* כרסום יסוד הדמוקרטיה –במשך 9 שנים, ניהלנו את המאבק על הגולן, הזכור כמאבק "העם עם הגולן", שזכיתי להיות ממנהיגיו. היה זה מאבק על עצם קיומנו. מה שעמד על הפרק, היה חורבן מפעל חיינו, עקירת יישובינו, נישולנו מאדמתנו, גירושנו מבתינו, טיהור אתני של הגולן מכל נוכחות יהודית, כדי למסור את הגולן לאוייב הסורי ולציר הרשע, ובכך להמיט אסון לאומי על מדינת ישראל.
בתשע שנים של מאבק נחוש, הקפדנו על קווים אדומים – לא הפרנו חוק, לא נקטנו באלימות, לא איימנו באלימות, לא חסמנו כבישים, לא רדפנו את הפוליטיקאים, לא הפגנו ליד בתים, דחינו כל רעיון של מרי אזרחי וכמובן לא הידרדרנו לסרטן ה"אי התייצבות" אם להשתמש במילה מהמכבסה. היינו צריכים לגייס לשם כך תועפות של עצבי ברזל ומנהיגות חזקה. אילו רק נתנו סימן קל, היינו מציתים את המדינה. אך לאורך כל התקופה עמדנו איתן מול סערות הנפש שלנו ושל הציבור שהובלנו. מה שעמד מאחורי גישתנו היה תחושה חזקה מאוד של אחריות לאומית. חשנו, שמול ממשלות מופקרות, תפקידנו הוא להיות המבוגר האחראי. ואגלה סוד – לא ניצחנו למרות אופי המאבק, אלא בזכות אופי המאבק. לא הלכנו נגד העם וכך סחפנו את העם איתנו. ובזכות זה העם היה עם הגולן, ואף ממשלה לא יכלה לנו. ניהלנו מאבק חכם. הכי קל לחסום כבישים. אבל זה לא מאבק חכם.
אין מאבק שאינו צודק. הוא צודק לפחות בעיני הנאבקים. כולם נאבקים על ציפור הנפש שלהם. אבל לא כולם מגלים אחריות. לא כולם מבינים שהמטרה אינה מקדשת את כל האמצעים.
המאבק הצודק מאוד נגד המהפכה המשטרית בוזה מראשיתו בדרכים אנטי דמוקרטיות ואלימות, והשפל היה סרטן הסרבנות. למרבה הצער, מובילי המאבק הזה גנבו את המאבק למען החטופים וגם אותו הם דרדרו. פיגוע ההצתה בבוקר יום רביעי בירושלים, הוא המשך ישיר להידרדרות המאבקים לכדי איום של ממש על הדמוקרטיה. אם חלילה המגמה הזאת תימשך, יישפך כאן דם ברחובות.
"האלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה. יש לגנות אותה, להוקיע אותה, לבודד אותה." דבריו אלה של רבין, בנאומו האחרון, שעה קלה לפני הרצח, חייבים להיות נר לרגלנו. הראשונים לגנות ולהוקיע את האלימות צריכים להיות תומכי המאבק שבשמו היא נעשית. האלימות והפרת החוק היא האויב של כל מאבק. היא תמיט אסון על המאבק ועל כולנו. ועוד הערה – כשמישהו נוהג באלימות, הוא אשם בכך. מי שמאשים את הממשלה, את ראש הממשלה וכו' באלימותו, בורח מאחריות. אך הוא האחראי.

