* שלח את עמי – אחינו יהודי איראן נמצאים תחת מתקפת נקם אנטישמית נוראה. איני יודע אם כל הפרטים שרצים ברשת נכונים, אך גם אם הם נכונים חלקית, הם מעוררים דאגה חמורה.
המידע שקראתי מדבר על מעצר של עשרות רבנים באשמת "ריגול למען המוסד" ו"שיתוף פעולה עם האויב הציוני." לפי הדיווחים, 6 נרצחו ו-850 מבני הקהילה נמצאים במעצר או תחת חקירה בעינויים.
יהיו מי שיצקצקו ויאמרו ש"הם המיטו זאת על עצמם," "הם יכלו לברוח משם מזמן," "הם כל הזמן ניסו להוכיח שהם יותר איראנים מהאיראנים ולהפגין עוינות לישראל." זה לא רלוונטי ואין זה זמן להתחשבנות. יש להרים קול צעקה בכל העולם למען אחינו, ולפעול בכל דרך לשחרורם ולאפשר את עלייתם המיידית לישראל.
* האם יחודש מיזם הגרעין – העובדה שגורמי מודיעין שונים מעריכים אחרת את תוצאות התקיפה באיראן, היא בעיניי סימן חיובי. עד כה, כאשר כולם ראו את המציאות עין בעין, זה לא נגמר טוב. מסתבר שכולם היו שבויים בקונספציות, ואנשים לא נטו להביע עמדה עצמאית, אלא פשוט הלכו בקונפורמיות עם הזרם.
אין לי ספק שהתוצאות של התקיפה מצוינות. נניח שהאיראנים הצליחו להבריח את האורניום המועשר. הרי לא מדובר בחומר שלוקחים אותו לאיזו דירה נטושה ובונים פצצה גרעינית. אחרת לשם מה האיראנים השקיעו מיליארדים בבניית מתקני הגרעין? אני מאמין שהחזרנו את תוכנית הגרעין שנים אחורה, כולל את הידע שהיה אצור במוחותיהם של מדעני הגרעין שחיסלנו.
ברור שכל עוד משטר האייתולות שולט באיראן, הוא ימשיך לחתור להשמדת ישראל. ולכן, אסור לנו להירדם בשמירה. אבל האם הם יחדשו את מיזם הגרעין? הם לבטח יחשבו היטב אם אחרי שהשקעות העתק בעשרות השנים ירדו לטמיון, האם נכון להשקיע עוד מיליארדים על מיזם, שישראל וארה"ב כבר הוכיחו יכולת ונחישות להרוס אותם? יכול להיות שהם יחליטו בכל זאת לחדש את המיזם, ותפקידנו יהיה להרוס אותו.
יתכן שכעת הבכורה תעבור למיזם הטילים הבליסטיים, שנחשבים נשק קונבנציונלי ולכאורה הם לגיטימיים. גם למיזם כזה ישראל אינה יכולה לאפשר להתקיים.
* תרומתו של נתניהו למדע המדינה – נתניהו הוא האחראי להצלחה הגדולה של מבצע "עם כלביא".
יש כמובן שותפים נוספים לאחריות: הקבינט, שר הביטחון, השר דרמר (שר החוץ האמיתי), הרמטכ"ל, מפקד חיל האוויר וצמרת צה"ל, ראש המוסד וצמרת המוסד, טייסי חיל האוויר, צוותי הקרקע של חיל האוויר, לוחמי המוסד, לוחמי הקומנדו שפעלו באיראן, התעשיות הביטחוניות, מדינאים לשעבר שהיו חלק מן התהליך. אבל בסופו של דבר, האחראי הוא העומד בראש. הוא זה שהתווה את המדיניות, הוא זה שקיבל את ההחלטה האמיצה, הוא זה שניצח ביד רמה על המבצע. וממנו היינו תובעים את האחריות במקרה של כישלון.
יש כאלה שאינם מסוגלים להודות בפני עצמם, או לפחות בפני אחרים, שנתניהו, שהם יצאו נגדו בחריפות כזו לאורך שנים, אחראי לאחד ההישגים הביטחוניים הגדולים ביותר בתולדות המדינה. גם אני מתנגד נחרץ לנתניהו, אבל אני שמח לשבח אותו על המהלך שהוביל. אמנם אני משוכנע שבמצב הנוכחי כל ראש ממשלה היה נוהג באותה דרך. אבל הוא ראש הממשלה, הוא החליט, הוא עשה זאת ולו נאווה תהילה.
כך אמר ראש האופוזיציה בגין לראש הממשלה רבין, בנאומו בכנסת בדיון על מבצע אנטבה: "מבקש אני לומר שלכולם הזכות, אבל ראש ממשלה הוא ראש צוות, ואולי בזכות הניסיון שהיה גם בחיי יודע אני שראש צוות, בעוד כולם אחראים, שם על שכמו עוד טיפה אחת של אחריות – ומי יודע איזה כובד לטיפה הזאת. לכן היום אומר לראש הממשלה בשם האופוזיציה: השקפותינו שונות, אנו נמנים עם מחנות שונים, בבית הזה, החופשי, ודאי עוד יהיו בינינו ויכוחים יסודיים ורציניים, ואולי אף חריפים. אבל היום הזה בכל לבנו נאמר: ראש הממשלה – כל הכבוד!"
