התרשמתי מאוד מדברי העורך, יוסי אחימאיר ב"בפתח הגיליון", שם הוא מצטט כמעט במלואו את מאמרו של ד"ר עזריאל קרליבך, בו הוא חושף את פניה המבהילים של הדת האסלאמית, שלא ניתן להידבר עימה, שכל אדם חופשי הוא אוייב שלה, והסכם שלום עם "כופרים" כמו ישראל הוא בגידה באסלאם.

בהמשך מוזכרת הוועידה האסלאמית בטורקיה, אשר לא רק מצדיקה את מעשי הזוועה של חמאס ב-7.10.2025, אלא גם מעודדת "מאמינים" להמשיך בדרך זאת עד ההשמדה הסופית. על כך יש לי הרהור: הרי בהיגיון אין סיכוי להתמודד עם הדוגמות האסלמיות, וברור שגם לא בנימוקים מוסריים, לפיהם גם ליהודים יש זכות למדינה כמו לכל עמי העולם, אם כך, צריך לפנות בשפה הדתית שחכמי האסלאם שונאי היהודים חייבים להבין: בקוראן מצוטט מוחמד שאומר מפורשות כי ארץ ישראל שייכת לבני ישראל (סורה 5, פ' 21; סורה 10 פ' 93, סורה 17 פ' 104), ואני באמת תמה שמעולם לא ננקט הטיעון הזה כלפי שונאי ישראל המוסלמים.

אני מרשה לעצמי לעבור, כבר בתחילת סקירתי, לדבריו של אהרן שלומוף במדור "בימת קוראים", בו יש קטרוג בוטה לשמאל השונא שנאת חינם את הימין. המחבר מזכיר את כל חטאי השמאל, כמו העלילה שכביכול אנשי ימין רצחו את ארלוזורוב, כאשר היה ברור מציתות בבית הכלא שהרוצח היה עבדול מג'יד; הכותב מזכיר את "הסזון" שבו הלשינו לבריטים על אנשי אצ"ל, ואנשי ההגנה חקרו אותם בעינויים. הוא מזכיר את "התותח הקדוש" שהפגיז את "אלטלנה", ומסכם שהסיבה לשנאה "העבריינית" הזאת היא חינוך סוציאליסטי-קומוניסטי. איכשהו הוא מזכיר את רצח רבין, ומזל שלא האשים גם עליו את השמאל. אינני איש שמאל, אבל גם איש ימין "שרוף" כמו שלומוף צריך להודות בהגינות שהשמאל הקים את מאות הנקודות של ההתיישבות העובדת, את כוח המגן העיקרי של היישוב, שממנו צמח צה"ל, שהתרבות ברובה היתה שייכת לשמאל, וכל מועדוני התרבות היו של השמאל. אילו הבאתי כאן את מעללי הימין "הרחמני" לא היה מספיק לי כל מדור "בימת קוראים", הרי דוגמיות: יונה אברושמי השליך רימון על הפגנת "שלום עכשיו" – אמיל גרינשטיין נרצח, ותשעה נפצעו; יעקב טייטל שם מטען בכניסה לביתו של פרופ' זאב שטרנהל, וכן בביתם של יהודים משיחיים. הקבר של ברוך גולדשטיין, שרצח עשרות מתפללים במערת המכפלה, זוכה להשתטחות על קברו כמו על קבר של קדוש, ושר ימני תולה את תמונתו על קיר דירתו.

נציץ קצת אל העבר: הפעולות של אצ"ל ולח"י דמו יותר לפיגועי טרור: בדיר יאסין נטבחו זקנים, נשים וילדים, בפיצוץ מלון קינג דייוויד חלק גדול מההרוגים היו יהודים, בפעולת לח"י ברחוב יעל בתל-אביב נהרגו השוטרים היהודים שיף, נודלמן וטורטון, והלח"י טען בעקבות הכישלון הנורא הזה של הפעולה, כי השוטרים היהודים הוצאו להורג משום שיתוף פעולה עם הבריטים. הבאתי באמת דוגמאות בודדות, והיום מזנב הימין בהפגנות המשפחות האומללות המייחלות לחזרת יקיריהן ממנהרות החמאס, והן זוכות למטר של גידופים, הצקות ואלימות מצד ימין הטוען שהם משתפים פעולה עם חמאס. סליחה! אהבת ישראל אין כאן.

