* השטחיות והרדידות של טראמפ – תשובת חמאס לתוכנית טראמפ ממש אינה חיובית, בעיקר כי אין בה נכונות לאחת מאבני היסוד של התוכנית – פירוק חמאס מנשקו.

תגובתו של טראמפ, שזו הוכחה שחמאס רוצה בשלום, מעידה עד כמה הוא שטחי ורדוד (במקרה הטוב. במקרה הרע הוא עשה לנו תרגיל עוקץ). תגובתו המוזרה של טראמפ תימרנה את ישראל למצב בעייתי, שבו כל הלחץ יופנה אליה, אחרי שהשיבה בחיוב, במקום לחמאס, שהשיב יותר בשלילה מאשר בחיוב.

כעת צריך לתמרן כך שקודם כל נקבל את כל החטופים, אך במו"מ לא נוותר על פירוק חמאס מנשקו ועל הישארותנו בפרימטר ובציר פילדלפי, ואם הדבר לא יושג במו"מ – לכפות אותו בכוח. אם כל החטופים יהיו בידינו, חמאס יאבד את נשקו העיקרי, בעוד אנו יושבים על גרונו בעזה. במקרה כזה, העמדה שלנו במו"מ ואורך הרוח שלנו הן במו"מ והן במקרה של חידוש המלחמה, יהיו גדולים הרבה יותר.

זו שעת התמרונים המדיניים. כולם מתמרנים את כולם, כולם מתמרנים את טארמפ ואני מקווה שבמצב המורכב הזה נתניהו יצליח למקסמם את ההישגים הרצויים לנו.

* האובססיה של טראמפ – כשטראמפ אומר שאנחנו קרובים מאוד לשלום במזה"ת, הוא מתכוון שהוא קרוב מאוד, כך הוא מקווה, לפרס נובל לשלום. ההצהרות הילדותיות הללו נועדו ללחוץ על ועדת הפרס. זו אובססיה של ממש.

נו, שיקבל כבר.

* יעשו להם את העבודה – מדוע סמוטגביר אינם פורשים מהממשלה חרף התנגדותם הנחרצת להחלטתו הנכונה של נתניהו לקבל את תוכנית טראמפ?

כי כמונו, הם ממתינים לתשובת חמאס. בעוד כולנו, הישראלים הנורמליים, ממתינים לתשובת חמאס בתקווה שישיבו בחיוב – תשובה שמשמעותה כניעה של חמאס, שחרור החטופים והתפרקות חמאס מנשקו, הם ממתינים בכיליון עיניים בתקווה שחמאס יעשו להם את העבודה וישיבו בשלילה, בחינת: רשעים – מלאכתם נעשית בידי אחרים. [הערה זו נכתבה בטרם חמאס נתן את תשובתו].

* הדרכים הישנות והטובות – אין ברירה. ישראל לא תוכל עוד לשלוח את חיל האוויר כדי לחסל את ראשי חמאס בעיר המקלט דוחא.

ניאלץ לחזור לשיטות הישנות והטובות – תאונות דרכים מסתוריות, התקפי לב עלומים, נחש צפע במיטה וכן הלאה.

* עוד צעד קטן – רצח היהודים במנצ'סטר הוא חלק מהתופעה של ההפגנות נגד ישראל באירופה. במנצ'סטר לקחו את האקטיביזם האנטישמי עוד צעד קטן.

* הכל בגלל אבן היסוד – יוסי אחימאיר מחפש את "המסמר הקטן" שהביא לאסון 7 באוקטובר. והוא מקדים ומבהיר שהוא לא נתניהו, "כמובן."

לזכותו של אחימאיר אציין, שבניגוד לנראטיב הביביסטי הוא לפחות מטיל עליו אחריות כוללת, על כך שלא בדק ווידא שמערכת הביטחון פועלת באופן הנכון ולא דיקלם את תוצרי תעשיית השקרים וההסתה של נתניהו, המאשימים את ראשי צה"ל והשב"כ בבגידה ושיתוף פעולה עם חמאס בתכנון הטבח "כדי להכשיל את נתניהו."