ובדיוק מאותן הסיבות, נתניהו הוא האחראי מיספר אחד למחדל הנורא שהביא לאסון 7 באוקטובר. גם כאן יש שותפים רבים למחדל. הקבינט, שר הביטחון (הלך), הרמטכ"ל (הלך), ראש השב"כ (הלך), ראש אמ"ן (הלך), אלוף פיקוד הדרום (הלך), מפקד האוגדה (הלך), מפקד חיל האוויר, מפקדי כוחות שכשלו בשבת השחורה, קברניטים לשעבר שהוסיפו קיסמים למדורת המחדל בשעתם. אבל בסופו של דבר, האחראי הוא העומד בראש, בעיקר כאשר הוא עמד בראש לאורך עשור וחצי לפני כן. הוא התווה את המדיניות, הוא בנה את תפיסת הביטחון של התמכרות לשקט, הבלגה, הכלה, פייסנות, קניית שקט בפרוטקשן ותבוסתנות. הוא קיבל את ההחלטות. הוא עיצב את הרוח שכל המערכת התיישרה לפיה. הוא גם היה הקיצוני ביותר בדרך הזאת, כיוון שגם אם הכפופים לו אימצו אותה, לעתים הם ערערו על חלקים בתוכה ויצאו נגד חלק מן התופעה. תחתיו, "מר ביטחון", צה"ל הצטמצם, צבא היבשה הוקטן ונפגע קשות, ההגנה המרחבית חוסלה וכבשת הרש שנותרה ממנה – כיתות הכוננות, מוזערה והוחלשה מאוד. יש הטוענים שגם אם מנהיג אחר היה ראש הממשלה הטבח היה מתרחש. ייתכן, אם כי אני חושב אחרת. אבל הוא ראש הממשלה, הוא קיבל את ההחלטות, והוא אחראי לתוצאות.
יש לנתניהו תרומה גדולה למדע המדינה – תפיסת אחריות מקורית, שעוד תילמד בפקולטות בכל העולם ובכל קורסי המנהיגות והניהול. תפיסה שעל פיה המנהיג הוא האחראי הבלעדי לכל ההצלחות והוא חף מכל אחריות לכישלונות. הוא הפך את גלגול האחריות כלפי מטה לאמנות. הוא ראוי על כך לפרס ישראל למדע המדינה.
* התמזל מזלנו – מחדל ההתמכרת לשקט, שהוביל לתוצאה הבלתי נמנעת של טבח 7 באוקטובר, היה מחדל רב זירתי. התמזל מזלנו שהוא התפוצץ מול חמאס. אילו התפוצץ מול חיזבאללה התוצאה היתה מרה הרבה יותר. אילו התפוצץ מול איראן, התוצאה היתה עגומה שבעתיים. איני רוצה אף לדמיין מה היה קורה אילו הוא התפוצץ מול מתקפה רב זירתית משולבת.
* אחריות הש"ג – בעשרים החודשים האחרונים אני מרבה לכתוב על אחריותו של המנהיג לכל הצלחה ולכל כישלון. אני כותב זאת כי אני מאמין בכך, וגם כמשקל נגד לניסיונות הפאתטיים להסיר את האחריות למחדל מכתפיו של נתניהו.
הרי אם נקבל את תרבות הברחנות שלו, גם הרמטכ"ל לא אחראי. הרי יש אלוף פיקוד הדרום ויש ראש אמ"ן, שאילו רק משכו בשולי דרגותיו, הכול היה אחרת. וגם אלוף הפיקוד לא אחראי – יש מפקד אוגדה שלא מילא את תפקידו והוא האחראי. וגם האוגדונר לא אחראי, הרי המח"ט לא הקפיד על כוננות עם שחר. וכן הלאה וכן הלאה עד הש"ג.
יחד עם זאת, חשוב לי להבהיר שאחריותו הראשית של העומד בראש אינה מסירה כהוא זה מאחריותם של הדרגים שמתחתיו. ברור שגם הרמטכ"ל אחראי, גם אלוף הפיקוד, גם האוגדונר וכן הלאה, כולל הש"ג. הש"ג, הניצב בעמדה, הוא הרמטכ"ל של העמדה הזאת, ועליו האחריות למה שנעשה בה.
הביטוי "תסמונת הש"ג" נולד בעקבות ליל הגילשונים (1987), שבה הש"ג, רוני אלמוג, שמע את יריות המחבלים וברח מהשער, ואיפשר למחבל להיכנס לתוך הבסיס, להרוג שישה חיילים בשנתם ולפצוע עשרה.