האלוף מיל' גרשון הכהן מתאר כיצד התאוריה של איראן שהעדיפה טילים על פני מטוסי קרב נכשלה כישלון חרוץ בשנים עשר ימי הלחימה של "עם כלביא". למרות המפלה הברורה של איראן, מזהיר האלוף כי בעיני איראן התבוסה שלהם אינה סוף פסוק, וגם אם יחתמו על הסכם בנושא האטום, זה לא ממש מחייב אותם, כי על פי נוהג "התאקיה", אפשר לחתום בעת מצוקה, ולהתכחש מכך אחר-כך.

אל"ם מיל' פרופ' גבי סיבוני ותא"ל מיל' ארז וינר סוקרים את שיתוף הפעולה הישראלי-איראני בשנים 1979-1950, הקשר עם הכורדים שבעיראק, הסיוע החקלאי והביטחוני בין ישראל עם מדינות אפריקה שהשתחררו מעול הקולוניאליזם, עד שסעודיה לחצה על מדינות אלו לנתק קשרים עם ישראל.

מפרופ' דן שפטן ציפיתי לגדולות ונצורות, אבל באמת מצאתי בחלק ראשון זה של מאמרו (חלק ב' בגיליון "האומה" הבא) דברים שכל קורא עיתון פוגש בהם: הצלחת היהודים בארץ בלב אזור נחשל; הלקח של המהפך בקרבות במלחמת יום הכיפורים לימד את אויבינו שעימות עם ישראל אינו כדאי, הגם שהאסלאם יסד לעצמו אימפריה הכי גדולה שהיתה אי פעם בהיסטוריה.

אורי הייטנר טוען שאילולא ההתנתקות היישובים בעזה היו הם מגן מפני פנים הארץ במקרה של התקפת טרור, כפי שיישובי העוטף היו באסונם מגן מפני התקדמות הנוח'בה לכיוון תל-אביב. כך חושבים רבים, אבל מי שחשב שצריך לנטוש את רצועות עזה (אריאל שרון, לא שמאלן "וגם" – מייסד הליכוד!) ראה לנגד עיניו כיצד צריך ליווי חמוש של ילדים לבית ספר, וכיצד חיילים מחפשים בחול בציר פילדלפי את שרידי חבריהם שפוצצו על רכבם. יש הרבה מחשבות כשמדובר בדיעבד.

פרופ' מוריה מיכאלי ותמר סיקוראל סבורות שאלימות המתנחלים המדווחת על ידי האו"ם המוטה, ובעיתונות הישראלית, היא מוטית, וגם לא חסרים שקרים בדו"חות המנופחים מטעם האו"ם. אני מניח שהמחברות צודקות על הנטייה החד-צדדית לתאר את האירועים, אבל באמת, אפילו המחברות צודקות, הרי "נערי הגבעות" שרפו בתים על יושביהם, שורפים בתים ומכוניות, מתעמתים עם חיילי צה"ל. דברים אלה אינם מוזכרים במאמר.

הרב פרופ' נריה גוטל מפריך את הטענה שכביכול הרב קוק התנגד לגיוס בחורי ישיבה – הרב ניסה להשיג פטור ללומדי תורה במלחמה "לא שלנו", אבל כשישראל יוצא למלחמת מצווה, או כאשר צריך לצאת לעזרת העם מידי צר – חובה להתגייס, וזה ייחשב שווה ערך לעבודת ה'. בנו, הרב צבי יהודה קוק חיזק את דברי אביו והכריז שבארץ ישראל חובה לקחת חלק בהגנת העם והארץ. למותר לציין שממאמר זה רוויתי נחת.

גרשון סתיו מזכיר משורר נשכח שנפטר בדמי ימיו – טוביה ויטקובסקי, והוא מצטט במלואו את השיר "צעיר עברי" שכתב לזכרו של אבשלום פיינברג.

