ב-29 בנובמבר 1947 החליטה עצרת האו"ם על חלוקת א"י למדינה יהודית ומדינה ערבית. המדינה הערבית לא כללה רק את יהודה, שומרון ועזה, אלא גם את הגליל המערבי והמרכזי, הנגב המזרחי כולל באר שבע, הנגב המערבי, אשקלון ואשדוד, לוד ורמלה, אפילו יפו.
היישוב היהודי חגג כל אותו הלילה ברחובות את אישור הקמת מדינת כבשת הרש הזאת, בגבולותיה הבלתי אפשריים, וראה בהחלטה התגשמות חלום הדורות. הערבים התנפלו למחרת על היישוב היהודי, במטרה להשמידו, שנתיים וחצי בלבד אחרי השואה, ולמנוע את ביצוע החלטת האו"ם.
מזימתם של ערביי ארץ ישראל כשלה. הם לא הצליחו להשמיד את היישוב היהודי, ולא לסכל את הקמת המדינה היהודית. ב-14 במאי 1948 הכריז בן גוריון על הקמת מדינת ישראל והושיט יד לשלום לערביי א"י ולמדינות ערב. הפלשתינאים יכלו לנהוג באותה דרך – להכריז על מדינתם וללחוץ את היד שהושטה לעברם. אך הם נהגו אחרת. ביום הקמת המדינה, מדינות ערב פלשו לתוכה על מנת להטביעה בדם, למנוע את הקמתה ולהשמיד את היישוב היהודי, שלוש שנים אחרי השואה.
מזימתן של מדינות ערב כשלה. היישוב היהודי לא הושמד. מדינת ישראל קמה, על אפם ועל חמתם. הם נוצחו במלחמה. מלחמה היא דבר אכזרי. במלחמה אנשים נהרגים, אנשים נפצעים, אנשים נעקרים מבתיהם. 6,000 יהודים, אחוז מן היישוב היהודי (בקנה מידה של האוכלוסייה היהודית במדינת ישראל היום, מדובר במספר שווה ערך ל-80,000 הרוגים), נהרגו במלחמה הקשה הזאת. הפלשתינאים המיטו על עצמם אסון כבד ורובם עזבו את הארץ. הם, התוקפנים, נושאים במלוא האחריות לאסונם, או בלשונם – בנכבתם.
במקום להכיר באחריותם, להפיק לקחים, לעשות חשבון נפש, להכות על חטא, לבחור הנהגה ראויה, להשתקם במקומותיהם החדשים, להכיר במדינת ישראל ולחיות עימה בשלום, הם בחרו בדרך אחרת. בדרך של דבקות במטרתם – להחריב את מדינת ישראל ולהשמיד את העם היהודי בארץ ישראל. להפוך ל"פליטים", ב"פליטות" מוזרה העוברת מדור לדור, כבר זה הדור השישי, בסיוע בינלאומי במסגרת הארגון להנצחת הסכסוך, שהתגלה גם כארגון טרור – אונר"א.
הם בחרו בדרך הקורבניות וההתבכייניות. במקום לקחת אחריות, הם סיפרו לעצמם ולעולם סיפור הפוך לסיפור האמיתי. על פי מיתוס ה"נכבה", הקולוניאליסטים הציונים פלשו לפלשתין, וכבשו אותה מיד תושביה, הילידים הפלשתינאים, בטיהור אתני אכזרי – גירוש, טבח ואונס. שקר ה"נכבה" הוא הסיפור, שלפיו ליהודים נעשתה (או לא) שואה באירופה והם ערכו שואה לפלשתינאים. אין ילד פלשתינאי ב-77 השנים האחרונות שלא חונך על השקר הזה. אין ילד ערבי בעולם שלא גדל על השקר. אין ילד מוסלמי שמכיר סיפור אחר. ותעשיית השקר הזאת, שהיא בסיס הדה-לגיטימציה לישראל, תעשייה המגלגלת מיליארדי דולרים רבים, רבים מהם של ידידתנו ה"מורכבת" קטאר, מצליחה לחדור למוחות רבים באירופה, בארה"ב ואפילו בישראל, ומלבה אנטישמיות בכל העולם.
הם מעולם לא ויתרו על ניסיונות ההשמדה, וב-7 באוקטובר המחישו לנו את כוונותיהם. למשך פחות מיממה, הם הצליחו לכבוש חבל ארץ קטנטן, חלק מהנגב המערבי, והראו לנו מה כוונתם ומה תוכניותיהם לכל השטח "פרום ד'ה ריבר טו ד'ה סי", ומה פירוש "פלסטיין וויל בי פרי" – "פרי" מיהודים חיים. הפוגרום של 7 באוקטובר היה נורא – רצח המוני של למעלה מ-1,200 ישראלים, נשים וגברים, זקנים, ילדים ותינוקות, עריפת ראשים, אונס המוני, וחטיפה של זקנים, ילדים, נערות ונערים, נשים וגברים, התעללות והרעבה שלהם לאורך 20 חודשים, רצח חטופים ובהם תינוקות. הם הציתו בתים ובזזו רכוש. היה זה פוגרום נאצי ברברי לעילא ולעילא, שזכה לאהדה רבתי ברחוב הפלשתינאי והפכו את מנהיגי חמאס לגיבורים לאומיים נערצים. פשע נוסף שלהם נגד האנושות הוא הפיכת אזרחים וילדים פלשתינאים למגן אנושי, באכזריות וציניות מקפיאת דם.
בטבח הברברי, הם המיטו אסון עלינו, ואסון כבד אף יותר על עצמם. הם ורק הם האשמים הבלעדיים בכל תוצאות תוקפנותם ב-7 באוקטובר ובכל הסבל, ההרג וההרס ברצועת עזה. וכמו ב-1948, לאחר מלחמת השחרור, הם חוזרים לאותו דפוס של קורבניות מתבכיינת, בריחה מאחריות, הטלת האחריות על אסונם על מי שהם ניסו להשמיד והפצת עלילות דם אנטישמיות על ישראל. הרי מה קרה ב-7 באוקטובר? זה ידוע. היישות הציונית הקולוניאליסטית פלשה לעזה לבצע ג'נוסייד, להרעיב את אוכלוסייתה ולרצוח את תינוקותיה (כתחביב). אין להם ולו גרם של אחריות לאסונם.
משה שרת היה שר החוץ הראשון וראש הממשלה השני של ישראל. הוא היה מנהיג הזרם היוני המתון במפא"י, ובר פלוגתא של הזרם הניצי הביטחוניסטי האקטיביסטי בהנהגת בן גוריון. אף שאני מזדהה עם דרכו של בן גוריון, אני מעריך את משה שרת ואת תרומתו הגדולה להקמת מדינת ישראל ולהקמת שירות החוץ המצוין שלה (או שהיה לה עד עידן נתניהו). ואני מעריץ את העברית שלו.
ב-15 ביוני 1949, השבוע לפני 76 שנים, על סף סיומה של מלחמת השחרור (נותר עוד רק הסכם שביתת הנשק עם סוריה, שנחתם חודש אחר כך), נשא שרת נאום מדיני מזהיר בכנסת. הדברים שאמר אז על השקר הפלשתינאי, תקפים כאילו נאמרו היום.
להלן קטעים נרחבים: "נגזר על מדינתנו לבוא לעולם תוך סער ופרץ; להיקרץ מתוך התוהו שהוריש לה המשטר הקודם בהתפוררותו ולהתגבש כשהיא מוצפת נחשול דמים; לשמש מראשית צמיחתה מטרה להתקפה זדונית ומרוכזת של כל שכנותיה; לעמוד על נפשה תוך תהליך ההתהוות ולהתהוות תוך עמידה על הנפש."
בדומה לערבים הדורשים היום מישראל לסגת לקווי 4.6.67, כאילו לא היו אלא קווי תוקפנותם נגד ישראל, כך, לאחר מלחמת השחרור, היו שקראו לסגת לגבולות החלוקה. התייחס לכך משה שרת בדבריו: "יש כנראה מדינות ערביות המבקשות כיום למצוא אחיזה לפתרון הבעייה בגבולות שנקבעו למדינת ישראל לפי החלטת כ"ט בנובמבר 1947. לאחר שמדינות אלו עשו כל מה שביכולתן לשים לאל את הסדר כ"ט בנובמבר; לאחר שזממו וחתרו להטביע את מדינת ישראל, שהקמתה נתחייבה על פי אותה החלטה, בנחשול של דם ולמחות מארץ זיכרה; משנכשלה מזימתם, הם מנסים עכשיו לשוב ולהיאחז באותו הסדר עצמו. משל לאדם שביקש לעקור מן השורש את אילן הפירות של שכנו, ומשלא הצליח, יען שכנו עמד וגונן על אותו אילן, הריהו בא לתבוע חלק בפירותיו ובצלתו".
שרת התייחס גם לתופעת שקר הנכבה, שקר הקורבניות המתבכיינת. "סלע מחלוקת עיקרי שני הוא בעיית הפליטים הערבים. מכונות תעמולה כוזבות מסלפות במזיד את השתלשלות המאורעות ואת מהותם, ואילו מדינאים שאינם מתעמקים בסוגיה מסיקים מסקנות מוטעות. שוב נשנית כאן אותה התחבולה: מזימה שחרשו אויבים על ישראל, משנכשלה והכשילה את בעליה, הופכת כתב פלסתר נגד ישראל. אימת המוות שריחפה על מדינתנו נשכחת, ואילו אלה שביקשו להמיט עלינו שואה, משנפלו לתוך הבור שחפרו במו ידיהם, הריהם פורקים מעליהם את האחריות ומנסים לגולל אותה עלינו. לא ניעף מלחזור ולהעמיד את הדברים על אמיתם."
התיאור המדויק הזה, חוזר היום, אחת לאחת, בשקרים ובעלילות הדם הנוגעים למלחמת "חרבות ברזל", שפרצה בטבח 7 באוקטובר ונמשכת במימוש זכותנו להגנה עצמית. וכמו שהבטיח שרת השבוע לפני 76 שנה, כך גם היום, "לא ניעף מלחזור ולהעמיד את הדברים על אמיתם."

