* טעם המערכה – תמונות ההרס קשות.
ההרג קורע את הלב.
וכדאי לזכור – מי שירו את הטילים הללו, מתכוונים לירות עלינו טילים עם ראש נפץ גרעיני.
כדי לסכל זאת, יצאה ישראל למבצע "עם כלביא".
עם כל הקושי והכאב, המחיר הזה נועד למנוע מחיר כבד לאין ערוך.
כבר למדנו, לפני עשרים חודשים, מה המחיר של פחד משתק מפני מחיר דמים. לא עוד!
תפקידנו, האזרחים, להישמע להוראות מצילות החיים של פיקוד העורף, ובכך למזער את הפגיעה בנפש.
 
* תנאי הכניעה – איראן בקריאה נואשת לעולם: לעצור את המלחמה.
אני בעד. התנאי – הודעה של איראן על פירוק כל המיזם הגרעיני והבליסטי, והקמת מנגנון אמריקאי-ישראלי שיפקח על פירוק המיזם עד היסוד.
 
* להיות ממוקדים – כל המומחים המתראיינים בתקשורת וגם ראש המל"ל מבהירים שאין לישראל יכולת להשמיד כליל את הגרעין האיראני.
שלושים שנה אנו מגדירים את הגרעין האיראני כאיום הגדול ביותר על ישראל, ואם לא פיתחנו יכולות להשמיד את המיזם, זה מחדל חמור.
מי שיכול להשמיד את המיזם כולו זו ארה"ב, ולכן המשימה המדינית החשובה ביותר היא להפעיל לחץ על טראמפ לבצע את המתחייב מהיותו מנהיג העולם החופשי, להירתם למלחמה ולהשמיד את מתקני הגרעין.
יש לישראל יכולת לפגוע במתקני הגרעין האיראני, לגרום להם לנזק שיחזיר אותם שנים קדימה. יש לתקוף אותם שוב ושוב כדי למקסם את הנזק. אני שומע קריאות לפגוע בהנהגה האזרחית של איראן ובתשתיות הכלכליות שלה. בעיניי, זו טעות. עלינו להתמקד בכל הכוח במתקני הגרעין ובאתרי השיגור ומערך הטילים.
 
* אין מצליח כהצלחה – ביום הראשון של מבצע "עם כלביא", הממשל האמריקאי היה מסוייג. טראמפ ורוביו שמו את הדגש על כך שארה"ב אינה חלק המבצע.
אולם אין דבר מצליח מההצלחה, בעיקר עבור טראמפ שאוהב וינרים. ההצלחה שומטת הלסתות של פעולת צה"ל באיראן, מעוררת את התלהבותו של הממשל, ולהערכתי אנו קרובים להצטרפות ארה"ב למערכה.
לאורך השנים אמרנו שהשמדת מיזם הגרעין האיראני הוא לא רק אינטרס ישראלי, אלא אינטרס של העולם החופשי כולו. תמיד העדפנו שארה"ב תוביל את הפעולה. פעולה עצמאית של צה"ל היתה תמיד האופציה רק באין ברירה, אם ארה"ב לא תוביל.
צה"ל והמוסד עושים עבודה נפלאה, עם הישגים פנטסטיים, אך עדין יש צורך בהצטרפות ארה"ב, בעיקר לצורך השמדת האתר הגרעיני התת-קרקעי בפורדו, הדורש חימושים ומטוסים שיש רק לארה"ב.
נקווה מאוד שטראמפ יתעשת ויחליט להצטרף למלחמה. תהיה זו תרומתו ההיסטורית הגדולה ביותר לשלום העולם והיא שווה ליותר מאלף פרסי נובל שהיה צפוי לקבל אם היה מגיע להסכם גרעין עם איראן.
 
* מתווך הוגן – פוטין מציע לתווך בין ישראל לאיראן. הדיקטטור התוקפן, שהתנפל על אוקראינה ללא כל עילה או פרובוקציה, רק מתוך מגלומניה אימפריאליסטית, רוצה להציל את בעלת בריתו, איראן, כך שתמשיך לסכן את ישראל.
הוא טען שאין הוכחות לכך שאיראן חותרת לפצצה ושזכותה לגרעין לצרכי שלום. מי שמדקלם את ההונאה האיראנית ושותף לה, רואה עצמו ראוי לתפקיד ה"מתווך".
זה כאילו שנסכים שהאוייב הקטארי, הפטרון של חמאס, יתווך בינינו לבין חמאס. אופס.
אגב, זוכרים שאולמרט בחר בארדואן כמתווך בינינו לבין סוריה?
 