הכלכלן שלמה מעוז מצביע על הסיבות לחיזוקה של כלכלת ישראל: כניסת נשים לכוח העבודה ועלייה ברמת ההשכלה שלהן (יש יותר אקדמאיות נשים מאקדמאים גברים), הפנייה של מוכשרים אל ההייטק, והתעשייה הביטחונית המעולה של ישראל.

אראל סגל סבור שלנתניהו היה יותר מזל מאשר לז'בוטינסקי: ז'בוטינסקי הזהיר מפני המפלצת הנאצית, אבל לא זכה לחזות בהבסתה; נתניהו, לעומת זאת, הזהיר חזור והזהר מפני הסכנה מאיראן המפתחת נשק גרעיני, וגם זכה שבהנהגתו איראן הובסה, ואתרי הגרעין הופצצו.

השופט העליון בדימוס אליקים רובינשטיין דורש הקמת ועדת חקירה ממלכתית, ומרגיע את הממשלה הנוכחית כי אין לחשוש מגזר דינם של שופטי ישראל, כי הם אובייקטיביים, וכי אין ספק שיבחרו חברי ועדה הגונים. אחרי האסון של 7.10.2023 אין כל אפשרות למנוע הקמת ועדה כזאת. כמו כל אזרח הגון במדינה, גם רובינשטיין מחייב גיוס חרדים.

עמדה דומה נגד המשתמטים לשרת בצה"ל בשעת החירום בה אנו נמצאים היא גם של הרב דוד סתיו.

פרופ' עמיהוד אמיר מצביע על העיוות בטענות BDS, הרי באמת מי שמפר זכויות אדם הם אויבינו, לא אנחנו: הורגים נשים על רקע כבוד המשפחה, הורגים (מטעם בית המשפט!) להט"בים, עורכים ברית מילה לבנות. לאורך דורות נרצחו או אוסלמו כל היהודים בשטחים שהאסלאם כבש. המחבר מזכיר את תיאורטיקן הדמוקרטיה בן המאה ה-17 ג'ון לוק שקבע כי בדמוקרטיה הרוב קובע, אבל אסור לו לפגוע בזכויות המיעוט לחיים (הרוב לא יכול להחליט שיש לרצוח את המיעוט), זכותו לחירות וזכותו לקרקע.

יאיר שלג סוקר את מפלגות המרכז שצצו משנת 1977 – ד"ש, שינוי (טומי לפיד), מרכז (איציק מרדכי), גמלאים, כחול לבן, יש עתיד, המחנה הממלכתי – לכל אלו חיים קצרים לעומת מפלגות הקצוות.

אופירה גראוויס קובלסקי עורכת סקירה של התנועה הרוויזיוניסטית (1925), בית"ר (1931), ברית הבריונים של אב"א אחימאיר, אורי צבי גרינברג ויהושע השל, לבטים אם לפרוש מהתנועה הציונית, רצח ארלוזורוב והמעצרים בעקבותיו, מפגש בן-גוריון וז'בוטינסקי בלונדון (1934), הפרישה מההסתדרות הציונית (1935), ייסוד ההסתדרות הציונית החדשה (1935), ז'בוטינסקי בעד שיתוף פעולה עם הבריטים במלחמה בנאצים, אברהם שטרן, מייסד את לח"י, רואה קדימות בסילוק המנדט הבריטי בארץ ישראל על פני שיתוף פעולה נגד הנאצים; מנחם בגין מפקד "אצ"ל מכריז על מרד נגד בריטניה (1943). אחרי מלחמת השחרור נוסדת מפלגת חירות, המאגדת את כל הפלגים מהמחתרות הימניות. סקירה יפה, אבל אני משוכנע שאין אף קורא בגיליונות "האומה" שאיננו בקיא בפרטים אלה.

מרים פרץ קוראת לאחדות בעם בשמם של הנופלים שהיו שייכים לכל הפלגות בעם, ובשמם של שני בניה הגיבורים שנפלו על הגנת המדינה.