2. צרור הערות 11.6.25
* מלחמה על הקיום – בועז גנור פרסם ב"הארץ" מאמר שבו יצא נגד הגדרת המלחמה בעזה "מלחמה קיומית". לטענתו, היא אינה מלחמה קיומית, כיוון שחמאס המוחלש אינו מסוגל לסכן את קיום המדינה.
אני חלוק עליו לחלוטין, אך המחלוקת היא על משמעות המונח "מלחמת קיום". רוב המלחמות בעולם הן על סכסוך גבול מקומי בין שתי מדינות, על אינטרסים כלכליים, לעיתים על כבוד. המייחד את הסכסוך שלנו, הוא שזהו סכסוך על עצם זכות הקיום של מדינת ישראל. מדינות ערב, כולל אלו שחתמו איתנו משיקולים אסטרטגיים על הסכמי סוג-של-שלום, שוללות את עצם זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית במולדתו, את עצם הזכות של העם היהודי על ארץ ישראל או אפילו קיומה של זיקה כלשהי של העם לארץ, ואת זכות קיומה של מדינת ישראל. שאיפתם וחתירתם היא להשמדת ישראל. איראן מצהירה על כך בגלוי. ארגוני הטרור מכריזים על כך בגלוי. האמנה הפלשתינאית, שבניגוד להתחייבות בהסכם אוסלו – לא שונתה, אומרת זאת בפירוש. מלחמה, שמטרתה להשמיד את ישראל, מעצם מהותה היא מלחמה על הקיום.
אם נפנים זאת, נבין מה קרה בעקבות אוסלו ומה קרה בעקבות ההתנתקות. הם אינם מחפשים שליטה על שטח מסוים, אלא "פרום ד'ה ריבר טו ד'ה סי", ולכן נסיגה ישראלית אינה מקדמת שלום, אלא היא קרש קפיצה להמשך התוקפנות. אם נפנים זאת, והתודעה הזאת תדריך את מדיניותנו, רעיון העוועים של מדינה פלשתינאית בלב הארץ, שבה כביש 6 יהיה הגבול, נתב"ג יהיה בטווח רוגטקה וגוש דן יהיה "עוטף פלשתין", ירד מהפרק, כי היא תסכן את קיומה של ישראל. ב-7 באוקטובר, כאשר האוייב כבש שטח קטן מ"פלשתין", למדנו מה פירוש "פלשתין פרי". קיבלנו טעימה – איך זה ייראה. לכן, זו מלחמה קיומית. אילו חמאס וחיזבאללה היו תוקפים במקביל, בגיבוי מטח טילים מאיראן, קיומה של ישראל היה בסכנה.
אוהדי חמאס בכל העולם מפגינים נגד קיומה של מדינת ישראל. כאשר הם צועקים "פרום ד'ה ריבר טו דה סי פלשתין וויל בי פרי," הם מתכוונים לכך שהיא תהיה "פרי" מנוכחות של יהודים חיים. ואולי גם מתים, כמאמר המשורר הלאומי הפלשתינאי מחמוד דרוויש בשירו האייקוני, שבו ציווה עלינו לקחת איתנו גם את מתינו. ואכן, כשעקרנו את עצמנו מגוש קטיף, עקרנו גם את הקברים ולקחנו גם את מתינו.
המלחמה היא מלחמה על הקיום, וזה מה שצריך להדריך אותנו בהגדרת הלקח וההישג הנדרשים בה. חובתנו למוטט את שלטון חמאס, לפרז את הרצועה ולהבטיח חופש פעולה מלא לצה"ל ולכוחות הביטחון ברצועה. אל לנו לסגת לקווי 7 באוקטובר, שמהם הותקפנו, ולכן עלינו להעביר לשליטת הקבע שלנו את התוחמת הצפונית של הרצועה ואת ציר פילדלפי רבתי. והמכה הניצחת שנמיט על הפלשתינאים בעזה צריכה להיות כזו, שכל מי שיעלה על דעתו לתקוף אותנו שוב, יחשוב פעמיים אם זו התוצאה שהוא חפץ בה.

