רשימות מהחיים החדשים
המתרקמים בארץ-ישראל
במלאת 40 שנים לצאתו לאור של הרומאן
"ביתן" הוצאה לאור, תל-אביב
נדפס בישראל תשמ"ה / 1985
מחברת ראשונה
[ממחברות לילך הרמוטק המכונה גם בשם פאני צדקיהו]
המשך 2
ומדוע נזכרתי? אולי מפני נס הרגע ההוא, שבו היתה לי התקשות הציצי. אילו זה היה כך גם עכשיו, על שפת הבריכה, הייתי יכולה להיות מושלמת.
אני רוצה להיות מושלמת.
כן, אני יודעת שאני יכולה להיות מושלמת, ולהצליח, כי יש לי נתונים: לא רק גוף, גם ראש טוב על הכתפיים. וכמו שעמדתי על שפת הבריכה, התחלתי מלטפת את עצמי, כך, בלי לחשוב הרבה, לפנֵי כולם – שיתפוצצו!
טְרוֹמְבִּי, המציל מן הים, עמד ודיבר איתי ואני הרגשתי איך הוא הולך ומפשיט אותי בעיניים רצועה-רצועה ומנסה לתפוס את המבט שלי כדי לקבוע משהו לאחר-כך. האמת היא שהוא די מגעיל אותי, שזוף מדי, ממש שחור, והעיניים שלו מתגלגלות במין לובן עטוף קורי-דם, אולי מן השמש כל הקיץ, והמלח, שהורסים להם, למצילים, את העיניים.
לפעמים הוא אומר לי: "לילך, אני מוכרח לגעת בך, אחרת אני לא יודע איך אוכל להתרכז בעבודה שלי היום. אנשים יטבעו!" – נו, מה לעשות, פיקוח-נפש אני לא רוצה על אחריותי, ואז אני אומרת לו, "אבל רק פעם אחת, טרומבי – " והוא תופס בשתי ידיו את החזה שלי מבעד לבגד-הים, ומרביץ סיבוב-סוחט כזה, שנשימתי נעצרת, ובאותו יום טובעים פחות מתרחצים בחוף תל-אביב.
ויום אחד הוא הציע לקחת אותי בחַסַקֶה לסיבוב. היו גלים, והאמת, קצת פחדתי. אבל ידעתי שאפשר לסמוך עליו. שרירים יש לו, בלי עין הרע. הוא יכול להרים חסקה ולהעיף אותה בשתי ידיים ישר לתוך הים. כך לפחות נדמה לי. והסכמתי.
כשעברנו את הגלים הגבוהים, כבר לא ראיתי את החוף, ונעשה יותר שקט. הגלים הנישאים כגבעות הניפו אותנו בתנועת עריסה. שכבתי על גבי והצלתי ביד אחת מפני השמש והשנייה הנחתי תחת ראשי, ואת רגליי פשקתי, כדי שלא אתהפך למים.
"את יכולה להרגיש חופשית!" אמר.
"אני מרגישה חופשית – "
"אבל אם את רוצה את יכולה לשזף את החזה שלך, ואפילו יותר!"
צחקתי.
"הכי הרבה יראו אותך טייסי ההליקופטרים הנוחתים בשדה-דב, ואולי גם הרמטכ"ל או שר-הביטחון – "
המשכתי לצחוק. הוא עמד מעליי, באמצע הסירה, ורגליו כעמודי-ברזל נוצצים, רטובים. חתיך, אבל גס-למדי.
"בטח לא תעזי!" התגרה בי.
"דווקא כן – " הסרתי בבת-אחת את החזייה, השניים שלי – אוהו, התחילו להתנדנד הנה והנה – עם תנועת הגלים, אני חושבת, כשתי שושנות-מים או יותר נכון, מלפפוני-ים.
"יופי, לילך!" אמר. "יש לך אומץ!"
הרגשתי שהוא מפסיק לחתור, ובגד-הים הקצרצר שלו בטח לוחץ לו, כחושב להתפוצץ.
"תשמעי, מותק," אמר אחרי רגע, "אולי תורידי גם למטה?"
קולו היה צרוד, תאוותני.
"מה יש? אני מגרה אותך כשאני לבושה?" צחקתי.
"התרוממת פעם על חסקה?"
"תפסיק לעשות עליי רושם. ואל תנבל את הפה. אתה יודע שאי-אפשר. כולם יראו."
"מתערבים?"
"מתערבים!"
וכך, כדי להוכיח לו איזו רוח-שטות נכנסה בו, פשטתי גם את החלק התחתון. הייתי עכשיו ערומה לגמרי על רצפת הפִיבֶרְגְלַס, והבליטות והגבשושיות הקטנות שלה מדגדגות לי את התחת.