פרופ' אסתר מאיר גליצנשטיין כותבת על עלילות העלייה ההמונית מעיראק. מוזכר במאמר הפרהוד ביוני 1941, וכן משלוח צבא עיראקי להילחם נגד המדינה היהודית שרק עתה קמה. ב-1948 נחקק בעיראק חוק המעניש בחומרה מי שמבקש לעלות לארץ ישראל. שני שליחים יקרים, שלמה הלל ורוני בארנט (יהודי בריטי), נשלחים לעיראק לשכנע את הממשלה (באמצעות שוחד) לאפשר טיסות מעיראק לארץ ישראל. במרץ 1950 נחקק בעיראק חוק המחייב את העולים לארץ ישראל לוותר על אזרחות עיראקית ועל הרכוש. בעקבות כך יוצא לפועל "מבצע עזרא ונחמיה" שבו תשעים אחוז מיהודי עיראק עלו לארץ. בתמורה עיראק היתה מחויבת לקלוט את הפליטים הערבים שברחו מארץ ישראל, דבר שמעולם לא קרה. אירוע טרור בבית כנסת (14.1.1951) שכנע גם את היהודים המבוססים, לוותר על הלבטים, ולעלות לארץ ישראל. האפופיאה המעניינת הזאת מופיעה בספרו של מרדכי בן פורת "לבגדאד ובחזרה" (ספריית מעריב, 1996).

ד"ר עירית אמינוף מטפלת בתופעה כואבת ששמה ירידה, שבתחילה נקראה כך משום שארץ ישראל היא הררית, ואילו בבל, שם התחבר התלמוד הבבלי, היא ארץ נמוכה. לימים קנתה המילה הזאת "ירידה" משמעות ערכית. המחברת מונה מיספר סוגי ירידות בתקופה החדשה: מצוקה כלכלית בתקופת הצנע (הטענה שהמדינה שיכנה את העולים באוהלים, ולא נתנה להם דבר), החשש מגיוס הבנים לחיל קרבי מסוכן, אמונה שבחו"ל יותר קל להתעשר, הרצון לחיות במדינה יותר תרבותית, בהשוואה לגסות הרוח של הישראלי הממוצע; היורדים הפוטנציאליים הם אנשי הייטק, שאין להם מחסום של שפה, כשהמקצוע נדרש ומתוגמל בנדיבות. מרגיזה במיוחד ירידת הרופאים שהמדינה העניקה להם מקצוע יוקרתי, והם נוטשים אותה לא כדי לסייע לאזורים נחשלים מוכי מחלות, אלא למקומות שמיטיבים עימם. לא קל לחיות בארץ שלנו שסופגת פיגועים, שמחייבת להקריב את מיטב ילדינו על מזבח הגנת הארץ מאין-ספור אויבים, אבל באמת, איך אפשר לוותר על נס שדילג על מאות דורות, ופקד אותנו – לחזור למולדת? וכן, כבר ראינו שהגולה מפתה, אבל קטלנית בצורה מפלצתית – אינספור גירושים, פוגרומים, עלילות דם, השואה, ועכשיו – מאסות של בני אדם מצדיקות את חמאס, מגנות את ישראל המשלמת לרוצחיה. שנאת היהודים הפכה היום לבון טון של האינטליגנציה של העולם המערבי.

יוסף קיסטר מנסה להפריך את הדעה המקובלת שהימין דגל בפשיזם, ואף העריצו את היטלר. מה שלא ניתן להכחיש הוא שאב"א אחימאיר הציג את עצמו כ"פשיסטן", העריץ את מוסוליני, וסלד מהדמוקרטיה. הטענה שגם אנשי הסוכנות ביקרו אצל מוסוליני, לפני שחבר להיטלר, אינה מעניקה הקלות לימין. מה שכן מאפשר סליחה הוא התחשבות במה שכינה מ"ל ליליינבלום – "חטאת נעורים".