* ליבת "היום שאחרי" – עוד ארבעה לוחמים נפלו בכניסה לבית ממולכד. למה נכנסים לבתים האלה? למה לא הורסים אותם בהפצצה מהאוויר או באמצעות דחפורים?
את התשובה לשאלה הזו סיפק חתן פרס ישראל רון בן ישי. במאמר לוויינט הוא הסביר, שאין הורסים בתים החשודים בכך שיש בהם פירים למנהרות, שכן המטלה המרכזית של צה"ל בעזה היא השמדת מערך התת-קרקע, ש-70% ממנו עדין קיים. בלי הרס המערך הזה, כותב בן ישי, "לא משנה מי ישלוט 'ביום שאחרי', אם לא נשמיד את המנהרות בעזה לא נוכל לגדל ילדים בבארי."
זאת האמת. הבעייה היא שאם לאחר 20 חודשים הצלחנו להשמיד רק 30% ממערך המנהרות, וחובתנו להשמיד את המערך כולו, המלחמה עלולה להימשך עוד שנים.
התשובה למלכוד הזה היא שיטת מבצע "חומת מגן". לא נלחמים, מסיימים ועוזבים, אלא נלחמים ואח"כ נשארים לטהר את השטח, ולאחר מכן נשארים כדי להבטיח שהמצב לא יחזור לקדמותו. המלחמה אינה צריכה להימשך עד הסרת האיום כולו, אלא עד מיטוט שלטון חמאס, אולם צה"ל חייב להמשיך לפעול ברצועה לאחר סיום המלחמה, כדי לנקות את השטח, מהלך שעלול להימשך שנים אחדות, ולאחר מכן להמשיך להילחם בטרור באופן קבוע.
לשם כך, ליבת "היום שאחרי" חייבת להיות חופש פעולה מוחלט לצה"ל ולכוחות הביטחון. זה הדבר החשוב ביותר. עם זאת, בשום אופן אל לנו לקחת על עצמנו גם את השליטה האזרחית, כיוון ששליטה על 2.3 מיליון פלשתינאים מנוגדת לייעודה הציוני של ישראל, להיות מדינת לאום יהודית בעל רוב יהודי מוצק לדורות. כמובן שאיני מתייחס להבלי הטרנספר. אולם כיוון שליבת "היום שאחרי" היא חופש הפעולה לצה"ל, יש שיכנו זאת "שליטה ביטחונית", השלטון האזרחי צריך להיות בידי מי שלצידו חופש הפעולה יהיה מוצלח יותר.
כל הרעיונות על אודות שלטון מצרי, בין ערבי, בין בין-לאומי וכו' מסוכנים, כי יש בהם פוטנציאל להתנגשות בין צה"ל לבין אותן מדינות, ולכן לא יהיה באמת חופש פעולה לישראל. הפתרון הרצוי לרצועת עזה, כפי שאני כותב מאז 8 באוקטובר, הוא מודל שטחי A ו-B ביו"ש – שלטון אזרחי של הרש"פ וחופש פעולה לצה"ל. אני מכיר היטב את כל הסיבות נגד, ויש בהן הרבה טעם, אך זה הרע במיעוטו.
ביו"ש הדבר מוכיח את עצמו. ישראל מסכלת מאות פיגועים רצחניים מדי שנה, מונעת יצירת תשתית טרור, מונעת יצירת תשתית תת קרקעית, מונעת הקמת מערך רקטי, מקיימת רשת ענפה של מודיעין אנושי; כל מה שלא יכולנו לעשות ברצועת עזה. נכון, היו גם כישלונות, היו אזורים, כמו ג'נין, שהזנחנו וקמה בהם תשתית טרוריסטית. עלינו להפיק לקחים משני עשורי פעולה ביו"ש כדי לחזק את ההישגים ולמזער את הטעויות.

