על "צריך סוף לסיפור אהבה"

מאת סביון ליברכט

כתר 1995, 207 עמ'

באסופה זאת 11 סיפורים קצרים, ושמה נגזר משם הסיפור החמישי – "צריך סוף לסיפור אהבה". עניינו של סיפור זה הוא ערבוב הזוי שבין ספרות למציאות. הדוברת בסיפור מנהלת חוג ספרותי, ומזמינה כאורחת סופרת, לא ממש מפורסמת, הנשאלת על ידי המשתתפות, מדוע אין סוף לסיפור שלה, ומדוע לא ניתן להסיק אם הגיבורה, שאוהבת את חוף הים, גם נכנסת אליו.

במקום להשיב על השאלה הסופרת מתקרבת לים, חולצת את הנעליים, ונעלמת בין הגלים. הדוברת, המצויה בסוכת המציל, רואה בעיני רוחה את הוריה המתים. לקורא נודע שקיים קשר נסתר בין הדוברת ובין הסופרת: אביה של הדוברת בגד באשתו (כלומר, באם הדוברת) עם הסופרת, והיה נפגש עימה בים. הם תיכננו לברוח מהארץ לאיטליה, אבל הבת (הדוברת בילדותה) החזיקה חזק בידו כדי למנוע ממנו לעשות את המעשה, וזה משכנע את האב לא לנטוש את משפחתו. האם, הכועסת על בעלה, מייחלת שהבת תנקום באביה בחלומותיה.

המסקנה: אהבה אובססיבית היא קטלנית (הסופרת התאבדה), ומסתבר שרק אהבה בינונית שורדת. סוף החסר בסיפורה של הסופרת הנ"ל מובא בסיפור שלנו, שמוחש בו נגיעות סוריאליסטיים, כמו בחלק נוסף של סיפורי האסופה.

המוטיב של ערבוב בין המציאות ובין הספרות נמצא גם בסיפור "נוסעים לשנחאי", שם חולי סרטן בלוטת הלימפה במציאות – מבריאים בספרות.

הרי דוגמה נוספת של נגיעות סוריאליסטיות: בסיפור "הניצחון של גנרל מונטגומרי" מוזכרת תחרות ארצית לנוער בנושא מלחמת העולם השנייה. קובי נבו היה המתחרה הצעיר ביותר (רק בכיתה ט'), ולכן חרד מהתוצאות. אל הגמר מגיעים קובי ועוד נער גדול ממנו. שואלים שאלה על מונטגומרי, ורק קובי ידע לענות עליה, ולכן ניצח בתחרות. מסתבר שבילדותו סבו היה מוכן לתת לו שוקולד אם היה עונה נכון על שאלותיו בנושא מלחמת העולם השנייה. כשהוא מקבל את הפרס, הוא רואה בסוף האולם את סבא וסבתא המתים מריעים לו, והוא חש בפה את מתיקות השוקולד.

גם בסיפור "החתן המושלם של רוחלה" אנו מוצאים נגיעה כזאת: לשלוימה, ניצול שואה, יש שתי בנות – הבת הקטנה לאה הספיקה להתחתן, ללדת בת ולהתגרש, אבל רוחלה אינה מוכנה להתחתן עם כל אחד כי היא משכילה (עובדת על דוקטורט). לבסוף נועד לה חתן ממשפחת פלדמן, וסטאשק, חבר של שלוימה, שניהם ניצולים בודדים ממחנה הריכוז, מוכן לשלם את כל הוצאות החתונה. חשש מתגנב בליבו של שלוימה, כי החתן הוא אחיינו של הקאפו פלדמן שהלשין על אביו, ואשר הגרמנים תלו, כשהם מחייבים את כל הכלואים לחזות בזוועה. כשהרוסים שיחררו את המחנה, שלוימה, סטאשק, ועוד יהודי וצועני, רצחו את פלדמן באלה שלו. הרצח הציק לשלוימה, והוא מקיא את נשמתו. בחתונה מבחין שלוימה עד כמה החתן דומה לדודו הקאפו, והוא הוזה כאילו הגווייה של פלדמן נהפכת למי שהוא חתן בתו. הוא רץ לנוחיות להקיא. סטאשק רץ אחריו ומנחם אותו: אין מה לחשוש – בארץ נולדים ילדים עם דם חדש. השניים מברכים בבית השימוש (!)  את האל שהיטיב עמם.