* ועדת חקירה עממית – ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה על הקמת ועדת חקירה עממית על פשעי שבעה באוקטובר.
הרכב הוועדה: הילדז יאיר נתניהו, מיאמי (יו"ר), הביביריון יעקב ברדוגו, ח"כית ה[---]ת טלי גוטליב, שר הג'ובים דודי אמסלם וראש הכנופייה איתמר בן גביר.
כתב המינוי:
א. חקירת אשמתם של שופטי בג"ץ, היועמ"שית והפרקליטות בטבח.
ב. חקירת ההפיכה הצבאית שבוצעה ב-7 באוקטובר בהובלת הרמטכ"ל, ראש אמ"ן, מפקד חיל האוויר ובוגדים נוספים כמו יאיר גולן וישראל זיו.
ג. חקירת שותפותם של רונן בר, בכירי שב"כ, ובהם בעלה של שקמה ברסלר, בתכנון הטבח ובביצועו.
ד. חקירת תפקידם של סוכני הסי.איי.אי. בני גנץ וגלנט בהפיכה ובבגידה.
ה. הוועדה תהיה מוסמכת לחקור גם את אשמתם של בוגדים בדימוס ובהם אהרון ברק, מנדלבליט, שי ניצן ורוני אלשייך.
ו. הוועדה תחקור מי נתן את ההוראה לא להעיר את נתניהו ב-6:28. אלמלא מעשה הבגידה הזה, רוה"מ היה מזנק מיד לחליפת סופרמן ודוהר על כנף-סופרטנקר דרומה, בולם את המחבלים ב-6:29 ומביא לניצחון מוחלט ב-6:30.
סמכויות הוועדה: הוועדה מוסמכת להרשיע את כל הבוגדים הנ"ל ולגזור את דינם.
מירי רגב מונתה לאחראית על הטקס הממלכתי של ההוצאה להורג של הבוגדים, שתיערך בצומת קפלן בת"א.

* ברוך הבא לדיפ-סטייט – מתניהו אנגלמן נבחר לתפקיד מבקר המדינה בדיל מבאיש של ביביטיבי. והוא מספק את הסחורה בגדול – הוא חוקר את המחדל תוך דילוג תמוה והזוי על הדרג המדיני. אבל מרגע שבביקורת על מחדל העורף הוא מתח ביקורת על אפסותו וכישלונו של מר מחדל, נפתחו שערי הגיהינום. נתניהו פתח במתקפה פרועה ושלוחת רסן על המבקר, לפני שיתבלבל ויתחיל לחקור גם את המחדל הביטחוני, שהביא ל-7 באוקטובר. ומרגע זה אנגלמן מתויג – דיפ-סטייט. אחרי זמיר ואנגלמן, הבא בתור בדיפ-סטייט יהיה זיני.

* תירוץ פאתטי – אם אתם עומדים, אני ממליץ לכם לשבת לפני שתקראו את הדבר המדהים שאני עומד לספר לכם. שמעו אמירה שומטת לסת של עובד אלילים בכת הפגאנית הביביסטית. החזיקו היטב. כזכור, אחד השקרים החביבים על נתניהו, הוא הכחשת תמיכתו העקבית בחורבן גוש קטיף. היום אחד מחסידיו השוטים, שכנראה לא יכול להתעלם מן העובדה ששוב ושוב ושוב ושוב מושא סגידתו הצביע בעד, בממשלה ובכנסת, המציא (או דקלם) תירוץ יצירתי ופתאטי במיוחד. הוא אמר שנתניהו אמנם הצביע בעד ההתנתקות, אבל מעולם לא הצביע בעד עקירת היישובים. הייתם מאמינים? הרי ההתנתקות מן הרגע הראשון הייתה גלויה וידועה – נסיגה מכל רצועת עזה ועקירת כל היישובים. לא היה אדם אחד, שהצביע בעד או נגד, שלא ידע שהוא מצביע בעד או נגד עקירת היישובים. נתניהו אמנם שקרן ומושחת, אבל איש לא חשד בו מעולם בטיפשות; הוא ידע גם ידע על מה הוא מצביע; בעד עקירת כל היישובים, בעד גירוש כל התושבים עד היהודי האחרון, החי או המת, בעד הרס כל הבתים עד האבן האחרונה. אבל אין גבול לרמת הטמטום שאליה מסוגלים לרדת עובדי האלילים, כדי להכחיש את אחריותו של נתניהו להתנתקות, כפי שהם מכחישים, וזה אפילו יותר אבסורדי, את אחריותו המוחלטת למחדל 7 באוקטובר.

* עוד יש תותחים, ילדתי – אני שומע תושבים בנגב המערבי, שמלינים על הקושי לחיות לצד רעשי המלחמה. אני מבין אותם מאוד. זה באמת לא נעים. אבל לשם הפרספקטיבה, אני נזכר בשיר "בתי את בוכה וצוחקת", ובפסוק: "עוד יש תותחים, ילדתי, על ההר / אך הם מאיימים על דמשק." הרעש לא נעים, אך הפעם אין אלו הרקטות על יישובינו, אלא מכה באוייב, כדי להביא לשקט בשנים הבאות.