ד"ר שרה אוסצקי לזר מספרת על דמות מרתקת שכתבה יומן בעברית מופלאה בגטו וארשה, וגם שנים רבות אחר כך. היומן שהיה קשה לפיענוח בשל האותיות הזעירות, נערך על ידי ד"ר בלה גוטרמן. אנו לומדים האיש הוא ד"ר ראובן פלדשוה בן-שם, שעלה לארץ בגיל 19, אבל חזר לפולין כשהתבשר שאביו נרצח על ידי אוקראינים. הוא היה ציר בקונגרסים ציונים, התעמת על ז'בוטינסקי כשהקים את תנועת "מסדה", שהתחרתה בבית"ר. ניהל מו"מ עם הגסטפו בווארשה על אפשרות של הגירת יהודים, שכל את בתו ואשתו בימי המלחמה. לאחר המלחמה שימש רב ראשי לשארית הפליטה בלובלין. עלה שנית לארץ ב-1945. טיפל בהקמת המושבים נורדיה ורמת רזיאל, שימש נספח תרבות בבואנס איירס, מקים בית כנסת אורתודוכסי מודרני (בתו עולה לתורה בגיל בת מצווה). עדותו מגטו וארשה מעומתת עם עדויותיהם של צביה לובטקין ואנטק צוקרמן. מעניין שכמו מנהיגים אחרים של הימין, גם הוא היה בראשית דרכו ב"השומר הצעיר", והוא המשיך לנדוד מהתנועה הרוויזיוניסטית לציונים הכלליים (לימים – הליברלים). אין ספק, דמות מרתקת שתרמה רבות להכרת האירועים בימים האפלים.

גם אם לא מסכימים עם כל הדוברים בגיליון, צריך להודות שהמאמרים מעניינים, ואף מרתקים, ועל כך שכתב העת נערך בטעם טוב ובהרבה תשומת לב.

2. שיבה מאוחרת אל יעד נחשק

טיול במונטנגרו ואלבניה – 3.9.2025-27.8.2025

ביולי 2002 ערכנו, רעייתי ואני, טיול בקרואטיה וסלובניה, באותו טיול ערכנו גם גיחה למונטנגרו, ונשארתי פעור פה אל מול ההרים השגיאים והנופים מפעימי הלב של ארץ זאת, ומיד נדרתי כי אחזור לבקר כאן, אלא שקיום הנדר נדחה עד סוף אוגוסט של שנת 2025, כשאני כבר בן 86, ואני מודה שחלקים מהטיול היפה הזה היו מעבר לכוחותיי.

בכל שמונת ימי הטיול לא נתקלנו בעוינות כלפי ישראלים, אדרבה, הכול קיבלו אותנו בסבר פנים יפות, ובהכנסת אורחים מרנינת לב, אבל סימן לעת הקשה בה אנחנו חיים לא נעדרה גם כאן – בעלייה למצודה הוונציאנית בעיר בר – מצוירת על קיר מפת ארץ ישראל עטופה בכאפיה! וכן, הטיסות בוצעו על ידי חברת "ישראייר", אבל המטוס הלוך היה של חברה רומנית, והמטוס חזרה היה של "טרייד אייר" מקומי.

אתחיל ב"נקודה ישראלית": בעיר ניקשיץ יש אנדרטה בנויה ממטוס בעל דגל חיל האוויר הישראלי – לזכר הסיוע של יוגוסלביה ב-1948, כאשר המטוסים שנרכשו בצ'כוסלובקיה לא יכלו לטוס מעל 700 ק"מ, ויוגוסלביה של טיטו הרשתה למטוסים אלה לנחות בשדה התעופה הקטן בעיר ניקשיץ. חלק מהמטוסים הצליחו להגיע ארצה במבצע "ולווטה", וסייעו לגירוש הצבא המצרי במלחמת השחרור. האנדרטה חקוקה גם בעברית, וזה בהחלט ריגש מאוד.

מהמרגש אל המפרך: המשימה היתה לעקוף את האגמים בשמורת הטבע ביוגרדסק גורא על שביל בלתי אפשרי מלא סלעים, אבנים ושורשי העצים הענקיים שבשמורה (עד 70 מ' גובה!). שכחתי שאני לא בן 19. כאשר עליתי בריצה את שביל הנחש למצדה, והחלטתי להצטרף למסע, שבדיעבד היה קשה מנשוא – שעתיים וחצי של סבל, כשמגיעים לסופה חסרי נשימה – וכל זה כשהמטייל חייב להביט כל העת על הארץ שמא ייתקל בשורש או אבן, והוא מידרדר מהשביל ומרסק את עצמותיו. בדיעבד מסתבר שרבע שעה של הליכה בשמורה זאת דיה כדי להבין מה קורה בהמשך.