הטעות של אחימאיר אינה בכך שהוא אינו מזהה את המסמר הנכון, אלא בכך שהוא חושב שהכול בגלל מסמר קטן. לא מדובר כאן בתקלה בגלל מסמר קטן, אלא בקריסה קולוסאלית, כתוצאה ממחדל מדיני וביטחוני ענק, מן המסד ועד הטפחות. ואבן היסוד של המחדל היא ראש הממשלה. ולא רק כיוון שהוא העומד בראש, אלא כי הוא התווה את המדיניות, שהיא אינה הגורם למחדל, אלא היא היא המחדל. אין "מחדל 7 באוקטובר" – 7 באוקטובר הוא תוצאה של מחדל רב שנים.

נתניהו ביקש את אמון העם ונבחר בזכות היותו "מר ביטחון." הוא התגאה במדיניותו, שבזכותה זכינו לשקט בגבולות. הוא הסביר שהוא "חזק מול חמאס." בספרו האוטוביוגרפי, שהתפרסם ערב הבחירות ככרטיס הביקור שלו, הוא לעג לבנט וליברמן על הצעותיהם ההרפתקניות שהיו מסבכות אותנו בשפיכות דמים מיותרת.

מדיניותו היתה מדיניות של התמכרות לשקט, הבלגה, הכלה, פייסנות, תשלום פרוטקשן לחמאס כדי להרוויח עוד קצת שקט. מדיניותו איפשרה לחמאס וחיזבאללה להתעצם ולהפוך לצבאות טרור אימתניים. מדיניותו הפכה את עזה לאיום על ביטחונה של ישראל ושלום אזרחיה, והאיום הזה התממש. הוא לא התממש בגלל מסמר קטן. הוא התממש כי הוא התוצאה הבלתי נמנעת של המדיניות. אם היה כאן מסמר קטן – הוא היה דווקא לטובתנו; חוסר התאום בין סינוואר ונסראללה. בזכות המסמר הקטן הזה ניצלנו ממתקפה משולבת מעזה ומלבנון, שהיתה מעצימה את ממדי האסון אלף מונים.

למה גישת המסמר הקטן מסוכנת כל כך? כי אם לא נפיק את הלקחים הנכונים, אנו עלולים לחזור לסורנו. ואם נחזור לאותה מדיניות, התוצאה הבלתי נמנעת תהיה ה-7 באוקטובר הבא עלינו לרעה, שעלול להיות חמור מקודמו.

* ההבדל בין גולדה לנתניהו – בניגוד למחדל שהוביל ל-7 באוקטובר – מחדל ההתמכרות לשקט, שהוא בראש ובראשונה מחדל מדיני, מחדל יום הכיפורים היה מחדל מודיעיני צבאי. כמובן שהסיפור על כך שגולדה מאיר ה"סרבנית" החמיצה הזדמנות לשלום כבר הופרכה לחלוטין.

האשמה במחדל יום הכיפורים היא קודם כל של צה"ל ושל שר הביטחון משה דיין. גולדה מאיר היתה מוקפת באנשי הביטחון הנחשבים ביותר שיש. מכולם, היא היתה הספקנית ביותר ושאלה את השאלות הנכונות ביותר.

כשפרצה המלחמה, ושר הביטחון היה בהלם, היא היתה ממוקדת, מפוקסת והנהיגה ביד רמה ובחוכמה את ישראל לניצחון. תיפקודה במלחמה היה מופת של מנהיגות לאומית עילאית.

אחרי המלחמה גולדה נחלה ניצחון גדול בבחירות. מפלגתה זכתה ב-51 מנדטים. ועדת אגרנט – ועדת החקירה הממלכתית לחקר מחדל מלחמת יום הכיפורים, זיכתה אותה מכל אחריות למחדל ואף שיבחה אותה על התנהלותה.

אבל גולדה עמדה בראש המערכת והמחדל היה במשמרת שלה, ולכן עשרה ימים לאחר פרסום מסקנות ועדת אגרנט היא נטלה אחריות והתפטרה.

בספרה האוטוביוגרפי "חיי" כתבה גולדה – "לעולם לא אסלח לעצמי" – לא לשר הביטחון, לא לרמטכ"ל, לא לראש אמ"ן. לעצמי! והיא ייסרה את עצמה עד יומה האחרון.

מה ההבדל בין גולדה מאיר לנתניהו?

