גיליון 238 של "האומה", כמו כל קודמיו, מכיל מאמרים של מיטב המוחות, שמרביתם שייכים למחנה "הלאומי". ומדוע המירכאות? משום שגם השמאל הישראלי הוא לאומי מאוד, ומוכן לחרף נפשו למען עם ישראל וארץ ישראל, אבל התואר "לאומי" תפוס. עם חלק מהדעות המובאות בגיליון אני בר-פלוגתא, אבל לא ניתן להכחיש שהגיליון מעוצב וערוך בטוב טעם.
בדברי הפתיחה כותב העורך יוסי אחימאיר, בין השאר, כי המפגינים נגד הממשלה אינם זוכים לתמיכת רוב העם, אלא שלא כך חושפים הסקרים החוזרים ונשנים, ולא כך ניתן להתרשם ממאות האלפים שהפגינו נגד הרפורמה המשפטית, ובעד שחרור החטופים, וחוץ מאלימות כלפי משפחות החטופים מצד "הימין", לא נתקלנו לאחרונה בשום הפגנה של "רוב העם". כן מציין העורך שמערכת המשפט היא לעומתית, מדוע, אם כן, נתניהו נאבק בעבר למען הקמת ועדת חקירה ממלכתית בנושא הרוגלות, כשהוא קובע שכל ועדת חקירה אחרת נועדה עלולה להיות מריחה?
פרופ' אפרים ענבר טוען בצדק שהמחשבה על צבא קטן וחכם – עבר זמנה – אנו זקוקים לצבא סדיר גדול, ולכן האטימות המוסרית של החרדים, המסרבים להתגייס היא מקוממת. המחבר מצביע על מדיניות ההכלה שקדמה לאסון 7.10.23, כעל שגיאה שהקרינה חולשה.
אל"מ מיל, יגאל כרמון סבור שאילו החיזבאללה היה מנצל את הפלישה הקטסטרופלית של חמאס בדרום, והיה מפגיז בעשרות אלפי טילים – ישראל היתה חדלה להתקיים. הערבים למדו שהנשק האסטרטגי נגד ישראל הוא חטיפת בני ערובה, ולהם הרי לא אכפת שנחטוף מהם אלפי בני ערובה. הם גם למדו שהפיכת האזרחים למגן אנושי גורמת לגינויה של ישראל, ולא שלהם. המחבר צודק שאין תקדים לזכות השיבה בעולם – לא בטרנספר היווני-טורקי, ולא בטרנספר הגרמנים מפולין, צ'כוסלובקיה והסודטים. המחבר מציין עובדה היסטורית: בן-גוריון הסכים להתפשר על חלק מארץ ישראל המערבית, ואילו הערבים לא היו מוכנים, ועד היום אינם מוכנים, להסתפק בחלק ממנה.
השר לשעבר יורם ארידור כנראה צודק שאילו ישראל הייתה פותחת במלחמת מנע, היא היתה זוכה לגינוי פנימי וחיצוני, כמי ששברה גבול שקט. הוא כנראה גם צודק שההפגנות לשחרור החטופים רק מעלות את מחיר שחרורם. את זה יכול לומר אדם מיושב בדעתו, דבר שלא ניתן לומר על אלה הנמצאים בצונמי של רגשות לנוכח סבלם של הנמצאים במנהרות החמאס. ארידור מציין שההפגנות הן של השמאל, והרי זאת אגדה שמספרים תומכי הממשלה הנוכחית, ומאמינים בה; ובכן, שמאל כמעט שלא קיים בארץ כבר הרבה שנים. במתנגדי הממשלה הנוכחית אנו מוצאים אישים שהיו אושיות המחנה הלאומי: השרים לשעבר במחנה זה – דן מרידור, מאיר שטרית, בני בגין, לימור לבנת, בוגי אילון, ציפי לבני, וכן גלעד שרון (אביו היה מייסד הליכוד ב-1973!), וכן כל הנגידים לשעבר, רוב הרמט"לים והאלופים במיל, רוב המפכ"לים של המשטרה בדימוס, רוב הכלכלנים, שלושה ערוצי טלוויזיה וכו' וכו' – כולם שמאלנים, רק משום שאינם מסכימים עם דרכה של ממשלה זאת בנושא החקיקה, המשפט, הכלכלה, והענקת מיליארדים למשתמטים מגיוס בעת מלחמה על עצם הקיום. עוד "הברקה" של ארידור: ועדת חקירה ממלכתית זהה לאינקוויזיציה – מעניין שנתניהו דרש "אינקוויזיציה" זאת כשלא היה מדובר בו (ראו לעיל).
