* חובת ההגנה העצמית – חובתה של ישראל לסכל מראש איומים עליה. זה לקח 7 באוקטובר.
האיום האיראני הוא החמור ביותר על ישראל. חובתנו להסיר אותו, או לכל הפחות לפגוע בו ככל הניתן.
כל הכבוד לראש הממשלה ולממשלה על ההחלטה, לצה"ל ולמוסד על היוזמה והביצוע.

* באיחור – זו לא רק זכותנו להגנה עצמית. זו חובתנו להגנה עצמית.
באיחור של 20 שנה לפחות.

* ממד ההפתעה – ההפתעה היא אחד המרכיבים החשובים במלחמה. חווינו זאת על בשרנו במלחמת יום הכיפורים וב-7 באוקטובר.
ישראל נמצאת במלחמת אין ברירה מיום הקמתה. השאלה היא האם אנו מופתעים ומותקפים, או מפתיעים ותוקפים.
למדנו בדרך הקשה – חובתנו להיות התוקפים.

* זה או שבעה באוקטובר או 13 ביוני.

* המעצמה האזורית – אחד מלקחי 7 באוקטובר הוא לא לבנות על ההרתעה, שעלולה להיות אשליית הרתעה. השלינו את עצמנו שחמאס מורתע, וראינו את התוצאה. לפיכך, אל לנו עוד להסתפק במטרות עמומות כמו "צריבת התודעה" של האוייב, אלא בהכרעתו.
ואף על פי כן, יש חשיבות רבה להרתעה. ב-7 באוקטובר ההרתעה הישראלית נמוגה לחלוטין, לנוכח קריסת גבולנו עם עזה והצלחת חמאס לכבוש חבל ארץ ולטבוח בו במשך שעות ארוכות ללא מענה. אין דבר מצליח יותר מהצלחה, והמשמעות התודעתית של האירוע היא גיבוש 7 באוקטובר כמודל לחיקוי. אם ישראל חלשה כל כך, יש לתקוף אותה כדי לממש את חלום השמדתה.
ולכן, אף שאל לנו לבנות על ההרתעה, בוודאי לא כתחליף להכרעה, חשוב מאוד לשקם את ההרתעה. לצרוב בתודעת האוייב, שישראל היא מעצמה חזקה, שמי שפוגע בה, ממיט אסון על עצמו.
לכן, חשוב כל כך שהמלחמה בעזה לא תסתיים באופן שיוכל להיראות בעיניי מישהו כניצחון חמאס. תמונות עזה החרבה חיוניות, כי הן עשויות להדהד בכל רחבי העולם המוסלמי כמזכרת עוון על 7 באוקטובר. וגם מבחינה זאת חשובה כל כך המכה המשפילה לאיראן, המעצמה האזורית, הביריון השכונתי, ומי שמפעילה את המהלכים שנועדו להביא להשמדת ישראל. כל העולם הביט בהשתאות ובהתפעלות על הפצצת הכור העיראקי ב-1981, ובצדק רב. אך אז היה מדובר בגיחה אחת של מבנה שכלל 8 מטוסים. והנה, מאות מטוסים ישראלים חגים בחופשיות כבר שתי יממות בשמי איראן ומכים באיראן מכות מחץ.
הדבר היחיד שעשוי להביא ביום מן הימים, אולי, להשלמת הערבים עם קיומה של ישראל ולהבנה שעדיף שלום אתה, הוא עוצמתנו. ואם לא להשלמה עם קיומנו, לפחות לאי חשק לשלם את מחיר הניסיון לתקוף אותנו.

* מה האלטרנטיבה – הרס כבד, הרוגים ופצועים כתוצאה מהמטחים האיראניים.
חשוב שנזכור – מי שהפחד מפני מחיר כזה משתק אותו, מקבל את 7 באוקטובר.
מחדל 7 באוקטובר, לא היה שמישהו לא העיר מישהו מתישהו, ולא הקונספירציה על "לחזק את חמאס כדי להחליש את רש"פ" וכל ההבלים הללו. המחדל היה ההימנעות מהסרה בכוח של האיום בעזה, כי הפחד מפני הסלמה ומחיר דמים בישראל שיתק אותנו. המחיר שאנו משלמים על הפעולה ההכרחית באיראן, מציל אותנו ממתקפה גרעינית על ישראל.