* איך ישפיע הסרטון – אנו דואגים לפעילות תרבותית לאנטישמים ביאכטת הסלפי. אנו מציגים להם את סרטון הזוועות, המתעד את טבח שבעה באוקטובר.
חשוב מאוד להפיץ ולהציג את הסרטון בכל רחבי העולם, לנוכח הכחשת והשכחת הטבח במסגרת תעמולת הכזב האנטישמית נגד ישראל ונגד מימוש זכותה להגנה עצמית.
אבל האמת היא שעל אנטישמים פנאטים מן הזן הגרטי הסרטון לא ישפיע לטובה. נהפוך הוא – זה יהיה תענוג בעבורם לצפות במעשים. 7 באוקטובר שילהב את דמיונם של האנטישמים ועורר את הגל הזה. מעולם לא מומש חזון "פרי פלשתין" שבו הם דוגלים, כמו בממ"דים בבארי, ניר עוז וכפר עזה ובמיגוניות המוות במסיבת הנובה.
הפעילות האנטישמית שלהם היא זרוע של חמאס והמשך ישיר של הטבח, שהוא ההשראה שלהם.

* זרוע של הטבח – עוכר הדין מיכאל ספרד פירסם בפייסבוק פשקוויל נאצה נגד "כאן 11" כיוון שהם השתמשו בהגדרה המבריקה לפרובוקציית הגרטות – "יאכטת הסלפי". בפשקוויל הוא הביע תמיכה בלתי מסויגת במשט האנטישמי ודקלם את עלילות הדם על מדינת ישראל.
הנה, טעימה מפשקוויל התרעלה: "קבוצה של אמיצות ואמיצים מסכנים את ביטחונם ובוודאי את חירותם, כדי לבצע פעולה של מחאה כנגד מלחמת ההשמדה שאסרנו על הרצועה, כנגד הרעבת אוכלוסייה, כנגד אובדן כל הגבולות שהאנושות קבעה למלחמה..."
הוא קיבל לא מעט לייקים על התועבה הזאת והרבה תגובות אוהדות. הנה, התגובה האוהדת שקיבל ממני: "הזן הנחות והבזוי ביותר של אנטישמיות, הוא אוטו-אנטישמיות. שנאתך החולנית לעמך ולמדינתך היא מחלת נפש. המשט האנטישמי הוא תמיכה בטבח שבעה באוקטובר, באונס ההמוני, בעריפת ראשי התינוקות, בחטיפה ההמונית של קשישים, נשים וילדים ממיטותיהם, בהחזקת החטופים עשרים חודש, התעללות בהם והרעבתם, בהפיכת תושבי עזה למגן אנושי. וגם אתה, טינופת אוטו-אנטישמית, הנך זרוע של טבח שבעה באוקטובר. אתה וכל המגיבים המריעים לך."