חוויה מעניינת הייתה העלייה בג'יפים אל ההר ביילסקה – 2400 מ' מעל פני הים, משם רואים נוף כפרי יפהפה (חוות סוסים, עדרי כבשים, רכבל לסקי החורפי).

עיר יפיפייה היא ציטינייה, שהייתה בירת מונטנגרו (היום הבירה היא פודגוריצה), מקום מושבם של שני שליטים נערצים על המונטנגרים: פטר פטרוביץ' שאיחד את שבטי הארץ ושלט בשנים 1830-1782, וניקולאי המלך הראשון והיחיד של מונטנגרו, שמרד בעות'מנים ב-1878, ושלט במונטנגרו ב- 1918-1860. פסליהם נמצאים בפארק בבירה הנוכחית – פודגוריצה. בציטינייה מצוי ארמונו המפואר של ניקולאי (היום מוזיאון), וקברו בכנסייה הקרובה לארמון. העיר יפה ונקייה למופת.

נסענו לאורך האגם סקאדר, שרובו במונטנגרו, וחלקו באלבניה (בזמן שלטון האימים של הקומוניסטים באלבניה ניסו רבים לברוח למונטנגרו בשחייה, ורובם נורו על ידי צלפים (בדומה לניסיון המילוט של מזרח גרמנים למערב), והגענו לעיר שקודרה באלבניה, בה מצויה מצודת רוז'פה, עליה מסופרת האגדה על החובה לקבור אשת בנאי בחומה כדי שהיא לא תתמוטט (אגדה דומה יש בארצות אחרות בבלקן). ביקרנו במפעל למסכות ונציאניות, שלידו תערוכה מדהימה של מסכות. בעיר שקודרה עברנו על יד מסגד אבו באקר המפואר, וכיוון שהיינו בעיר ביום ו', זכינו לשמוע את קריאת המואזין (חלק גדול מאוכלוסיית אלבניה הם מוסלמים שנכפו לאמונה זאת על ידי העות'מנים).

יש מה לראות בשקודרה שבאלבניה, אבל הטרחה גדולה מדיי: הכניסה לאלבניה, והיציאה ממנה כרוכה בהמתנה ארוכה ליד משטרת הגבול, ותור נמשך לפעמים לאורך קילומטרים.

אם הזכרתי את ההמתנה הנ"ל, אציין כי רוב הכבישים במונטנגרו צרים מאוד, ואם יש תאונה, הכביש מושבת לשעות, ומאחור משתרך טור מכוניות של קילומטרים – לנו היה "העונג" לחוות זאת פעמיים!

אדלג על שמורת הטבע "דורמיטור", כי שם ירד גשם זלעפות שלא אפשר לנו ליהנות מנוף שני האגמים וסביבתם.

סיפור מרתק קשור בגשר על קניון טארה – הגשר הגבוה מאוד תוכנן על ידי מהנדס יהודי בשם יעקב לזר. במלחמת העולם השנייה נודע לפרטיזנים המונטנגרים כי צבאות איטליה אמורים לעבור בגשר הזה כדי להצטרף לצבאות גרמניה בפלישה לברית המועצות. הם "שכנעו" את המהנדס לומר להם כיצד ניתן לחבל בעבודת החיים שלו כדי לעכב את מסע צבא איטליה לשדה הקרב. המהנדס נאלץ להיענות, הראה להם את נקודת התורפה, והם פוצצו את הקשת הראשונה של הגשר, כך שלא ניתן היה לעבור עליו. הצבא האיטלקי נאלץ לערוך עקיפה ארוכה, שגרמה לכך שהגיעו לרוסיה בחורף – רובם נספו בקור הגדול ובקרבות העקובים מדם. אחרי המלחמה האיטלקים תפסו את המהנדס היהודי, ירו לו בראש וזרקו את גופתו מהגשר אל התהום. הגשר שוקם ב-1946, ולמרגלותיו יש לוח לזכרו של המהנדס היהודי.