* יחד ננצח – כל ראשי האופוזיציה, מליברמן ועד יאיר גולן, התייצבו מאחורי מבצע "עם כלביא". זהו ביטוי חשוב של אחדות לאומית.
גנץ הוא היחיד שלא שיבח רק את צה"ל, אלא גם את הדרג המדיני. כך נוהגת אופוזיציה ממלכתית.
כפי שאיננו מקבלים את תרבות הבריחה מאחריות של נתניהו, שעל פיה הוא אחראי להצלחות ואין לו אחריות לכישלונות, כך אל לנו להיות תמונת ראי. מי שאחראי להצלחות, הוא האחראי לכישלונות, ולהיפך. לטוב ולרע – ראש הממשלה הוא האחראי.

* מצדיע לנתניהו – מזה עשרים שנה אני מטיף מעל כל במה ובכל הזדמנות לפעולה ישראלית להשמדת מתקני הגרעין של איראן. זה המעשה הביטחוני החשוב ביותר, נגד האיום הגדול ביותר על ישראל, שחובתנו להסיר אותו, בטרם נאחר את המועד. קראתי לעשות כן למרות שהערכתי שנשלם על כך מחיר כבד. כרגע נראה לי שהמחיר לא יתקרב לזה שחששתי ממנו.
לכן, כעת, כאשר הדבר מתבצע, אני מאושר. מה גם שהצעד מלווה בבונוסים מדהימים, כמו החיסול המרהיב של הצמרת הביטחונית האיראנית וצמרת מדעני הגרעין.
במשך שנים תקפתי את נתניהו על אוזלת ידו בנושא האיראני. גם אחרי 7 באוקטובר נהגתי לציין, שמחדל חוסר המעש כלפי איראן הוא המחדל הגדול ביותר שלו, אף יותר ממחדל 7 באוקטובר. גם כאשר תקפנו באיראן, אך לא את מתקני הגרעין, ראיתי בכך החמצה. וכאשר תקפנו את החות'ים ולא את ראש הנחש, ראיתי בכך התברברות. כמובן, שלא קיבלתי את הנראטיב, שלפיו נתניהו רצה, כביכול, לתקוף, אבל ה"דיפ-סטייט" סיכל זאת. נראטיב זה סותר את כל תפיסת המנהיגות, שבה אני מאמין.
ולכן, כאשר נתניהו החליט על הפעולה וניצח עליה ביד רמה, אני מצדיע לו. הוא ראוי על כך לכל שבח.
נכון, זה נעשה באיחור רב, כמעט מאוחר מדי, ממש בדקה ה-90, ומול איום כזה אסור להתקרב לדקה ה-90. נכון, זה נעשה אחרי 7 באוקטובר ובמחיר 7 באוקטובר, שכן איני מאמין שהפעולה היתה נעשית אלמלא 7 באוקטובר, שהפיל אצלנו כמה אסימונים. אך מוטב מאוחר מאשר בכלל לא, וכאשר הדבר נעשה, נתניהו ראוי על כך להוקרה.
הפעולה באיראן היא התרומה הגדולה ביותר של נתניהו למדינת ישראל, בכל שנות כהונתו הרבות, והיא בהחלט משנה לטובה, באופן משמעותי, את מאזן הישגיו/כישלונותיו לאורך השנים.

* יש להקים לאלתר ממשלת חירום לאומית.

* מתי ישראל לגיטימית – אז יש כבר פסיכופטים ישראלים שתומכים באיראן ותוקפים את ישראל. כזה הוא פעיל השמאל הקיצוני, שלחרפתנו היה פעם סגן ראש המל"ל (ואני מקווה שההפרעה לא פגעה בו כבר אז) ערן עציון.
הנ"ל תוקף את מלחמת הברירה ללא עילה מיידית וברורה שאינה לגיטימית במדינה דמוקרטית. אין ראיות, לטענתו, להאשמת ישראל (אך זו גם האשמת סאב"א, הוא שכח) על פריצת דרך איראנית לפצצת גרעין, ואילו שאר הטענות, כמו על אודות ייצור הטילים הבליסטיים והשלמת מתקן תת קרקעי חדש, אינן עילה קבילה במשפט הבינלאומי או בזירה הבינלאומית. לטענתו, זו מלחמה מסיבות פרסונליות ופוליטיות של נתניהו. והוא מאשים את מערכת הביטחון ששיתפה פעולה עם שיקולים זרים של הדרג הפוליטי. וכו' וכו' וכו' ובלה בלה בלה.
טיפוסים מסוגו (קראתי רשומות דומות של ענת סרגוסטי, יגאל סרנה ואחרים) סולדים מישראל, שמגינה על עצמה בדרך הראויה להגנה. הם אוהבים רק את ישראל של 7 באוקטובר. באותו יום נהגנו בצורה לגיטימית, על פי המשפט הבינלאומי. לשיטתם, תפקידה של ישראל היא להיות ילד הכאפות של המזה"ת. רק במצב הצבירה הזה ישראל לגיטימית.