* מעצמה אזורית – הפעולה המוצלחת כל כך באיראן, מחזקת באופן משמעותי את ישראל, המעצמה האזורית הגדולה, ומחלישה מאוד את איראן, הבריון השכונתי שהטיל חתתו על כל המרחב, ומציגה אותו כנמר של נייר.
שינוי התודעה הזה, עשוי לקדם את חידוש המהלך ההיסטורי של הסכמי אברהם, כולל עם סעודיה. הסכם כזה הוא אינטרס ישראלי מובהק, אם כי בשום אופן בלי קבלת התנאי הסעודי לקידום הקמת מדינה פלשתינאית, חלילה.
 
* ועל כל העולם כולו – בקהילות היהדות הליברלית נהוג לשנות את הפסוק המסיים את הקדיש: "עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו, ועל כל ישראל ועל כל יושבי תבל."
התוספת "ועל כל יושבי תבל", מתכתבת עם מוטיב משמעותי ביותר במורשת ישראל. כבר בראשית הדרך, הובטח לאברהם, אבי האומה: "ונברכו בך כל משפחות האדמה."
גם לציונות, התנועה הלאומית של העם היהודי, היה מסר אוניברסלי מראשיתו. בפסקת הסיום של ספרו "מדינת היהודים" כתב הרצל: "חופשתנו תביא חופש לכל העמים, בעושרנו יתעשרו ובגדולתנו יגדלו גם הם." את העיתון הרשמי של ההסתדרות הציונית הכתיר הרצל במילה "די וולט" – העולם.
בפסוק הראשון במגילת העצמאות, אנו מתברכים בכך שהענקנו לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי.
התרומה של העם היהודי ושל מדינת ישראל לאנושות בתחומים רבים, בפילוסופיה, במדע, בטכנולוגיה המתקדמת, בחקלאות ועוד – לא תסולא בפז.
והשבוע תרמה מדינת ישראל את התרומה הגדולה בתולדותיה לשלום האנושות. במבצע באיראן ישראל קודם כל מגינה על קיומה ועל עתידה, אך היא מגינה בצורה משמעותית על שלום העולם החופשי כולו.
 
* הברירה שאינה לגיטימית – "מלחמת הברירה ההרסנית הנוספת שפתח השליט המגלומן, והפעם נגד איראן," הגדירה השוקניסטית יסמין לוי את מבצע "עם כלביא".
7 באוקטובר צריך לשים קץ לקשקוש הזה על מלחמת ברירה ומלחמת אין ברירה. אדם שפוי אינו יכול עוד להשתמש במונחים המטומטמים הללו. 7 באוקטובר היתה מלחמת אין ברירה, על פי הגישה הזאת, ולכן היא לגיטימית. אילו נקטנו יוזמה להסרת האיום וסיכלנו בכך את 7 באוקטובר, זו היתה מלחמת ברירה לא לגיטימית. לפי אותה גישה, עלינו להמתין לשיגור פצצת גרעין איראנית. זו גישה בלתי שפויה.
ישראל נמצאת במלחמת אין ברירה מאז ה' באייר תש"ח. בתוך מלחמת האין ברירה הזאת, הברירה שלנו היא בין יוזמה שתסכל את המכה, לבין המכה. בין מתקפת הנגד המקדימה במלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים. בין 7 באוקטובר 2023 ל-13 ביוני 2025.
בברירה הזאת, הבחירה לחטוף ולא להקדים ולהחטיף, היא בלתי שפויה, היא בלתי מוסרית, היא בלתי לגיטימית.
 
* מי תקף – מעבר לעובדה שאין צודקת יותר ממתקפת מנע שנועדה לסכל איום על המדינה, לא כל שכן איום גרעיני, חשוב לזכור שמבצע "עם כלביא" הוא חלק ממלחמת שפרצה ב-7 באוקטובר בידי פרוקסי של איראן בעזה, ולמחרת הצטרף אליה פרוקסי של איראן מלבנון, וכעבור ימים אחדים פרוקסי של איראן מתימן ופעמיים הותקפנו בידי איראן עצמה במאות טילים. כך, שאין זו רק מתקפת נגד מקדימה, צודקת מאין כמוה, אלא גם תגובה במסגרת מלחמה, שבה הותקפנו בצורה קשה ואכזרית בידי איראן ושלוחיה.
 