גולדה היתה מנהיגה.

* שתי הערות קטנוניות – בשתי כתבות בגיליונות האחרונים של "7 ימים" הציגו רונן ברגמן ויובל רובוביץ' את הסוכן המצרי מרואן, מי שנחשב לסוכן הטוב ביותר שישראל הפעילה אי פעם, כמי שהיה חוד החנית של מבצע ההונאה המצרי ערב מלחמת יום הכיפורים.

הכתבות נראות משכנעות מאוד, ונכתבו בפסקנות ושכנוע עצמי עמוק, ואף על פי כן יש לי הרבה ספקות באשר לתאוריה (שאגב, אין בה חדש. היא צצה כבר לפני כשלושים שנה ומגיחה כמעט מידי יום כיפורים, ואביה מולידה הוא ראש אמ"ן אלי זעירא בניסיון להסיר ממנו את אחריותו למחדל המודיעיני הנורא). האם באמת מצרים חשפה בצורה כל כך שקופה את סודותיה הצבאיים לאורך שנים? האם מצרים באמת העבירה לישראל לפני המתקפה מידע על התקיפה, למעט הטעינה קלה באשר לשעה המדויקת של פרוץ המלחמה, כביכול כדי להונות את ישראל? האם באמת סאדאת לקח סיכון כל כך גדול?

איני רוצה לפסוק באופן חד-משמעי לכאן או לכאן, אבל אני רוצה להעיר שתי הערות, אולי קטנוניות, ברמת הטריוויה. איך כתבה שנועדה לשכנע את הקורא בערעור אחד הנראטיבים המושרשים באשר למחדל יום הכיפורים, היא כל כך רשלנית, עד שמופיעה בה תמונה של חיים בר לב בתור דוד אלעזר ונשיא סוריה במלחמת יום הכיפורים הוא בשאר אל-אסד ולא אביו חאפז אל-אסד. ציפיתי, לפחות, שבחלקה השני של הכתבה, שהתפרסם ערב שבת, יופיע איזה תיקון טעות. לא הופיע.

* שלום של אמיצים – בפרק האחרון של הסדרה "אינתיפאדה" סיפר דורון אלמוג, אז מפקד אוגדת עזה, על ההיערכות להעברת עזה לידי הרש"פ. הוא תיאר את הציפייה, את האופוריה, את פגישות ההכנה עם הפלשתינאים, את התחושה של התגשמות חזון השלום.

אחרי יומיים (!), סיפר אלמוג, היה הפיגוע הראשון.

אהוד יערי סיפר על סיקור כניסת ה"שוטרים" הפלשתינאים ליריחו, ובקטע שהוקרן מתוך הכתבה שלו, הם הניפו את רוביהם בשאגות שלום: "בדם ורוח נפדה את השאהיד."

והשאר היסטוריה.

שלום של אמיצים – קווים לדמותו.

* ממלכתיות כמצווה דתית – בתצהיר של ראש השב"כ לשעבר יורם כהן לוועדת גרוניס הוא דיווח על דרישות אנטי דמוקרטיות מסוכנות של נתניהו מראשי שב"כ. הוא התבקש לנצל לרעה את כוחו, ולהשתמש בתירוץ "ביטחוני" מונפץ, כדי למנוע את חברותו של נפתלי בנט בקבינט המדיני ביטחוני. נדב ארגמן התבקש להשתמש בכוחו כדי לשלול את מועמדותו של בני גנץ לראשות הממשלה בתירוץ "ביטחוני" מונפץ אחר. המקרים הללו חמורים, וכך גם הגדירה אותם והזהירה מפניהם ועדת גרוניס, שאישרה פה אחד את מועמדותו של זיני לראשות השב"כ.

חשיפת המעשים החמורים הללו חשובה מאוד. מה שתמוה היה שהם הוצגו כטיעון נגד מינויו של זיני לראשות השב"כ. הרי אין בהם שמץ קשר לזיני אלא לנתניהו. האם יורם כהן ונדב ארגמן אשמים בכך שהם התבקשו להנפיץ "חוות דעת" בלתי חוקיות כאלו? הרי אפשר לומר שאם נתניהו העלה זאת בפניהם, כנראה שהיה לו יסוד להניח שיש סיכוי שהם ייענו לכך. אך הם גילו נאמנות לממלכה ולא למי שמינה אותם וסירבו לבצע את ההוראה הבלתי חוקית.