* את מי מייצגים הטייסים? – אמנון אברמוביץ' אמר בערוץ 12 ש"הקפלניסטים פועלים באיראן," וכיוון לטייסים ולאנשי המוסד.
אלה דברים חמורים. אין ל"קפלן", ככל הידוע לי, חיל אוויר. מי שפועלים באיראן הם טייסי חיל האוויר של צה"ל, צבא ההגנה לישראל, צבא העם, ולוחמי המוסד של מדינת ישראל. מה דעותיהם הפוליטיות? זה לא חשוב. הם חלק מצבא שכולל את כל הלוחמים ותומכי לחימה שבמקביל מגינים על קיומנו בעזה, בלבנון, בסוריה ולאורך הגבולות, וגם להם אין כל שייכות פוליטיות.
לאחר מכן אמר אברמוביץ' בצדק, שהסכנה הקיומית לישראל היא התפוררות פנימית. הוא צודק. הוא האשים בדבריו את הממשלה ובצדק. אך גם לקיצונים במתנגדיה יש חלק בכך. הוא דוגמה לכך, בפרט באמירות כאלה ובמיוחד בעיתוי הזה.

* המבחן של טראמפ – האם טראמפ הוא מנהיג העולם החופשי?
כעת המבחן שלו.

* מה תעשה ארה"ב? – איראן הודיעה שתגיב בחריפות נגד ישראל וארה"ב.
אני מקווה שטראמפ יראה בכך הכרזת מלחמה, וארה"ב תצטרף לתקיפה, כדי להגביר באופן משמעותי את עוצמתה וקטלניותה.

* ונושעתם מאויביכם – מתוך פרשת השבוע שקראנו אמש, "בהעלותך":
וְכִי-תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל-הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרֹת וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם.
החצוצרות העירו אותנו ביום שישי ב-2:57 לפנות בוקר, כי באנו מלחמה על הצר הצורר אותנו, אך בארצו.

* סוף החופשה – בדצמבר שוחררנו מהמילואים לאחר 14.5 חודשים.
יצאנו לחופשה של חצי שנה.
ביום שישי לפנות בוקר קיבלנו צו 8.
כעבור שעות אחדות שוחררנו.

* כה אמרו גששינו – טיל קרקע ביטול חתונה.
(מתוך המערכון: "פגז קומפוט").

* אלו ההערות שכתבתי לפני מבצע "עם כלביא":