* ממשיכים להסית – ערוץ התעמולה של תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית, המוכר בכינויו 14, ממשיך לשקר ולהסית. השקר החדש שהם בדו מלבם – הבית הממולכד בחאן יונס, שבו נהרגו ארבעת לוחמי צה"ל, לא הופצץ מהאוויר בהוראת הפצ"רית.
הרמטכ"ל הכחיש נמרצות את השקר. אגב, כל כך הרבה בתים הופצצו ברצועת עזה – איך אנשים עוד מסוגלים להאמין לשקרים כאלה, כאילו הפצ"רית מונעת הפצצת בתים? צופי הערוץ מכורים לשקר.
הרמטכ"ל אייל זמיר, שרק לאחרונה מונה בידי נתניהו וכ"ץ, בתקווה שלאות תודה על מינויו יסייע להם להעביר את חוק ההשתמטות, הפוגע בביטחון המדינה, כבר מסומן כ"דיפ-סטייט" על מלא. אין לי ספק, שאם האלוף זיני ימונה לראש השב"כ, וכיוון שחזקה עליו שנאמנותו תהיה למדינת ישראל ולאינטרס הלאומי ולא לנתניהו ולאינטרסים הפוליטיים והאישיים שלו, גם הוא יידחק במהרה להגדרת הדיפ-סטייט, בדיוק כמו אלשייך, מנדלבליט, יורם כהן והיום מפקד פיקוד המרכז אלוף אבי בלוט. או אז, הבייס ההפוך, שעסוק עכשיו בהשמצתו, יחבק אותו חיבוק דב, כפי שחיבק את אלשייך, מנדלבליט ויורם כהן, אחרי שסר חִנם בעיניי ממניהם. כן, שני הבייסים הללו מנוגדים לממלכתיות, שאין לה בייס, עדיין.

* לשם התנגשות – הממשלה קיבלה החלטה אנרכיסטית בלתי חוקית במודע, וכשלא תהיה ברירה לבג"ץ אלא לפסול את ההחלטה, היא תתבכיין על חוסר משילות.
המטרה של עוכר המשפטים וחבר מרעיו היא התנגשות עם הרשות השופטת, כי זה מה שהבייס הקנאי אוהב.

* כללי המשחק – בינואר 1997 מינתה הממשלה את עסקן הליכוד עו"ד רוני בר-און לתפקיד היועמ"ש. איש לו חשד בו, שיש לו הכישורים, הניסיון והתאמה לתפקיד. הכישורים שהיו לו היו חברות קרובה לנאשם אריה דרעי ונכונות לעשות אתו עסקת טיעון מפנקת שתציל אותו מהכלא. דרעי דרש את מינויו, והתנה בכך את תמיכת ש"ס בהסכם הנסיגה מחברון, שהוביל נתניהו. ארבעה ימים לפני ההצבעה על הסכם חברון, העביר נתניהו בחטף ובמפתיע את ההחלטה על מינויו. בעקבות ביקורת ציבורית קשה, אף שעוד לא היה ידוע ההקשר להסכם חברון, בר-און התפטר יומיים לאחר מינויו.
הממשלה החליטה על הקמת ועדה ציבורית בראשות נשיא בית המשפט העליון בדימוס מאיר שמגר, לקביעת דרכי בחירת היועמ"ש והדחתו. חברי הוועדה, בנוסף לשמגר, היו ענקית המשפט פרופ' רות גביזון, שר המשפטים לשעבר מטעם הליכוד משה ניסים ושרי המשפטים לשעבר מטעם מפלגת העבודה חיים צדוק ודוד ליבאי. יש לציין, ששלושת שרי המשפטים לשעבר היו מוערכים מאוד ומקובלים על כל חלקי הציבור. הוועדה המליצה על דרכים שונות להבטחת עצמאותו של היועמ"ש ואי תלותו בדרג הפוליטי. בין השאר היא המליצה על כך שבחירת היועמ"ש, ועוד מספר תפקידים ציבוריים, שמינויים הוא בסמכות הממשלה, לא תהיה רק בידי הממשלה, אלא תחייב אישור מוקדם של המועמדים בידי ועדה ציבורית בראשות שופט בית המשפט העליון בדימוס. היום יו"ר הוועדה הזאת הוא הנשיא בדימוס גרוניס; שופט שמרן, יש לציין.
הממשלה אימצה את ההחלטה, וכבר 25 שנים מתקיים הנוהל הזה.
הנוהל לא נחקק (צריך לתקן זאת), אך החלטת הממשלה מחייבת, בוודאי אחרי שהיתה גם למסורת בת עשרות שנים. ודאי שאי אפשר לבטלה ולשנות את כללי המשחק בעיצומו של מהלך הדחה של יועמ"שית, רק כיוון שקטנים הסיכויים שיעבור את הוועדה. לכל היותר אפשר לשנות את ההחלטה ולהחיל את השינוי החל מהיועמ"ש הבא.
החלטתה של הממשלה על שינוי כללי המשחק באמצע המשחק תידחה פה אחד בידי בג"ץ, כולל השופטים השמרנים ביותר.

* גינוי צבוע – עוכר המשפטים יריב לוין גינה את הירי על בית המשפט העליון, אך זה גינוי שכולו צביעות, כי לוין הוא האשם בכל אלימות כלפי בית המשפט העליון ומערכת המשפט. הוא המסית הגדול, וההסתה תביא לרצח.
בראיון במוצ"ש בערוץ 11, האנרכיסט הזה שב ואמר בעזות מצח שיצחק עמית אינו נשיא בית המשפט העליון (!), אף שהוא נבחר כדין, בפורום המחליט על כך, על פי הנוהל הקיים לאורך עשרות השנים, הגם שהוא התנגד למינוי.
כל התנהלותו אלימה, בריונית, מסיתה, כולל נאומו בהפגנת השקר שאחריה או בעיצומה נורה הכדור לעבר בית המשפט העליון.
יריב לוין הוא אנרכיסט, מהפכן ופירומן. הוא איש מסוכן.

