43 שנים מלאו למלחמת שלום הגליל, שפרצה ב-6 ביוני 1982. היו כשלים רבים במלחמה. הכשל הראשי, היה הברית עם כנופיית הפלנגות המושחתת, והניסיון להעלותה לשלטון מתוך אשלייה שהדבר יביא לשלום בין המדינות. אגב, מעטים זוכרים זאת, אך ב-17 במאי 1983 נחתם הסכם שלום בין ישראל לבנון, שלא החזיק מעמד אפילו דקה. היו כשלים בהתנהלות הממשלה, כמו הסתרת מידע מהממשלה ומראש הממשלה בידי שר הביטחון אריק שרון. היו גם לא מעט כשלים מבצעיים, כמו בקרב סולטן יעקב שחזר לאחרונה לכותרות עם השבת גופתו של צבי פלדמן ועוד. היתה התבוססות מיותרת בלבנון עד ההתבססות ברצועת הביטחון ב-1985 (שהנסיגה ממנה בשנת 2000 הייתה שגיאה היסטורית).
אבל על אף הכשלים, מלחמת שלום הגליל המושמצת כל כך, היתה מלחמה צודקת מאוד, חכמה וחשובה, והשיגה תוצאה חיובית מאוד. היא זכתה לכינויי גנאי נפסדים, שהנה, אפילו במלחמת חרבות ברזל, המלחמה נגד חמאס בעקבות 7 באוקטובר, ממחזרים ומדקלמים אותן סיסמאות עבשות על "מלחמת ברירה", "מלחמת שולל", "מלחמה לא לגיטימית", "מלחמת שלום נתניהו" (אז היא כונתה "מלחמת שלום השרון") וכו'.
הבה נעמיד את העובדות על דיוקן, ונעשה צדק עם מלחמת שלום הגליל. ראשית, זו היתה מלחמה לשלום הגליל. כך ראוי לכנות אותה, על פי מטרתה וייעודה. השם "מלחמת הלבנון" נועד להציג את עיקר תכליתה לא בהגנה על צפון המדינה, אלא בשאיפת התפשטות ללבנון.
היתה זו מלחמה למיטוט שלטון אש"ף וכוחו הצבאי. אש"ף השתלט על דרום לבנון, התבסס בביירות והעמיד בצל את השלטון הלבנוני. למלחמת האזרחים בלבנון שפרצה ב-1975, אחראי במידה רבה אש"ף, שניסה להעצים את כוחו בלבנון, כדי לפעול ממנה להשמדת ישראל.
קצת רקע היסטורי – בשנים שאחרי מלחמת ששת הימים, התבסס אש"ף, בהנהגת רב המרצחים ערפאת, בירדן, ומשם פעל נגד ישראל ונגד ירדן. בספטמבר 1970 המלך חוסיין הוביל מלחמה נגד אש"ף, גירש את ערפאת וצבא מחבליו והם עברו ללבנון. משם הם פגעו בנו שוב ושוב. משם יצאו פיגועי טרור קטלניים כמו הטבח בילדי אביבים, הטבח במעלות, הטבח בקריית שמונה, הטבח בכביש החוף, הטבח במלון סבוי, החדירות הקטלניות לקיבוץ שמיר, לכפר יובל, למשגב עם, לנהריה (1974, 1979) ועוד ועוד, וכן ירי קטיושות חוזר ונשנה על קריית שמונה ויישובי הצפון. משם יצאו הפקודות גם לפיגועים נגד ישראל בכל העולם, ובראשו הטבח במינכן. אפשר לראות בפיגועים הללו קדימונים ל-7 באוקטובר. אותה אכזריות, אותו טבח בילדים. במשגב עם חדרו המחבלים לבית התינוקות של היישוב וחטפו את התינוקות. בנהריה רצח הגיבור הלאומי הפלשתינאי סמיר קונטאר את עינת הרן בת הארבע כאשר רוצץ את ראשה בכת הרובה לעיני אביה ואח"כ ירה בו למוות. ההבדל העיקרי בין הטרור מלבנון לבין ה-7 באוקטובר, הוא שאז המחבלים התבצרו עם בני הערובה שחטפו בשטח ישראל, ועתה הם חטפו אותם לשטחם.
צה"ל הגיב בפעולות גמול, שהמפורסמת והמוצלחת שבהן הייתה מבצע "אביב נעורים" נגד מפקדות אש"ף בביירות (1973). לאחר הטבח בכביש החוף (1978) יצאה ישראל למבצע ליטני, שהיה מבצע נרחב יחסית, אך לא מוטט את שלטון אש"ף בדרום לבנון.
במלחמת "שלום הגליל", עשתה ישראל את מה שהיה עליה לעשות בעזה שנים לפני 7 באוקטובר – יצאה למלחמה כדי למוטט את אש"ף ולהסיר את האיום מעל ישראל. ההבל על "מלחמת ברירה" לא לגיטימית, הוא לב מחדל 7 באוקטובר. הגישה שעל פיה לא לגיטימי ליזום ולתקוף, והמלחמה לגיטימית רק כאשר היוזמה בידי האוייב שפותח במלחמה, היא היא מחדל 7 באוקטובר. האמת היא, שהאוייב פתח במלחמה, הנמשכת כבר 78 שנים (ובעצם חמישים שנה קודם לכן), בפלישה לישראל למחרת הכרזתה. זו מלחמה אחת הנמשכת עד היום, היא מלחמת אין ברירה. בתוכה, השאלה היא האם אנו נוטלים את היוזמה כדי לממש את זכותנו להגנה עצמית, או ממתינים באופן פאסיבי לכך שהם ינצלו שעת כושר ויפתיעו אותנו, כמו ב-7 באוקטובר.
