מסתבר שראש השנה אינה מוזכרת כלל בתורה, אלא בחודש ניסן, שלפי הסיפור בספר שמות, בחודש זה יצאו בני ישראל ממצרים: "החודש הזה לכם ראש חודשים, ראשון הוא לכם לחודשי השנה" (שמות י"ב 2), ואילו היום הראשון לחודש השביעי (כלומר, חודש תשרי) מכונה בתורה "יום תרועה" ו"יום זיכרון תרועה" (במדבר כ"ט 1, ויקרא כ"ג 24). חז"ל קבעו שאת השנה מתחילים בתשרי, וקבעו שביום זה בני האדם נידונים, ואילו לאחר "עשרת ימי תשובה", ביום הכיפורים, נחתם גזר הדין בשמיים (בבלי מסכת ראש השנה דף ט"ז ע"א), וכן קבעו שלפי יום זה קובעים את השמיטה והיובל (משנה, מסכת ראש השנה, פרק א').

התורה קבעה שביום התרועה אסור לעשות מלאכת עבודה, ויש להקריב פר בן בקר, איל, שבעה כבשים, בתוספת מנחה סולת בלולה בשמן לכל אחד מהקורבנות, וכן יש להקריב שעיר עיזים לחטאת – כל זה בנוסף לעולת החודש ועולת התמיד. בעשור לחודש, ביום הכיפורים ועינוי הנפש, אסורה כל מלאכה, וחובה להקריב פר בן בקר, איל, שבעה כבשים, מנחתם ונסכיהם, וכן שעיר עיזים לחטאת, בנוסף לעולת התמיד (במדבר כ"ט 11-1).

בכתובים אלה מצוי רמז לפתרון התופעה הייחודית של עם ישראל, שנטש את מולדתו לאורך עשרות דורות, כמה אליה בתפילות ובמזמורים, אך נמנע מלשוב אליה, כביכול בצו אלוהי. הרי פירוט הטענה: בארבעת החומשים – שמות, ויקרא, במדבר, דברים יש 137 פרקים, ו-79 מהם יש צווים אלוהיים המחייבים הקרבת אינספור בהמות ועופות לאל, ואינספור מתנות לכוהנים וללויים (למשל, 48 ערים מוענקות ללויים משום שאין להם כביכול נחלה). התורה מתגלה לבני ישראל רק בימי יאשיהו (620 לפני הספירה בקירוב). קודם לאף אחד מבחירי ה' אין מושג מה כתוב בתורה, כי היא לא הייתה קיימת (משה בונה נחש נחושת – במדבר כ"א 8; בביתו של דויד יש תרפים, שהם פסלי בית – שמואל א' י"ט 16-13; נכדו של משה סוגד לפסל –שופטים י"ז-י"ח).

מסתבר שהתיאבון של הכוהנים מהישראלי המצוי, שפרנסתו היתה רק על עבודת האדמה, לא ידע גבול, וכן גזרו כוהנים אלה גזירות ששום חברה אנושית בעולם לא היתה יכולה לעמוד בהן, כגון הצו להפקיר את שדותיו, לא רק ללויים ולעניים, אלא גם לחיית השדה (ויקרא כ"ה 7-2). רק מי שאין לו מושג איך מתנהלת עבודת השדה יכול להעלות על הדעת הפקרות כזאת. ארץ ישראל בימים ההם היתה רחוקה מארץ זבת חלב ודבש, והיתה מוכה באינספור בצורות ושנות רעב, והתורה דורשת להפקיר שדה, כרם ומטע לחסדי זרים וחיית השדה!

ראינו לעיל שאחד הצווים ביום התרועה וביום הכיפורים הוא לחדול ממלאכה. צו זה תקף גם בשאר החגים, והשבת איננה רק יום מנוחה, אלא יום של שיתוק מוחלט (שמות כ' 11-9, כ"ג 12, דברים ה' 17-12). מסתבר שיש דין מוות למחלל שבת (שמות ל"א 15-14), והדוגמה לכך הוא סיפור האיש שקושש עצים בשבת, מן הסתם להכין לעצמו ארוחה – נדון לסקילה (במדבר ט"ו 36-32). בימינו אנו חרדים מנועים להדליק אור בשבת, ואפילו את נייר הטואלט הם מפרידים יום קודם. כלום אפשר כך לנהל חברה אנושית?

לא ניתן להיענות לצווים הבלתי ריאליים שהכוהנים העמיסו על עובד האדמה, בעיקר נוראים הם הצווים הקשורים בארץ (שבת, שמיטה, קורבנות, מתנות אינספור למקדש ולכוהנים). אשר על כן, כאשר בני ישראל האמינו כי מה שבדו מליבם הכוהנים מימי המלך יאשיהו, ואחר כך הכוהנים בגלות בבל ובשיבת ציון – הם דברי אלוהים שהורדו למשה בהר סיני, לכן חובה לקיים אותם, אחרת יבוא זעם האל (ראו קללות נוראות בויקרא כ"ו ובדברים כ"ח) – אמונה זאת הובילה אותם בהכרח באפשרות מילוט – והיא ירידה מהארץ לגלות, ואז כל המצוות הקשורות בארץ (קורבנות, שמיטה, יובל וכד') אינן נאכפות, ונשארות מצוות כמו שמירת שבת שניתן להסתדר יותר טוב בגולה – עם גויים של שבת.

זאת הסיבה שעם ישראל שהה בגלות עשרות דורות, ובדה מליבו אגדה חסרת שחר, שכביכול ה' בכבודו ובעצמו השביע את עם ישראל שלא למרוד בגויים, ולא יעלו בחומה (כלומר, אסור להילחם כדי לכבוש מחדש את ארץ ישראל, הציונות אם כן היא חטא!) – בתקווה שהגויים לא יכבידו את עולם יותר מדיי על ישראל (בבלי, כתובות, דף קי"א ע"א); אלא שהגויים לא שמעו על השבועות האלו, ולא רק שהכבידו את עולם על ישראל, אלא עינו אותנו ורצחו בנו במיתות הזוועתיות ביותר, והכול היה כדאי, ובלבד שלא להתנסות בזעם האל בארץ ישראל על אי-קיום מצוותיו.

הצווים שהוזכרו בראש הרשימה על חובות המאמין בראש השנה וביום הכיפורים הם בבחינת דוגמית לעול חסר הסיכוי שהתורה דורשת להטיל על המאמינים.

המבקש לקבל מידע נוסף בנדון, יוכל לקבל את ספרי "התיאבון הגדול של משרתי האל" בתבנית דיגיטלית, או בספר כרוך, ללא תשלום– granotmoshe@walla.co.il

משה גרנות