* לעולם לא עוד – בעיצומה של מלחמת שלום הגליל, עלה אורי אבנרי, עורך "העולם הזה", לחלות פניו של רב המרצחים ערפאת בביירות. אבנרי היה לחסיד שוטה של ערפאת ומעריצו עד יומו האחרון. תמיכתו בו היתה ללא סייג.
שתי עיתונאיות צעירות התלוו לאבנרי – שרית ישי וענת סרגוסטי. לימים, נישאה שרית ישי לגדעון לוי והפכה אותו מדוברו של שמעון פרס לתועמלן אנטי ישראלי מריר, רעיל ומלא שנאה. וענת סרגוסטי, הצלמת, ממשיכה את הקו, של תמיכה עקבית באויבי ישראל, בעיקר בזמן מלחמה. וכעת – באיראן. בפשקוויל שפירסמה בפייסבוק היא יוצאת מגדרה בגינוי תוקפנותה של ישראל. אני בוחר להתייחס לטיעון אחד: "ומי שהכניס נשק גרעיני למזרח התיכון זה לא איראן."
סרגוסטי תומכת, למעשה, בתוכנית הגרעין האיראנית, כיוון שישראל היא שהכניסה נשק גרעיני למזה"ת.
היא מתעלמת מהבדל יסודי. ישראל הצטיידה, על פי פירסומים זרים, בנשק גרעיני, כדי לסכל את השמדת ישראל. איראן מצטיידת בנשק גרעיני כדי להשמיד את ישראל. יחי ההבדל.
דוד בן גוריון יזם את תוכנית הגרעין הישראלי כבר ב-1949. חיים ויצמן החל לגשש בנושא כבר ב-1946, שנתיים לפני קום המדינה. הם עשו זאת כלקח השואה. העם היהודי אינו יכול להרשות לעצמו שואה חדשה, ועליו להחזיק בנשק יום הדין כדי לתת תוקף להבטחה: לעולם לא עוד! העובדה שאיראן מעמידה מאז המהפכה ב-1979 את השמדת ישראל כיעד הלאומי המרכזי שלה, ובנתה את טבעת האש סביבנו, שבדרך נס לא תקפה אותנו במקביל מכל העברים ב-7 באוקטובר, היא ההוכחה שבן גוריון צדק. איראן אינה מדינה שיש איום כלשהו על קיומה. אין מדינה הרוצה להשמיד אותה, בטח לא ישראל.
נתניהו ראוי לשבח על שהחליט, גם אם באיחור של עשרים שנה, לממש את דוקטרינת בגין – לישראל יהיה מונופול על הגרעין במזה"ת וחובתה של ישראל לסכל התגרענות של מדינת אוייב כלשהי; בוודאי מדינת אוייב מטורפת ("מדינה מטורפת" היא מושג מקובל במדע המדינה, שטבע אותו פרופ' יחזקאל דרור) כמו איראן. ולעולם אל לה להסכים לדון על פירוזה מנשק גרעיני.
לעולם לא עוד!
 
* יוענה התבלבלה – השוקניסטית יוענה גונן יצאה בשצף קצף נגד המלחמה והקרבת חייהם של אזרחי ישראל סתם, ואז התבלבלה ויצא לה משפט כזה: "בין שני משטרים פונדמנטליסטיים שרוצים להוריד זה את זה על הברכיים." כלומר, על פי המשפט הזה, אפשר לחשוב שאין מדובר בצד אחד תוקפן שעושה ג'נוסייד לקורבן בצד השני, כפי שאנו עושים, כידוע, בעזה, אלא היא כביכול מהאו"ם ושני הצדדים אשמים. תקני את המשפט, הוא פוגע בקונסיסטנטיות של הפשקוויל.
 