אלה שתקפו את מלחמת "שלום הגליל", עשו זאת בשם רוח ההתמכרות לשקט, שהיא המחדל של הממשלה הכושלת, שהמיט עלינו את טבח 7 באוקטובר. הם טענו שעשרה חודשים לפני "הפלישה ללבנון" הייתה הפסקת אש עם אש"ף בלבנון, הגבול היה שקט וישראל הפרה את הפסקת האש בפלישה תוקפנית ללבנון. היתה זו הפסקת אש מסוג הפסקות האש שהביאו ל-7 באוקטובר בדרום ולהתעצמות חיזבאללה בצפון, שעלולה היתה להביא לטבח חמור לאין ערוך יותר מבדרום אילו חיזבאללה הקדים את חמאס, ואיני רוצה לדמיין את התוצאה אילו הותקפנו במקביל מצפון ומדרום. באוגוסט 1981, היתה התחממות גדולה בגבול לבנון ובדרום לבנון. שליח נשיא ארה"ב פיליפ חביב הביא להסכם הפסקת אש. לכאורה, אש"ף כיבד את הפסקת האש. הוא לא ירה ראשון מלבנון. אבל הוא ניצל את הפסקת האש כדי להתעצם ולהעצים את האיום על ישראל ושיגר פיגועים בכל רחבי הארץ והעולם, אך לא ישירות מלבנון. וכאשר ישראל הגיבה על אותם פיגועים, הם תקפו בקטיושות את קריית שמונה ויישובי הגליל. זו היתה, מבחינתם, מהות הפסקת האש – הם לא יתקפו, בשלב זה, מתוך לבנון, אלא ברחבי הארץ, וישראל לא תוכל להגיב בלבנון, אף שמשם יצאו ההוראות לפיגועים, ואם ישראל תגיב, היא כביכול הפרה את ההסכם ולכן זכותם להגיב בירי קטיושות. מי שיצאו נגד המלחמה, תמכו למעשה בפרשנות האש"פית, והתמכרו לשקט היחסי בצפון.
המלחמה פרצה בעקבות ההתנקשות בחייו של שגריר ישראל בבריטניה שלמה ארגוב. "זה לא אש"ף," טענו מתנגדי המלחמה. זוכרים את "זה לא חמאס, זה הג'יהאד האסלאמי," כחלק מן הרמייה העצמית של ההתמכרות לשקט? הנה, כך היה גם אז. בעקבות ההתנקשות, ישראל הפציצה קני מחבלים בלבנון. בתגובה, אש"ף פתח בירי קטיושות נרחב לצפון, וישראל ראתה בכך קאזוס בלי (עילה למלחמה) וצה"ל פתח בתמרון הגדול בלבנון.
אין מלחמה צודקת מזו. היא צודקת יותר ממלחמת חרבות ברזל, כי היא מנעה את הטבח, ולא הגיבה עליו. היא המלחמה שהיה על ישראל לבצע בעזה שנים לפני 7 באוקטובר, שהיתה מונעת את הפורענות הגדולה.
ההצלחה היתה גדולה. אש"ף גורש מלבנון. ערפאת וצבאו המובס נאלצו לגלות לתוניס. כך יש לסיים את מלחמת "חרבות ברזל".
את ההישג החשוב הזה אנחנו, בטיפשותנו, ביטלנו כעבור 9 שנים, בהסכם אוסלו, שהחזיר את ערפאת וצבא הטרור שלו לתוככי ארץ ישראל, והמטנו על עצמנו את גלי הטרור, מאמצע שנות ה-90 ועד 7 באוקטובר. בוגי יעלון אמר אז שאש"ף ניסה להרוס את ירדן וגורש ללבנון, ניסה להרוס את לבנון וגורש לתוניס, עכשיו הזמנו אותו לכאן כדי שיהרוס את ישראל.
שמעתי השבוע את משה רדמן מסביר, שכיוון שגירשנו את אש"ף קיבלנו את חיזבאללה שמילא את הוואקום. כביכול, אם אש"ף היה נשאר, חיזבאללה לא היה קם, כלומר אנחנו הבאנו על עצמנו את האיום הזה. הטיעון הזה חסר שחר מבחינה היסטורית. את חיזבאללה הקימה איראן. המהפכה האיסלמית באיראן הייתה ב-1979. לאחר התבססותה, היא החלה להקים פרוקסי לייצוא המהפכה. היא הקימה את חיזבאללה בלבנון בראשית שנות ה-80. היא היתה עושה זאת עם או בלי מלחמת שלום הגליל. ואלמלא מלחמת שלום הגליל, מלחמתנו באש"ף וחיזבאללה מתוך לבנון היתה קשה לאין ערוך.
מחדל 7 באוקטובר היה שנות ההתמכרות לשקט מתוך פחד מהסלמה וממלחמה. לקח 7 באוקטובר, הוא שבתוך מלחמת האין ברירה, שבה אנו מצויים מיום הקמת המדינה, היוזמה ההתקפית חייבת להיות שלנו ואסור לנו לאפשר קיומו והתעצמותו של איום מעבר לגבול. זה מה שעשינו בצורה מופתית בסוריה לפני חצי שנה. אפשר לומר שב"שלום הגליל" יישמנו את לקח 7 באוקטובר 41 שנה קודם לטבח.
והנה, גם כאשר הותקפנו בצורה אכזרית כל כך, ויצאנו למלחמת "אין ברירה" במובן של הדיפת התוקפן אחרי שהפתיע אותנו, עדין יש בתוכנו רבים שחזרו לסיסמאות ההבל על "מלחמה בלתי לגיטימית", "מלחמת ברירה" ו"מלחמת שולל", וקוראים להפסיק את המלחמה "עכשיו", בטרם הושגו מטרותיה.

