רשימות מהחיים החדשים
המתרקמים בארץ-ישראל
במלאת 40 שנים לצאתו לאור של הרומאן
"ביתן" הוצאה לאור, תל-אביב
נדפס בישראל תשמ"ה / 1985
מחברת שנייה
[ממחברות לילך הרמוטק המכונה גם בשם פאני צדקיהו]
המשך 4
וכמו שהאוטובוס [מירושלים לתל-אביב] עוזב את התחנה המרכזית, מתחיל האברך הענק התקוע לצידי – להתנועע. אני מנסה לזוז – לעבר החלון, והוא כובש לו בהנאה שעל אחר שעל והווייתו ספוגת בגדֵי השחור כמו אומרת: שטח משוחרר – לא יוחזר. אני הודפת אותו במרפק – לא עוזר. הוא מתאים את תנועותיו לטלטולי האוטובוס, כביכול לא מרצונו הוא נשפך לעברי, אלא מישהו מזיז אותו, והוא משים עצמו ישן, דומם כגרוטאה. אבל אני שומעת איך הוא מתנשם בקרביים שלו, ומתנועע כלולב גדול, בדבקות, כמתפלל, ומשתדל בינתיים להדק את המרפק על ציצאלאך – בשיטות האלה אין הבדל בין דתיים לחילוניים – ומה שיותר נורא מן המזמוז הכפוי היה שכל פעם שהרים את הזרוע עלה ענן סמוי של ריחה זיעה רעה, כמו נקניק מתובל ביותר מדי שום, ובגדים שלא כובסו מזה זמן, שלא לדבר על כך שחף היה מכל נגיעה בו, מעודו, של דאודוראנט.
הרגשתי שאני מתעלפת! זנב-אבר דרבנן שכמוהו! האוטובוס היה חשוך, מה שהעניק לו אומץ מטורף. אני חושבת שהוא פשוט חדל לשלוט על עצמו כתוצאה מן הקירבה הזו, ומזלו שלא ידע שאני יושבת בלי תחתונים, ומתה להשתין – בגלל וגינור הח"כ-מניאק שניסה לבעול אותי על שולחן היו"ר. ומי תיאר לעצמו שכך יהיה סיום יום הסיור שלי בכנסת – כפייה דתית באמצעות שרוול שחור על החזה הרך שלי, שהלך ונתמעך כקציצת-שום מטוגנת-למחצה בכריך בינעירוני שאני נתונה בו, במצור.
נאבקתי בחשאי, מנסה לעורר את הנרדם-כביכול, ולא עזר. נדבק אליי כאילו הייתי מזוזתו. וכל פעם הכובע השחור, עגול השוליים, מתחכך בעגיל שבתנוך-אוזני, ופיאתו מטיילת לי על הכתף החשופה.
טוב. לא רציתי לערוך שערורייה. גם כך היה מצב-הרוח שלי שפוף לאחר האכזבה הגדולה מווגינור, שחשבתי לתומי כי יציג אותי בפני אנשים מפורסמים ובעלי-השפעה, ותיפתחנה לפניי דלתות רבות לאיזו הצלחה, שתהרגו אותי אם אני יודעת מה פירושה – ואיזה מין סיום! רק תאונת-דרכים חסרה לי –
אך במקום התאונה, שאליה אולי פיללתי עכשיו כדי להיחלץ ממצבי, אירע דבר-מה שונה. האברך העבדקן הפסיק לרגע את מישמושיו המרפקִיים בציצאלאך הכואבים, הוא התעורר כביכול, הוציא ממחטה ומחט אפו בקול רם, מקנח זקנו, ואז, במקום לתחוב אותה חזרה לכיס, הבחנתי בזווית-עיני שהוא מותיר אותה בידו השמאלית, פורש ואוסף, פורש ואוסף, עד שנותרה פרושה על חלציו, כמין סינור קטן, ואז הניח לעצמו שוב להירדם-כאילו, כשהוא מחדש ביתר שאת את מירפוקיו בצידי, וראו נא פלא –
המטפחת מתרוממת עתה מעצמה, גבוה מכל מה שיכולתי לשער על פי הטבע – כמין כתם לבן באפלת המושב המשותף, או הינומת כלה קטנטנה הקמה ממושבה להיות מובלת לחופתה –
טוב. מיד הבנתי מה קורה כאן. בידו האחת התחכך בי עתה, מנסה גם לגעת בירכיי, ובשנייה, עבד מתחת למטפחת, משתדל כנראה לחלוב את עצמו אל תוכה, מבלי להתלכלך –
החוצפה שלו כבר עברה כל גבול, אבל לא העזתי לחולל מהומה, כי רוב הנוסעים, סביבנו, ישנו או היו שקועים-בעצמם בחצי-נמנום. נתתי לשכני דחיפה הגונה, בשקט – השתחררתי מכובדו והתחלתי להתרומם ממושבי, מתלכסנת וגבי מעליו כדי לצאת למעבר ולחפש לי איזה מושב אחר, בירכתיי האוטובוס, או אפילו להמשיך את הנסיעה בעמידה – מחייכת לעצמי, אם היה לשמוקול שלו עין, וגם רואה בחשיכה, היה מגלה בהזדמנות זו את זקן-פותצ'יק הערום שלי מתנודד מעליו, כי מנגד תראה את הארץ! – אך לרוע-מזלי עשה הנהג באותו רגע תפנית חדה, ואני איבדתי את שיווי-המשקל וצנחתי על ברכי האברך ופופצ'יק החשוף שלי נתיישב ממש על רבי זרגיאל, אף ללא חציצת המטפחת –
"די! מספיק!" צעקתי – והנהג מיד הדליק את האורות הפנימיים, אבל היה מאוחר מדי. אמנם, איש מן הנוסעים לא הרגיש בכך, כי השמלה הסתירה, אבל הוא כבר היה תקוע לי היטב, תקוע כמו נר משומן, עמוק בפותצ'יק – רגע ממושך שהספיק לו, אני חושבת, להזריע אותי לתריסר דוסאלאך ורדרדים –
"כל הזמן הוא נגע בי, מתחילת הנסיעה – " צעקתי.