* התיקון שלנו – רב-סרן נ', טייס F-15 מטייסת 133, המשתתף בתקיפות חיל האוויר באיראן, התראיין ל"וויינט". משפט אחד מדבריו מיטיב לתמצת את מה שקרה כאן בשנתיים האחרונות: "זה התיקון שלי ל-7 באוקטובר – הפעם אנחנו היוזמים."
זו כל התורה כולה על רגל אחת. המחדל של 7 באוקטובר היה אובדן היוזמה, וההמתנה הפאסיבית למתקפה הבלתי נמנעת. התיקון שלנו הוא "עם כלביא" – כאן אנו נקטנו ביוזמה, אנו הפתענו. אנו היכינו באוייב. זה כל ההבדל.
ומכאן ולהבא הבחירה שלנו היא בין הקלקול של ערב 7 באוקטובר לתיקון של 13 ביוני.
 
* אחריות אינה ניתנת לחלוקה – מי שאינם מסוגלים לומר בפה מלא שנתניהו הוא האחראי הראשי (גם אם לא היחיד) להצלחה הגדולה באיראן, אין תוקף מוסרי לאמירתם שהוא האחראי למחדל שבעה באוקטובר.
מי שאינם מסוגלים להודות בפה מלא שנתניהו הוא האחראי הראשי (גם אם לא היחיד) למחדל שבעה באוקטובר, אין תוקף מוסרי לאמירתם שהוא האחראי להצלחה באיראן.
הא בהא תליא, והאחריות אינה ניתנת לחלוקה.
מבצע "עם כלביא" הוא במהותו התגלמות היפוכה המוחלט של מדיניות ההכלה, ההבלגה, ההתמכרות לשקט והפסיביות, שהיא היא המחדל. נתניהו אחראי לשניהם.
רבים כל כך אינם מסוגלים לגבש דעה על מעשיו של נתניהו על סמך העובדות, אלא קובעים את דעתם על העובדות על סמך הערצתם/שנאתם לנתניהו.
 
* מבחן המעשים – אני שומע אמירות שלפיהן השיקולים שהנחו את נתניהו בהובלת המתקפה על איראן היו אישיים ופוליטיים, ותגובתי היא: אם כן, אז מה?
מנהיג נבחן על פי החלטותיו ומעשיו. המתקפה על איראן היא המהלך הביטחוני החשוב והמוצדק ביותר בתולדות המדינה. נתניהו קיבל את ההחלטה הנכונה. את מי זה מעניין מה היו מניעיו?
מצידי, שכל המנהיגים יעשו תמיד את הדברים הנכונים לעם ישראל מהטעמים הלא נכונים.
 
* ממשלת אחדות לאומית – עכשיו!
 
* גדול, חזק וחכם – ההצלחות הפנטסטיות באיראן מעוררות גאווה עצומה בטכנולוגיה הישראלית המתקדמת, בחיל האוויר המצוין, ב-8200, במוסד. ובצדק, יש סיבות מצוינות להתגאות.
אך אני כבר שומע דיבורים מחודשים על צבא קטן, טכנולוגי וחכם. זאת אמירה מסוכנת. אחד הכשלים הביטחוניים, שהתחוורו לנו ב-7 באוקטובר, היה ההתמכרות לטכנולוגיה. ודוק – הבעייה אינה הטכנולוגיה, אלא ההתמכרות, ההשתעבדות והזלזול בצבא היבשה.
ישראל זקוקה לצבא גדול, חזק וחכם, שמתאים למדינה מוקפת אויבים, שחפצים בהשמדתה. מה שמתאים למלחמה במדינה המרוחקת מאיתנו 2,000 ק"מ אינו מתאים להגנה על הגבול מפני השכנים. אין מאיראן איום יבשתי של פלישה לישראל. שם האיום הוא בליסטי וגרעיני, והדרך להשמיד אותו היא באמצעות חיל האוויר והמוסד. כדי להגן על המדינה מפני המעגל הראשון, צריך צבא-עם גדול, חזק וחכם. אחרת, נקבל עוד מעשי טבח של "מחבלים עם כפכפים." פנטזיית ההבל על "צבא קטן וחכם" מתה בשבעה באוקטובר, כשלמדנו שצבא קטן הוא צבא טיפש.
 
* רצף תפקודי – החוסן החברתי והכלכלי הוא מרכיב חיוני במאמץ המלחמתי. יש לאפשר רצף תפקודי מקסימלי במשק. יש לאשר פעילות לכל עסק שיש בו או בקרבתו מרחב מוגן תקני.
אגב, אנחנו החקלאים (איני יודע אם בכל הארץ) מוחרגים. רק ביום שישי לא עבדנו. ביום א' חזרנו לעבודה מלאה.
 