השופט פרופ' עודד מודריק מזכיר את "לפני החוק" של פרנץ קפקא, ומשווה את איש הכפר מהסיפור לממשלה, כששומרי הסף מחזיקים את החוק אחרי שער נעול. המחבר משבח את התיקון לחוק השפיטה לפיו הוקטן הכוח של שופטי העליון, לפיו בוטלה השתתפות לשכת עורכי הדין בוועדה לבחירת שופטים. המחבר מודה שמשרת היועץ המשפטי לממשלה אינה משרת אמון, אבל מניה וביה, הוא מלין על חוסר האמון כלפי היועצת המשפטית. סתירה? מה פתאום! השופט המכובד מציין כי שינוי שיטת בחירת השופטים, וחתירה לסיום כהונתה של היועצת המשפטית אינם פוגעים בשיטת המשטר הדמוקרטי, אבל הממשלה חייבת לקבל את פסקי הדין של בית המשפט העליון. אני הדיוט בנושאי חקיקה ומשפט, אבל ההתרשמות שלי היא שהממשלה הנוכחית שמה לה למטרה להחליש את מערכת המשפט כיוון שחלק די גדול מחבריה הם עבריינים מורשעים, וראש הממשלה עצמו נתבע לדין בשלושה תיקים, כשהתובעים שייכים למחנה הלאומי, והיו חייבי טובה לנתניהו שקידם אותם (אלשיך ומנדלבליט).
העיתונאי מנחם רהט מביא ראיות מהתורה וחז"ל כי במלחמת מצווה - הכול יוצאין. אפילו החזון אי"ש (בעל "העגלה המלאה") פסק כי למען הצלת העם כולם חייבים לבוא לעזרת האחים. אין שום מקור הלכתי הפוטר לומדי תורה מהתגייסות להצלת ישראל מידי צר. המחבר שואל שאלת תם: אם לימוד תורה מגן על עם ישראל, מדוע, אם כן, הולכים החרדים לרופא? הרי לימוד תורה היה אמור לרפא את החולים. במלחמת השחרור השתתפו החרדים בלחימה, ובן-גוריון הסכים כי 400 עילויים יהיו פטורים מגיוס משום שעולם התורה הוכחד כמעט כולו בשואה (איך זה באמת שלימוד התורה לא הגן על רבבות החרדים שנספו בשואה?)
מ-400 משוחררים הגענו לעשרות אלפים, כשגיוס לצבא נחשב לחטא נורא, שבעקבותיו ייפגע שידוכם של המתגייסים. הנימוק המזעזע של החרדים לאי-גיוס: זאת מדינה של הציונים, לא שלנו, אנו דבקים בשלוש השבועות שהושבעו בני ישראל: שלא לעלות בחומה, שלא למרוד באומות העולם ושלא ישתעבדו יותר מדיי לגויים (בבלי כותבות קי"א ע"א). ועל מה מתבססות השבועות האלו? לא ייאמן! - על שלוש שבועות שהשביעה הצבייה בשיר השירים את בנות ירושלים שלא יעירו ולא יעוררו את האהבה עד שתחפץ (שיר שהשירים ב' 7, ג' 5, ח' 4). צריך טונות של קומבינות כדי לזווג את הכתוב לפרשנות, וכל כך למה? כי החרדים מקדשים את הגולה, שהרי למלא את מצוות התורה הקשורות בארץ כנתינתן לא ניתן לקיים בשום אופן, לכן הפתרון הוא הגולה, או לפחות הווי של גולה, והציונים החטאים רוצים באיוולתם להיהפך אומה ככל הגויים.
פרופ' יובל כהן מצביע על תופעה מרנינה: למרות המלחמה הקשה התוצר הישראלי לנפש עולה על התוצר לנפש באנגליה ובצרפת. המחבר ממליץ להיגמל מהתלות שלנו בארצות הברית (לא ברור לי איך זה אפשרי בתחום הביטחוני). מציע הקמת קווי רכבת מבאר שבע לאילת, ומבית שאן לקריית שמונה, וכן תעלת מים לים המלח המתייבש, כביש אגרה ושדות סולאריים – כל זה במימון זר, בעיקר אמריקאי, אשר ייהנו מפירות ההשקעה. שוב, אני הדיוט בכלכלה – האם הפרויקטים האלה מובילים להתרת התלות בארצות הברית?
פרופ' אודי מנור עורך סקירה של התפתחות היישוב בארץ משנת 1878 (ראשית הציונות) כשהיו בארץ רק 24000 יהודים ברוב מוחלט של ערבים עד ימינו כששמונים אחוז מעשרה מיליון תושבים הם יהודים. הוא מצביע על מעשה חלם של ישראל, לאחר שגורש ערפאת ב-1968, הרשינו לו לחזור ב-1993, כשהוא מתכנן את כל הפיגועים הנוראיים נגד האוכלוסייה היהודית. המחבר מזכיר את ספרו של יגאל אלון (שמאלני, רחמנא ליצלן!) "מסך של חול" (1959), בו הציע נשק התקפי ביישובים, שלטון מהמקום שמכונה היום "ציר פילדלפי" ועד הליטאני, כולל יהודה ושומרון.