ריבונו-של-עולם, זה היה חרבון! – להזדיין כך, מאחור ועוד לחטוף אורגאזם מרוב התרגשות-שבהשפלה, וזאת בדיוק ברגע שחשבתי שאני נמלטת ממנו, והמנוול הזה, לאחר שסוף-סוף התרוממתי מעליו ויצאתי למעבר, נוזלת – נותר לשבת, שרוע, ישן-כביכול, כובעו השחור, העגול ורחב-השוליים, שאותו ליכסנתי על פניו, בנפילתי עליו, ירד עתה ממצחו ועד לזקן-סנטור, וכנפות המעיל השחור כיסו על כל השאר, ואני גם לא אתפלא אם קרה לו נס וכפתורי החנות שלו (אני בטוחה שרוכסן לא היה לו, אחת הייתי שומעת אותו בהיפתחו, לי יש אוזן טובה לשמוע רחשושים שכאלה, ממרחק – ) נתכפתרו לו מאליהם, חי נפשי, דבר כזה לא קרה לי מעודי –
"שולח ידיים – " הייתי מוכרחה להמשיך להתלונן, בקול רם, ללא בושה – אך על מה שהתרחש לאמיתו-של-דבר לא העזתי לומר מילה. להיפך, עשיתי דרכי לירכתיי האוטובוס בירכיים סגורות, כדי שלא אזל על הרצפה.
באוטובוס הנוסע קמה עתה מהומה קלה של התעוררויות ותגובות ארסיות. למזלי אכן מצאתי ספסל פנוי מאחור, ונמלטתי לחשכתו. לבד. הנהג שוב לא כיבה את האורות עד תום הנסיעה, ובחלל האוטובוס נשמעו הערות שגברו על המיית המנוע:
"מי היה מאמין? דתי!"
"מה אתה חושב? גם אצלם יש כאלה!"
"הוא בכלל ישן!"
"עושה עצמו!"
"מסכן. הוא גם כן גבר, לא התאפק."
"תתבייש לך, רֵבּ אִיד!"
"לך לבית-קברות, תוציא לך גופה צעירה – "
"מאניאק!"
"בשקית-ניילון של חברת-קדישא – "
התגובות לאט-לאט שככו אך האברך, זאת ראיתי מאחור, לפי מצב מגבעתו – לא "התעורר" עד שהגיע האוטובוס לתחנה המרכזית בתל-אביב. אני מיהרתי לצאת, בין הראשונים, אבל מזווית עיני התבוננתי לעברו ולא ראיתיו קם ממושבו. כנראה ישב וחיכה שרוב הנוסעים יֵרדו, כדי שאיש לא יוכל לחקוק את פניו בזיכרונו. זה לא עזר לו. כשהייתי כבר בדרכי למטה, על המדרגה התחתונה שבדלת האמצעית, שמעתי את הנהג, שמיד לאחר העצירה קם ממושבו, אומר לו:
"שמע חבר," – הוא אמר – חבר, במלעיל, "אם עוד פעם אתפוס אותך שולח ידיים – אסגיר אותך למשטרה, הבנת?"
את הסוף לא שמעתי, התרחקתי משם ולקחתי מונית מיוחדת. מזל שהצלחתי קודם להתנגב בחשאי, דוחפת ממחטות-נייר, במושב האחורי, החשוך-למחצה, אחרת היו זרעוני רבי זרגיאל מטפטפים על המדרכה המזוהמת של רציף-ההורדה, ומגלים את קלוני ברבים.
במבט לאחור, אני חושבת, עם כל הגועל שבדבר, שמגיע לי בכל זאת פרס גדול מחברת אגד, כי קבעתי באוטובוס שיא! – שאמנם אי אפשר לתת לו פירסום נרחב, כמו, למשל, ללידה במטוס! – "מה יש, בּוּבָּלֶ'ה?" שאל נהג-המונית כשהפלגנו ברחוב העולה מן התחנה המרכזית, וחלפנו על פני החומה של בנייני חברת-החשמל, "יש לך מצב-רוח רע?"
[נדפס לראשונה לפני 40 שנים ברומאן "הנאהבים והנעימים", בהוצאת ביתן, 1985. הספר המקורי אזל].
המשך יבוא
אהוד בן עזר
הנאהבים והנעימים
רוצים גישה מלאה לכל הגיליונות?
הצטרפו לאתר וקבלו גישה לארכיון של למעלה מ-2,100 גיליונות עם אלפי מאמרים, שירים ויצירות ספרותיות.
הצטרפו לאתר