* יש ברירה? – ושוב אנחנו חוזרים לסיסמאות ההבל הריקות, עם השקר הזה של "מלחמת יש ברירה" בלה בלה בלה. זאת התרבות התבוסתנית שהמיטה עלינו את אסון 7 באוקטובר. ישראל הותקפה ביום הקמתה ומאז אנחנו במלחמת אין ברירה מובהקת – מלחמה קיומית. השאלה היא האם היוזמה בידינו או שאנו מפקירים אותה בידי האוייב. כשהיוזמה בידינו זה "עם כלביא" ו"עיד אל-ביפר". כשהיוזמה בידי האויב – זה 7 באוקטובר. זו הברירה האמיתית שלנו.

* אף לא שמץ של אמפתיה – אני נזהר תמיד בכבודן של משפחות החטופים. אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו. אני סובלן כלפי אמירותיהן, גם אם אילו נאמרו מפי אחרים הן היו מעוררות בי התנגדות קשה. אבל יש קווים אדומים. כאשר משפחות חטופים מסיתות לעריקה מהמלחמה, אין בי שמץ של אמפתיה כלפיהן. גם להן לא הכול מותר. הסתה לעריקה מהמלחמה היא מעשה נבלה שפל, ואין שום הנחות למי שנוקט במעשה הזה.

* שני סוגים של אופוזיציה – יש שני סוגים של אופוזיציה – אופוזיציה למדינה ואופוזיציה לממשלה. כאשר ישראל נמצאת במצור מדיני ומופצות נגדה עלילות דם אנטישמיות, האופוזיציה למדינה חוצה את הקווים, מצטרפת לצרים על המדינה ומפיצה בעצמה את עלילות הדם. ע"ע יאיר גולן, השוקניה ועוד. לעומת זאת, אופוזיציה לממשלה מתייצבת להגנת המדינה ולהדיפת המתקפות. נפתלי בנט הוא מופת של אופוזיציה לממשלה. הוא גדול המסבירים של ישראל, בכל התחנות המובילות בעולם, מה שבולט לנוכח השיתוק ההסברתי של ממשלת ישראל.
רק אופוזיציה לממשלה עשויה להוות אלטרנטיבה שלטונית.

* אנס כממונה על מניעת הטרדה מינית – בעקבות גל האנטישמיות שפוקד את אוניברסיטת קולומביה מאז 7 באוקטובר, המועד שהצית את האנטישמים בכל העולם והעניק להם השראה, הוחלט למנות באוניברסיטה תפקיד של ממונה על המאבק באנטישמיות. יפה. הם מינו מרצה אנטישמי, שחתם על עצומות אנטישמיות והיה חלק מן הגל שבעטיו הוחלט על התפקיד. זה כמו למנות אנס כממונה על מניעת הטרדה מינית.