יוסף קיסטר חושב שטראמפ טעה בהציעו הגירת העזתים לירדן ומצרים – המדינות שראויות יותר לכך הן לדעתו, עיראק ולוב. המחבר מצביע על טרנספרים בעבר (יוונים וטורקים), פתרון שהציע גם זאב ז'בוטינסקי.
השגריר אלי ורד חזן מגלה כי ישראל היתה המדינה היחידה שהסכימה לאמן את צבא סינגפור, אלא משום חשש לתגובת מלזיה, שונאת ישראל, הציגו את המאמנים הישראלים כמקסיקנים. בסינגפור חובה בחוק לכבד דתות, ומי שמפר חוק זה לוקה בעונשים כבדים, כולל מלקות.
פרופ' אריה נאור מזכיר לנו כי משה סנה איגד את שלוש המחתרות – הגנה, אצ"ל, לח"י במרי נגד הבריטים והספר הלבן. מסתבר שפיצוץ מלון דויד המלך בוצע בהסכמתו של סנה, אבל הפיצוץ, שגרם למותם של 91 איש, ביניהם 17 יהודים, גרם לסוף האחדות בין שלוש המחתרות.
ד"ר ירון פשר סבור כי מלחמת העולם השנייה החלה בפלישת איטליה לאתיופיה ב-1935, ולא בהסכם מינכן ופלישת גרמניה לפולין ב-1.9.1939.
ראש מערכת "האומה", גרשון סתיו מזכיר את מאורעות תרפ"ט (1929), שהחלו בעקבות ההתקוממות על אטימת הכותל בפני מתפללים יהודים, ההסתה של חאג' אמין אל חוסייני (מי שהורג יהודי זוכה לגן עדן). מונה את ההרוגים היהודים בירושלים ובחברון. ומזכיר את שיריו של דב פרנקל על הפרעות.
פרופ' אודי כרמי ופרופ' ענת קדרון מתארים פרקים מחייו של ליפא לויתן, עיתונאי ספורט שנפטר בגיל 48 בברלין בנסיבות עלומות. לויתן נאסר על ידי הקומוניסטים בעוון פעילות ציונית, מצליח לברוח מהכלא, עולה לארץ ומתגייס להגנה. לימים הוא נעשה רוויזיוניסט, עוין את "הפועל" ואת ההסתדרות. הוא נכלא על ידי המשטרה הבריטית ל-10 חודשים. אירוע מוזר מתרחש ב-1941: הוא בא עם אשתו לביקור בקיבוץ עין השפט ("השומר הצעיר"), לא ברור מדוע, לא ברור לאיזו מטרה. בקיבוץ דורשים מהם לצאת, מעלים אותם על טנדר, ומורידים אותם על כביש, כשאין להם מושג איפה הם נמצאים. הם מגיעים ברגל לקיבוץ הזורע (גם הוא שייך ל"השומר הצעיר"), שם לא נתנו להם להיכנס. לבסוף גפיר מארח אותם בצריף שלו. סופו של ליפא לויתן עטוף מסתורין – הוא נפטר בברלין, לשם הגיע כדי לבקר את אחיו העשיר, וכאמור, נפטר בגיל 48 – לפי גרסה אחת – משבץ לב, ולפי גרסה אחרת – שודד התכוון להרוג את האח העשיר, ובטעות הרג את ליפא. לא היכרתי סיפור חיים זה.
סקירת הספרים מתחילה עם ספרו של יוסף חדאד "תנו לי להסביר", אותו סוקר יעקב אחימאיר. חדאד, בנו של כומר יווני קתולי, שירת בגולני, ונפצע בקרב, וברור שהפלסטינאים רואים בו בוגד. הוא מצהיר שאינו מקבל על פעילותו בהסברת ישראל בעולם – אף פרוטה מהמדינה. מכל מקום, "מבפנים" הוא מעיד שצה"ל הוא הצבא הכי מוסרי בעולם.
פרופ' אריה אלדד סוקר את ספרו של אלחנן שילה על ניסיון רוויזיוניסטי להקים יישוב ליד שכם.
פרופ' יחיעם וייץ סוקר את הביוגרפיה של זלמן שז"ר מאת צבי יקותיאל, ופה ניתן לראות את סמל יוסי אחימאיר הצעיר לוחץ את ידו של הנשיא שז"ר (1963).
חבצלת פרבר כותבת על "שיעורים בפיתוח קול" מאת דורית רבינאן.
בלפור חקק סוקר את ספרה של שושנה ויג "שירים מכר ההיתוך".
על חלק מהכותבים דילגתי, לא משום שהם לא ראויים, אלא משום שלא היו לי הערות לגביהם. הגיליון כולל גם מדור "קוראים כותבים", ברכה להרצל ובלפור חקק לרגל זכייתם בפרס אצ"ג על מפעל חייהם הספרותי; וכן, נקרולוג לשופט אורי שטרוזמן ז"ל.
הגיליון שופע חכמה וידע, העיון בו מרחיב אופקים, הגם, שכמשתמע, לא חובה להסכים עם כל מסריו.
משה גרנות