* קם מחנה ההסכמות – אלפי משתתפים, מכל רחבי הארץ, רבים מהם תושבי הצפון והדרום, התכנסו ביום ד' באולם הענק באסקפו ת"א לוועידה השלישית של תנועת הרבעון הרביעי, ועידת ההבטחה. היו בקהל הרבה מאוד חילונים, מסורתיים ודתיים וגם מעט חרדים ובני מיעוטים. כמקובל באירועי הרבעון הרביעי, היתה זו הפקה מאורגנת באופן מעורר השתאות.
רבים מן המשתתפים שמעו מסביבתם את האמירה "אתה הולך לאירוע של השמאלנים / הימנים האלה?" קשה לאנשי מחנה 6 באוקטובר לעכל את תופעת הרבעון הרביעי.
בפתח הוועידה הוצבו דוכנים ממותגים ומדוגמים של עשרות ארגונים בחברה הישראלית, המצויים במרחב של מחנה שמונה באוקטובר – מחנה האחריות הלאומית, הציונות והממלכתיות, החותר להסכמות לאומיות ופועל למניעת הקרע, שמחנה שישה באוקטובר, על שתי דפנותיו, דוחף אליו בכל כוחו.
אני שמח מאוד שהולך ונוצר שיתוף פעולה בין הארגונים הללו. אני יודע שיש ארגונים נוספים שלא היה להם דוכן, כולל הארגון שאני מראשיו – התנועה לציונות ממלכתית, כנראה בשל אי הבנה. עם הארגונים שהופיעו, נמנים שניים שאני קשור אליהם, גם אם לא ממש פעיל בהם (לצערי, אפילו לי יש רק 24 שעות ביממה) – המילואימניקים ומצפינים.
אני מאמין, שהדרך הקונסטרוקטיבית, שאנו סוללים, היא הדרך שהחברה הישראלית תבחר ללכת בה, כי אנו עם חפץ חיים. אבל צפוי לנו מאבק לגמרי לא קל.
לצד הנאומים של ראשי התנועה, היתה הצגה של מתווים להסכמות רחבות בנושאים שבליבת המחלוקת הציבורית, שיצרו צוותי מומחים ופעילים של התנועה. הוצג "הדור הרביעי", תנועת הצעירים של הרבעון הרביעי. הדור שזינק אל התופת בשבעה באוקטובר, חרף את נפשו והציל את המדינה. הם העתיד שלנו, הם התקווה. הייתה פעילות של שיח סביב השולחנות. אני הנחיתי את אחד ממעגלי השיח. לטעמי, החלק הזה היה קצר מדי. והזמר והיוצר שי צברי הופיע בשני שירים.
להלן כמה מן הדברים שנישאו מעל הבמה:
פעילת התנועה שלי שם טוב, אימו של פדוי השבי עומר שם טוב: "הגיוון שלנו הוא הכוח שלנו, אך האחדות שלנו היא מה שייתן לנו את הכוח להיות עם חזק... כל מי שנמצא כאן, לא רק רוצה שיהיה טוב, אלא הוא עושה שיהיה טוב... כשנבין שאנו אחד בשביל השנייה – אף אחד לא יכול עלינו. אנו עם הנצח!" שלי סיפרה על השבי של בנה וקראה לשחרור חמישים וחמשת אחינו ואחיותינו שנמצאים, עדיין, בשבי חמאס. אחרי הוועידה התבשרנו שעוד שני חטופים חללים חולצו והובאו לישראל.
אלה ריגר, מנכ"לית התנועה: "בשבעה באוקטובר נשברה ההבטחה של מדינת ישראל... מתוך השבר של שבעה באוקטובר עלינו לעצב הבטחה חדשה. לצד חידוש ברית הגורל של 'לעולם לא עוד', יש לחדש ברית יעוד של 'לעולם ביחד'... הקיטוב מסכן את ה'לעולם לא עוד'... תנועת הרבעון הרביעי נבנית מאנשים שמאמינים שאפשר להיות אחרת. השינוי יצמח מלמטה, מהשטח".
מיכל רייקין, תושבת הגולן, הציגה את חזון הצפון; צפון של צמיחה, שלא יהיה פריפריה אלא המרכז. הרבעון הרביעי בונה תכנית להפיכת הצפון והדרום לקטר של המדינה.
משה תורג'מן, חרדי מאלעד, ממנהיגי התנועה, שהתמודד לאחרונה על תפקיד היו"ר: "הגיע הזמן למודל חרדי חדש, שמבין שהמדינה אינה הפריץ, אלא היא שלנו."
הדובר המרכזי היה יו"ר התנועה ד"ר יואב הלר שנשא נאום מחזק ומעורר השראה.
"גם עכשיו," אמר הלר, "בדיוק כמו בשבעה באוקטובר, אין לנו ברירה אלא להיות יחד... נמצאים כאן אלפי אנשים אמיצים, שלא מוכנים לוותר על הבית המשותף, שלא מוכנים לוותר על החלום הציוני, שלא מוכנים לוותר אחד על השני." הלר דיבר בשם פוליטיקה של פתרונות ולא פוליטיקה של ניצחונות.
"כוחות הפילוג שולטים בסדר היום הציבורי, אבל הם המיעוט. כל מי שעיניו בראשו ומקשיב לרחשי הלב יודע שרוב העם רוצה להסכים, לא רוצה לנצח את הצד השני. עכשיו צריך לנתב את כל האנרגיה שיש כאן לשינוי גדול של מדינת ישראל. אנחנו מתחייבים בפני הילדים שלנו, בפני ההורים שלנו, בפני הסבים והסבתות שלנו, בפני חיילי צה"ל, בפני הלוחמים שהקריבו את חייהם במלחמה, בפני החטופים, להקים מחנה של הסכמות, של בנייה ולא של הרס. אנחנו לא מטשטשים עמדות, אלא מתוך המחלוקות יוצרים פשרות יצירתיות למען העתיד של הילדים שלנו. אנחנו לא נכנעים לחלוקה בין ימין לשמאל, אלא בין מחנה ההסכמות למחנה ההכנעות... אחרי הבחירות חייבת לקום ממשלת אחדות ציונית, שתוביל להסכם שלום בתוך החברה הישראלית."
הלר סיים את דבריו בהבטחה: "הערב קם מחנה ההסכמות במדינת ישראל!"

