הקפלניסט הראשון, מנסח המודל של ניפנוף בַּמּוּנָח דמוקרטיה, כִּכְסוּת כוזבת לעָשִׂיָה עריצה, הדמות לחיקוי ולהערצה של חוסמי הכבישים ומחבקי העראפתים לדורותיהם ולמקדשי רעיון המדינה לפלסטינים – היה אורי אבנרי , עורך "העולם הזה".
"המקצוע – נבל!" כך הגדיר פעם אורי אבנרי את העורך של עיתון יריב, (עזריאל קרליבך) ולכותרת הזו הצמיד אבנרי איור של העורך אותו תקף, רוכב על עט שלוף כחרב נוטפת רעל. וזהו התיאור הממצה ביותר את אורי אבנרי עצמו, במילותיו שלו: "המקצוע נבל," אוחז בעט מורעל.
וכך, לפני כל התייחסות להשקפות ולדעות, צריך לאבחן כי האיש היה רשע, רשע מרושע, שמיפלטו האחרון היה ניפנוף צבוע במאבק, כביכול, למען הדמוקרטיה. רישעותו היתה האנך לפיו מדד את העולם. הרשע נטף מהתקפותיו כלפי כל שניצבו בדרכו, אפילו הם מחוגיו שלו, לכאורה.
כך ביחסיו עם עמוס קינן, או עם אהרלה בכר ז"ל, או עם שלום כהן, עם גדעון ספירו, או עם ח"כ אמרי רון. הרשע וההתנשאות זבו משיטתו שלא לתת קרדיט של ציון שמו של עיתונאי כלשהו, שכתב ב"העולם הזה". רק שם אחד צוין בעתון – שמו של אורי אבנרי ותמונתו, כל השאר – משרתים אלמונים. ואם, לצרכי יחצון העיתון – הזכיר שם נוסף כלשהו, כי אז חשף את תכונתו הבולטת השנייה: שקרן בלתי נילאה.
כך, למשל, באחד מטורי "הנידון" שבחתימתו האישית בראש עיתונו, בהללו את צוות "העולם הזה" הביא הוא, כדוגמא, כתבת "חברתית" בשם – לילי גלילי.
בטור החתום על ידו אישית תיאר אבנרי את מעלותיה הגופניות, שלדבריו עוררו מבטי ערגה וציפצופי התפעלות משניכנסה לילי גלילי זו לחדר המערכת. לתיאור המילולי המפורט הצמיד אבנרי במדורו האישי תמונת עלמה יפיפייה, האמורה להיות לילי גלילי. דא עקא, שיעלת חן כזו מעולם לא היתה, ואת הטור שבראשו השם לילי גלילי כתב גבר רחב גרם ומכריס בשם אורי סלע (ולפעמים אלי תבור), והתמונה נילקחה ממגזין מצרי, בלתי נפוץ בישראל. שקר, אפילו בעניין טריוויאלי פעוט, לא פוליטי, בלי להתבייש בפני כתבי המערכת, היודעים את האמת ונכנעים ל"בוס" המאכיל בשקר את קוראיו.
לתקופת ניסיון שניכשל, הפיק אורי אבנרי גירסה בשפה הערבית של "העולם הזה". העיתונאי הערבי עטאללה מנסור, העיד, בכתבה בעתון "הארץ", על התייחסות נוגדת של אבנרי אל אדם מסויים אחד – לשלילה בגירסה העברית, ולחיוב במהדורה הערבית... בהתאם לקהל היעד.
העיתונאי אהרון בכר ז"ל, שהיה חבר במערכת "העולם הזה", בספר המציג את אבנרי ערום ממחלצות היחצנות שתפר הוא לעצמו, הצביע על העובדה כי במוסדות תנועתו הפוליטית של אבנרי, תנועת "העולם הזה – כוח חדש" – לא היה אף ערבי .ערבי אחד, אחמד מסארווה, שהיה במקום האחרון של רשימה זו לכנסת, פרש ממנה בזעם.
אבנרי עצמו, שדיבר רבות על "המרחב השמי" , מעולם לא טרח לנסות וללמוד ערבית.
