* ללא עכבות – חמאס חטף אותם, חמאס רצח אותם וחמאס אחראי להחזיר אותם, עד האחרון. ואם הוא לא יעשה זאת, יש לנו זכות מלאה לחדש את המלחמה, והפעם ללא עכבות וללא חשש מפגיעה בחטופים החיים. הפעם זו תהיה מלחמה עד השמדת הארגון הנאצי הזה.
אם הם ידעו זאת, ויבינו שאנו רציניים, הם ימצאו מהר מאוד את החטופים ש"איבדו".

* הפרה כפולה – חמאס אמור היה להחזיר את כל החטופים עד יום שני ב-12:00. לפיכך, הפרת ההסכם שלו כפולה. כמובן החטופים שלא החזיר, אך גם החטופים שהחזיר באיחור – מועד חזרתם הוא הפרה.
על ישראל להבהיר שכיוון שחמאס לא קיים את חלקו, ישראל פטורה מחלקה, כולל מהתחייבותה להפסיק את המלחמה.

* לא הובהר להם – לפני כשבועיים חמאס הודיע שהוא איבד קשר עם שני חטופים חיים. כנראה שה"מתווכות" הודיעו לו שהתעלול הזה אינו מקובל והשלכותיו תהיינה קשות. ולכן "חודש הקשר" עם החטופים הנ"ל.
מכאן, שלא הובהר לחמאס שתהיינה השלכות קטסטרופליות בעבורו לתעלול "איבוד" החטופים החללים.

* תגובה ציונית הולמת - התגובה הישראלית ההולמת להפרה הבוטה של ההסכם עם חמאס – פתיחת מעבר רפיח.
שוב, מתמכרים לשקט.

* לא לחזור להתמכרות לשקט – חמאס משליט מחדש את שלטונו בעזה באמצעות רצח שיטתי של מתנגדיו.
אסור לנו לשבת בחיבוק ידיים. ראשית, יש לנו מחויבות מוסרית כלפי מי שסייעו לנו. שנית, כי הפקרתם, כמו הפקרת צד"ל, מחלישה את ישראל, מערערת את אמינותה ופוגעת במעמדה באזור. שלישית, מטרת המלחמה היתה מיטוט שלטון חמאס ופירוקו מנשקו, והנה חמאס מבסס את שלטונו, שלטון הדמים, באמצעות נשקו. וזאת, כאשר הוא מחזיק עדין ב-18 חטופים, ומצד שני הוזרמו לכוחותיו מאות מחבלים ששוחררו מבתי הכלא. רביעית, הבלגה על כל אלה היא חזרה למדיניות ההתמכרות לשקט, שהמיטה עלינו את טבח 7 באוקטובר.
אם יש לטראמפ פטנט להשיג זאת שלא באמצעות עוצמתו של צה"ל, שיעשה זאת היום, ולא – צה"ל יעשה זאת. הדרך היחידה לאכוף את הפסקת האש היא אופן פעולתנו בלבנון מאז הפסקת האש.

* הסוסים הטרויאנים – קטאר וטורקיה הן הפטרוניות של חמאס, והמשימה שלהן היא להגן על חמאס. טורקיה וקטאר הן סוסים טרויאנים במהלך להפסקת המלחמה. בשנתיים כ"מתווכת", קטאר לא קידמה עסקה, שלא תהיה כניעה לדרישת חמאס, שהיתה משאירה אותו בשלטון כשכוחו הצבאי בתוקף.
כאשר טראמפ נטל את המושכות, קטאר וטורקיה הבינו והבהירו לחמאס שאין לו ברירה אלא להחזיר את החטופים החיים. כעת, הן מגבות אותו בהפרת ההסכם ואי החזרת החללים החטופים. הרודן האנטישמי ארדואן הודיע ש"לישראל יש רקורד של הפרת הפסקת אש, ולכן ארה"ב וטורקיה יאכפו את הפסקת האש." ארה"ב וטורקיה, מעצמות העל...
קטאר וטורקיה ימצו כל ניסיון להשאיר את חמאס בשלטון ולסכל את פירוקו מנשקו. הן הדריכו את חמאס לתת את תשובת ה"כן, אבל" לתוכנית טראמפ, שמשמעותה היתה כן לשחרר את החטופים ולא לפירוק חמאס מנשקו. הן הנדסו את טראמפ להצהיר שחמאס קיבל את התוכנית.
רק נחישות של טראמפ וקודם כל של ישראל יביאו למימוש תוכנית טראמפ, שמשמעותה –השלמת מטרות המלחמה שישראל הגדירה: החזרת החטופים, מיטוט שלטון חמאס ופירוקו מנשקו.

* תקומה?! – קודם שיחזרו כל החטופים, ששלטון חמאס ייפול, שחמאס יפורק מנשקו, שרצועת עזה תפורז, שהפרימטר וציר פילדלפי יהיו בידינו באופן קבוע, שיהיה לצה"ל וכוחות הביטחון חופש פעולה בכל רצועת עזה ללא הגבלת זמן, שנתניהו ייקח אחריות ושתקום ועדת חקירה ממלכתית.
אח"כ אפשר יהיה לדבר על תקומה.