* רוצים הביתה – מתוך מאמרו של נחום ברנע ב"וויינט": "יש עמים שבורחים ממלחמה: כשהטילים מתחילים לרדת, ההמונים צובאים על נמלי התעופה. ויש עם אחד שמתעקש לנהוג אחרת: כשפורצת מלחמה ההמונים צובאים על השערים מצידם השני. הביתה, בכל דרך, בכל מחיר... זה אומר משהו טוב על הזיקה של הישראלים לארצם, אולי גם על תחושת הביטחון שלהם."
את המאמר הוא כתב באירופה, שם הוא נתקע כמו ישראלים רבים. האבחנה שלו מדויקת. זה החוסן שלנו. זה הייחוד שלנו.
ודווקא לכן, חובתה של המדינה לאזרחיה, המשתוקקים לחזור אליה בשעת מלחמה, לאפשר זאת. עליה לארגן רכבת אווירת ו/או ימית מאובטחת כדי להחזיר את הישראלים הביתה. אני משוכנע שיש לישראל היכולת המבצעית לעשות זאת בצורה בטוחה.
 
* תאכלו עוגות – השרה מירי אנטואנט, לישראלים התקועים בחו"ל וכמהים לחזור לארץ: "אתם בחו"ל – תיהנו."
ובכך, בשלוש מילים, היא חשפה את לוז השקפת עולמה והסבירה את אופן התנהלותה כשרה. 
 
* האגו בחוץ – דובר צה"ל אפי דפרין גייס את קודמו בתפקיד דניאל הגרי למילואים, להיות יד ימינו ומפקד חמ"ד – חדר מצב דוברות. דפרין ימשיך להיות הפנים של הדוברות בפני התקשורת והציבור בארץ ובחו"ל.
צעדו של דפרין מעיד על ענייניות ואצילות; הוא הניח את האגו בצד ונעזר בקודמו. על כך הוא ראוי לשבח.
יתכן שדפרין מקצועי מאוד, אבל דווקא בתור הדמות שמול המצלמות הוא חלש. דיבורו נשמע כמו קריינות של ילד בטקס בביה"ס. אולי עדיף היה שדווקא בתפקיד הזה הגרי יחליף אותו. עם זאת, הוא עדיין חדש בתפקיד, ועשוי להשתפשף, לצבור ניסיון ולהשתפר.
 
* המנון הכנופייה – הברברים האיראנים, במתקפתם על האוכלוסייה האזרחית בישראל, פגעו בעיר הישראלית טמרה. ארבע אזרחיות ישראליות נרצחו. יהי זיכרן ברוך! עשרה אזרחים ישראלים נפצעו. נאחל להם החלמה מהירה ורפואה שלמה.
קורבנות הרוע הן ערביות, כמו כל תושבי העיר. באותה השעה, עברו ליד טמרה כמה מנוולים, שנולדו לאימהות יהודיות. הם פצחו בקריאות שמחה ועידוד לאוייב האיראני, כיוון שהקורבנות הם ערבים, ופצחו בשירת המנון כנופיית בן גביר "שישרף לכם הכפר." הם תיעדו את חגיגתם השפלה והפיצו אותה ברשת. "אל ג'זירה" קפצו על הסרטון כמוצאי שלל רב, והפיצו אותו בענק כדי להבאיש את ריחה של ישראל. הנזק התדמיתי לישראל והסיוע לתעמולה האיראנית גדול ורב, אך הוא כאין וכאפס לעומת השפל המוסרי של אותם חלאות.
והחמור מכל, הוא שהדוצ'ה שלהם הוא שר בכיר וחבר בקבינט.
 
* רוע – בעיצומה של מלחמה קשה ועקובה מדם נגד האוייב המר ביותר שלנו, יש בתוכנו מנוולים שעיקר עניינם בהסתה והפצת שנאת חינם, מתוך רצון לפלג ולקרוע את החברה הישראלית.
אחד הגרועים שבהם הוא המאייר אור רייכרט. שעה שהאויב האיראני משגר טילים לעבר תל-אביב, הנבל הזה מפיץ "תמונה" כוזבת של עיריית ת"א מכוסה, כביכול, בדגל איראן.
למה?! למה קיימים בתוכנו אנשים רעים כל כך?
 