* מקארתיזם דוסופובי מבית שוקן – לפני כ-15 שנים כיהן חברי ד"ר צביקה צמרת ז"ל כיו"ר המזכירות הפדגוגית של משרד החינוך, התפקיד השלישי בחשיבותו במשרד. צביקה, שנהגתי לכנותו המפא"יניק הבן-גוריוניסט האחרון, אדם מתון מאוד, איש מרכז וחיבורים בכל רמ"ח ושס"ה, ניסה לתגבר, שומו שמיים, את החינוך לציונות, ואף ליהדות, רחמנא ליצלן, ופעל לעקירת רעל פוסט ציוני שחדר ללימודי האזרחות וההיסטוריה. הגיליוטינה המקארתסטית של "הארץ", במקרה הזה – בהובלת אור קשתי, יצאה לג'יהאד נגדו. יותר מ-200 פשקווילים נגדו התפרסמו בעיתון במסגרת קמפיין הסיכול הממוקד.
כאשר רוני אלשייך מונה למפכ"ל, רודפי הכיפות בשוקניה יצאו בקמפיין מקארתיסטי דוסופובי נגד מינויו. כך הם נהגו גם כאשר מונה מנדלבליט לתפקיד היועמ"ש. וגם כאשר זמיר מונה לרמטכ"ל, הרי הוא מונה בידי ממשלת נתניהו.
לכן, כאשר השוקניה מתגייסת לקמפיין מקארתיסטי דוסופובי לחיסול אדם לקראת מינויו, די ברור לי שמדובר באדם מצוין, מתאים בעליל לתפקידו. כעת, מכונת הרעל השוקניסטית מפעילה את הגיליוטינה נגד דוד זיני, המיועד לעמוד בראש השב"כ.
כתבת השער של מוסף "הארץ" היא כתבת הגיליוטינה המקארתיסטית הדוסופובית, שהונפה על ראשו של דוד זיני. את הכתבה מעטרת תמונה מאיימת ומפחידה מאוד. אלוף בצה"ל עטוף בטלית ומניח תפילין. נכון שזה מפחיד? היה בכתבה הרבה מלל. דבר אחד לא נמצא שם אפילו ברמז. אף לא מקרה אחד, שאפשר אפילו במאמץ מיוחד, לכל אורך שלושים שנות שירותו כקצין קרבי בצה"ל, לראות בו קדימון לדחליל המפלצתי שהם בונים מדמותו כראש השב"כ העתידי. אף לא בדל דוגמה. כלום. אפס.
אז מצאו ביטויים קיצוניים של המחותן שלו. וואו. ומצאו אמירות שלו המדמות את מלחמות ישראל למלחמות התנ"ך, ואת אויבי ישראל כפלישתים, לא עלינו. יש לי המלצה לכל המצקצקים הללו. פתחו בבקשה את ספרו של דוד בן גוריון "בהילחם ישראל", קובץ נאומיו של ראש הממשלה ושר הביטחון הראשון במלחמת השחרור, וקראו את נאומיו. למקרא כל הנאומים וכן למקרא נאומיו המקובצים בספר "ייחוד וייעוד", הם ייווכחו איך ב"ג חי את מלחמות התנ"ך, שהיו ההשראה שלו למלחמת ישראל על הקמתה ועל קיומה בימינו.
והאקדח המעשן – יש לזיני 11 ילדים. נורא!
וכיוון שזיני מואשם במיוחד ב"משיחיות", רחמנא לצלן, הבה ננסה לחשוב קצת אחרת, גם על משיחיות (במובן של דבקות באמונה, גם כאשר היא מנותקת מן המציאות) – האם זה נורא כל כך, שפעם אחד יעמוד בראש השב"כ מישהו ששייך לציבור שצדק בנוגע להסכמי אוסלו, להתנתקות, לעסקאות ג'יבריל ושליט ועוד? אולי זה דווקא עשוי להיות משב רוח מרענן?
אגב, מסתבר שכמו המנוולים ש"מוכיחים" שיאיר גולן וישראל זיו לא באמת נלחמו ב-7 באוקטובר, יש גם מנוולים ש"מוכיחים" שדוד זיני לא באמת נלחם ב-7 באוקטובר. ההבדל הוא, שההשמצה על זיני מופצת ב"הארץ" ולא בתמונת הראי – ערוץ 14.

* בדרכי נועם – 38 שנים כיהן הרב אהרון איזנטל כרב היישוב חיספין. הרב איזנטל הוא מנהיג בעל שיעור קומה, חכם ואיש של דרכי נועם ונתיבות שלום. מעבר לתפקידו בחספין, יש לו מעמד משמעותי בגולן. בתקופת המאבק על הגולן היה הרב איזנטל חלק מההנהגה של ועד יישובי הגולן, ובדרכו הייחודית, היה בעל השפעה רבה. התקרבתי אליו באותם ימים והוא גם חיתן את יעל ואותי. לפני שבועות אחדים, עם פרישתו מתפקידו, פירסמתי מאמר על אודותיו בעיתון המקומי "שישי הגולן", מדורת השבט שלנו, תחת הכותרת "המנהיג הרוחני של המאבק."
ביום רביעי נערך ערב הוקרה מרגש מאוד לכבודו בחספין. השתתפו בו מאות אנשים, ודומני שהייתי "חובש כיפת שמיים" היחיד.

* טאבו שנשבר – אף פעם לא העליתי על דעתי שאסע לחו"ל בזמן מלחמה. אבל כנראה שמלחמה בת שנתיים שוברת טאבואים. במיוחד כאשר מדובר בנופשון של הקיבוץ – העגלה נוסעת, אין עצור. לא קפצת עליה היום, והנה נשארת מאחור. בתחילת שנות ה-90 נסענו לכמה נופשים קיבוציים בחו"ל. חברינו בקיבוצים השכנים הרימו גבה – לא נמאס לכם להיות יחד? גם לחו"ל אתם טסים יחד?! הם ייחסו זאת להיותנו קיבוץ צעיר. היום אנו ותיקים הרבה יותר מכפי שהם היו אז, ועדיין נהנים לנסוע יחד לחו"ל. אפילו אחרי ההפרטה שחלה השבוע. טוב שנסענו השבוע ולא בשבוע שעבר. כך זו לא הרגשה של מסיבת סיום הקיבוץ השיתופי, אלא קריאת כיוון לשנים הבאות. טסנו לשלושה לילות בבטומי, גאורגיה.