בניגוד למיתוס, האחריות לא הוטלה רק על הש"ג, אלא המח"ט הודח וגם אחרים בשרשרת הפיקוד. אך במקרה הזה, בוודאי שעיקר האשמה היא על הש"ג מוג הלב. היתה עמדה אחת שבאחריותו ואחריותו עליה מלאה. הייעוד שלו הוא לתת מענה בדיוק לרגע שבו מחבל מנסה לחדור לבסיס. הוא ברח ולכן הורשע, בצדק, ונדון לשנה וחצי מאסר.
העומד בראש נושא בעיקר האחריות, אך אין היא ממעיטה כהוא זה מאחריות כל הדרגים שמתחתיו.
* מזיק יותר משוברים שתיקה – ראש ממשלה פטריוט אינו מפמפם לנשיא מעצמה זרה את דיבת מדינתו רעה, ואינו מזמין ממנו מתקפות מרושעות ושקריות על מערכת החוק, המשפט והצדק של מדינתו.
כפי שאנו סולדים מחלאות בתוכנו שמוציאים בעולם את דיבת צה"ל, כך עלינו לסלוד ממי שמוציא את דיבת מערכת המשפט, וכשהנ"ל אינו ראש ארגון קטן ושולי כ"שוברים שתיקה" אלא ראש ממשלת ישראל, המעשה נואל וחמור יותר.
* מבחן הריבונות – אם בשלב הבא בספירלת הטירוף נתניהו יבקש מטראמפ לאיים באמברגו נשק על ישראל אם משפט נתניהו לא יבוטל, מישהו יופתע?
קיומו של המשפט עד תום ומיצוי הדין היו לאבן בוחן לעצם ריבונותה של המדינה היהודית.
* מבחן השוויון בפני החוק – משפט נתניהו חייב להתנהל עד מיצוי הדין. קיומו של המשפט עד תומו הוא מבחנה של מדינת ישראל – מבחן השוויון בפני החוק. מדינה שאין בה שוויון בפני החוק, וראש הממשלה אינו כפוף לחוק כמו כל אזרח, אינה מדינת חוק. מדינה שאינה מדינת חוק – אינה דמוקרטיה. זהו מבחנה של הדמוקרטיה הישראלית.
וכאן נשאלת השאלה – ובכל זאת, על ראש הממשלה לנהל מדינה, הוא אחראי על ביטחונה, הוא יכול לעשות זאת כאשר במקביל הוא מעיד ימים שלמים במשפטו? זו אכן סוגיה נכבדת. אך הרי את התשובה לכך נתן נתניהו עצמו והדהדו מאמיניו – נתניהו הוא אדם-על וזה ממש קטן עליו. ובכל זאת, הבעייה היא אמיתית, ולכן בית המשפט הולך מאוד לקראתו, בדחייה של חודשים רבים בתחילת המלחמה ובביטולי ימי דיונים רבים במהלך העדות. בית המשפט מאזן בין הערך המקודש של השוויון בפני החוק לבין ההתחשבות בצרכי המדינה ובתפקידו של נתניהו כרוה"מ. יתכן שהשופטים טעו במקרה זה או אחר לקולא או לחומרה, אך החלטות בית המשפט בהחלט מאוזנות.
נקווה שלא יהיו עוד ראשי ממשלה מושחתים ושהסוגייה לא תעמוד שוב על הפרק, ובכל זאת, יש להבטיח בחקיקה שהדבר לא יקרה שוב. החלטת ה-11:0 הייתה מחויבת המציאות, בג"ץ בשום אופן לא יכול היה להחליט אחרת, כיוון שהחוק בעניין חד-משמעי ואינו ניתן לפרשנות. בניגוד לעלילות של שונאי בג"ץ ולפנטזיות של הפונדמנטליסטים של החוק (הקרמניצרים למיניהם) בית המשפט פוסק על פי חוק. אבל את החוק יש לשנות. יש לחוקק חוק, הקובע שמי שהוגש נגדו כתב אישום לא יוכל לכהן כראש הממשלה ולא להתמודד על ראשות הממשלה. זאת, הן כיוון שאנו נוכחים עד כמה תפקודו של ראש הממשלה נפגע בגלל המשפט ויותר מכך, כי מבחינה מוסרית, מי שנאשם בפלילים אינו אדם שראוי לכהן כראש הממשלה.
מתנגדי החוק טוענים, שאין זה סביר ש"פקיד" אחד שלא נבחר בידי הציבור יקבל החלטה שתסכל את בחירת הציבור. כמובן שהצגת העניין כהחלטה של איש אחד דמגוגית. גם אם ההחלטה הסופית היא של אדם אחד – היועמ"ש, היא מסתמכת על ראיות שהביאו להמלצת המשטרה והפרקליטות לפני שהגיעו ליועמ"ש, שאף מנהל שימוע לפני החלטתו. ואף על פי כן, יש היגיון בטענה הזאת, ולכן אני מציע שהחלטה של היועמ"ש להעמיד את ראש הממשלה לדין, תעבור ערכאת אישור נוספת – צוות של שלושה שופטים בדימוס יהיה חייב לבחון את החלטת היועמ"ש על סמך הראיות, ורק אם הוא יאשר את החלטת היועמ"ש, יוגש כתב האישום.