השקרים הסיטונאיים של אבנרי ושופרו "העולם הזה", "זיכו" אותו בתביעות דיבה רבות, מעל לְכל המוכר בעיתונות הישראלית. אני עצמי הגשתי כלפיו 7 תביעות על פרסומי שקר. בכולן קבע ביהמ"ש את היות דברי אבנרי ועיתונו – שקרים. כדי להימלט מאימת המשפט על שקריו, ולא מכל סיבה אידיאולוגית, "רץ" אבנרי להיבחר לכנסת כי לנצל את החסינות פרלמנטרית, כמגן בפני תביעות לשון הרע, גם בנושאים שכלל אינם קשורים לעשיה פוליטית. אבנרי עצמו הודה בכך.
כך, למשל, בעקבות פיגוע הרצח בבית הילדים של קיבוץ "משגב-עם", כשכל העם מתאבל, פירסם ביטאונו של אבנרי כתבה סנסציונית שהאשימה את אנשי המשק בהזנחה, לטענתו, של השמירה על בית הילדים, כשהשומרים, לטענת "העולם הזה" עזבו, כביכול, את משמרתם כדי לצפות , לטענת 'העולם הזה" ועורכו – במופע של חווה אלברשטיין. הקיבוץ הגיש תביעה על לשון הרע. הגנתו של אבנרי, שנידחתה, היתה – כי הכתבה חוסה בצל חסינות פרלמנטרית.
כאשר במשפט אחר, האשים אבנרי ח"כ בניצול, כביכול, של חסינות פרלמנטרית לצרכים פרטיים, נישאל הוא על כתב הגנתו שלו כנגד תביעת "משגב-עם", והשיב אבנרי בהכחשה גורפת את קיום הגנתו זו שלו בטענת חסינות. אלא שאז הוצג בפני ביהמ"ש מיסמך כתב הגנתו של אבנרי, שהוכיח, בבירור, כי שוב שיקר, וגם בענין זה ניסה להתכסות בחסינותו הפרלמנטרית. ביהמ"ש העיר על כך כי אבנרי מאשים אחרים בתופעות פסולות שהוא עצמו עושה, או בלשון ביהמ"ש: "לעורך העולם הזה יש מערכת כפולה של ערכי מוסר. אין הוא בוחל לעשות שימוש בחסינותו כ-ח"כ כדי להימנע מלתת את הדין על אישומים שהועלו נגדו, או על תביעות אזרחיות שהוגשו נגדו, ומנסה אבנרי להסביר כי התנהגות זו (אותה הוא תוקף אצל אחרים) תקינה והולמת, במקרים הנוגעים לו עצמו."
אפילו על הצטברות 150 דו"חות תנועה כנגדו, על תאונה בה פגע בהולכת רגל, ועל תאונה אחרת בה פגע הוא אישית ברוכב אופניים, ניסה הוא להחיל חסינות פרלמנטרית, אחרי שבשלב קודם הכחיש את עצם קיום האירועים, ובשלב שלישי התקרבן בטענה כאלו שוטר מסויים, ו/או "מנגנון חושך" הזוי מתנכל לו.
בפסקי דין שדנו בתביעות בהן ניתבע אבנרי, קבע ביהמ"ש כי אבנרי "פירסם השמצות שלוחות רסן, דברי לעז, דברי זדון חסרי כל בסיס, כדי להגדיל את מיספר קוראי העיתון ולהרבות הכנסותיו ע״י כך."
את טענות אבנרי על היותם של הכזבים המפורסמים על-ידיו כצורך ציבורי, הגדיר ביהמ"ש כ"התחסדות וכדמגוגיה לשמה, עצימת עיניים זדונית לאמת, מתוך זדון ורדיפה אחרי סנסציות – ואולי אף יצירתן!" ו"אין בין זה לבין שמירה על הדמוקרטיה, בה מנופפים אבנר ועיתונו, ולא כלום."
ולשיטותיו אלה – העמיד תלמידים הרבה.
רשימה בעיתון חייבת להיתחם במיספר מילים קצוב. לפיכך אעמיד כאן נקודה, ואשוב לספר על אבנרי, כפי שהיה במציאות, ברשימה נוספת בגיליון הבא: על שבחיו לסטלין, "הגרוזיני המופלא" כהגדרתו, על הוקרתו את המיליטריזם הגרמני, על דחיקתו בצה"ל לפתוח במלחמה נגד סוריה, על התפעלותו מהגזע העברי האמור לדברי אבנרי, להגיע, כך כתב בשלב מסויים של חייו, עד לנהר הפרת. ועוד.
עקיבא נוף