* אי אמון באופוזיציה – מחדל פוליטי חמור של האופוזיציה. ההתעקשות המטומטמת להעלות את הצעת החוק לפיזור הכנסת ללא סיכוי שתעבור, יצרה מצב שכעת, במשך חצי שנה, אי אפשר להעלות שוב את הצעת החוק. האופוזיציה נתנה לממשלת המחדל חצי שנה במתנה, עוד חצי שנה של סיכול חקירת המחדל, עוד חצי שנה של חוסר תפקוד בנושאים החשובים למדינת ישראל, לצד תפקוד על סטרואידים בנושאים המחבלים במדינת ישראל, כמו המלחמה במערכת המשפט ובתקשורת החופשית.
אילו היה כאן תרגיל של החרדים, שהודיעו שיתמכו בחוק והבריזו בהצבעה, היה זה כישלון מודיעיני. אבל כאן הכול היה ידוע. כאשר ההצעה עלתה להצבעה כבר היה ידוע וגלוי שההצעה לא תעבור. אז למה הם הלכו עם הראש בקיר והעניקו מתנת חינם למר מחדל?
לנתניהו זה לא היה קורה. אפשר להצביע אי אמון באופוזיציה?

* גולדקנופף יתמוך בליברמן? – אחד ההסברים להצדקת העלאת החוק לפיזור הכנסת ללא סיכוי להעבירו, הוא שניתן להביא לפיזור הכנסת גם בחצי השנה הקרובה, באמצעות הצבעת אי אמון בממשלה. אם החרדים לא יקבלו את מה שהם ירצו, הם יצטרפו להצבעת אי אמון בממשלה ויפילו אותה.
זה לא נכון. אין די ברוב כדי להפיל ממשלה באי אמון. גם אם יש רוב גדול בעד אי האמון, הממשלה אינה נופלת. הממשלה יכולה ליפול רק בהצבעת אי אמון קונסטרוקטיבי, כלומר הצגת מועמד חלופי לראשות הממשלה, שיקבל תמיכה של 61 ח"כים. האם החרדים יתייצבו מאחורי לפיד, גנץ או ליברמן, לממשלה, שבהכרח תקדם מתווה אמיתי של גיוס? או האם סיעות האופוזיציה יתייצבו מאחורי מועמדות של דרעי? כמובן שלא. האופוזיציה ויתרה על הכלי המהותי ביותר שבידיה לחצי השנה הבאה.

* לא מאיימים על יונה - ב"דיל" עם המשתמטים, נדחה מימוש סנקציות אמיתיות, כמו על השתתפות בהגרלות דיור למשתכן, בשלוש שנים, כלומר לנצח. לעומת זאת, תיושם מיד הסנקציה של ביטול הטבות העידוד לחרדים באקדמיה.
על כך נהגנו לומר בצבא שאין מאיימים על יונה ביין. הרי הרבנים החרדים אינם רוצים שחרדים ילכו לאקדמיה. מבחינתם זה כמעט כמו להתגייס לצה"ל, רחמנא ליצלן. לימודי חרדים באוניברסיטאות הם אינטרס לאומי וחלק ממהלך ריפוי החברה החרדית.
בכך זכו הרבנים החרדים ברווח כפול. הציבור שלהם ימשיך להשתמט מצה"ל וגם לא ייצא ל"תרבות רעה" באקדמיה.