* מי נשאר? – מפקד האוגדה – הלך. אלוף הפיקוד – הלך. ראש אמ"ן – הלך. ראש השב"כ – הלך. הרמטכ"ל – הלך. שר הביטחון – הלך. מי נשאר?
לכל מי שהלך יש חלק במחדל, ובצדק הלך (גם אם לפחות שניים פוטרו כי הפריעו לקדם את חוק ההשתמטות הממארת). מי שנשאר הוא מר מחדל, האשם במחדל. מי שבכל שנות שלטונו עיצב את מדיניות הביטחון, שהיתה גאוותו הגדולה, שהתהדר בזכותה בהיותו "מר ביטחון", "חזק מול חמאס" וכד'; מדיניות הביטחון שקרסה כמו מגדל קלפים, מדיניות ביטחון שתוצאתהּ הבלתי נמנעת היתה טבח 7 באוקטובר, מי שמפעל חייו היה המחדל. מר 7 באוקטובר שהנהיג את מדיניות ההתמכרות לשקט, הפייסנות, ההבלגה וההכלה. הוא נשאר.
הביתה!

* מי אחראי – ב-21.5.21, שנתיים וחצי לפני הטבח, כתב עמית סגל: "ולמען הסר ספק... האחריות על התעצמות חמאס בתריסר השנים האחרונות מוטלת כמובן על ראש הממשלה, אחד בנימין נתניהו."

* נזכור ולא נשכח – הסדרה "אור ראשון" מצוינת, חשובה מאוד, ומיטיבה להעביר את האימה, האכזריות, הגבורה והרעות שהיו ב-7 באוקטובר, דרך סיפורם של אחדים מגיבורי היום הנורא.
אני שומע את הפיינשמקרים שמצקצקים על "פורנוגרפיה של הטבח" וכל ההבל הזה. שיצקצקו.
תעשיית ההכחשה, ההשכחה וההעלמה של 7 באוקטובר, בהובלת האויב הקטארי "המורכב" ובמימונו, החלה לפעול בכל עוצמתה כבר בבוקר 7 באוקטובר, כזרוע התודעתית של הטבח, והיא ממשיכה לפעול בכל העוצמה ובהצלחה רבה, ויש לה הדהוד רב גם בארץ, או ליתר דיוק ב"הארץ".
לא נשכח ולא נסלח. ולא ניתן להם להשכיח. וחשוב מאוד להפיץ את האמת ההיסטורית בארץ ובעולם, באמצעות תיעוד דוקומנטרי ובאמצעות יצירה אמנותית.

* צה"ל מערים קשיים – את יום הזיכרון הממלכתי לטבח בנגב המערבי ביליתי באימון של כיתת הכוננות, אימון בהגנת היישוב, הפקת לקחים מ-7 באוקטובר.
אנחנו לא מתייחסים ברצינות להזיות המזה"ת החדש של טראמפ.
ובערב הרציתי על התיישבות וביטחון לאור לקחי 7 באוקטובר.
היו לנו, כיתת הכוננות, יומיים של אימון רציני. בפרוץ המלחמה גויסנו בצו 8 ושירתנו 14.5 חודשים, עד אחרי הפסקת האש עם לבנון והרחקת הגבול עם סוריה לאחר נפילת משטר אסד. במהלך המילואים התאמנו בכל שבוע.
מאז שהשתחררנו היו לנו כבר כעשרה ימי אימונים. האימון הזה היה הרציני והטוב מכולם. צה"ל הפיק את לקחי 7 באוקטובר, והוא משקיע באמת באימון והכשרת כיתות הכוננות, וגם לנו, הלוחמים, מוטיבציה גבוהה מאוד באימונים. נקווה שהרצינות כלפי כיתות הכוננות לא תישחק ככל שנתרחק מ-7 באוקטובר, ולא נרדם שוב.
והפן האישי – לשני ימי המילואים הללו יצאתי בהתנדבות, כלומר לא שולמו לי ימ"מ. למה? כי טרם אושרה התנדבותי לשנת מילואים נוספת.
צה"ל לא כל כך יודע איך לאכול בן 63 שמתנדב למילואים כלוחם קרבי. והוא מערים קשיים. בשנה שעברה נשלחתי לסדרה של בדיקות מקיפות, לצורך אישור ההתנדבות. אמנם זה היה ניג'וס, אבל לפחות יצאתי בריא עם דיפלומה.
השנה עושים לי בעיות בשל סעיף מסוים בתיק הרפואי שלי, שהופיע גם אשתקד ולא הפריע לאיש, ובפועל הוא אינו פוגע בכושרי וכשירותי, ומדובר בכסת"ח לשמו. גם מכתב מהרופא שמסביר שמדובר בבעייה ישנה שאינה מפריעה לי, טרם הזיזה אותם. אך כיוון שגם לא הוּצאתי מהסד"כ, יכולתי להתנדב לאימון, ואף להיות מבוטח.
אני מאמין שזה יסתדר, ואם זה יסתדר גם שאקבל רטרואקטיבית את הימ"מ (כן, יכול להיות שאני נאיבי). אבל מעבר לעניין האישי, תמוה מדוע צה"ל, שאינו סובל מעודף כו"א, מערים קשיים רבים כל כך. הרי מישהו אחר במקומי, עם קצת פחות נחישות ומוטיבציה, כבר מזמן היה מרים ידיים. זה באמת לא מובן.