* פשע שנאה נתעב – (רשומה שכתבתי מיד עם היוודע דבר הצתת בית הכנסת, וכשכמובן לא שיערתי שהחשוד הוא נער חרדי ובטח לא את השמועות שעדיין אסורות לפרסום) הצתת בית הכנסת של הרב יצחק יוסף היא פשע שנאה נתעב. יש להוקיע את המעשה באופן נחרץ. יש לגלות אפס סובלנות כלפי מעשים כאלה, בין אם מדובר בבית כנסת רפורמי או אורתודוקסי, דתי לאומי או חרדי, מזרחי או אשכנזי, תהיה דעתנו על הרב של בית הכנסת כאשר תהיה.

* אין עם מי להידבר – אני שומע עדין דיבורים על כך שהדרך לגיוס החרדים צריכה להיעשות בהידברות, בהבנות ובהסכמה.
זו היתה גם דעתי. עד המלחמה. באופן כללי אני מאמין בהידברות ובחתירה להסכמות חברתיות רחבות. אולם אם 7 באוקטובר והעול על המשרתים במלחמה הארוכה לא שיכנעו אותם ולא הזיזו להם, אף אחד לא ישכנע אותם בהידברות.
המאמינים בהידברות מסבירים שבלאו הכי גיוס החרדים לא ייתן מענה מיידי למחסור בלוחמים, כיוון שנדרשת לפחות שנה של הכשרה, ולכן זה לא דחוף. הם רק שוכחים שאנו כבר עשרים חודשים במלחמה. אילו התגייסו לאחר פרוץ המלחמה, כבר היו מאיישים מזמן את השורות.

* עניין פרטי – בפאנל בכנס שדרות לחברה, אמר גדי טאוב שהחטופים הם עניין פרטי, ולא מעמידים עניין פרטי מעל האינטרס הלאומי. כך דיווחו לי אנשים שנכחו הפאנל.
האמנם? עניין פרטי? ניקח לדוגמה את אלון אהל. האם המחבלים הכירו אותו ובגלל איזה חשבון פרטי שהיה להם אתו הם הגיעו אליו וחטפו אותו? הוא נחטף כי הוא יהודי בארץ ישראל, בידי אויב שרצח, אנס וחטף יהודים בארץ ישראל, בשל היותם יהודים בארץ ישראל. במקרה היה זה אלון אהל ולא אורי הייטנר או גדי טאוב. לפיכך, זהו נושא לאומי ממדרגה ראשונה.
בחוק יסוד: ישראל מדינת העם היהודי, המוכר בכינויו חוק הלאום, שהוא אחד הנדבכים החשובים בחוקה, נכתב: "המדינה תשקוד על הבטחת שלומם של בני העם היהודי ושל אזרחיה הנתונים בצרה ובשביה בשל יהדותם או בשל אזרחותם."
יש מחלוקת לגיטימית על הדרך לשחרר את החטופים. אין מקום לשום מחלוקת על עצם המחויבות הלאומית שלנו לשחררם.

* כך נראית פוליטיקת הזהויות – מיקי לוין ירדה במאמר ל"מעריב" על תא"ל דדי שמחי, פרשן ערוץ 12, שהביע תמיכה במינויו של דוד זיני לראש השב"כ. וכך היא כתבה: "פעם נדרשו יכולות אינטלקטואליות גבוהות כדי לנהל ארגון כזה, היום מספיק להאמין בביאת המשיח ולהעריץ את משפחת המלוכה בקיסריה וקיבלת את ג'וב החלומות. אבל דדי שמחי כמו דדי שמחי, חבר הפאנל המכובד תומך הממשלה, מיד יוצא להגנת כל דבר שמריח כביקורת נגד נתניהו."
דדי שמחי התראיין במוצ"ש אצל רוני קובן, ואמר בפירוש שנתניהו חייב ללכת בשל אחריותו למחדל שבעה באוקטובר. הוא חזר על כך פעמים אחדות. הוא לא השאיר ולו סדק של ספק, שמישהו יוכל אולי להבין דרכו, שדעתו אחרת. הוא גם הבהיר חד משמעית שלא ירוץ לכנסת עם הליכוד בראשות נתניהו.
ההתנפלות של לוין על שמחי היא התגלמות פוליטיקת הזהויות. לא חשוב מה דעתך, חשוב לאיזו קבוצה אתה שייך. אם אתה תומך במינוי זיני לראש השב"כ, סימן שאתה ימני. אם אתה ימני, סימן שאתה יוצא נגד כל דבר שמריח ביקורת על נתניהו. זו השלכה עצמית של אנשים נעדרי מחשבה עצמאית, וסבורים שכולם לוקים באותה בעיה.

* פסיכוזה המונית – אילו לפני שנתיים הייתי רוצה לשקף לחסידיו השוטים של נתניהו את האבסורד של דבקותם הבלתי מותנית באלילם, והייתי מחפש תרחיש אבסורדי ולומר שהם עוד מסוגלים לתמוך בו גם בתרחיש כזה, בדמיוני הפרוע ביותר לא הייתי מסוגל לשער המשך דבקות בו אחרי שתחת כהונתו, בשבתו כ"מר ביטחון", "מגן ישראל", "חזק מול חמאס" וכד', יתרחש אירוע כמו 7 באוקטובר.
והנה זה קרה, והם ממשיכים לתמוך בו ולסגוד לו. השכל אינו מסוגל לתפוס את התופעה. זו פסיכוזה המונית שבעוד מאות שנים תחקר בפקולטות לפסיכולוגיית המונים.