* הציבור לא ייתן – גם הציבור התומך בקואליציה שותף לסלידה מההשתמטות ולזעם על הנצחתה, מימונה והניסיונות לעגנה בחקיקה. הרי הציבור הדתי לאומי (לא בכדי איני כותב "הציונות הדתית", כדי לא לבלבל עם ההשתלטות העוינת של הסמוטריצ'יאדה על המותג) הוא מוביל המאבק נגד ההשתמטות. וגם לתעשיית השקרים וההסתה אין יכולת להצדיק את העוול. אף אחד כבר לא קונה את הסיפורים הללו. ולכן, דפי המסרים שלהם מדברים על כך שמטרת המאבק היא רק להפיל את נתניהו ולאחר מכן מפלגות האופוזיציה יתנו לחרדים יותר, הם יציגו להם דף ריק כדי שימלאו אותו וכו' וכו', ולכן הציבור הדתי לאומי והימני שנאבק נגד סרטן ההשתמטות הוא "אידיוט שימושי" של השמאל והקפלינסטים בלה בלה בלה.
האמת היא שיש עוגנים היסטוריים לטענה הזאת. הרי המפלגות שהיום באופוזיציה השלימו עם הסרבנות, הן שעיצבו את חוק ההשתמטות, שהוא כביכול חוק גיוס, העומד כעת על הפרק, גנץ אכן תועד מספר שיציג דף ריק לחרדים שימלאו בעצמם את הבטחותיו להם, עזר ויצמן אמר שהוא מוכן לחבוש שטריימל במשך ארבע שנים למען השלום (אמירה שמיוחסת בטעות לשולמית אלוני). הכול נכון.
אבל מי שטוענים זאת מתעלמים ממשתנה דרמטי – 7 באוקטובר ו"חרבות ברזל". באירועים הללו קיבלנו תזכורת שאנו נלחמים על עצם קיומנו, במובן המוחשי ביותר. למדנו שהצבא שלנו קטן ואינו מסוגל למלא את משימותיו. עול המילואים הוא בלתי נתפס והוא פוגע פגיעה משמעותית בחייהם של אנשי הציבור המשרת. מאות חיילים נהרגו ואלפים רבים נפצעו ויש להשלים את החסר. והעמידה של הציבור המשתמט על דם אחיהם בלתי נסלחת.
אין מצב שראשי מפלגות האופוזיציה יוותרו כאן. ומה שיותר משמעותי – גם אם ירצו, הציבור התומך בהם לא ייתן להם לעשות כן, גם במחיר השלטון.

* תהום אנטי ציונית – ב-1988, ניצח בבחירות הליכוד בראשות ראש הממשלה יצחק שמיר. אגב, זה היה בזכותי. הצבעתי לו.
שמיר עמד להקים ממשלת ימין-חרדים. הוא כבר חתם על מספר הסכמים קואליציוניים, אך נתקל בקשיים עם המפלגות החרדיות. הן דרשו אי הכרה בגיור רפורמי וקונסרבטיבי במסגרת חוק השבות.
שמיר, ציוני עד שורשי שערות שפמו, לא העלה על דעתו שמדינת הלאום של העם היהודי תפנה עורף לרוב יהדות התפוצות. הוא מיהר להקים ממשלת אחדות עם מפלגת העבודה.
כעבור שנתיים פרס הפיל את הממשלה בתרגיל המסריח. שמיר הקים קואליציית ימין-חרדים. הוא הלך לקראת החרדים וויתר ויתורים מפליגים בתחומים שונים. אבל את סוגיית הגיור הם לא העזו להעלות, כי ידעו שבנושא הזה הוא לא יתפשר, וילך מיד לבחירות.
היום הליכוד נשלט בידי חבורת פונדמנטליסטים חדורי שנאה לכל מה ומי ששונה מהם. ההתלהמות הבהמית של דיסטל אטבריין על הרפורמים, כאשר בחוצפתה ובבורותה היא סילקה מחדר הוועדה של את הרב גלעד קריב ואמרה שילך כי עכשיו היהודים רוצים לדבר, ביטאה כפירה בעיקר. עלובת הנפש הזאת הודיעה ליהודי התפוצות שישראל אינה עוד מדינת הלאום של העם היהודי אלא מדינת מגזר של הזרם האורתודוקסי. היתה זו התפרצות דוחה של אנטי ציונות.
מי יגלה עפר מעיניך, יצחק שמיר, הציוני הדגול. ראה לאיזו תהום אנטי ציונית דרדר מלאך החבלה את מפלגתך.

