חבל על הזמן במובן המקורי
 14.11.04. יום ראשון. בערב עם המיסתורית להצגת "הצמה של אבא" מאת אמנון לוי ורמי דנון ובבימויו של רמי דנון בתיאטרון הקאמרי. דבר מטומטם שכזה כבר מזמן לא ראיתי, אבל אני מניח שיזכה בכמה פרסים ובוודאי זכה בשעתו לביקורות חיוביות. כי העדתיות, כמוה כשואה, אסור לומר דבר רע על ביטוייה האמנותיים אפילו הם קיטש שבקיטש. מה עוד שאמנון לוי הוא מגיש תוכניות בטלוויזיה ועיתונאי, ובוודאי שלא כדאי לומר את האמת על המחזה שכתב. לא ראיתי את מחזותיו הקודמים, אבל אם הם ברמה של הנוכחי, הייתי שולח אותו לקורס מזורז של כתיבת מחזות אצל ניל סיימון. יש הבדל של יום ולילה בין המחזה המהוקצע של סיימון שראיתי אתמול, "אבודים ביונקרס", לבין הקשקוש שראיתי הערב, ושניהם אגב על התכחשות של בנים יהודיים לדור של הוריהם.
את תפקיד אב המשפחה עזרא ספיר, לשעבר ספדייה, מחאלב, (איפה הוא ואיפה מישל עזרא ספרא!) עושה השחקן איציק כהן. חלק גדול מן הקהל הם תלמידים ותלמידות פראים וקולניים למדיי, וצוחקים הרבה לקטעים של איציק כהן היכן שצריך ובייחוד היכן שלא צריך ואני לא מבין מדוע עד שהמיסתורית מסבירה לי כי הוא מוּכּר להם מהטלוויזיה, שם הוא מופיע בתחפושת אישה והיה אחד מ"בנות פסיה", גברים בלבוש נשים. רמת המשחק שלו מתאימה למערכון של הגששים, בתפקיד שייקה לוי ובאותו מבטא נלעג. רק שב"הגששים" זה עובד וזה אמנותי ומעולה, ואילו כאן זוהי קריקטורה מבזה. והאבסורד הוא שבתוכנייה יש מאמר מקיף של מר יהודה שנהב, מתוך ספרו המבולבל – על מזימת הציונות לדה-ערביזציה של יהודי המזרח – ואילו הצגת המזרחיים במחזה של אמנון לוי היא קריקטורה גרועה יותר מכל מה שהאשימו שנהב ודומיו דור ושנֵי דורות קודמים בתיאטרון העברי – בעיוות דמותם של המזרחיים. כאן זה הרבה יותר מכוער ובעיקר חסר כישרון. אבל מאחר שאמנון לוי הוא ממוצא מזרחי, אי אפשר לומר שהוא מציג את עזרא ספיר שלו בצורה זולה, מלאה דעות קדומות ומצדיקה כל דעה קדומה של אשכנזים על מזרחיים.
ציון כללי למחזה ולהצגה שבע מינוס. ואין שום דבר לציין ממנה בקטגוריות השונות. אם היה ניתן פרס לאי-משחק או לאנטי-משחק, היה אפשר לתיתו לפסיכולוג האשכנזי ד"ר לוין, שאותו משחק אלי גורנשטיין. שחקן מוכשר שנראה ונשמע כאן אידיוט פטפטן. מגיעים פרסים של חוסר כישרון כמעט לכל הקשורים למחזה ולהצגה. מה עוד שאותו סיפור כבר סופר, רובו או מקצתו, ב"קפה בגדד" וב"בעל, אישה, בית" ובעוד מחזות מקור, חלקם צולעים ומביכים.
ומה כבר ה"תרבות המזרחית" הנעלה שאנחנו חמסנו מ"היהודים הערבים"? איציק לוי ששר בערבית את "אנתא עומרי" (תרגום עברי בגוף התוכניה למילים של אחמד שפיק כמאל מציג תכנים בינוניים ונדושים בתכלית) – ומאחר שרוב הקהל אינו מבין מילה מהשיר, איציק מסתפק בשני בתים מתוך תשעה. למה? הלא אם זוהי תרבות כל כך נהדרת, צריך היה לשיר ממנה בערבית חצי שעה לפחות, כמו אריָה של מוצארט באיטלקית! וכמובן שהאשכנזייה המסכנה והיפה רוויטל, שהיא במקרה גם-כן מנגנת בכינור – במקרה גם היא יודעת את השיר הזה ומלווה את האב איציק! אולי אם איציק היה שר בערבית בתחפושת אישה, זה היה יותר מצחיק והיה אפשר לשמוע את כולו של השיר!
ההתלהבות של הקהל מהצגות גרועות ומופרכות שכאלה גורמת לי לחשוב שקובעי המדיניות בתיאטראות יודעים היטב מה הם עושים, ובצד הצגות טובות ונדירות הם מפיקים הצגות יקרות וגרועות כדי לשמור על הגירעון ולהיזקק לסיוע ציבורי, ומפיקים הצגות וולגאריות ושטחיות שכאלה, משום שחלק ניכר מהקהל מטומטם, כמו חלק גדול מקהל קוראי הפרוזה המקורית, והוא, הקהל – מקבל מה שנותנים לו ונהנה כשאומרים לו שצריך ליהנות, ואולי אפילו באופן ספונטאני, ללא סיבה, מצחיק – אז צוֹחוֹקִים. אבל ההצחקות של הגששים הן שקספיר לעומת הקריקטורה המבזה שעושה איציק כהן לאבא המזרחי ב"הצמה של אבא".
אני לא תמיד מתפעל מאידיש, אבל כששרים משהו באידיש, לפחות יש לזה תוכן יהודי ותרבות יהודית. ומה זה "אנתא עומרי"? פזמון סנטימנטלי אינסופי ששייך כולו לתרבות ערבית, ואפילו אם יהודי, אולי, אינני יודע – כתב אותו באחת מארצות ערב.
 
במשך קדנציה של שלוש שנים, שנסתיימה בשנת 2004, שימש מר בן עזר בתור "שופט" ב"אקדמיה לתיאטרון".