* אפולוגטיקה מוזרה – אילו בדומה לאהוד בן עזר ולמשטרים מסוימים במאה העשרים הייתי שולח את מי שדעתו שונה משלי לטיפול "פסיכולוגי", והייתי שולח אליו את אהוד בן עזר, לבטח היה לכל מטפל הרבה מה לומר על הערותיו ה"קצת" מוזרות. ואיך הוא היה מאבחן את ההאשמה ה"קצת" מוזרה, שאילו נתניהו היה עושה משהו נגד האיום מעזה, הייתי יוצא נגדו וטוען שזאת מלחמה יזומה כדי להיחלץ ממשפטיו? לבטח הוא היה מגדיר זאת כ"השלכה", כלומר האיש משליך את הסטייה שלו על אחרים. מי שאין אצלו חשיבה עניינית אלא הכל פוזיציה, וללא ספק היה תומך בהתלהבות בנתניהו אילו פעל הפוך ב-180 מכפי שהוא פועל, באותה מידה כפי שתמך בהתלהבות במדיניות ההבלגה וההתמכרות לשקט שלו, משליך גם על אחרים גישה של "הכול פוזיציה", ומשוכנע, שכפי שאני מתנגד למדיניות הצ'מברליינית של נתניהו, הייתי תוקף אותו גם אילו היה נוקט במדיניות צ'רצ'יליאנית. כמובן שזה קשקוש.
אך, כאמור, בניגוד לאהוד בן עזר, איני שולח את מי שחושבים אחרת ממני לטיפול "פסיכולוגי". לגופה של הטענה, אתייחס בשני כיוונים – בנוגע אליי ובנוגע לעצם הטענה ה"קצת" מוזרה, שהיא התגלמות התרבות הביביסטית.
בנוגע אליי, עדים אינספור גיליונות "חדשות בן עזר", שלאורך כל הדרך הטפתי לצאת למבצע נוסח "חומת מגן" ברצועת עזה, שיצאתי נגד ההבלגה וההכלה, ולא רק תחת ממשלת נתניהו, אלא גם תחת ממשלת בנט ותחת ממשלת אולמרט ובעצם מאז "חומת מגן" ביו"ש וביטול המבצע בעזה. ובכל פעם שדומה היה שנתניהו פועל, הבעתי בכך תמיכה בלתי מסויגת, ושוב יצאתי נגדו כאשר העדיף הפסקת אש על הכרעה. אילו יצא למתקפת נגד מקדימה הייתי תומך בה ללא סייג ומשבח אותו אישית על ההחלטה. כך נהגתי תמיד וכך אני נוהג גם היום, למשל באשר למדיניותו בסוריה ולאכיפת הפסקת האש בלבנון, שהם ההיפך מדרכו בעבר. מי שתמך בו כאשר הבליג על הקמת מאחז של חיזבאללה על אדמתה הריבונית של ישראל ותומך בו היום כאשר הוא נוהג הפוך, אינו ענייני אלא מוטה פוזיציה במקרה הטוב, ועובד אלילים במקרה הרע. הגישה שלי, לעומת זאת, עניינית לחלוטין. אין לי שום קושי לשבח את מי שאני מתנגד לו נחרצות ולמתוח ביקורת על מי שאני תומך בו מאוד.
בנוגע לעצם הטיעון. מה טוען אהוד? שנתניהו לא עשה את מה שצריך, כי שקמה ברסלר (ואני) היתה מפגינה נגדו. הטענה הזאת היא התגלמות התרבות הביביסטית. הוא ראש הממשלה, אך אין לו אחריות לשום כישלון. בכל כישלונותיו אשמים אחרים. הוא לא יצא למתקפת נגד כי העריך שיפגינו נגדו. אבל האחריות היא עליו. אם הוא חושב שנכון לתקוף – חובתו לתקוף, גם אם יש התנגדות. ואם אינו תוקף, האחריות על התוצאות היא עליו, לא על מי שהפגין. בוודאי לא על מי ש"בטח היה מפגין" אם נתניהו היה יוצא למתקפה, כאשר הוא כלל לא העלה על דעתו לנהוג כך. אני יכול להבין את הקושי לצאת למלחמה ללא הסכמה לאומית רחבה. אך האם הוא ניסה לגבש הסכמה ליציאה למתקפה מקדימה? ההיפך הוא הנכון. הוא השתבח במדיניותו "האחראית" לעומת בנט וליברמן ה"הרפתקנים", ואף כתב על כך בגאווה בספרו האוטוביוגרפי, שיצא לפני הבחירות האחרונות, והיה מעין כרטיס הביקור שלו בבחירות. יתר על כן, האם בין יציאה למתקפת נגד מקדימה לבין התמכרות לשקט, אין מנעד של אפשרויות? האם הימנעות ממלחמה מחייבת אישור לאוייב להצית ללא כל תגובה את שדות הנגב במשך שלוש שנים וחצי? האם היא מחייבת האצת האוייב הקטארי לממן את התחמשות והתעצמות חמאס, מתוך אמונה שזה פרוטקשן שידחה בכל פעם את המתקפה של האוייב בעוד כמה שבועות? האם היא מחייבת פעולה לשכנוע טראמפ להמשיך להזרים כסף לארגון הטרור אונר"א, וכשטראמפ התעקש, לשכנע את גרמניה להשלים את הפער במימון הארגון? האם היא מחייבת הוראה למוסד להפסיק את המלחמה הכלכלית נגד חמאס? האם היא מחייבת סירוב לתחינותיהם של מפקדי צה"ל והשב"כ לחסל את סינוואר ודף? האם היא חייבה אותו לעסקת שליט המופקרת?
ודבר נוסף – אם מה שמרתיע את נתניהו הוא הפגנות נגדו, מדוע הוא מתעקש לקדם בכל הכוח את המהפכה המשטרית, למרות ההתנגדות וההפגנות? מדוע בעיצומה של מלחמה הוא ממשיך לפלג ולקרוע את העם, במקום להקפיא את כל הנושאים השנויים במחלוקת וללכד את העם בתמיכה במלחמה? ההתנגדות הציבורית לא מזיזה לו. אז על מה מבוססת האפולוגטיקה של מנוסתו הפחדנית מאחריותו למחדל הנורא, באמצעות האשמת מי שאולי היו מפגינים נגד יציאה למתקפת מנע, אילו רצה בכך?
מוזר. ממש מוזר.