* מפח נפש – הרב אברג'יל מנתיבות גילה בחודשים האחרונים סממנים מעוררי הערכה ותקווה, של השתלבות החרדים במדינת ישראל בניגוד לכיוון של ש"ס, עימה היה מזוהה עד כה.
הוא הקים לילדי קהילתו בית ספר של הזרם הממלכתי חרדי, המחנך להשתלבות במדינה ומלמד לימודי ליבה מתוך הבנת חשיבותם. הוא הביע עמדות חיוביות באשר לגיוס חרדים לצה"ל (אם כי לא קריאה לגיוס מלא). לאחרונה הוא הודיע על הקמת מפלגה חרדית חדשה שתרוץ לכנסת. שמחתי מאוד. סוף סוף תהיה מפלגה חרדית לעומתית לקיימות, שתטיף להשתלבות במדינה. ראיתי בה שותפה רצויה בקואליציית השיקום.
והנה, מפח נפש. מסתבר שמדובר בסוטה מין, בעבריין מין סדרתי, המנצל באופן חולני את כוחו כרב ומנהיג "רוחני" כביכול, ואת כוחו המאגי על קהילתו, לפגיעה מינית מפלצתית בנשים מתוך הקהילה, לצד מעשי השתקה באמצעות שוחד ואיומים. וזה כל כך הזכיר את סיפור יהודה משי זהב, שביום שבו התפוצצה פרשת אברג'יל שודר הפרק האחרון בסדרה החשובה והמצוינת עליו ב"כאן 11".
לפני שנים אחדות, בתקופת הקורונה, הנחיתי רב שיח בזום, בערב תשעה באב. משי זהב היה אחד המשתתפים, הבולט במשתתפים. הוא ריגש כאשר סיפר את סיפור חייו. סיפור מעורר השראה של מי שהיה הקנאי שבקנאים האנטי ציונים והפך לאיש חסד ציוני חרדי. אף שבגדול הכרתי את הסיפור, לשמוע אותו במלואו ממנו, זה היה משמעותי ביותר. ראיתי בו את התגלמות החוזר בתשובה, מאנטי ציונות פרועה ואלימה לציונות רבת חסד. שמחתי כאשר זכה בפרס ישראל על מפעל חיים.
אך השמחה הזאת ארכה ימים אחדים, עד פרסום התחקיר הראשון, המעיד שמדובר במפלצת אגואיסטית נרקיסיסטית חפה מערכים ומרגשות כלשהן כלפי הזולת; במכונת פשעי מין ללא גבולות, שברמה יומיומית התעלל מינית בילדים וילדות, נערות ונשים, לאורך עשרות שנים. איזה מפח נפש.
ועכשיו אברג'יל.

* כדרכם של אנטישמים – גם אילו הפעילה האנטישמית גרטה שוכנה בסוויטה מפוארת במלון יוקרתי וצבא של משרתים היה ממלא את כל מבוקשה, היא היתה טוענת שישראל התעללה בה.
ככה זה אצל האנטישמים, מעלילי עלילות הדם על היהודים. מבחינתם, היהודים הם מרעילי בארות המשתמשים בדם של ילדים נוצרים לאפיית מצות בפסח. אין צורך בעובדות.

* מטרידים ילדים כתחביב – זה לא רק שיבוש חתונת אבנר נתניהו. בימים האחרונים פעילי "מחאה" רדיקליים מפגינים מול תחנת ההסעות של ילדיו של השר שיקלי; ילדים בכיתות א' ו-ג'. כנראה, כפי שכתבה יסמין לוי בפשקוויל בשוקניה בזכות המעשה השפל של הניסיון לשבש חתונה, גם במשפחת שיקלי אין בלתי מעורבים.
6 באוקטובר על סטרואידים.

* תקדים – והרי התחזית. מעכשיו ובשנים הבאות כל החתונות של ילדי המנהיגים בישראל מכל המחנות יהיו מוקד לשיבוש. אולי גם הלוויות הוריהם. המטורפים האלה לא רואים ממטר.

* עוקף את קהלת – בנאומו בכנסת לכבוד נשיא ארגנטינה, עקף ראש האופוזיציה יאיר לפיד את "קהלת" מימין, בגישה ליברטריאנית רדיקלית.
חבייר מיליי הוא גדול ידידינו בעולם, אך השקפתו הכלכלית היא אנטי חברתית קיצונית, של החרבת מדינת הרווחה.
זאת הבשורה של האופוזיציה?

