פגעיה של הזיקנה מוזכרים במיספר כתובים במקרא: על יצחק נכתב – "ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראת..." (בראשית כ"ז 1), וכן על עלי – "ועלי זקן מאוד... ועלי שוכב במקומו, ועיניו החלו כהות, לא יוכל לראות." (שמואל א' ב' 22 ג' 2); העיוורון מופיע גם בסדרת פגעים החלים על הזקן המפורטים במגילת קהלת: "עד אשר לא תחשך השמש, והאור והירח והכוכבים... ביום שיזועו שומרי הבית, והתעוותו אנשי החיל, ובטלו הטוחנות, כי מיעטו, וחשכו הרואות בארובות..." (קהלת י"ב 4-2).

על דויד נאמר: "והמלך דוד זקן, בא בימים, ויכסוהו בבגדים, ולא יחם לו" (מלכים א' א' 1), על דוד הצעיר נאמר שהיו לו נשים רבות, ועוד עשר פילגשים, ואילו את אבישג השונמית, שעבדיו הביאו כדי לחממו, אותה הוא לא ידע (שם, שם 4) והקורא המבין – יבין.

זקני העיר, העדה, העם, נחשבים בעשרות מקומות במקרא כסמכות שיפוטית, דתית ומדינית, ועל כך נדלג כי אינם קשורים בנושא שלנו, באשר לענייננו, הזקנים נחשבים לחכמים, שרק כסילים אינם מוכנים לשמוע בקולם.

והרי דוגמאות: רחבעם שמע לעצת "הילדים" ולא שמע לעצת הזקנים, לכן נקרעו מממלכתו עשרה שבטים (מלכים א' י"ב 6 ואילך), "עצה מזקנים" היא בבחינת חובה בעיני יחזקאל, כמו חזון מנביא ותורה מכהן (יחזקאל ז' 26). חוכמה מוזכרת בהקשר לזקנים גם בתהילים ק"ה 22.

"טוב ילד מסכן וחכם ממלך זקן וכסיל" (קהלת ד' 13), אינו מרמז על שיטיון, אלא על טיפשות מולדת של מלך (לדוגמה רחבעם שהוזכר לעיל) – שיטיון הנלווה לפגעי הזקנה אינו מוזכר בשום מקום במקרא.

המקרא, כידוע, מפליג בשנות חייהם של ראשוני בני האדם, וגם באבות עמנו וצאצאיהם: אדם חי 930 שנה (בראשית ה' 5), ומיספר דומה של שנות חיים מיוחס לצאצאיו של אדם (ראו בראשית ה' כל הפרק). נוח זכה לחיות 950 שנה (בראשית ט' 29). אך האל הגביל את שנות חייו של אדם למאה ועשרים (בראשית ו' 3). אבות ואימהות האומה חרגו מעבר לכך: שרה חיה 127 שנים, אברהם – 175 שנים, יצחק 180 שנים, יעקב חי מעל 130 שנה והתלונן שמעט ורעים הן היו (בראשית כ"ג 1, כ"ה 7, ל"ה 29-27, מ"ז 9), ורק משה חי 120 שנה בדיוק כגזירת האל: "ומשה בן מאה ועשרים שנה במותו, לא כהתה עינו, ולא נס ליחה" (דברים ל"ד 7).

"הנדיבות" הזאת בשנות החיים של הקדמונים מתאפשרת כל עוד הכרוניקות מושתתות על אגדות, שהן קרקע פורייה לתובנות דתיות. כשיש תיעוד, פתאום חיי האנשים מצטמצמים לממדים טבעיים. ומי יותר מתועד מהמלכים שהיו בחצרותיהם סופרים ומזכירים.

אנו לומדים כי יהושפט חי 50 שנה, יהורם בנו חי 40 שנה, אחזיה חי 23 שנים, יהואש – 47 שנים, אמציה – 45 שנים, עזריה (עוזיה) – 68 שנים, בנו יותם – 41 שנים, אחז – 26 שנים, חזקיהו – 54 שנים, מנשה – 67 שנים (המלך ש"עשה הרע בעיני ה'" יותר מכל המלכים – מלך יותר מכל מלך אחר – 55 שנים!), אמון – 24 שנים, יאשיהו – 39 שנים, יהואחז – 23 שנים, יהויקים – 36 שנים. לגבי יהויכין וצדקיהו אנחנו יודעים כמה זמן מלכו, אבל איננו יודעים מה היתה תוחלת חייהם (מלכים א' כ"ב 42, ח' 17, מלכים ב' ח' 26, י"ב 2, י"ד 2, ט"ו 2, 33, ט"ז 2, י"ח 2, כ"א 1, 19, כ"ב 1, כ"ג 31, 36, כ"ד 8, 18).