"אני רוצה להראות לך משהו, לילך." ירד וישב מאחוריי כשהוא מסתיר אותי בין זרועותיו העבות, השזופות, ובידי שנינו, מלפנים – המשוט הלבן.
"מה להראות?"
"בואי, אני אלמד אותך לחתור – "
וכך ישבנו והתחלנו לחתור יחד, במשוט, צוחקים כשני שובבים, ואני אמרתי לו:
"אתה רואה? רק לחתור אפשר, וגם זה בקושי – "
ואז הוא אמר לי – "עכשיו מותק, תחזיקי רגע את המשוט – "
החזקתי, ולפתע הרגשתי שהוא מרים אותי במרפקיי, יחד עם המשוט, רגליו המוצקות פרושות קדימה, באלכסון, לשמור שלא תתהפך החסקה, ולאט-לאט הוריד אותי, בעדינות, ואז התחלתי לצעוק, "משוגע! תפסיק! – כולם רואים אותנו!"
"יחשבו שאני מלמד אותך לחתור!"
"תפסיק – "
אבל היה מאוחר. בדרך כלשהי יצא שְׁמוֹקוּלְקלֶ'ה שלו מבגד-הים הצר, מבלי שהתפשט כלל, ואני, מרוב התרגשות ובושה, נפתחתי אליו יחד עם תנועת הגלים, ואותו רגע המשוט כמעט נשמט ממני אבל טרומבי מיד הוסיף וצימד גם את ידיו למשוט, מחבקני סביבי, והמשכנו לחתור כשאני מרגישה את שְׁמוֹקוּלְקלֶ'ה מאחור, תקוע עמוק בתוככי פותצ'יק המסכן, תקוע, תקוע ולא גומר –
ממליח אותי.
"מה איתך? טרומבי – " אמרתי לו, "תרחם עליי, אתה אונס אותי לאור היום!"
כניראה שלא נשמעתי רצינית.
"אני מלמד אותך לחתור, מותק – " נשף בעורפי וצימד אותי אליו יותר חזק, כששני הרפויים שלי מתנודדים על המשוט המחוספס והמלוח, והוא לוחץ אותם מדי תנועה, ושורטם.
טוב, בהתחלה זה היה נחמד, וניראה שאפילו גמרתי, כי היה איזה רגע שהכול הסתחרר נגד עיניי והיה נדמה לי שאני נמסה ואני אחת עם הסירה והגלים והים, אבל פתאום התעוררתי והרגשתי שהחתירה עוד נמשכת ונמשך גם הוא בתוכי, מכאיב נורא, ומי-הים, והמלח, והמשוט המחוספס –
"תוציא את המשוט שלך – " התחלתי לבכות. "אני לא יכולה יותר – "
"מותק, רגע, אני כבר גומר – "
אבל הוא לא גמר. היתה לו מין התקשות כזו, של מצילים. אולי מפני שבשר מלוח נשמר טוב יותר, ואולי בגלל זה שהם שריריים כל כך והכול אצלם קשוח, גם האצבעות, והמשוטים –
בקיצור, הוא הוציא אותו, ואנחנו עדיין יושבים, ואני ערומה לגמרי, רחוק מהחוף, רק דגים קופצים לפעמים סביבי, וכל רגע יכול לעבור הליקופטר מלמעלה עם הרמטכ"ל או שר-הביטחון או יושב-ראש הכנסת או איזו מפרשית או ספינת-מישמר-החופים, ואני יושבת לו על שיפולי הבטן ושמוקולקל'ה מתנודד בין רגליי, לפנים, כאילו היה שלי! – ואז הוא אומר לי, לוחש באוזן:
"תני לי לגעת אותו לך רגע קטן בתוסיק הלבן שלך ומיד אני גומר, נשבע – "
ועוד לפני שאמרתי – "לא!" – שוב הרים אותי במרפקיי – והרגשתי את זה באחוריים שלי, ומיד שיטפון של זרע על רגליי ועל רצפת החסקה, כן, הגיבור הגדול – גמר בחוץ!
"תגיד לי," אמרתי, "אתה עושה את זה כך גם לנערים הקטנים, על החוף?"
"תשמעי, לילך," הוא אמר לי, "אם לא היית בחורה, הייתי חונק אותך עכשיו, על מה שאמרת – "
"סליחה," אמרתי, "רק התלוצצתי."
"אז תסתמי את הפה המלוכלך שלך!"
"הֵי – "
"הֵי? קודם נותנת שירימו אותה בלב-ים ועכשיו עושה את עצמה צדיקה גדולה מִן טִיזְהָה! את יודעת מה אומרים הספנים – כל נמל הוא טוב, בשעת הסערה!"