[אהוד: אורי, רק תתעורר מצביעותך ותתאר לעצמך מה היו כותבים אורי הייטנר וחבריו לדעה כמו שקמה ברסלר ו"מפגיני המחאה" האלימים והסרבנים – על "הסמרטוט"-בלשונך, נתניהו, אילו פתח במלחמה יזומה נגד חמאס לפני ה-7 באוקטובר – "כדי להיחלץ ממשפטיו"!]

2. צרור הערות 8.6.25
* בלתי כשיר – בימים שבהם אנו קוברים את טובי בנינו, רק השבוע נהרגו שמונה חללים, ראש הממשלה עסוק כל כולו בניסיון נואש להעביר את חוק ההשתמטות.
כדי לקדם את החוק המושחת והמרושע, הוא כבר הדיח את שר הביטחון, הביא להתפטרות הרמטכ"ל וכעת הוא מנסה להדיח את יו"ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת. כל אלה הם מכשולים בדרכו לחגיגת ההשתמטות הגדולה. מי שנוהג כך בשעת מלחמה, תוך פגיעה בזדון בביטחון המדינה, מעיד על עצמו שוב שאינו כשיר לראשות הממשלה. לך כבר, לך!

* בעד חוק הגיוס – בעד איזה חוק גיוס אני? האם יש חוק גיוס שלא אראה בו חוק השתמטות?
כן. חוק שירות ביטחון, שעל פיו אני התגייסתי, ילדיי התגייסו וגם אתם, רוב הקוראים.
פשוט מאוד. יש להחיל את החוק הזה על החרדים, ולבצע ניתוח לניתוקם מפטמות תקציב המדינה.

* הליכה לקראתם – כיוון שאני מתנגד לכל פשרה באשר לגיוס החרדים, נשאלת השאלה ובמה אני מוכן ללכת לקראתם, או ליתר דיוק, איפה אני מציע שהמדינה תלך לקראתם?
ראשית, איני חושב שצריך ללכת לקראתם. הרי מה אנו דורשים מהם? את מה שאנו דורשים מעצמנו. להתגייס לצה"ל. את מה שעשו הורינו, מה שאנו עשינו ומה שעושים ילדינו. את מה שנדרש מאזרחי ישראל. למה צריך ללכת לקראתם?
שנית, חרף האמירה העקרונית הזאת, אני מוכן ללכת לקראתם, בהקמת מסגרות צה"ליות ייחודיות לחרדים. זה ויתור גדול. אני מאמין בצבא העם, צבא ממלכתי, שהוא גם כור ההיתוך של הישראליות. היחידות המגזריות של החרדים מנוגדות בתכלית הניגוד לאתוס הזה, שהוא כה חשוב בעיניי. הן תופעה שלילית.
ואף על פי כן, אני מבין את הקושי לאחר עשרות שנות השתמטות, כשההשתמטות היא בסיס החינוך בחברה החרדית; אני מבין את החששות, ומוכן לשלם את המחיר הזה למען המטרה של גיוס החרדים.
כיוון שאני מאמין שגיוס החרדים ירפא את החברה החרדית החולה, ישנה את אורחותיה הכלכליים ויהפוך אותה לחברה יצרנית, תורמת ומתפרנסת, וישלב אותה במדינה, אני מאמין שהמסגרות הנפרדות לא תישארנה לנצח, אלא תתייתרנה מאליהן בעתיד.

* סנקציה בלתי לגיטימית – חייבים להשית סנקציות אישיות על המשתמטים. אין לאפשר להם להוציא רישיון נהיגה. אין לאפשר להם לצאת מן הארץ. כמובן שיש לנתק אותם ואת מוסדותיהם מתקציב המדינה. אך יש סנקציה אחת, שמתנגדי ההשתמטות וארגוני המילואימניקים דורשים, שאיני תומך בה ובעיניי היא אינה לגיטימית – שלילת אזרחות ומניעת זכות הבחירה.
חצי שנה אחרי שרצח את ראש הממשלה, יגאל עמיר הצביע בבחירה ישירה לראשות הממשלה. כל האסירים מצביעים בבתי הכלא. למה? כי האזרחות היא זכות בסיסית. אזרח שפשע – המדינה מענישה אותו. מטילה עליו קנסות, אוסרת אותו בכלא, שולחת אותו לעבודות שרות. אבל אזרחותו אינה פוקעת.
אם כך כשמדובר באזרח בודד, לא כל שכן בקבוצות שלמות באוכלוסייה. שלילת זכות הבחירה שלהם אינה דמוקרטית. היא גם בלתי חוקתית. אין שום סיכוי שבג"ץ לא יפסול חוק כזה.
שלילת זכות הבחירה מאוכלוסיות מוגדרות בישראל, החרדים והערבים, תפגע פגיעה קשה ביותר במעמדה הבינלאומי של ישראל. המעמד הזה נפגע קשות שלא בצדק במלחמה. האם צריך לתת לשוחרי רעתנו גם סיבה צודקת לצאת נגדנו? חובה להיאבק בהשתמטות הממארת. יש לשים לה קץ. ויש לפגוע אישית במשתמטים. אך שלילת אזרחות היא גשר אחד רחוק מדי.