[אהוד: יחיא סינוואר, הקורא עברית, אילו היה חי, היה מודה לך מאוד על דבריך החכמים המנקים אותו מאחריות לטבח הברברי שיזם ומטילים את האחריות לטבח על ראש הממשלה בנימין נתניהו השנוא עליך!]

* מפחדים – פחדני הליכוד עמלים על חוק יסוד: מניעת התמודדות בנט.
הם מ-פ-ח-דים.
יש להם סיבה.

* חזרה לסורה – ח"כ דיסטל אטבריאן לרב גלעד קריב: "כל עוד אני מנהלת את הוועדה ללימודי תנ"ך בבתי הספר – אני אמנע בגופי את ההשתלטות של הארגונים הרפורמים על מערכת החינוך. לא משנה כמה תקשקש על הדתה – תלמידי ישראל יכירו את התנ"ך. לא משנה כמה תפרטו על מיתרי ההפחדה של הציבור החילוני – תלמידי ישראל יכירו את הסיפור המקראי. לא משנה כמה תשקר, תסית, תשנא ותחרחר ריב ומדון – תלמידי ישראל יחזרו ללמוד על הזהות שלהם ולהכיר את המקורות שלהם."
אין לי ספק שלימוד התנ"ך, אהבת התנ"ך וידיעת התנ"ך של הרב גלעד קריב שליט"א, גדול לאין ערוך יותר משל הכלומניקית הזאת.
לימודי התנ"ך הכרת התנ"ך, אהבת התנ"ך, הכרת הסיפור המקראי בתקופת שלטון המערך היו גדולים לאין ערוך מהיום, אחרי עשרות שנות חינוך לבערות תחת ממשלות הליכוד.
דיסטל אטבריאן הצהירה אחרי המלחמה, ברגע נדיר של כנות, שהיא שותפה באשמה על שבעה באוקטובר בשל שיח הקיטוב, השנאה וההסתה שהיא היתה חלק מרכזי ממנה. בתמימותי האמנתי לה. צדקו אז מי שלעגו לי על תמימותי. מהר מאוד היא הבינה ששיח השנאה הוא מקדם פריימריז מיספר אחד בבייס, וחזרה לסורה. היא חזרה לשקר, לסלף, לשנוא ולחרחר ריב ומדון.
אחרי שעם ישראל יעיף את החבורה הזאת, תלמידי ישראל יחזרו ללמוד על הזהות שלהם ולהכיר את המקורות שלהם.

* ממשלה מכוערת לעם יפה – לפני כחצי שנה (אך אני שמעתי על כך רק השבוע), עיריית תל אביב נרתמה לעזרת יישובי הצפון.
העיריה פתחה את מחסניה ושלחה את עובדיה הרלוונטיים, עם כל הציוד הדרוש, לעשרה ימי עבודה ביפתח, מלכיה ומשגב עם, לתקן את התשתיות, להשמיש מחדש גני שעשועים, להציב תמרורים ועוד.
זו ישראל היפה, ישראל של שמונה באוקטובר, ישראל של אחדות, סולידריות, ערבות הדדית, התנדבות ותרומה.
וזו גם עדות לעליבותה של הממשלה הרעה הזאת, שאינה ממלאת את תפקידה ומאז שבעה באוקטובר עוד לא יצאה מההלם. זאת תוצאת השילוב הקטלני של מינויים פוליטיים לא ענייניים ולא על פי כישורים ושרים כושלים וחדלי אישים. זו תוצאת הקקיטוסקרטיה הביביסטית.
חובה להחליף את הממשלה כדי לשקם את המדינה.

* ביד הלשון: אל תגעו במשיחיי – מאמר המערכת של "יתד נאמן", ביטאון דגל התורה, הלין על "רדיפת לומדי התורה" כפי שהוא מגדיר את הרצון לעצור את ההשתמטות ההמונית מצה"ל, וסיים במילים: "אל תגעו במשיחיי."
הביטוי הזה לקוח מתהילים, מזמור ק"ה פסוק ט"ו והוא חוזר גם בדברי הימים א' פרק ט"ז: "אַל־תִּגְּעוּ בִמְשִׁיחָי וְלִנְבִיאַי אַל־תָּרֵעוּ."
המסר של מאמר המערכת, הוא שלומדי התורה המשתמטים הם שליחי ה', ולכן אל לנו לגעת בהם ולדרוש מהם את מה שאנו דורשים מעצמנו – גיוס לצה"ל.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com