[אהוד: בשיגעון הגדלות שלך אתה מכנה את נתניהו "סמרטוט", ו"מושחת" והיית מונע ממנו להיות ראש ממשלה בגלל כל מנוול שמגיש נגדו כתב אישום באישור הפרקליטות הלעומתית! וכך היית מונע גם את מיטוט איראן הגרעינית, שהתרחש גם בזכותו וביוזמתו. האין גבול להתפלפלות שלך ולשטויות שלך בשנאתך לנתניהו! הצעתי לך לפנות דחוף לפסיכולוג.
אגב, היטלר לא אשם בפרוץ מלחמת העולם השנייה, אשמים בריטניה, צ'מברליין וצ'רצ'יל].
יש המציעים את "החוק הצרפתי", שעל פיו הליך נגד ראש הממשלה ידחה עד סיום תפקידו. בעיניי זו חוק המעודד שחיתות ציבורית ומעמיד את ראש הממשלה מעל החוק ולכן הוא פסול מעיקרו. אבל אם כבר מחוקקים חוק כזה, חובה להצמיד אליו הגבלת קדנציות כמקובל בצרפת. הגבלה לשתי קדנציות נכונה גם ללא קשר לכך. אבל ברור שחוק צרפתי ללא הגבלת כהונות הוא שחיתות בריבוע.
ומה באשר לחנינה? אם נתניהו יורשע, זכותו ככל מורשע להגיש בקשה לחנינה. אם יעשה כן, שיקולי הנשיא כבר לא יהיו של מידת הדין אלא של מידת הרחמים. אדרבא, שיחון אותו. אבל המשפט חייב להתקיים עד תומו, בלי הנחות.
[אהוד: אני מניח שנתניהו לא יסכים לחנינה כי תהיה בכך הודאה מצידו שהוא אשם. הדרך היחידה היא ביטול משפטיו ופיטוריהם והעמדתם לדין של מי שהגישו נגדו את התביעות העומדות על כרעי תרנגולת ושמטרתן היתה להדיח אותו באמצעים לא דמוקרטיים, ובעקיפין, כתוצאה מכך, גם להשאיר על כנו את האיום הגרעיני האיראני על קיומה של מדינת ישראל!]
* התייחסותי למשפט נתניהו – מאז ראשית חקירות נתניהו וגם עתה במהלך משפטו המתקדם, אני מקפיד לא לחוות דעה באשר לאשמתו או חפותו של נתניהו. כמו כל נאשם, עומדת לו חזקת החפות. אני בוטח במערכת המשפט הישראלית ובטוח שנעשה לנתניהו משפט צדק. וגם אם אחשוב שבית המשפט טעה בסוגיה זו או אחרת, איני מפקפק בתום לבם של השופטים.
איני מתייחס לשאלת אשמתו, אך יש כמה נקודות עקרוניות שהרביתי לאורך כל שנות הפרשה לכתוב אותן, ואני עומד עליהן גם היום.
א. בישראל אין תפירת תיקים. בוודאי ובוודאי שאי אפשר לתפור תיק לאישיות ציבורית, שעיני הציבור והתקשורת בוחנים כל צעד ושעל בחקירתו. הטענה, שמאות רבות של שוטרים, פרקליטים והיועמ"ש – מקורבו של נתניהו, איש ימין דתי מובהק, תפרו תיק נגדו, ואיש מן המעורבים לאורך כל השנים לא פתח ולו סדק צר, שיאושש את הטענה הזו, אינה מתקבלת על הדעת. זו פשוט קונספירציה מכוערת וחסרת שחר.
גם אם בית המשפט יזכה את נתניהו פה אחד מכל הסעיפים מחוסר אשמה, אין זה אומר שנתפרו לו תיקים. בית המשפט אינו קבלן הרשעות, וכאשר הוא מזכה נאשם, אין זה אומר שתפרו לו תיק. זה אומר שלא היה די בראיות כדי לשכנע את בית המשפט להרשיע, ו/או ההגנה הציגה טיעונים ששכנעו את בית המשפט לזכות את הנאשם.
ב. ברור שאין שחר לטענה ש"מותר לקבל מתנות." אסור. יתר על כן, די במה שנתניהו מודה בו בנושא המתנות, כדי להעיד על שחיתות עמוקה, בלי קשר לשאלה, שבית המשפט יפסוק בה, אם נחצה הרף הפלילי. שחיתות ציבורית אינה תמיד פלילית. לא כל מה שאינו פלילי ראוי ומותר. אדם מושחת אינו ראוי לכהונה ציבורית, גם אם לא עבר על החוק. ובכל מקרה, החוק אינו מאפשר קבלת מתנות.
ג. הטענה שאין דבר כזה שוחד באמצעות כתבות בעיתונים חסרת שחר. לדוגמה, מי שהיה ראש העיר רמת גן, אורי עמית, הורשע בלקיחת שוחד של כתבות אוהדות במקומון. בית המשפט יחליט אם במקרה של נתניהו היה שוחד.