* גיבורים גדולים – הרב לנדו הורה לקיים כרגיל את הלימודים בישיבות, מגיל 16, תוך הפרת הנחיות פיקוד העורף. אם הם כאלה גיבורים, שיתגייסו לצה"ל.
כרגיל הם מצפצפים על הממלכה, שממנה הם יודעים רק לשאוב תקציבי עתק למימון השתמטותם.
כנראה שכבוד הרב החמיץ את השיעור על "ונשמרתם לנפשותיכם מאוד."
 
* מינוי מיידי של ראש השב"כ – נתניהו צודק בפנייתו לבג"ץ לבטל את הנחיית היועמ"שית לעכב את מינוי ראש השב"כ הבא ולמנוע את מעורבותו בה.
חוות דעתה היתה פרשנות קיצונית וגורפת להחלטת בג"ץ, שעסקה בהדחת ראש השב"כ מיד אחרי שהחלה חקירת קטארגייט. חוות דעת סבירה, היתה מציאת מנגנון שינטרל את מעורבות ראש השב"כ הממונה בחקירה.
וכפי שכתבתי בזמנו, החלטת בג"ץ היתה מיותרת לגמרי. אחרי שראש השב"כ התפטר והממשלה ביטלה את החלטת ההדחה, בג"ץ היה צריך לפסוק שהעתירות התייתרו ואין הוא דן בכך, כפי שפסק סגן הנשיא סולברג בעמדת המיעוט.
חשוב מאוד, במיוחד בזמן מלחמה, למנות בדחיפות את ראש השב"כ, בדרך המקובלת – בחירה של ראש הממשלה, דיון בוועדת גרוניס ואישור בממשלה. ניתן ונכון לעשות את המהלך כולו בתהליך של יומיים.
 
* תומך בהשתמטות – השוקניסט רוגל אלפר תומך בהשתמטות החרדית משירות בצה"ל. אמנם הוא סולד מהדת ושונא את הדתיים, אך הוא מזדהה עם ההשתמטות. בעיניו, ההשתמטות נובעת מהרצון הטבעי והמוצדק של האדם לא למות, והחרדים, שמוחם לא נשטף באובססיית המוות של הציונים, פשוט אינם רוצים להיהרג, ובצדק.
 
* מחדל בטהרן – חמינאי: אם רק היו מעירים אותי בלילה...
 
* אפשר להחליף – מי אמר שאי אפשר להחליף רמטכ"ל באמצע מלחמה?
הנה, איראן החליפה כבר שניים בחמישה ימי מלחמה.
 
* תנאי המכרז – במכרז לתפקיד הרמטכ"ל החדש של צבא איראן, מה ייכתב בעמודה – אורך הקדנציה?
 
* ביד הלשון: עם כלביא – שם המבצע של צה"ל באיראן, "עם כלביא", לקוח מפסוק בספר "במדבר", באחת מנבואותיו של בלעם על ישראל.
בלעם בן בעור הוא נביא שאינו מבני ישראל, שנשכר בידי בלק בן ציפור, מלך מואב, כדי לקלל את ישראל. בלעם הבהיר מראש, שהוא יאמר רק את מה שה' יצווה אותו, ואכן, במקום לקלל את ישראל הוא ברך אותו. באחת הברכות הוא אמר: "הֶן-עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא."
בנאומו בחידון התנ"ך ביום העצמאות, ציטט נתניהו את הפסוק ואמר שהוא הפסוק המשקף יותר מכל את מצבנו.
הנשיא השישי, חיים הרצוג, כתב ספר על מלחמות ישראל, ממלחמת השחרור ועד "שלום הגליל." שם הספר: "עם כלביא יקום". אגב, אחיו, הדיפלומט יעקב הרצוג, פירסם אסופה מכתביו ונאומיו, תחת הכותרת "עם לבדד ישכון" – ציטוט מברכה אחרת של בלעם: "הֶן-עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב" (אפשר להתווכח האם זו באמת ברכה).
הברכה המוכרת ביותר היא "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ, יַעֲקֹב; מִשְׁכְּנֹתֶיךָ, יִשְׂרָאֵל". פסוק זה פותח מדי בוקר את תפילת שחרית.
להערכתי, הפסוק הפותח את ספר ההלכה "שולחן ערוך" – "יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו" נכתב בהשראת הפסוק "הן עם כלביא יקום" וגו'.
 