* צדיק בסדום – "גורם בכיר בליכוד", כלומר נתניהו, תוקף בחריפות את יו"ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת ח"כ יולי אדלשטיין, על כך שהתעקשותו בנושא חוק ההשתמטות תגרור את ישראל לבחירות, בזמן שצה"ל במבצע הכרעה בעזה, החטופים בידי חמאס וברקע איום הגרעין האיראני. הוא טוען שזה חוסר אחריות טוטאלי מתוך שיקולים פוליטיים צרים ונקמנות פוליטית.
אין גבול לצביעות, לחוסר האחריות הלאומית ולתרבות השקר של "הגורם הבכיר בליכוד". בעיצומה של מלחמה, כשהחטופים בידי חמאס וברקע האיום האיראני, כשהמילואימניקים קורסים אחרי מאות ימי מילואים וכשצה"ל משווע ל-15,000 לוחמים לצורך מימוש החלטות ממשלתו, הוא מנסה בכל מאודו, בכל תרגיל פוליטי ובלי לבחול באף השמצה, לחוקק את חוק ההשתמטות הממארת, חוק מושחת ומרושע, הסותר את האינטרס הלאומי של ישראל, מחבל במאמץ המלחמתי ותוקע סכין בגב לוחמי צה"ל.
הגורם הבכיר בליכוד, שאשם במחדל הנורא, ממשיך לחבל בביטחון המדינה במזיד, מתוך אינטרסים פוליטיים ואישיים צרים ומושחתים. כל הכבוד ליולי אדלשטיין, צדיק בסדום, העומד בגבורה בלחצים ומגן על האינטרס הלאומי. אני מקווה מאוד שימשיך לגלות עמידה איתנה ולא ייכנע ללחצים הברוטליים ולאיומי הבייס.

* מי שלא נשבר – אני מאמין שמי שעמד בגאון, בכבוד ובאומץ מול חוקרי קג"ב ולא נשבר בשנות מאסרו ועבודת הפרך בגולאג הסובייטי, יעמוד איתן גם מול מכבש הלחצים המאסיבי של נתניהו והבייס. יולי אדלשטיין – מאבקך נגד חוק ההשתמטות הוא המשך ישיר למאבקי נעוריך למען הציונות.

* אל תירא ואל תיחת – לאחר בחירות 1999, שבהן הדרך השלישית לא עברה את אחוז החסימה, ואהוד ברק עלה לשלטון והסתער בנחישות על המו"מ עם סוריה על נסיגה מהגולן, פניתי ליולי אדלשטיין, אז ח"כ בסיעת ישראל בעלייה, בראשות שרנסקי, והצעתי לו להיות יו"ר שדולת הגולן בכנסת. למה דווקא הוא? ראשית, כי ישראל בעלייה היתה בקואליציה, ורצינו שאיש הקואליציה ימלא את התפקיד. שנית, כי אדלשטיין הוא דמות לאומית מוערכת, מימיו כמסורב עליה ואסיר ציון בבריה"מ. אדלשטיין נענה לאתגר.
בבחירות הבאות, ב-2003, הצבעתי בעד ישראל בעלייה. מאז, לא היה בינינו כל קשר. היום, לאחר למעלה מעשרים שנה, יצרתי איתו קשר. וכך כתבתי לו, בין השאר:
אני עוקב בהערכה רבה אחרי עמידתך האיתנה בלחצי נתניהו והבייס, והתעקשותך לפעול למען האינטרס הלאומי והביטחוני, ולא להכפיף אותו לאינטרס פוליטי ציני. יישר כוחך! אל תירא ואל תיחת!

* חבל שלא עלו לארץ – האחרון לציון על אדלשטיין: חבל שהוא עלה לארץ. חבל שהאחרון לציון והחרדים עוד לא עלו לארץ. פיזית הם מתגוררים כאן, אבל הם עוד בגולה.

* אסקופה נדרסת – עצם ההיתכנות של הדחת יו"ר ועדה בכנסת בידי ראש הממשלה, היא עדות לאנומליה שאליה הידרדרה הדמוקרטיה הישראלית תחת שלטונו הכוחני והדורסני של נתניהו ועם נמושות כמו יריב לוין ואוחנה כיו"רי הכנסת. אלה יו"רים שאינם מבינים את תפקידם. אינם מבינים שאינם זרוע של ראש הממשלה. וכך, מעמדה של כנסת ישראל הידרדר לשפל חסר תקדים, עד שהפכה אסקופה נדרסת של הממשלה. יש צורך ברפורמה יסודית ומקיפה לחיזוק הכנסת וביצור מעמדה מול הרשות המבצעת. בין השאר, יש לקבוע שהדחת יו"ר ועדה תיעשה רק בהחלטת 2/3 מחברי הוועדה בהצבעה חשאית. מקום שבו ראש הממשלה יכול להדיח יו"ר ועדה שתפקידה לפקח עליו, הוא דמוקרטיה חולה. מזימתם של נתניהו, יריב לוין, רוטמן וחבר מרעיהם, היא להשתלט גם על הרשות השופטת כפי שהשתלטו על הרשות המבצעת.