אם הם נהגו כך, קל וחומר שכך ינהג זיני. הרי כל מי שמכיר אותו מצהיר שהוא התגלמות הממלכתיות. אצל זיני הממלכתיות היא מצווה דתית, ולכן בנוסף לכל הסיבות שבעטיין קודמיו לא מילאו הוראות כאלו, אצלו זה גם חטא דתי. מי שמכיר, מעבר לסיסמאות ולסטיגמות, את זרם המשנה בזרם החרד"לי שאליו משתייך זיני, מבין שאצלם הממלכתיות היא קדושה דתית.

ההתנגדות לזיני בשל מעשיו של נתניהו, היא סיבה להתנגדות אוטומטית לכל מי שנתניהו ימנה לראשות השב"כ. אבל נתניהו הוא ראש הממשלה הנבחר של ישראל, וכזכור הניסיון למנוע את מועמדותו נדחה בבג"ץ ברוב של 11:0, כי החוק בעניין חד משמעית, וגם "חוק הנאשם" שלצערי לא עבר, לא היה רטרואקטיבי ולכן הוא לא חל על נתניהו. מינוי ראש השב"כ הוא תפקידו של ראש הממשלה. אז צריך לפסול אוטומטית כל מועמד שלו? האם למ"מ ראש השב"כ יש יותר כוח לעמוד מול ראש הממשלה מאשר לראש השב"כ, יהיה אשר יהיה? ההתנגדות לזיני חסרת אחריות.

ומה שחמור עוד יותר, הוא שאחרי שהמינוי אושר ואף עבר את ועדת גרוניס, הם ממשיכים להתנגד לזיני, להסית נגדו, ליצור לו דה-לגיטימציה ולפגוע ללא כל סיבה באמון הציבור בראש השב"כ ובשב"כ, וזו כבר פגיעה בביטחון המדינה. הם יעשו זאת גם אחרי שבג"ץ ידחה את העתירות נגד המינוי, והוא ידחה אותן.

ואם בממלכתיות עסקינן, לנדב ארגמן שתמך בסרבנות ממארת (להבדיל מיורם כהן שמתנגד לה) אין שום זכות מוסרית ללהג על "ממלכתיות", כי הוא אנטי ממלכתי.

* תנועת מלקחיים נגד השירות הציבורי – נתניהו הטיל על יריב לוין להכין הצעת חוק, שעל פיה ממשלה חדשה תוכל לעשות מסע טיהורים ותערוף את ראשי הבכירים בשירות הציבורי.

זוהי שבירת המפרקת של שירות המדינה, המבוסס על עקרון ה"סיביל-סרבנס"; אנשי מקצוע, המחויבים מקצועית לשרת את המדינה, והם השלד של הרצף השלטוני, העובר מממשלה לממשלה, ונושא גם את הזיכרון הארגוני.

גם ככה הממשלה הרעה הזאת זיהמה את שירות המדינה במינויים לא מקצועיים של קבלני קולות, קרוביהם, שכניהם ומקורביהם. את התוצאה העגומה חווינו על בשרנו בהיעלמות המדינה אחרי 7 באוקטובר. במקום לשקם, הם רוצים לזרוע עוד ועוד הרס.

ויש מי שלא רק זורם עם התפיסה המעוותת הזאת, אלא גם לא ממתין לחוק. יאיר גולן כבר הצהיר על טיהור המערכת ממי שלא יבוא לו טוב בעין. וכבר התרברב שידיח את ראש השב"כ.

מאז תמיכתו בסרטן הסרבנות כתבתי שהאיש מסוכן. מי שהפלת השלטון היא בעבורו מטרה שמקדשת את כל האמצעים, כולל סיכון ביטחון המדינה – אם יעלה לשלטון, הישרדותו בשלטון תקדש את כל האמצעים.

תואם ביבי.