* יוזמה לקידום השחיתות – מה עומד מאחורי היוזמה של הליכוד לבטל את הוועדה לבדיקת מינוי בכירים? ההיפך מהמניע של הקמת הוועדה.
הוועדה הוקמה כדי למנוע מינויים מושחתים ולהבטיח את טוהר המידות וניקיון הכפיים של בעלי התפקידים הבכירים בישראל.
מטרת ביטול הוועדה היא לקדם שחיתות ולבחור לתפקידים הבכירים אנשים שאינם נקיי כפיים.
הם רוצים להחיל את הקקיטוסקרטיה גם על התפקידים הבכירים בישראל.
כמובן שאם היוזמה תתקבל, היא תהיה תקפה מהכנסת הבא, ואני מקווה ומאמין שאז יהיה בכנסת רוב נגד שחיתות.
* החלטה אחראית – אני מקווה שבג"ץ יקבל מחר החלטה אחראית.
מהי החלטה אחראית?
אור ירוק לראש הממשלה ולממשלה למנות את ראש השב"כ, בכפוף לאישור ועדת גרוניס.
ראש השב"כ הממונה יהיה מנוע מכל מעורבות בחקירת פרשת קטארגייט.
ובא לציון גואל.
* האנרכיסטית הפרועה –ההתפרעות באולם בית המשפט של הכנופיה החוליגנית בראשות ח"כית ה[---]ת הפרחחית טלי גוטליב, היא אנרכיה אלימה וניסיון גנגסטרי להלך אימים על שופטי ישראל.
את האנרכיסטית הפרועה הזאת צריך להדיח הרבה לפני איימן עודה.
העירו לי פעם, שזה לא יפה שכתבתי, שאיני מכנה אותה בהמה כדי שלא לפגוע בציבור הבהמות, ולכן איני כותב זאת.
* אין זכות מוסרית – לכנסת שנתנה לראש כנופייה פשיסטית, גזענית, עבריינית אלימה כוח כמעט בלתי מרוסן, אין זכות מוסרית להדיח ח"כ ממפלגת אופוזיציה קטנה וחסרת השפעה, בשל דיבורים, נתעבים ככל שיהיו.
יתר על כן. הח"כים יודעים שהח"כ האנטי ישראלי הקנאי ביותר הוא עופר כסיף, ובכל זאת התלבשו על הערבי.
אני מקווה שהח"כים באופוזיציה יצביעו נגד ההדחה.
* אש חיה – מי שמיידה אבנים על חיילי צה"ל ומנסה לדרוס אותם הוא מחבל. יש לירות לעברו אש חיה על מנת להרוג.
* מי אחראי לתקיפת חיילי צה"ל – בלי התמיכה והעלמת העין מהפוגרומים בערבים, הפורעים לא היו מעזים לעבור שלב ולתקוף את חיילי צה"ל. מי שנתנו להם לפרוע באין מפריע, אחראים למתקפותיהם האלימות על צה"ל, שאם לא ייעצרו, לא רחוק היום שבו יותרו לפרסום שמות של חיילי צה"ל שנרצחו בידי קין.
האחראי הראשי הוא ראש הממשלה נתניהו, שמינה את הדוצ'ה שלהם לשר בממשלה ועוד לשר הממונה על ביטחון הפנים במדינה. והוא אחראי לכך שראש הכנופייה בתפקיד כבר שנתיים וחצי והוא עוד לא בעט בו. (אגב, אהוד מרבה להזכיר שכיניתי את נתניהו סמרטוט. אני ממליץ לו לעלעל בגיליונות חב"ע ישנים, והוא יראה שהגדרתי זאת אך ורק בהקשר אחד – בחולשתו מול ראש הכנופייה, שמהתל בו ומכשכש בממשלה. אכן, התנהלותו מול ראש הכנופייה סמרטוטית).
האחראי השני הוא שר הביטחון ישראל כ"ץ. הוא הריבון ביהודה ושומרון, והוא לא נקף אצבע למול הפרעות שאותם נערי זוועות ביצעו נגד ערבים בחודשים האחרונים. מיד עם כניסתו לתפקיד, הודיע כ"ץ שלא יאשר מעצרים מנהליים נגד מחבלים יהודים, למרות שהוא יודע שאי אפשר להילחם בטרור בדרכים קונבנציונליות בלבד, ומעצרים מנהליים הכרחיים במלחמה בטרור.
שניהם יכולים לתקן את דרכם. כ"ץ, אם ייצא למלחמה נחרצת ונטולת פשרות, עם אפס סובלנות, נגד הנגע הזה. חבריי ביו"ש טוענים שמדובר ב-200 נערים. נניח שהם טועים וזה 400. יש לעצור מיד את המאות הללו, לפרק את החוות שלהם ולעשות את כל הדרוש כדי למוטט את הטרור הזה.
ונתניהו יכול להדיח עוד היום את ראש הכנופייה ואת הכנופייה.