אני לא מן הנלהבים לערוך קניות בטיולים – לדעתי, טיול נועד להתוודע אל פיסות ארץ לא מוכרים – קניות אפשר לערוך בארץ ולתת פרנסה לאחד מאחינו, אבל מסתבר שבלי קניונים (פתח מתחת לק') אי אפשר, עלינו על מונית בפודגוריצה, הבירה המודרנית של מונטנגרו, והגענו לקניון הענק "ביג פשיון". באמת יש ים של חנויות, ובניגוד למחירים הנמוכים במונטנגרו יחסית לארץ, הרי שבקניון זה המחירים היו גבוהים למדיי. כדי לתת מושג באשר למחירים במונטנגרו – ארוחת ערב במלון (!), שכוללת כל מה שעולה על הדעת בשפע בלתי נדלה – עולה 12 יורו, כלומר 48 שקלים.

עוד סיפור: מול החוף של הים האדריאטי מצוי האי ע"ש סטפן הקדוש, שהיה מאוכלס בדייגים. הדייגים גורשו, ובמקומם בנו מבנים של מלון יוקרה בבעלות האמירתים (50%) וממשלת יוגוסלביה, וטיטו שינה את ייעודה של הכנסייה במקום והפך אותה לקזינו. מכביש החוף נראה האי ממש כמו פנינה. חוויה מקסימה היתה השיט על אגם סקאדר, המכוסה בנופרים ובאינספור ציפורים – אנפות, טבלנים, קורמורנים. הסירה המארחת הכינה סלסלה גדולה עם כיבוד (יין, שתייה קרה, מאפים וכו').

עניין רב יש בערים המוקפות חומה מהתקופה הוונציאנית (כידוע, לא רק ונציה שלטה במקום לאורך ההיסטוריה): בקצה של הטיילת של העיר בודווה, הגדושה בתיירים ובבתי אוכל – מצויה החומה הוונציאנית, ביקרנו בה בסמטאות הצרות ובבניינים מעונם של העשירים. מצודה ונציאנית מצויה גם בעיר בר – בר העתיקה (סאטראיה בר). עלייה אליה קשה על אבנים חלקות, אבל שווה את המאמץ: יש שם מנזרים הרוסים בעטיין של רעידות אדמה, מגדל שמירה החולש על כל השטח, חמאמים – ירושה של השלטון העות'מני. מעל גג אחד הבתים ניתן להשקיף על מראה פנורמי של העיר – מראה משכר ממש. כאמור, בעלייה למצודה יש ציור של ארץ ישראל עטופה בכאפיה (לא יזכו לכך!).

מצודה אחרת היא בעיר קוטור השוכנת לחוף מפרץ קוטרו (על שמו של אציל ונציאני). לא הגזימו המונטנגרים כשקבעו שקוטור היא העיר היפה ביותר שלהם: נכנסנו אל תוך החומה הענקית, עברנו על יד עמוד הקלון, שם הלקו לעיני ההמון את הנידונים, ועל ידו תיבת דואר מאבן, בה מותר לשלשל הלשנות (כמיטב המסורת הוונציאנית). על כל בניין בתוך החומה רשום שמו של האציל בעל הנדל"ן. בכיכר הכנסיות מצוי גם מנזר על שם הקדוש טריפון, נער בן 13 בן המאה השלישית לספירה, שביקש לנצר את הפגאנים, ואלה רצחו אותו. כיכר אחרת מוקדשת לחתולים של קוטור הנחשבים לקדושים ממש כי הם הצילו את העיר ממגפת הדבר. מהעיר היפה קוטור עלינו בכביש סרפנטינות (כביש צר שבקושי מאפשר לשתי מכוניות לעבור אחת מול השנייה) אל ראש ההר, ומשם ראינו נוף עוצר נשימה של מפרץ קוטור, העיר קוטור והעיר טיבת, שם מצוי שדה התעופה, בו נחתנו בכניסה לארץ, וממנו נמריא חזרה ארצה. את הטיול קינחנו עם פורטו מונטנגרו, שלחופו עוגנות ספינותיהם של עשירי העולם. היו עוד חוויות, אבל ניסיתי להתרכז בעיקר.

משה גרנות