סיפור נוסף, ובו נגיעה סוריאליסטית הוא "הארוחה האחרונה", שאין לו כל קשר ל"הסעודה אחרונה" של ישוע. הגיבור הוא גרשון, חולה במחלת עור, שבגינה עליו להתרפא בים המלח. כשהוא חוזר משם, מסתבר לו שרעייתו מתה. אחרי שנה וחצי של בדידות בת דודה בשם פנינה משדכת לו את רעיה, אלמנה עשירה, שמטפלת בו במסירות, והוא בוודאי מאושר, אבל אשתו המתה מופיעה אצלו בחלום וגם בהקיץ. והרי "הפתרון" של רעיה: היא מכינה שלוש מנות של געפילטע פיש, כשמנה אחת מיועדת למתה. בעקבות המחווה הזאת המתה חדלה להציק.

מאפיין נוסף לחלק מסיפוריה של סביון ליברכט הוא היעדר פואנטה, הנחשבת לmust- בסיפור הקצר. אביא דוגמה מהסיפור "לבכות על הכתף של אימא": הגיבורה מיקה רואה את בעלה לבוש בהידור בחברת אישה צעירה במסעדה. הקורא מוזמן לשער את תגובותיה (סקנדל במסעדה, דרישה לגט וכד'), אבל תגובתה של מיקה שונה לחלוטין: היא נוסעת מחיפה לאילת לבכות על כתפיה של אימה, מבלי לספר את סיבת היגון, וכן, היא אינה שוכחת לצלצל הביתה להעיר את בתה שעליה להיבחן בהיסטוריה על נפוליאון. הסוף: מיקה מתכננת לנסוע עם המשפחה ללונדון. אין פואנטה, אבל הסיפור מרגש למדי.

בסיפור אחר הפואנטה מרומזת – הכוונה לסיפור "נוגה מתבגרת" – ההתבגרות של נוגה היא פרובלמטית, בעיקר מציקה לאחותה הקטנה הדוברת בסיפור, וגורמת לכל המשפחה להיזהר ממנה, ולנהוג בה בכפפות של משי. הדוברת רואה את אהרלה, החבר של נוגה, קונה גלידה לנערה אחרת בשם אביבית. נוגה אינה מאמינה לדברי הדוברת, וטוענת שאהרלה אוהב רק אותה – ראיה? הוא שם ערימה של אבנים ליד חלונה כדי להציץ אליה. הסיפור מסתיים בכך שהדוברת מבקשת לסלק את ערימת האבנים, ולקורא ניתן לתהות אם המעשה הוא נקמה באחות הגדולה "המתבגרת הפרובלמטית", או ניסיון להוכיח את צדקתה באשר ל"בגידה" של אהרלה.

בסיפור "פרה על שם וירג'יניה" אנו פוגשים אם בשם רוחמה גורביץ', המבקשת להחזיר לישראל ולמשק החלב את בנה יאיר, הנמצא בווירג'יניה בזוגיות עם גרושה משני בעלים, אחד מהם שחור. מסתבר שהבן של הבעל השחור קירב את יאיר לאימו הגרושה, וילד זה גם מרכך את ליבה של רוחמה, וכל כך למה? משום שהוא "משוגע" על פוסטרים וצעצועים של פרות, והרי היא מבקשת להחזיר את בנה למשק הפרות שלה בארץ. פואנטה מובהקת אולי אין כאן, אבל יש העמקה לדרכה הנפתלת של נפש האדם.

הסיפור "פרה עיוורת" מתאר התעללות של ילדה בילד מאוהב, המכונה בפיהן של המתעללות "פרה עיוורת" כי הוא שפוט לשאת על גבו את כל תרמיליהן. המעשה הרחוק הזה מהילדות מקביל ל"עיוורת" אחרת – אימו החוזרת חבושת עיניים מניתוח בעיניה, אבל בניגוד לבנה כשהיה ילד – היא שולטת בשאר החושים, בעיקר בחוש הריח, המוביל אותה למסקנה כי בעלה, המצוי בלונדון, כנראה בוגד בה, ואולי עם גבר...

הסיפור "פיקניק" מתאר את עלילותיהן של שלוש בנות בארבע תקופות: ילדות, נערות, ימי לימודים באוניברסיטה, ובבגרות לאחר מותם של ההורים, עם צוואות מעוותות לנוכח אירועים מן העבר. סביון ליברכט היא אמנית הסיפור הקצר, שחורג מהתבניות המקובלות בסוגה זאת. סיפוריה זכו בצדק בפרסים בארץ ובחו"ל, והופקו מהם מחזות וסרטים. טעימה מכישרונה אנו מוצאים בקובץ זה שלפנינו.

משה גרנות