אם לא יעשו כן, אין שום ערך לגינויים שלהם.
* מתי כ"ץ יתעשת – מי שאמון במדינת ישראל על המלחמה בטרור הוא השב"כ. כשהמחבלים יהודים, הטיפול צריך להיות בידי מה שקרוי "המחלקה היהודית", עם כל הסמכויות שבידיה לחקירת טרור.
במקום לחזק את "המחלקה היהודית", השר כ"ץ החליט להעביר את הטיפול למשטרה, למרות שהוא יודע, שהמשטרה כפופה לדוצ'ה של המחבלים, שיעשה הכול כדי לסייע להם.
רק אחרי שהם ירצחו חייל הוא יתעשת?
* לעבור למעשים – כל ראשי ההתיישבות ביו"ש מאוחדים בגינוי והוקעה של ההתקפה על לוחמי צה"ל בבנימין, וטוב שכך. חסר גינוי לפרעות שהם מבצעים בערבים, החמורות לא פחות.
ההודעה חשובה אך אין די בדיבורים, יש צורך במעשים. על ההנהגה לפעול יד ביד עם השב"כ לביעור הנגע הזה. אני מצפה מרבני יש"ע ומכל מנהיגי הציבור לקרוא לכל הציבור להעביר ביוזמתם כל מידע שיש בידם על המחבלים הללו לשב"כ ולכוחות הביטחון.
* הדלת המסתובבת – ה"גינוי" בקריצה של ראש הכנופייה לחייליו שתקפו את חיילי צה"ל, הזכיר לי את ה"גינויים" של ערפאת לפיגועי טרור.
* שר תומך טרור – המפקד לשעבר של כלא איילון, גונדר-משנה שי פרנסה, הודח מתפקידו בבית דין משמעתי בגין הטרדה מינית של עובדת שב"ס הכפופה לו. הדחה על רקע זה מוצדקת, גם אם מה שהניע את הגורמים שמעליו היו סיבות אחרות.
אך בלי קשר לשאלת הדחתו, הממצאים שהוא הציג בעתירתו, חייבים להטריד כל אזרח בישראל. השר לביטחון לאומי של מדינת ישראל, מתערב אישית או שולח את הכפופים לו להפעיל לחץ להקלות למחבלים יהודים המקורבים אליו, ובהם המחבל הרוצח בן אוליאל שהצית למוות בשנתם תינוק והוריו. השר לביטחון לאומי הוא תומך טרור מנעוריו, הורשע בתמיכה בטרור והיום הוא מנצל את מעמדו הבכיר לתמיכה בטרור. עצם העובדה שראש כנופייה גזענית פשיסטית טרוריסטית הוא שר בישראל, היא כתם בל יימחה בהיסטוריה של העם היהודי.
* הגדרה חלופית – כאשר יאיר לפיד אומר "עידוד הגירה" וכאשר בן גביר אומר "עידוד הגירה", הם מתכוונים לשני דברים שונים. בן גביר מתכוון להרעבתם והתעללות בהם כדי לדחוק אותם לים. לפיד מתכוון לאפשר למי שרוצה בכך לעזוב, אולי גם לשכנע פלשתינאים שזה כדאי להם. הצעתו של לפיד, בניגוד להצעתו של ראש הכנופייה, לגיטימית לחלוטין. אבל כדאי שימצא הגדרה אחרת, כי ראש הכנופייה כבר השתלט על ההגדרה הזאת, כביטוי מכובס למזימתו.
* שטח ישראלי – על פי אהוד יערי, שהוא מקור אמין מאוד בעיניי, הדיונים על הסדר "ביטחוני" עם סוריה כוללים הכרזה ישראלית ש"חוות שבעא" הן שטח סורי ולא לבנוני.
"חוות שבעא" הן הר דב, או כתף שיאון. זה לא שטח סורי ולא לבנוני אלא ישראלי. הוא חלק מן המפה שצורפה לחוק הגולן, שבו הכנסת החילה את ריבונות ישראל על הגולן, לפני 44 שנים.
אין לממשלה שום סמכות להכריז הכרזה כזאת. על פי חוק יסוד משאל עם, ויתור על שטח ריבוני מחייב משאל עם, אלא אם כן תמכו בו 80 ח"כים.
נתניהו כבר ניסה למסור את הגולן לציר הרשע של אסד ואיראן, הן בימי אסד האב והן בימי אסד הבן. הוא חוזר לסורו ול"סוריו"?
* קמפיין הלבנה – בימים האחרונים נערך בישראל ובמערב קמפיין הלבנה למנהיג הג'יהאדיסט של סוריה א-שרע (אל ג'ולאני). האם קטאר שוב בוחשת ומממנת?
* הזהו שלום? – אם ירדן מסרבת להופיע נגד ישראל באליפות העולם בכדורסל – אפשר עוד לומר שיש שלום בין המדינות?
* מפלגה פטריוטית ממלכתית – בבחירות האחרונות הצבעתי למחנה הממלכתי. בבחירות הקרובות לא אצביע להם.