"טינופת, אני מתפלאה שלא דחפת לי משוט!"
בקיצור, השיוט בחסקה של טרומבי לא נסתיים אז כל כך יפה, מה עוד שהייתי מוכרחה להשתין והוא כבר קם ועמד מעליי וחתר במשוט חזרה לחוף, ואני נשענתי בגבי על קרסוליו והשתנתי בכריעה והוא התחיל לצעוק עליי שאני פסיכית ומה זה נוזל חם על כפות-הרגליים שלו, ושאני אפסיק ללכלך את החסקה שלו!
רציתי לענות לו שאני בסך הכול שוטפת את הכתמים, שהוא הותיר על הפיברגלס – לים התיכון – אבל שתקתי והתלבשתי בכריעה, ואחר-כך השתרעתי לי שוב בקדמת החסקה, אבל על הבטן, שלא לראות אותו. והתבוננתי בחרטום שפולח את הגלים ועולה ויורד עימם, והחוף המתגלה מדי פעם, ומעליו רצועת בתי-מלון הגבוהים עם התחתונים של התיירות על המרפסות כמו דגלונים ביום-חג.
"מה השתתקת? שטינקרית?" שמעתי את קולו, גבוה מאחוריי, במין יהירות שמבקשת להשיב לו את כבודו האבוד.
"אז על מה התערבנו – " הרמתי מעט את אחוריי וניענעתי לעומתו כאילו משם אני מדברת, מהחלק היפה שלי, שידעתי שהוא משתגע עליו.
"מדוע?" שאל בקול ניחר.
"טוב. זה לא היה בדיוק – "
"בדיוק זה שאת שקרנית מזורגגת שאם עוד פעם תפתחי את הפה הגדול שלך אז אני אדאג לפרסם אותך מחוף אל חוף – "
לא עניתי. ולא פניתי לאחור להסתכל לעברו עד שהגענו לחוף, ונפרדנו במין נביחת שלום של כמעט-ברוגז. ועכשיו עמד ושוחח איתי על שפת הבריכה, מנסה לבעול אותי בעיניו וצוחק מלוא שיניו הצהובות, הלחות, ואני מרגישה שמסביב נועצים בנו עיניים כאילו היינו הזוג הכי מחשמל בבריכה וכאילו אנחנו משחקים באיזו הצגה למען ההזיות החושניות של כל הסובבים אותנו, ואז התחשק לי למתוח אותו, ובאמצע הדיבורים שלו על סכסוך-שכר של ועד-המצילים עם העירייה בגלל תוספת-עצמות לעצמות שכואבות מהרטיבות, ושנמאס להם לרשום דו"חות-חנייה בחורף, ולפתוח מחסומים, אמרתי לו, "טרומבי, אני רוצה ללחוש לך סוד – "
הוא נשתתק ונמתח לעומתי בבת-אחת, מטה אוזנו קרוב ככל האפשר אל שפתיי.
"הצלחת כבר לעבור את מחסום פי-הטבעת?"
במקום תשובה הרגשתי שהוא תופס ומרים אותי, מפרפרת בזרועותיו, ידיים ורגליים ושני המתנדנדיים שכמעט קפצו החוצה ממטליות-הבד – וטראחח!!! – זרק אותי למים הקרים של הבריכה.
החלטתי לסדר אותו. צללתי, לקחתי הרבה אוויר. והתחלתי לחבוט בתנועות עזות במים כאילו אינני מצליחה להתרומם ולצוף.
מיד היה לצידי, במים, מושך אותי למעלה.
"שלא תעזי לעשות לי את זה עוד פעם, חַרְמוֹטֵק, את שומעת? – בפעם הבאה תחטפי סטירת-לחי! לפני כולם – "
מה עשיתי? החטפתי לו בעיטה קלה בביצאלאך והסתלקתי לי משם בשחייה. חרמוטק קוראים לי הַזְּרַגְרָגִים האלה, כשרוצים להרגיז אותי, שאני חרמנית! – זה בגלל שמץ המיבטא שירשתי כניראה, מאימא, כשאני מבטאה את שם המשפחה המוזר שלי – הַרְמוֹטֵק, כמו חרמוטק.
[נדפס לראשונה לפני 40 שנים ברומאן "הנאהבים והנעימים", בהוצאת ביתן, 1985. הספר המקורי אזל].
המשך יבוא
אהוד בן עזר
הנאהבים והנעימים
רוצים גישה מלאה לכל הגיליונות?
הצטרפו לאתר וקבלו גישה לארכיון של למעלה מ-2,100 גיליונות עם אלפי מאמרים, שירים ויצירות ספרותיות.
הצטרפו לאתר