2. מופת חינוכי
השבוע, עם תום שנת הלימודים בחינוך העל-יסודי ולקראת סוף שנת הלימודים בחינוך היסודי, אני מבקש להעלות על נס מיזם חינוכי יוצא דופן, מופת חינוכי – רשת הפנימיות החקלאיות של ארגון השומר החדש, "אדם ואדמה", שהפנימייה השנייה שלו נמצאת אצלנו בגולן, בקיבוץ אורטל.
החיבור של אורטל למיזם החלה במהלך שקיימנו בשנים 2018-2019 למימוש בפועל של הגדרתנו בחזון אורטל כקיבוץ משימתי. בעבר הדרכנו ארבעה גרעיני עולים, גרעין "צבר", אירחנו חיילים בודדים, אירחנו "בית ראשון במולדת". החלטנו שעלינו לקחת על עצמנו משימה ציונית חדשה. המהלך הזה הוליד בחינת רעיונות שונים ומהם בחרנו ב"אדם ואדמה", ובית הספר פועל באורטל החל משנה"ל תש"פ.
יש לי קשר עמוק ל"אדם ואדמה". בראש ובראשונה כיוון שהחניכים עובדים איתי במטע ובכרם. בנוסף לכך, במשך שנה וחצי לימדתי שם פרשת השבוע – בקורס מחוץ לתוכנית הלימודים, בלי בחינות וציונים, כקורס בחירה, כפי שאני אוהב. ואני מכין איתם אירועי תרבות שהם עושים עם הקיבוץ – קבלות שבת בשתי השבתות בשנה שהם נשארים בקיבוץ, סדר ט"ו בשבט ועוד. ומפעם בפעם אני מוזמן להרצות בפניהם. ומתוך היכרותי אתם, אני יודע שאמנם המטרה שלנו בקבלת האתגר הייתה הנתינה שלנו, אבל מה שאנו מקבלים מהם לא יסולא בפז.
חניכי "אדם ואדמה" עובדים בחקלאות מצאת החמה, למשך 5.5 שעות. לאחר מכן הם לומדים על פי תוכנית הלימודים של משרד החינוך. בערב הם עוסקים בפעילות חברתית ורעיונית.
הם עובדים בחקלאות בכל האזור, וכל חקלאי האזור מתחרים עליהם. כי באמת, אין כמוהם. כזו מחויבות, כזו חריצות, כזה מוסר עבודה, אין בנמצא. אם הם אמורים לסיים את העובדה בשעה 11:30, אין מצב שב-11:29 מישהו יהיה מחוץ לשורה. אם צריך, הם נשארים עד שישלימו שורות. העבודה קשה, בתנאי מזג אוויר קשים – קור עז בחורף, לעיתים מתחת לאפס, לעיתים בגשם או בשלג, חום מתיש בקיץ, שרקיות נוראיות, לעתים ענני ברחשים שנכנסים לפה, לנחיריים, לעיניים ולאוזניים. שום דבר אינו מרתיע אותם. הם עובדים במסירות ורואים בקשיים אתגר שמחשל אותם ומדרבן אותם. אם אנו מקפלים אותם מן העבודה בגלל גשם, הם מוחים ומתמרמרים. בסדר ט"ו בשבט סיפרה נֹגה, חניכת י"ב, שזו שנתה הרביעית ב"אדם ואדמה", על החוויה הטובה ביותר שהיתה לה בארבע השנים הללו. היא סיפרה על יום קטיף קיווי במטע של קשת, בגשם שוטף. הם היו רטובים עד לשד עצמותיהם, והיא חשה סיפוק עצום, כמה אנחנו חשובים ותורמים, כאשר אנו ממשיכים את הקטיף בגשם הזה.
בכל עבודתי איתם לא נתקלתי ולו פעם אחת בבעיית משמעת כלשהי. יש להם מונח, שהוא קודש הקודשים שלהם – "סטנדרט אדם ואדמה". אם מישהו נראה להם קצת מתנזל, יעירו לו שהוא לא פועל על פי "סטנדרט אדם ואדמה".