הצבעתי להם מתוך הזדהות עם הפטריוטיות הממלכתית שלהם, אך גם כיוון שלא היתה לי חלופה פטריוטית ממלכתית בעלת קו מדיני-ביטחוני ניצי יותר. בכנסת הבאה תהיה לי חלופה כזו.
היום, כאשר המחנה הממלכתי במשבר, אני מייחל לכך שיישאר מפלגה יציבה וחזקה, שתהיה חלק מרכזי בממשלת השיקום, שתקום אחרי הבחירות הבאות. אני מעריך מאוד את גנץ, חילי טרופר (שאני קורא עכשיו בהנאה רבה את ספרו "טיפות במדבר"), מיכאל ביטון, אלון שוסטר, תמנו שטה ואחרים, ואני מקווה שימשיכו להשפיע.
כניסתם תחת האלונקה אחרי טבח 7 באוקטובר ייצגה אותי. חשתי אז יותר מתמיד שהיא פועלת על פי ייפוי הכוח שהענקתי לה בפתקי, והיא בלטה בכך בהשוואה למפלגות האופוזיציה האחרות, שלא התעלו לגודל השעה. הצטערתי כאשר הם פרשו, למרות שהבנתי את תסכולם בממשלה הרעה הזו.
* ביד הלשון: מחנה שורה – בסיס צבאי שעלה לתודעה הציבורית בעקבות טבח 7 באוקטובר, הוא מחנה שורה, בסיס האם של מפקדת הרבנות הראשית, ששימש מחנה זיהוי הגופות וההכנה לקבורה של נטבחי 7 באוקטובר, האזרחים והחללים, ושל חללי מלחמת "חרבות ברזל".
מחנה שורה, מדרום לרמלה, ליד סתריה, מול מטעי הבננות של מושב מצליח, נבנה כבסיס חימוש של הצבא הבריטי. המחנה נקרא על שם רס"ן אלכסנדר (שורה) אשרוביץ, קצין בחטיבת קרייתי, שנפל במבצע "דני" במלחמת השחרור, כשהג'יפ שעליו נסע עלה על מוקש. הבסיס שימש שנים רבות כבסיס חימוש של צה"ל, עד העתקת מחנות צה"ל לנגב. לאחר העברת בסיס החימוש לנגב, הועתקו לבסיס שורה אגד האחזקה של חיל הטכנולוגיה והאחזקה (שמו הנוכחי של חיל החימוש), מרחב הבינוי המטכ"לי – יחידה העוסקת בבינוי בבסיסי צה"ל ומפקדת הרבנות הראשית. בתוך מפקדת הרבנות הראשית, הוקם מרכז הצבי – המרכז לזיהוי חללים. בעת הקמת מרכז הצבי, התגלה במקום בונקר תחמושת מן התקופה הבריטית, ובו פצצות שלל ממלחמת העולם השנייה, שנשאו את צלב הקרס.
בקרוב עומד לצאת לאור הספר "משורה לתקומה" מאת אל"מ (מיל') אבנר כהן שהיה בזמן המלחמה ולפניה רמ"ט הרבנות הראשית. הספר ממתין כעת לאישור ועדת השרים. זכיתי לקרוא את כתב היד, וכשהספר ייצא לאור אכתוב עליו בהרחבה.
2. המחדל בקליפת אגוז
מהו האירוע המזקק את עומק המחדל שהוביל ל-7 באוקטובר?
ראשית, מעצם ניסוח השאלה ברור שבעיניי המחדל לא היה ב-7 באוקטובר, אלא ש-7 באוקטובר היה התוצאה הבלתי נמנעת של המחדל.
הסמל של המחדל כלל אינו בגזרת עזה, כי המחדל, שהוא ביטוי להלך נפש ותפיסת עולם, לא נגע רק לעזה, אלא היה רב זירתי. בעיניי, הסמל הוא הקמת מאחז חיזבאללה בתוך שטחה הריבוני של ישראל. הקמת המאחז היא התנקשות בריבונות ישראל.
עצם הקמת המאחז, מעידה על האופן שבו האויב תפס אותנו – חברת קורי עכביש, שתשלים עם התנקשות בריבונותה. התגובה של ישראל אוששה את התובנה הזאת וסינוואר ראה זאת, כמובן.
האירוע הזה מעיד על עומק חלחול תורת הביטחון של התמכרות לשקט, כי הוא מראה איך הרקב זה חלחל לכל הדרגים, מראש הממשלה עד הש"ג.
הרי איך צריך היה לפתור את הבעייה? סיור בוקר מזהה חדירת אוייב לשטחנו. המ"כ מורה לפרוק מהבט"שית, להסתער על האוייב ולחסל אותו, ואח"כ מדווח בקשר על הביצוע. כך למדנו. כך תרגלנו. אבל המ"כ לא נקט בפעולה אלא דיווח למ"מ, שדיווח למ"פ, שדיווח למג"ד, שדיווח למח"ט וכן הלאה עד הרמטכ"ל שגלגל את תפוח האדמה הלוהט לדרג המדיני, קרי ראש הממשלה ושר הביטחון.