ובכן, ממוצע תוחלת חייהם של מלכי יהודה היה 42.35 שנים. אם נתחשב בכך שחלק מהמלכים נרצחו על ידי מורדים, או נפלו בקרב, ניתן לשער שממוצע תוחלת החיים של המלכים, שבוודאי לא היתה פחותה מזאת של שאר העם, היתה בסביבות 55 שנים. מחבר מזמור צ' מתלונן על קוצר חייו של האדם: "... כילינו שנינו כמו הגה, ימי שנותינו בהם שבעים שנה, ואם בגבורות – שמונים שנה, ורהבם עמל ואוון, כי גז חיש ונעופה." (תהילים צ' 10-9), כלומר, אלה גבולות התקווה שאליה יכול אדם תולעה לחתור אליה – פחות מעשירית מתוחלת החיים של הקדמונים הרשומה בתורה שאמורה להיות פרי רוחו של משה. ההסבר האפשרי לכך שבין פגעי הזקנה המקרא אינו מזכיר שיטיון הוא בתוחלת החיים הקצרה באותם ימים. סקרים שנערכו בתקופתנו בנדון קובע כי שיטיון בגיל 60 הוא נדיר (1%), ואילו אחרי גיל 90 – שני שלישים מהזקנים לוקים בו. אילו תוחלות החיים היו מופלגות כפי שמציעות לנו כרוניקות התורה, הרי שעל רוב מאריכי החיים היתה חלה דמנציה.

מסתבר שתיעוד הוא האוייב הגדול ביותר של "המוסמכים" לדבר בשם האל – כשיש תיעוד גם הנבואות אינן מתגשמות: חולדה הנביאה ניבאה ליאשיהו שייאסף אל אבותיו בשלום (מלכים ב' כ"ב 20-15), ואנו מתוודעים שפרעה נכה המית אותו במגידו (מלכים ב' כ"ג 29); ירמיהו ניבא מוות מבזה למלך יהויקים (ירמיה כ"ב 19-18), אבל על יהויקים כתוב ששכב עם אבותיו, כלומר, זכה לכבוד מלכים במותו (מלכים ב' כ"ד 6); על צדקיהו ניבא ירמיהו: "אך שמע דבר ה', צדקיהו מלך יהודה, כה אמר ה' עליך – לא תמות בחרב, בשלום תמות ובמשרפות אבותיך המלכים הראשונים אשר היו לפניך ישרפו לך, והוי אדון יספדו לך, כי דבר דיברתי, נאום ה'." (ירמיה ל"ד 5), אבל בספר ירמיה עצמו מתואר הסוף הנורא של צדקיהו: "וירדפו חיל כשדים אחריהם וישיגו את צדקיהו בערבות יריחו, וייקחו אותו ויעלוהו אל נבוכדראצר מלך בבל רבלתה, בארץ חמת, וידבר איתו משפטים. וישחט מלך בבל את בני צדקיהו ברבלה לעיניו, ואת כל חורי יהודה שחט מלך בבל, ואת עיני צדקיהו עיוור, ויאסרהו בנחושתיים ל(ה)ביא אותו בבלה." (ירמיה ל"ט 7-5 // נ"ב 11-7).

אין אוייב יותר גדול להזיות "המוסמכים" להביא את דבר האל למאמינים מאשר התיעוד. זאת הסיבה שהחרדים מתנגדים בחריפות למדע, ומתעקשים לא ללמד את ילדיהם לימודי ליבה.

ולעיקר הדיון – ההשערה של רשימה זאת להיעדר השיטיון בין פגעי הזקנה בכרוניקות המקראיות היא בקוצר תוחלת החיים באותם ימים. ובאמת בשום תעודה מקראית לא מוזכר, ולא מרומז, קיומו של זקן דמנטי.

משה גרנות