* 10:0 – נבחרת ישראל עולה למגרש, למשחק נגד נבחרת זרה, נניח... נבחרת פלשתין, ומובסת 10:0. כאשר הציבור מותח ביקורת על השוער הכושל על תפקודו המחפיר; על כך שלא עצר אף כדור, הוא משיב: "מה אתם רוצים ממני? אני הבקעתי את הגולים? שחקני היריב אשמים. הם הבקיעו."
למה הדבר דומה? לתגובתו ה"קצת" מוזרה של אהוד בן עזר על ההסבר המפורט שכתבתי על אחריותו של נתניהו למחדל 7 באוקטובר: "יחיא סינוואר, הקורא עברית, אילו היה חי, היה מודה לך מאוד על דבריך החכמים המנקים אותו מאחריות לטבח הברברי שיזם, ומטילים את האחריות לטבח על ראש הממשלה בנימין נתניהו השנוא עליך!"
נראה מגוחך וילדותי שאסביר שמובן מאליו שמי שאשמים בטבח הם הפלשתינאים וסינוואר בראשם. ברור שהם בני מוות, ושחובתה של ישראל למוטט את חמאס. אגב, העובדה שלמעלה מעשרים חודשים ישראל לא השיגה את מטרות המלחמה ולא מוטטה את חמאס אף היא כישלון של נתניהו (שאגב, הוא כלל אינו שנוא עליי. הוא ראש הממשלה והוא כושל, ואני מצביע על כישלונו החרוץ).
תפקידו של ראש הממשלה לספק ביטחון למדינת ישראל ולאזרחיה. לשם כך הוא נבחר. לכן הוא הגדיר את עצמו "מר ביטחון" ו"מגן ישראל". הרי הוא האשים את בנט ולפיד באחריות לכמה פיגועים שנעשו בתקופת כהונתם. תפקידו של ראש הממשלה לא לאפשר את קיומו של איום חמאסי על גבולנו, לסכל את האיום ולתת מענה הולם אם האיום לא סוכל מראש. זו משימתו העליונה. הוא צדק כאשר טען כנגד מסקנות ועדת הר מירון, שהוא, כראש הממשלה, אינו יכול לרדת לרזולוציה של בטיחות באירוע אזרחי בודד, כי אחריותו היא הביטחון הלאומי של ישראל. אחריותו על הביטחון הלאומי היא מוחלטת, אינה ניתנת לחלוקה. האחריות של הכפופים לו, שגם היא גדולה, וכולם כבר הלכו הביתה, נגזרת מכפיפותם אליו, ואין היא מורידה ולו גרם של אחריות מאחריותו המוחלטת. הביטחון הלאומי של ישראל מעולם לא חווה קריסה טוטלית כמו ב-7 באוקטובר. סינוואר אחראי לכך? סינוואר אחראי להבטיח את ביטחון ישראל? סינוואר אחראי למנוע את התעצמות חמאס? סינוואר אחראי לכך שישראל לחצה על האוייב הקטארי לממן את התעצמותו ואת התחמשותו של חמאס? אזרחי ישראל בחרו בסינוואר כדי שיספק להם ביטחון? מאיפה התפיסה הילדותית הזאת? מאיפה תפיסת האנטי-מנהיגות הזאת? מאיפה תרבות המנוסה הפחדנית הזאת מאחריות?
[אהוד: אכן אין גבול לתעתועי הפלפול שלך!]

* בין שלושה ימים לשלושה חודשים – איני מחובבי סוגת ההתבכיינות של "המסכנים מהפריפריה", הסובלים מאפליה ועוולות. נהפוך הוא. אני נוהג להציג בגאווה את החוזקות ואת המשמעות של החיים בסְפָר.
בכל זאת, אחרוג היום ממנהגי, כדי לספר סיפור; אגדה שהיתה באמת.
אני צריך לעבור הליך רפואי מסוים. רציתי לעשות אותו בבית החולים "הלל יפה" בחדרה, אצל רופא שאני מטופל אצלו באופן פרטי. התקשרתי לביה"ח ונקבע לי תור לעוד שלושה ימים. אולם כשפניתי לקופ"ח כללית לקבל טופס התחייבות, נאמר לי שהם אינם מאשרים לי תור ב"הלל יפה" כי זה לא במחוז שלי, אלא רק ב"זיו" בצפת. ערערתי על כך בפני שתי ערכאות אך ערעורי נדחה. קבעתי תור ב"זיו" לעוד שלושה חודשים!

* ביד הלשון: פרסונה נון גרטה – שר החוץ גדעון סער דיבר על גירושה של גרטה טונברי וכינה אותה פרסונה נון גֶרְטָה. זה משחק מילים חביב עם המושג המשפטי והדיפלומטי פרסונה נון גרטה, Persona non grata.
פרסונה נון גרטה הוא בלטינית – אישיות בלתי רצויה. זו הגדרה, שעל פיה דיפלומט של מדינה אחת, מוכרז כבלתי רצוי במדינה אחרת, ולכן הוא מגורש ממנה. לרוב מדובר במי שנחשד בריגול או בפלילים ובשל החסינות הדיפלומטית אי אפשר לעצור אותו ולהעמיד אותו לדין, ולכן הוא מגורש בחזרה למדינתו. לעיתים מדובר בגירוש דיפלומטים בשל סכסוך בין המדינות. הביטוי, שבמקור עסק בדיפלומטים בלבד, הושאל להגדרה כללית של אנשים שאינם רצויים במדינה ולכן הם מגורשים ממנה, כדוגמת הפעילה האנטישמית גרטה.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com