולצתה הקצרצרה, הצחורה, כמעט התמזגה עם גוון-עורה, ונדמה היה שחשופת-חזה היא יושבת שם, במקום שישב דולדנפריי עם הזונה שלו. ופניה מול פניו אמרה לפתע בקול קצת יותר רם –
"מַיי דִיר – "
וסטרה לחבר שלה על לחיו, ספק בצחוק, ספק ברצינות. קול הטפיחה נשמע היטב. ואחריו היתה דממה.
הבחור נדהם תחילה. אחר-כך תפס את שתי ידיה והורידן לאט עד למותניה, כעומד לחבקה. הִירפה ממנה, התרומם על רגליו ויצא מן החדר.
עד מהרה נשמעה היטב טריקת הדלת החיצונית.
עכשיו העת לפעול, אמר חיימסון לעצמו. לרדת במדריגות, לצלצל בדלתה ולהציג עצמו:
"הַנִי, אַי אֶם יוֹר נֵיבּוֹר פְרוֹם אֶבַּאב. מַיי וַייף וַאנְטְס טוּ דִיווֹרְס מִי. הַנִי, יוּ הֶאב טְרַאבּלְס וִיב יוֹר פְרֵיינְד? מֵי בִּי וִי בּוֹף כֵּן דוּ סַאמְפִינְג בֶּטֶר וִיב אַאוּיֵירְסֶלְבְס? הַנִי, אַי לַאב יוּ. אַי כֵּן טֶל יוּ פַיין סְטוֹרִיס אֶבַּאוּט יוֹר אַפַּארְטְמֵנְט. אֶנְד הַנִי, אַי כֵּן דוּ אִיט, יוּ נוֹ וַאט – וִיב יוּ בִּיקוֹז אַי נוֹ אֶבְרִי נֵייקְד פּוֹינְט אִין יוֹר לַאבְלִי, לַאבְלִי, לַאבְלִי בְּיוּטִיפוּל בּוֹדִי..."
הוא שידר אליה את מחשבותיו אך היא לא שמעה אלא המשיכה לשכב על מיטתו של שולדנפריי ולעלעל במכתבים ובאגרות-אוויר, ואחר-כך התיישבה למראשותי המיטה ופתחה את מכשיר-הטלוויזיי ה הקטן שניצב מולה, כמנהגה מדי ערב, בהישארה לבד.

חיימסון המשיך לנעוץ עיניו בלובן גופה וברגליה הארוכות במכנסיים הקצרים, כשהוא מספר לעצמו כיצד היה משחיל אותה על שיפודו וצולה אותה מצד אל צד ונועץ שיניו בבשרה הרך, העסיסי.
"הַנִי, אוֹפֶּן יוֹר לֶגְס, אוֹפֶּן דֶם, אוֹפֶּן – " שידר לה, ואכן היא פשקה רגליה והתגרדה לה לתומה, כמנהגה מדי פעם.
אחר-כך ישב וכילה מה שנותר מארוחת שבת-בצהריים המופרעת, הקרה.

הוא עבר לחדר הגדול וישב לראות חדשות בטלוויזיה. והינה את מי הוא רואה? – אורי בן עמי במשקפיים עכורים ופימה-כפולה ומקטרת-כבוייה וחולצה עקומה ללא-חיוך יושב בחדר-עבודתו ומדבר על המצב:
"תפקידם של אנשי-הרוח איננו לעסוק בפעילות פוליטית יומיומית, וגם לא להיות חברי-כנסת. הם חייבים להרים קולם ולהיות מעין כלבי-שמירה של הדימוקראטיה ושל ערכי-היסוד של מדינת-ישראל. אני חושב שתפקידם של החכמים להתבונן מהצד בתהליכים, ותפקידם של הפוליטיקאים, שהם יותר אנשי-מעשה ואינטואיציה, להמשיך ולעשות כל שביכולתם."
כאן הפסיק אותו קצת-בלעג המראיין, שהיה במקרה ראובן ברנע, ושאל:
"אולי אפשר לומר שאינטלקטואלים אינם מתאימים למעורבות פוליטית?"
ואורי ענה באותה רצינות תהומית: "הם לא מתאימים לשלטון פוליטי, אבל אין כמותם מתאימים למעורבות פוליטית באותו מובן שקולם שומר על איזשהו קונצנזוס שלא יירד למטה מכפי מה שהוא צריך להיות. ואגב, אולי זה חשוב לומר גם ללא קשר לעניין של האינטלקטואלים בפוליטיקה. הרושם המצטבר, גם מממשלת-המערך [העבודה] וגם מממשלת-הליכוד, שעדיין הממשלות בארץ יותר נאורות מן הקונצנזוס של הציבור, שהוא הרבה יותר ימני, שמרני, סתגרני וצר-אופק ברובו."