יש להם הפסקה של חצי שעה לארוחת בוקר. מישהו מהם לוקח זמן. אחרי 28 דקות הוא מכריז "עוד שתי דקות". אין מצב שבחלוף 31 דקות הם לא יסיימו את הארוחה. ההפסקה כוללת כחמש דקות "לימוד" (במלעיל). שיעור קצר, ברוח תנועת הנוער, כמובן ללא ציון או בחינה. זה יכול להיות טקסט של הוגה, כשהפופולריים ביותר הם גורדון, ברל, בן גוריון ויגאל אלון, או משהו על פרשת השבוע או חג קרוב, או אם אותו יום הוא יום השנה לאירוע מסוים. בכלל, אבות תנועת העבודה הם גיבורי התרבות שלהם. עם כל קבוצה עובד איש צוות. לרוב הוא מנחה את הלימוד. לעיתים אין איש צוות, ואחד החניכים מנחה את הלימוד. לפעמים הם מבקשים ממני.
הזכרתי את העובדה שיש עימם איש צוות. זה יכול להיות מדריך (לרוב בת שירות, ש"ש או מישהו מיד אחרי צבא), מחנך כיתה או המנהלים (יש מנהלת ומנהל בפנימייה). המנהל עובד איתם כאחד משלהם ביום העבודה. יש בכך מסר של שוויון יחסי בין מורה וחניך, ברוח החינוך הקיבוצי. וראה זה פלא – אנו שומעים רבות על אובדן הסמכות המורית, עם המלצות להגברת המשמעת והגדלת הדיסטנס. ב"אדם ואדמה" אין שום כרסום בסמכות, כי כשיש דוגמה אישית, אין צורך בדיסטנס. הדוגמה האישית היא ליבת המנהיגות ובוודאי המנהיגות החינוכית.
עוד מאפיין של החינוך הקיבוצי שקיים ב"אדם ואדמה" הוא הקבוצה הרב גילאית. לא בלימודים, אך בעבודה הם עובדים יחד, תלמידי ט' עם תלמידי י"ב, וממש מעורר השראה לראות אותם יחד, וגם, במחילה, לצותת לשיחותיהם...
האם מי שעובדים משעה מוקדמת כל כך עבודה פיזית קשה מסוגלים ללמוד אח"כ? התוצאות מדברות בעד עצמן – 100% זכאות לבגרות, כולל 5 יח' בחקלאות, וחלק מן החניכים – 10 יח', הכוללות 5 יח' עבודת חקר.
אני רואה את המשמעת העצמית שלהם, את האחריות, את הניהול העצמי. הכנתי איתם סדר ט"ו בשבט – היה להם צוות ט"ו בשבט, צוות לוגיסטיקה, צוות תוכן והם התייחסו למשימה באותה רצינות ואותה חרדת קודש שבה הם מתייחסים לעבודה.
ולא פחות חשוב ויפה בעיניי – אין להם אב בית, או כפי שהתפקיד נקרא בעבר "שרת". אין להם מנקה. הם מנקים בעצמם את בית הספר, בתורנות ביניהם.
ב"אדם ואדמה", כמו בכל מפעלי השומר החדש, עובדים ולומדים יחד דתיים, מסורתיים וחילונים, בנות ובנים. החינוך המשלב הוא בעיניי הבשורה הגדולה של החינוך בימינו, כי הוא נותן מענה לבעייה הגדולה ביותר של החברה הישראלית – הקרע בין חלקי העם. מי שחיים יחד, חילונים ודתיים, 24 שעות ביממה, בעבודה, בלימודים ובחיי חברה, בהכרח חפים מהסטיגמות והשנאה ההדדית, הנובעת בעיקר מבורות הדדית.
אני יודע שזה נשמע טוב מכדי שזה יהיה אמיתי. אבל כשחזרתי מהביקור הראשון בחצבה כתבתי בעלון הקיבוץ, במילותיה של נעמי שמר "אני ממש שפשפתי את עיניי... רציתי לחבק שם את כולם." ואחרי השנים שלהם באורטל, אהבתי אליהם רק הולכת ומתחזקת, כיוון שדברים יפים רואות עיניי. הרי רק לחשוב על בני נוער שנפרדים מהמכשירים הניידים שלהם לחצי יום, אין זה רק חזון בלתי נפרץ, אלא תופעת טבע כמעט בלתי נתפסת.
וכמו לפני שנות אלף בקיבוץ, ההמנון שלהם הוא "שורו הביטו וראו" – מי שלא ראה אותם שרים ורוקדים את השיר בהתלהבות, לא ראה דבקות חסידית מימיו.
מופת חינוכי, כבר אמרנו?
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com