* ברגע נדיר ביותר של אמירת אמת – לא אחת כתבתי שנתניהו מעולם לא נתפס בדבר אמת. האמת שזאת הגזמה קלה. לעתים נדירות ביותר, אחת לכמה שנים, מתפלק לו איזה דבר אמת.
כך קרה ביום רביעי, כאשר בשיחה, שכנראה לא ידע שהיא מוקלטת, הוא סיפר לרב הירש, ברגע נדיר ביותר של אמירת אמת, שהסיבה לפיטוריהם של שר הביטחון גלנט והרמטכ"ל הרצי הלוי (שהתפטר, אך אין ספק שמר מחדל דחף אותו לכך), היתה התנגדותם לחוק ההשתמטות.
איפה אתם, כל הביביסטים, שקפצתם מעורכם בכל פעם שכתבתי שזאת סיבת הפיטורין? תודו שדיקלמתם דפי מסרים שקריים של תעשיית השקרים וההסתה? למר מחדל ולבובת הפיתום שלו, שר ההשתמטות, צפויה הפתעה. גם הרמטכ"ל אייל זמיר יבריז להם. גם הוא יעדיף את האינטרס הלאומי על האינטרס הפוליטי המושחת שלהם, וגם הוא לא ישתף פעולה עם דחיפת חוקי ההשתמטות הממארת.

* לגנות את אסקין – אביגדור אסקין הוא מהגרועים והנקלים בקרב החיה הכהניסטית. אביגדור אסקין הוא מחבל מתועב. הוא היה מראשי המסיתים לרצח רבין. הוא אירגן טקס פולסא דנורא לרבין חודש לפני הרצח. אחרי הרצח הוא הלל ושיבח את יגאל עמיר, שגאל את עם ישראל. הוא הפך למקורבו וחברו של הרוצח, פועל לשחרורו, ארגן חגיגות יום הולדת לכבודו. הוא ישב בכלא פעמים רבות. בין השאר בשל הטלת ראש של חזיר לבית הקברות המוסלמי בחיפה. פעם אחרת הוא הטיל גוויית חזיר למסגד אל אקצא. אירוע אחר הוא שידול להצתת משרדי ארגון דור שלם דורש שלום, אחרי רצח רבין. הוא גם ביצע מעשי טרור נגד ערבים. אלה רק מקצת מעלליו של אחד המקורבים ביותר לאבי אבות הטומאה, "הרב" כהנא שר"י.
ג'וש בריינר מדווח ב"הארץ", שבמסיבת בר מצווה לבנו של המחבל, התארח ונאם ראש הכנופייה, שלחרפתנו הוא השר האחראי על אכיפת החוק בישראל. בן גביר הלל ושיבח את המחבל, אמר שהוא מופת של מסירות נפש שעשה דברים טובים למען עם ישראל. מקצת הדברים הטובים הזכרתי לעיל.
מן הסתם, פרסום הכתבה יעורר גינויים חריפים לשר התומך במחבל. אך לדעתי מי שראוי לגינוי הוא דווקא אסקין, על תמיכתו בבן גביר, כי בן גביר מסוכן לישראל לאין ערוך יותר מאסקין, כהנא, גולדשטיין ויגאל עמיר גם יחד.
כזכור, באותו שבוע שבו ערך אסקין את טקס הפולסא דנורא לרבין, בן גביר, בשבתו כדוצ'ה של הכהנא-יוגנד, הציג לעיתונאים את הסמל שהם תלשו ממכוניתו של רבין והבטיח: "בפעם הבאה נגיע אליו." ובניגוד להבטחותיו למגר את הפשיעה ולחזק את המשילות, את ההבטחה הזאת הם קיימו ובגדול. אז הם הגיעו לרבין. היום הוא מסוכן יותר, כי הוא הגיע ללב לבו של השלטון, כסוס טרויאני לחיסול הדמוקרטיה מבפנים.

* הפגנת השקר – לפני כשבועיים-שלושה, מוסף "הארץ" הוקדש, בכתבת שער שהתפרסה על פני עמודים רבים, למתקפה קשה נגד בג"ץ, שהוא שותף לפשעי המלחמה של צה"ל ברצועת עזה. על פני עמודים רבים נמרחו ציטוטים המוכיחים שצה"ל קיבל גיבוי מוחלט מבג"ץ לפשעיו וכל העתירות נגדו נדחו. לשיטתם הם צודקים. אם מלחמת המגן, שלא היתה צודקת ממנה מאז המלחמה בנאצים, היא "פשע מלחמה", הרי שבג"ץ אכן שותף להם, כי בג"ץ אכן מגבה לחלוטין את צה"ל ודוחה את העותרים נגד פעולותיו.
אבל ארגוני הימין יוצאים להפגנת שקר נתעבת, נגד נשיא בית המשפט העליון יצחק עמית והיועמ"שית גלי בהרב מיארה שמונעים את הניצחון. הם השעיר לעזאזל לכישלונו החרוץ של מר מחדל, האיש שהמיט עלינו את האסון הגדול ביותר מאז השואה ובמשך עשרים חודשים אינו מצליח להוביל לניצחון. זה לא בגללו. אילו זה היה תלוי בו, מזמן כל החטופים היו בבית, כל חמאס היו מוגלים ורצועת עזה היתה נקייה ממחבלים. אבל עמית וגלי עוצרים אותו. הפגנת שקר של תרבות השקר; התרבות של השקרן המוחלט ומעריציו.
[אהוד: לא נמאס לך לכתוב שטויות?]