חיימסון הקשיב לדבריו של אורי בן עמי וזיק ניצת בו – כן, אנחנו, הגיע הזמן שנשנה את המצב... כאילו הדברים מכוונים אליו אישית, ובייחוד עכשיו, שיחסיו עם מירה הגיעו לידי משבר. ובמקרה נמצאו לו על השולחן מפיות אחדות והוא שלף עט וידו רשמה בקדחתנות וכמו מאליה:

"עכשיו, שאנחנו האינטלקטואלים, הגיע הזמן שנפשיל שרוולים ונתקן את המצב. די לנו לשבת כל אחד בפינה שלו. אם הנשים הן כבלים, אז נתיר את הקשרים. ואפילו אם הפיטמות – כנקניקים-קטנים. ושער-הערווה – גולח. למדינת-ישראל, מצד חוקי ההיגיון, אין כל עתיד. אז מה? אנשים בודדים, בעלי עיניים מרחיקות-ראות, צריכים להקדיש את רוב זמנם ומרצם... וזאת מפני שהדת חונקת אותנו... האינפלאציה דוהרת... השלום מקסם-שווא... הפאראדוקס הוא מסימניה של האמת. עיתוני-הצהריים היסטריים... הממשלה רעה, אבל גם הערבים גרועים, עוד יותר... ואלוהים. בוא נאמר – לא עוזר אפילו לשולדנפריי הזקן לחזור אל מיטת-הזונות שלו... אז מה? שמע, שמע – הגיע הזמן שגם לנו יהיה קצת שקט באיזור וקצת פרחים בשביל האנושות. תחי! תחי ההתנחלות החופשית בכל חלקי עוזרת-הבית המזרחית..."

וכך המשיך, מפית אחר מפית, וכשסיים היתה לו הרגשה שהוא מוכרח לטלפן אל אורי בן עמי ולומר לו, אתה, אורי, עם כל "מדרשיית השלום" שלך, אופטימיסט גדול מדי. מעולם לא היה ולעולם לא יהיה שלום עם הערבים, וזאת אומר לך אדם שהוא פאציפיסט כמוך, אבל פסימי, פסימי... כל מה שהם רוצים, ואולי גם אנחנו, הוא שאנחנו ניהפך לבסוף לפרוטוקראט אמריקאי, מצומק, ואז אף יהודי לא ירצה להישאר פה, ובצדק, כי כולם ירצו להגר לאמריקה... אם כבר, אז כבר... והוא המשיך וחיפש באותה קדחתנות את כתובתו של אורי בן עמי במדריך-הטלפון.
שעה ארוכה היה הקו בדירתו של אורי בן עמי תפוס. וכאשר לבסוף ענה, הציג עצמו חיימסון בתור בעלה של מירה. הזכיר לאורי כיצד נפגשו פעם שלושתם בחטף ברחוב דיזנגוף. הביע את הזדהותו עם דבריו של אורי בטלוויזיה, כשהוא מבליע את ניסיונו-שלו בהופעה שכזאת מ"כלבוטק", ובאותה התפרצות של קירבת-ידידות פתאומית סיפר על שעת ההארה שהיתה לו זה עתה, והציע לקרוא לאורי בטלפון את מגילת המפיות, כי הוא מעוניין מאוד לשמוע באופן אובייקטיבי, מפי סופר שאת דעתו הוא מעריך, אם לדברים שכתב יש ערך.
אורי בן עמי נשמע מסוייג וחסר-סבלנות. הוא הודה לחימסון וביקש ממנו להעתיק את דבריו במכונת-כתיבה בריווח-כפול ובשני העתקים, ולשלוח אליו בדואר העתק אחד, והבטיח תשובה. לא פגישה אלא תשובה.
מאוכזב הודה לו חיימסון בשפה רפה, וסיים את השיחה. ופתאום התמלא חמת-זעם, וכדי שלא לנפץ את הטלפון והטלוויזייה ועוד חפצים ורהיטים בדירתה של מירה, ואפילו להשתין על הספרים החביבים עליה, ארז בחיפזון בגדים וספרים אחדים במזוודה ומיהר לרדת לרחוב, מוצץ סוכריה-נגד-צרבת, ומהרהר שבאיזור זה של תל-אביב אולי רק בעל המכולת הסמוכה ואשתו, זוג קשישים ניצולי-השואה, יתגעגעו אליו ירגישו בחסרונו.
אהוד בן עזר
המשך יבוא