* האוראקול מרח' שוקן – יש שני סוגים של אופוזיציה. אופוזיציה לממשלה ואופוזיציה למדינה. "בין שתי אופוזיציות" – זו כותרת ב"הארץ" של מאמר שכתבה האוראקל מרח' שוקן. היא מבחינה בין האופוזיציה הממלכתית שמובילים לפיד וגנץ לבין האופוזיציה הלוחמנית שמוביל יאיר גולן, ויוצאת מגדרה לגנות את זו של לפיד וגנץ ולשבח את זו של יאיר גולן.

מה שמאפיין את סוג האופוזיציה של גולן הוא שהמטרה מקדשת את כל האמצעים. לכן הוא זוכה לשבחים ממי שגם לה אין מעצורים – המרגלת ענת קם. אמור לי מי הם תומכיך וגו'.

* הצדק, האנושיות והסולידריות – חנין מג'אדלה, "הארץ", לועגת לישראלים בכלל ול"ישראלים הליברלים" בפרט, שכאשר הם נוסעים לחו"ל הם מזדעזעים לראות את דגל פלשתין מתנופף, במקום להזדעזע מ"ההשמדה המתרחשת לנגד עיניהם. גופות ילדים מתחת להריסות". את הדגל הזה היא מגדירה כדגל "הצדק, האנושיות והסולידריות."

היא מבטאת הזדהות גם עם הסיסמה על השלט המלווה את הדגל, והוא המבטא את מהותו: From the river to the sea, Palestine will be free"" – כלומר, הסיסמה הזאת היא בעיניה ביטוי לצדק, אנושיות וסולידריות. השמדת מדינת ישראל והקמה על חורבותיה של מדינה פלשתינאית – אלה הצדק, האנושיות והסולידריות. הצדק הוא השמדת המדינה היהודית. האנושיות אינה כוללת את היהודים. הסולידריות היא בין האנטישמים בעולם.

כאשר ישראל מסרה שטח לפלשתינאים, היא היתה חייבת לעקור ממנו את כל היהודים, כי ברור שבפלשתין החופשית יהודים לא יוכלו לחיות. ואכן, כאשר פיסה קטנה של "פלשתין" היתה "חופשית" למשך כמה שעות, בניר עוז, בבארי, בכפר עזה ובפסטיבל הנובה, ראינו מה דינו של יהודי באשר הוא יהודי בפלשתין.

בניר עוז ראינו מהם הצדק, האנושיות והסולידריות של מג'אדלה.

* צום כפול – ביום הכיפורים הובלתי את התפילות באורטל. הן בכל-נדרי והן בנעילה נשאנו תפילה להשבת החטופים. בנעילה אף קראנו את שמותיהם.

בליל החג, אחרי התפילה, הובלתי זו השנה ה-22 ערב שנקרא "כל נדרינו" – ערב בעריכתי ובו שירה, תפילה, קריאה, נגינה והכל בתכנים העמוקים של החג. האם אין סתירה בין הובלת התפילות לבין ערב שיש בו נגינה והאזנה, כלומר חילול החג? מי שהשתתף בערב ושמע את הנגינה, והאזין לקולם של חנוך אלבלק ושל שולי נתן – הדבר האחרון שהוא חווה הוא "חילול". נהפוך הוא, היתה זו קדושה שבקדושה.

ביום הכיפורים אני צם שני צומות. הצום הקל הוא הצום מאכילה ושתייה. אני צם מאז כיתה ג', ותמיד הצום היה לי קל. גם היום, כאשר אנו עומד ובקול גדול מוביל את התפילות, איני חש ולו צמא קל, אולי, בין השאר, בזכות האדרנלין.

הצום השני קשה יותר, ואני מקפיד עליו בערך בעשור האחרון, הוא מהמסך. אני מכבה את המחשב ואת הנייד לאורך יום הכיפורים.

היה לי יום כיפורים משמעותי ביותר.

גמר חתימה טובה!

* ביד הלשון: 7 באוקטובר – לא שביעי באוקטובר, לא שביעי לאוקטובר, לא שבע באוקטובר, לא שבעה לאוקטובר –

שבעה באוקטובר.

כמו תשעה באב.

והעיקר – שלא ניתן להשכיח, להכחיש ולהעלים את טבח שבעה באוקטובר.

לא נשכח ולא נסלח!

אורי הייטנר

לתגובות: uriheitner@gmail.com