* פינוי קטלני – לאורך כל המלחמה אני יוצא שוב ושוב נגד חרפת פינוי יישובי הצפון, שהיא מכה לציונות. השבוע התפרסם נתון מדאיג ביותר. שיעור המיתה הטבעית ביישובים המפונים בצפון גדול פי 5.6 (!) מאשר ביישובים שלא פונו. קִרְאוּ שוב את הנתונים. זה בלתי נתפס.
ועוד אומרים לנו שהפינוי הציל חיים... אלמלא הפינוי, לא היינו סופגים במשך עשרה חודשים ירי בלתי פוסק מלבנון, כולל ירי מדויק לבתי יישובי הצפון. אלמלא הפינוי, מבצע הביפרים והבליץ שבעקבותיו היו נעשים חודשים רבים קודם לכן, והיו נמנעים נזק, הרס והרג כבדים.
ועדת החקירה הממלכתית, שתקום, והיא תקום על אפו ועל חמתו, חייבת לחקור את הפינוי.

* מי מאריך את המלחמה – הטענה המקובלת, שלפיה חמאס מעוניין בהפסקת המלחמה וישראל מסרבת לכך, היא היפוכה של האמת. יש דרך להפסיק את המלחמה – החזרת כל החטופים, פירוק חמאס מנשקו, יציאת הנהגת חמאס לגלות ופירוז הרצועה. אם חמאס יסכים לכך מחר – מחר תיפסק המלחמה. אם חמאס היה מסכים לכך לפני שנה, המלחמה הייתה מסתיימת לפני שנה. חמאס יכול להסכים לכך גם ב-8 באוקטובר.
ישראל מציעה כל הזמן להפסיק את המלחמה, אך חמאס דוחה זאת ומעלה דרישות בלתי אפשריות, ובכך מנציח את המלחמה ומעמיק את הסבל שהמיט על עמו.

* מחלוקת לגיטימית – כשחיילי צה"ל מחרפים את נפשם לחילוץ גופה של חטוף תאילנדי – איך אפשר עוד לטעון את הטענה הדמגוגית, שלפיה ישראל "מפקירה" את החטופים?
יש מחלוקת לגיטימית, בין דעות לגיטימיות, באשר לדרך הנכונה לשחרור החטופים. אין מחלוקת על עצם חשיבות השבתם. אין מי שרוצים להחזירם ומי שמפקירים אותם.
יש למצוא את הדרך האחראית להחזרתם ולסכל את החטיפה הבאה.

* מדיניות בייס – הסיוע ההומניטרי לעזה במתכונת החדשה, עוקפת חמאס, היא אינטרס לאומי חשוב של ישראל ותרומה משמעותית למאמץ המלחמתי. לא בכדי, חמאס עושה כל מאמץ כדי להכשיל זאת, כולל ירי לעבר אוכלוסייה אזרחית עזתית בדרכה לנקודות החלוקה.
מוטב שנשיג לכך מימון זר, אך אם טרם הושג המימון, יש הצדקה לכך שישראל תממן זאת.
איני רואה פסול במימון. אבל בממשלה הזאת, גם דברים נכונים חייבים להיעשות עקום.
המהלך הזה נעשה בחוסר שקיפות קיצוני. הוא הוסתר מהעם, מהכנסת ומוועדת הכספים של הכנסת, מהממשלה ומהקבינט. ההחלטה הועברה במחטף ובמרמה.
חוסר השקיפות אינו נובע משיקולים ביטחוניים, כלכליים או מדיניים אלה או אחרים. ההיפך הוא הנכון, מבחינה מדינית ראוי שנתהדר בכך, כאשר העולם מאשים אותנו בהרעבה. במקום למנף את המהלך להישג מדיני, תודעתי והסברתי, אנו מסתירים אותו משיקולים פוליטיים – לא להרגיז את הבייס, בעיקר את הבייס שסמוטריץ' מקווה שיהיה לו.
קיסינג'ר הגזים כאשר אמר שלישראל אין מדיניות חוץ, רק מדיניות פנים, אולם בממשלה הנוכחית יש לישראל רק מדיניות בייס.

* פרוקסי במזרח הגולן – על ישראל להקים בשטחים שבשליטתה במזרח הגולן, שאותם תפסנו לאחר התמוטטות שלטון אסד, פרוקסי בנוסח צד"ל (רק בלי לבגוד בהם כפי שבגדנו בצד"ל). במרכזו, כמובן, לוחמים דרוזים, אך יש לצרף גם כוחות מקומיים אחרים, שעשויים להיות בעלי ברית שלנו.

* מיהו המשיחי – בנאום הפרידה שלו מצה"ל, אחרי 33 שנים, אמר אלוף דוד זיני, שהודבק לו הכינוי "משיחי", שמשיחיות אינה מילה גסה, שהציונות היא תנועה משיחית ושבן גוריון היה משיחי. כל מי שיעיין בכתביו של בן גוריון ייווכח שהוא צודק. בן גוריון דיבר תדיר על הציונות במונחים משיחיים, על הקמת המדינה כאתחלתא דגאולה, ושעוד רבה הדרך אל הגאולה השלמה – גאולה לאומית וחברתית. ואם נאמץ את המושג "משיחיות" כשם גנאי למי שמנותק מהמציאות ומנסה לכפות עליה אידיאה-פיקס מנותקת, הרי המועמדים הראשונים לתואר, הם מי שאחרי שבעה באוקטובר ממשיכים לדבר על מדינה פלשתינאית.

* זיהום סביבתי – גרטה טונברי היתה פעם פעילה סביבתית. היום היא פעילה אנטישמית. היא משתתפת במשט האנטישמי לעזה, בהזדהות עם חמאס. זו הזדהות עם הטבח. זו הזדהות עם האונס. זו הזדהות עם הביזה. זו הזדהות עם החטיפה. זו הזדהות עם אחזקת החטופים עשרים חודשים במנהרות תת-קרקעיות, הרעבתם והתעללות בהם. זו הזדהות עם הפיכת אזרחים וילדים עזתים למגינים אנושיים. זו הזדהות עם שימוש בבתי חולים ובתי ספר כבסיסי טרור. זו הזדהות עם ירי על אזרחים עזתים כדי למנוע מהם נגישות לאספקת הסיוע ההומניטרי.
פעם היא הייתה פעילה סביבתית. היום היא זיהום סביבתי.