* עוד יותר טוב – גאורגיה היא יעד תיירות מועדף על הישראלים. שומעים כאן הרבה עברית. הגיאורגים אוהבים מאוד את ישראל ואת הישראלים. הרוכלים בשווקים ובאתרי התיירות מיטיבים לתקשר בעברית. באחד האתרים זיהו קבוצה ישראלית ומיד השמיעו "הבה נגילה", אייל גולן וכמובן את "עוד יותר טוב". את "עוד יותר טוב" פגשנו בכל מקום. די מגניב לראות בנות גיאורגיות רוקדות ומניפות ידיים לצלילי "השם יתברך תמיד אוהב אותי."

* יותר אנחות – כבר בהגיענו ביום ה' לפנה"צ לבטומי, למדנו שיש דבר אחד בלבד, שמעניין את הגיאורגים - משחק הכדורגל הצפוי בערב נגד טורקיה. כמובן שרציתי בניצחון הגיאורגים. קודם כל כדי לדפוק את ארדואן. שנית, מתוך הזדהות עם מארחינו. אבל הסיבה העיקרית, היא שהכינו אותנו לחגיגות ולזיקוקים אם ננצח. לא היה צורך לצפות במשחק כדי להבין את מהלכו, די היה לשמוע את שאגות השמחה ואנחות העצב. למגינת לבנו, היו יותר אנחות עצב – 3:2.

* ביד הלשון: הירא ורך הלבב – השרה סטרוק הטיחה בעזות מצח, בישיבת הקבינט, בפניו של הרמטכ"ל, אדם עתיר קרבות, שהקדיש עשרות שנות חיים למלחמה על הגנת המולדת, את הפסוק "האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו, ולא ימס את לבב אחיו כלבבו."
ירון אברהם הגדיר זאת בערוץ 12 "אימרה תלמודית." לא, זה פסוק מהתנ"ך, שיום לפני ישיבת הקבינט הוקרא בפרשת השבוע, פרשת "שופטים". בדיני מלחמה, נאמר מי פטור מהמלחמה. ערב המלחמה נאסף העם, והשוטרים עומדים בפניו ומסבירים מי משוחרר ללכת לביתו: "מִי-הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת-חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ, יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ, פֶּן-יָמוּת בַּמִּלְחָמָה, וְאִישׁ אַחֵר יַחְנְכֶנּוּ. וּמִי-הָאִישׁ אֲשֶׁר-נָטַע כֶּרֶם וְלֹא חִלְּלוֹ, יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ, פֶּן-יָמוּת בַּמִּלְחָמָה, וְאִישׁ אַחֵר יְחַלְּלֶנּוּ. וּמִי-הָאִישׁ אֲשֶׁר-אֵרַשׂ אִשָּׁה וְלֹא לְקָחָהּ, יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ, פֶּן-יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יִקָּחֶנָּה. ... מִי-הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב, יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ, וְלֹא יִמַּס אֶת-לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבוֹ" (דברים כ', ה'-ט'). מעניין מאוד מי פטור מן המלחמה, אך מעניין לא פחות מי אינו פטור – לומדי התורה. וזה מובן מאליו, כי מי שבאמת למד את התורה מבין שחובתו לצאת למלחמה.
חז"ל הבחינו בין שני סוגי מלחמה – מלחמת רשות ומלחמת מצווה. מלחמת רשות היא מלחמה שמטרתה הרחבת שטח המדינה מעבר לשטחי ארץ ישראל. מלחמת מצווה, היא "עזרת ישראל מיד צר," כלומר מלחמה להגנת המדינה ואזרחיה מפני אויב שקם להילחם בנו, מלחמה לכיבוש ארץ ישראל, או מחיית זכר עמלק (או בימינו – מיטוט חמאס). כל הפטורים שהוזכרו בחוקי המלחמה בפרשת שופטים, אמרו חז"ל, תקפים רק במלחמת רשות. במלחמת מצווה, הם פוסקים, אין פטור, ככתוב במשנה: "במלחמת מצווה הכל יוצאין – אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה" (משנה, מסכת סוטה, פרק ח', משנה ז').
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com