אם לא הקלטתי אותו בחשאי

מתוך היומן, 1966

11.7.66. כ"ג בתמוז תשכ"ו. ירושלים. אתמול סיימתי את הריאיון עם קורצווייל בפגישה נוספת עימו בביתו. עתה מחכה לי עבודה שחורה רבה בכתיבת הריאיון.

[לא ציינתי בשעתו ביומן, ולכן אני לא זוכר אם הדבר קרה בפגישה ראשונה או שנייה. נדמה לי שאירע בראשונה. אני באתי ועימי רק אגודת דפים ריקים מהודקים בקפיץ לקרטון-כתיבה קשיח, ועט, כדי לרשום מפיו. בתום הפגישה, כאשר כבר קמתי ללכת, שאל אותי לפתע, בקול חשדני שיכולתי לחוש בו פאראנויה קלה, ובמבטא "ייקי" – אם לא הקלטתי אותו בחשאי. אמרתי לו שלא, וכי כיצד יכולתי, הרי אין עליי דבר מחוץ ללוח שעליו הניירות, והמחשתי זאת בתנועת הגוף. אך הוא אמר ששמע, או שהוא יודע, שיש מראיינים שמסתירים עליהם מכשיר-הקלטה ומקליטים בחשאי את דברי המרואיין ואחר-כך מפרסמים אותם ללא רשותו.

אותה עת לא היה לי מכשיר-הקלטה, ובכלל, מכשירים אלה היו מאוד מסורבלים בסרטים מגנטיים על סלילים קטנים, ולא היה בנמצא מכשיר זעיר שמוצמד לגוף או מוסתר בתיק קטן. אבל אני הרגשתי שהוא עדיין חושד בי שאולי באתי לרגל אחריו ולהקליט דברים שלא נועדו לפרסום. אולי לכן דיבר מאוד בזהירות על פרופ' גרשם שלום.

ואכן, בסופו של דבר פסל קורצווייל את הריאיון עימו, בעיקר משום שלא רצה להופיע יחד עם שלום ושאר הפרופסורים הירושלמיים. לכן הריאיון עימו אינו כלול במהדורה האמריקאית משנת 1974, ורק שנים אחרי מותו (הוא התאבד בתלייה בביתו) קיבלתי רשות מאלמנתו (מרגוט), אישה נחמדה, רגישה ותרבותית מאין-כמוה, לפרסם את הראיון במהדורה העברית של "אין שאננים בציון" משנת 1986].