* מגן אנושי – מה יקרה אם נאפשר לגרטות לרדת בעזה, ואח"כ נחרים את כלי השיט העוין שלהן?

* אנטישמיות מזוקקת – את מי אני שונא יותר, את סינוואר או את גרטה טונברי.
אין התלבטות. את טונברי. יש צורך בהסבר? אסביר. סינוואר הוא אוייב. יש בינינו סכסוך דמים. סכסוך לאומי. סכסוך על הארץ. הוא אוייב אכזר, רצחני, ברברי, מפלצתי. אבל אוייב.

איזה סכסוך יש לנו עם אנשים כמו טונברי, רוג'ר ווטרס ודומיהם? כאן מדובר באנטישמיות נטו, אנטישמיות מזוקקת, אנטישמיות נטולת כל הסבר רציונלי. אנטישמיות לשם אנטישמיות, כמו של היטלר. אני מאחל לה את כל הרע שבעולם.

* התחביב של רוגל אלפר – התחביב החביב על רוגל אלפר הוא להתעלל ברגשותיהן של המשפחות השכולות, לזלזל בהן, לבוז להן, ללעוג לאמונותיהם. מאחד מפשקוויליו השבוע, הוא כתב בבוז על ההלוויות של ההרוגים, שנערכו השבוע, ועל ההספדים. בעיקר הוא התגולל בדברים שכתב חלל, שבו הביע את נכונותו להקריב את חייו. הוא מכנה זאת פשיזם. הוא טוען שלוז הפשיזם הוא הקרבת חיי הפרט למען הכלל וטוען שזה היפוכו של ערך החיים. הוא אינו מסוגל להבין שהנכונות למסירות נפש היא למען הצלת החיים וההגנה על החיים. הרי ראינו בשבעה באוקטובר מה קרה כשצה"ל לא היה. אבל גישתו הנרקיסיסטית אגואיסטית אינה רואה את הזולת ולכן הוא אינו מסוגל להבין.
בעצם, הוא דווקא מבין ומעריץ את הנכונות להקרבה. אבל רק כשמדובר במחבלים פלשתינאים, שהוא מעריץ אותם, את אומץ ליבם ואת הקרבתם.

* מכוערת נפש – יסמין לוי פירסמה בשוקניה פשקוויל נזיפה בערוץ 12, שלטענתה התגייס למען החתונה של אבנר נתניהו. וכיוון שזו חתונה בלתי לגיטימית בעליל, שמתנוסס מעליה דגל שחור, ושיבושה הוא חובה אזרחית, על התקשורת לעודד את השיבוש ולא לצאת נגדו.
ערוץ 12 כגוף לא "התגייס" נגד השיבוש. פשוט הכתבים שלו, כל אחד בפני עצמו, ואיש מהם אינו חשוד באהדה לנתניהו, הפעיל שכל ישר ומוסר בסיסי ויצא נגד המעשה הנתעב.
אבל בעיני לוי החתונה היא פיגוע המוני שחובה לסכל. "חתונת הדמים" היא מכנה אותה. ועל הטענה שאבנר הוא אדם פרטי, שבורח מפרסום ציבורי, היא כותבת, ש"במשפחה הזאת אין בלתי מעורבים." ה"הברקה" הזאת היא כותרת הפשקוויל. ויש לה אקדח מעשן לטענה הזאת. היא מזכירה שלפני כמה וכמה מערכות בחירות נשמע אבנר מביע תמיכה בליכוד. נו, אני שואל אתכם. לאדם שאמר כזה דבר יש זכות לשאת אישה? הרי ברור שהוא ראוי לטיל קרקע ביטול חתונה.
לוי לועגת לאנשי ערוץ 12 ומכנה אותם "יפי נפש". היא רוצה שיהיו מכוערי נפש כמוה.
רעיון שיבוש החתונה הוא מעשה בזוי ונואל ללא קשר לתוצאותיו. אבל התוצאות ברורות. לפחות שני מנדטים לנתניהו. ואם חלילה ממשלת בן גביר-משתמטים-נתניהו תנצח בבחירות הבאות, למשבשי החתונה יהיו מניות יסוד בממשלה הזאת, אפילו יותר מלבעל "הורגים תינוקות כתחביב."