ומה עשה ראש הממשלה? במקום לנזוף ברמטכ"ל על כך שמטרידים אותו בסוגיה שצריכה הייתה להיפתר מיד במקום האירוע, ובמקום להורות לו לסלק בתוך עשר דקות את הפולש, הוא לא נקט בשום צעד אקטיבי. הוא החל בניסיון לפתור זאת באופן דיפלומטי, ובמשך חצי שנה (!!!), עד 8 באוקטובר, אחרי הירי של חיזבאללה למחרת הטבח בדרום, מאחז חיזבאללה ניצב בתוך שטחנו הריבוני, ללא כל הפרעה.
למה? איך מדינה חזקה כמו ישראל משותקת כל כך? אסביר זאת במשפט אחד: "מה, בגלל איזה אוהל מצ'וקמק נפתח במלחמה נגד אויב שמצויד ב-150 אלף טילים ובהם אלפי טילים מדויקים שיכולים להוריד גורדי שחקים בת"א?" המשפט הזה הוא הוא תמצית תפיסת ההתמכרות לשקט. אפשר לנסח זאת בלשון התנ"ך: "והיינו כחגבים בעינינו, וכן היינו בעיניהם." התפיסה הזאת, שביטאו עשרת המרגלים, והעם אימץ אותה, דחתה את כניסת בני ישראל לארץ ישראל בארבעים שנה, כי הוכח שזה עם של עבדים, שאינו בשל לריבונות לאומית. ואכן, בשנים שקדמו לשבעה באוקטובר נהגנו כעם לא ריבוני, שמשותק מפחד מפני הסלמה.
מי אמר שסילוק המאחז היה מוביל למלחמה? לדעתי, חיזבאללה לא היה תוקף כאשר היוזמה וההפתעה אינן שלו. אבל אם זה היה מחולל מלחמה, עדיף שאנו ניזום אותה, ולא נמתין בפאסיביות למתקפת פתע של האוייב.
מתוך השיתוק מפחד ההסלמה, סיפרנו לעצמנו את הסיפור של "מה קרה? כולה אוהל," ולא הבנו שמבחינת האוייב זה צעד בדרך למסגד אל-אקצה, והבלגתנו מדרבנת אותו להמשיך.
סיפור מאחז חיזבאללה בהר דב, מפריך את הסיפור הקונספירטיבי, שהמחדל הוא "חיזוק חמאס כדי להחליש את רש"פ. את מי המדיניות הפייסנית כלפי חיזבאללה נועדה להחליש? הקונספירציה חסרת השחר הזאת נובעת מהרצון של שונאי נתניהו האוטומטיים, שהיו שותפיו למדיניות ההתמכרות לשקט, להרחיק עדות ולספר, קודם כל לעצמם, שידם לא שפכה את הדם הזה. המחדל לא היה הפייסנות, שאנו שותפים מלאים לה, אלא הרצון של הימין להחליש את רש"פ כדי למנוע את פתרון הבעייה הפלשתינאית.
סיפור הנרטיב הפנטסטי הזה, במקום לעשות חשבון נפש נוקב על דרכם של המספרים אותו, מסוכן, כי אם לא נפיק את הלקח האמיתי מהמחדל, לא נתקן את דרכנו.
איני נוטה לייחס כוונות רעות ליריבים פוליטיים ואידיאולוגיים. אני מאמין שמה שעמד בבסיס מדיניותו של נתניהו, היה רצון כן ואמיתי למנוע מלחמות, להרחיק ככל הניתן את המלחמה הבאה, גם במחיר תשלום פרוטקשן לחמאס, כדי למנוע שפיכות דמים והרג של חיילי צה"ל. אולי היותו אח שכול, אולי טראומת מהומות מנהרת הכותל בתחילת הקדנציה הראשונה שלו, שבהן נפלו 14 חיילי צה"ל, הביאו אותו למדיניות השיתוק הזו. הרצון לחסוך בחיי אדם הוא רצון חיובי וראוי. הבעייה היא, שהתמכרות משתקת לשקט, מסרסת את המדינה ומחיר הדמים שלה גדול לאין ערוך, כפי שנוכחנו בשבעה באוקטובר. ובשבעה באוקטובר התמזל מזלנו – הפליטה המוקדמת של סינוואר, מנעה מתקפה משותפת מעזה, לבנון וסוריה, אולי גם באיו"ש, תוך ירי מאסיבי של אלפי טילים מאיראן. המחדל הנורא, עלול היה להמיט עלינו אסון כבד לאין ערוך.
צעדי ישראל בסוריה עם נפילת אסד ומבצע "עם כלביא" באיראן מצביעים על כך שהפקנו את הלקח. הם גם מוכיחים לעצמנו שאפשר גם אחרת. השאלה היא, האם התובנה הזה חלחלה לעומק החברה ותביא לשינוי פרדיגמטי לטווח ארוך. אין לי תשובה חד-משמעית לשאלה.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com