* אפולוגטיקה מביכה – האפולוגטיקה להצדקת דברי הבלע של יאיר גולן מביכה, עלבון לאינטליגנציה. "לא הבנת מה הוא אמר," "מסבירים" לי. "הוא לא אמר שישראל הורגת תינוקות כתחביב, אלא שמדינה שפויה לא הורגת תינוקות כתחביב. זה לא נכון?"
נו, באמת. אני מבין בדיוק מה הוא אמר, וגם את ההקשר, ואיני קונה את האפולוגטיקה. הוא לא יצא נגד האנטישמיות בעולם המעלילה עלינו עלילות דם על ג'נוסייד ופשעים נגד האנושות, והוסיף ואמר שמדינה שפויה אינה הורגת תינוקות כתחביב, וכיוון שישראל מדינה שפויה הטענות כלפיה שקריות ובזויות. הוא דיבר על כך שהממשלה הפכה אותנו למדינה בלתי שפויה, והראיה לכך היא שמדינה שפויה אינה הורגת תינוקות כתחביב. כלומר, כיוון שאנו הורגים תינוקות כתחביב, זו הוכחה שאנו מדינה לא שפויה. גם אילו נמנע מהמילה "כתחביב", דבריו היו חמורים באותה מידה. אבל הוא הוסיף את ה"כתחביב" כי הוא מתלהם שקורץ לאספסוף המתלהם.
טענה נוספת היא, שמי שגורם נזק ומסייע לתעמולת האוייב אינו גולן אלא השרים והח"כים שמדברים על השמדה, טרנספר, אין בלתי מעורבים וכו'. אילו הוא יצא נגד השרים והח"כים שאומרים אמירות חמורות כאלו ומסביר שהם מסייעים לעלילות הדם השפלות נגד ישראל, הייתי חותם על דבריו. זה לא מה שהוא אמר. ממש לא. למעשה, הוא חיזק אותם והעצים את הנזק שהם גורמים לו.

* תרבות של שחור/לבן – "ימנני" – כך הגדיר אותי חבר בהתכתבות בינינו בעקבות התקפתי על יאיר גולן בשל עלילת הדם שלו על ישראל. לי זה גרם רק לחיוך סלחני. למה? כי אני רגיל לזה. כבר ארבעים שנה אני ימני לשמאלנים, שמאלן לימנים, ביביסט לרל"ב, רל"ב לביביסטים, בולשביק לפשיסטים, פשיסט לבולשביקים. וכל מה שכתבתי כאן אלו דוגמאות אמתיות. לא המצאתי כלום. אנשי השחור-לבן הקנאים, אינם מסוגלים להכיל את המורכבות. הם מכירים רק שני מצבי צבירה – איתנו או נגדנו. אם אינך לגמרי איתנו אתה שייך להם. זו התרבות הפוליטית, שפעילותי הציבורית נועדה ליצור לה אלטרנטיבה.

* אנקדוטה משעשעת – הסכיתו ושמעו אנקדוטה משעשעת. "האם היית קונה מבנט מכונית משומשת?" – שאל אותי... מי לדעתכם שאל? אהוד בן עזר, הסוגד לשקרן המוחלט נתניהו. הרי כל שקריו של בנט מיום הולדתו ועד היום מתגמדים לעומת השקרים של נתניהו בשעה ממוצעת ביום בינוני.
[אהוד: המלצתי לך כבר כמה פעמים להתייעץ עם פסיכולוג. לצערי לא קיבלת את העצה ואתה ממשיך לכתוב שטויות ואולי גם לתמוך בהתלהבות בבוגי יעלון לראשות הממשלה].

* והשמחה גדולה – לפני 38 שנים נהרג גילי אבוחצירה במוצב מצפה שלגים על החרמון. גילי היה חניך שלי ויותר מכך – חבר שלי. מאז אני בקשר אמיץ והדוק עם המשפחה. שותף לרגעי העצב והשמחה שלהם. כאשר נולד הנכד הראשון, גל אבוחצירה, הקרוי על שם דודו, היתה זו הפעם הראשונה שראיתי אותם שמחים באמת, מכל הלב. ביום חמישי ביליתי בחתונה של גל. והשמחה גדולה. אני כל כך שמח שמרים, הסבתא של החתן, זכתה. לוליק, אבא של גילי, נפטר לפני שמונה שנים.

* אלון פרקס– רס"ר אלון פרקס מקיבוץ כברי, שנפל ברצועת עזה, הוא לוחם בחטיבת הצנחנים במילואים "שועלי מרום", שבה שירתי למעלה מעשרים שנה. הוא היה לוחם בפלוגת העורב, בגדוד הסיור של החטיבה. יהי זכרו ברוך!

* ביד הלשון: מלחמה שאף פעם לא די לה – במוסף תרבות וספרות של "הארץ" ערב שבועות, התפרסם סיפור יפה של יאיר טיקטין: "הדרשה של הרב כאילו כתבה את עצמה, קיטש ציוני של 'בדמייך חיי'". מתוך הסיפור: "דהרנו פנימה לתוך סימטאות בית חאנון, בפעם המי יודע כמה, במלחמה שאף פעם לא די לה."
בעמוד הבא במוסף, התפרסם מאמר של לילך לחמן, על שלוש יצירות חדשות של המשוררת והחוקרת פרופ' חביבה פדיה, ובו המשפט הבא: "ומעל לכל, השאלה מהו 'הצו הקטגורי' של 'לא תעשה' הנבחנת לא רק בזיקה למוסר האנושי ול'אהיה' היהודי, אלא ביחס למלחמה שלא די לה, כאשר בתוך עזה עדיין חטופים חיים ומתים."
שני הכותבים מתכתבים עם שירו הנפלא של יהודה עמיחי "שיר ליל שבת".
התבואי אליי הלילה
כבסים כבר יבשו בחצר
מלחמה שאף פעם לא די לה
היא עכשיו במקום אחר.
טיקטין הדהד בסיפורו גם את חיים חפר: "ואז אחותו, אימא שלך, בצמה קלועה ויפהפייה שירדה ירוד מן הכתף, התיישבה לידי."
ההשראה היא שירו של חפר "הוא לא ידע את שמה", הנפתח במילים:
הלך הוא יום אחד בדרך לבאר שבע,
הרוח מן הים את השיחים ליטף,
ליד אילן זקן היא את ראשה הסבה,
וצמתה ירדה ירוד מן הכתף.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com