* האיש הרע הזה – כל אימת שראש הכנופייה עשה אבו-עלי פופוליסטי של התרברבות על הפגיעה שלו בתנאי האסירים, הוא ידע היטב, שהוא אמנם מקבל "כפיים" מהאספסוף, אך החטופים עוברים בתגובה עינויי תופת, התעללויות מזוויעות. הוא ידע, האיש הרע הזה, כי בכירי מערכת הביטחון נפגשו איתו, והסבירו לו זאת. אבל האיש המרושע הזה צפצף עליהם, והמשיך בתעלוליו הפופוליסטיים, גם לאחר שפדויי השבי בפעימות הקודמות סיפרו על כך. זה לא עניין אותו בכלל. מה אכפת לו שהמחבלים נכנסים עם שוטים של סוסים ומכים את החטופים עד עלפון? זה אפילו לא הזיז לו את קצה הקרסול. שיתעללו בהם. העיקר שהאספסוף הפרוע יריע לו, שהוא ייצא גבר גבר. "הו הו הו, אצלי המחבלים יוצאים רזים" התרברב הרוע המזוקק הזה, והחטופים נזרקו לכלובים וגם מעט המזון שהמחבלים סיפקו להם נשלל מהם. משפחות החטופים התחננו לפניו שירגיע, אבל הוא צחק להם בפנים ובסדיזם ללא גבול המשיך והמשיך, והם עונו ועונו.
אפילו אי אפשר לומר, שההתעללויות הללו הן על מצפונו, כי האיש הרע הזה חף ממצפון.

* המלחמה של נתניהו – עוד לא ברור אם המלחמה בחמאס הסתיימה, כיוון שנכון לעכשיו לא הושגה אף אחת ממטרותיה – חמאס ממשיך להחזיק ב-19 חטופים, חמאס שולט בעזה ומעצים את שלטונו בדרכי טרור והוצאות המוניות להורג וחמאס לא התפרק מנשקו.
אבל נתניהו כבר מצוי בעיצומה של המלחמה הבאה שלו – מלחמת האחים שהוא מחרחר. בהצהרה מוקלטת בשבוע שעבר הוא דיבר על חשיבות האחדות הלאומית וקירוב הלבבות. הלוואי שהוא היה נוהג כך.
אולם כבר למחרת, נשיא בית המשפט העליון והיועמ"שית הודרו בעזות מצח אנטי ממלכתית תוך רמיסת הפרוטוקול והשתנה עליו – מישיבת הכנסת בהשתתפות טראמפ, שאליה הוזמנו עסקני ליכוד להיות נערות עידוד של נתניהו.
הוא הזמין את טראמפ לבקש בנאומו חנינה לעצמו, כפי שטראמפ עצמו סיפר. כלומר, שעה שניהל מהלך מדיני להצלת אחינו החטופים במנהרות ואת המבצע לכיבוש עזה, מה שהעסיק אותו הוא להתחנן לפריץ שישתדל למענו כדי לעצור את משפטו הפלילי.
הוא הורה לשרי הממשלה לא לעבוד לקידום ענייני המדינה אלא לבוא לשמש קהל שבוי במשפטו הפלילי.
הוא הורה לקדם חקיקה מושחתת, רקובה ובלתי חוקית להפסקת משפטו הפלילי. אילו הוא עצמו האמין בחפותו, הוא היה משתוקק להמשך המשפט ובעיקר להמשך עדותו. אבל הוא עושה הכול כדי להעמיד את עצמו מעל החוק ולסכל את משפטו.
והוא ממשיך לדחוף בכל כוחו את חוק ההשתמטות הרקוב, המושחת והבלתי מוסרי.
כהרגלו, הוא מנסה להיבנות באמצעות ההפרד-ומשול, פלגנות, סכסכנות, שיסוי חלקים בעם בחלקים האחרים. עד היום זה עבד לו. אחרי האסון שהמיט עלינו במדיניותו הצ'מברליינית ב-7 באוקטובר, אני מאמין שזה כבר לא יעבוד. אבל כנראה שהוא ינסה להעצים את שיטתו ביתר שאת.
[אהוד: כמה סכל אפשר להיות כשאתה חולה בשנאת נתניהו ולא מוכן ללכת לפסיכולוג?]

* חנינה לאשם – לראש הממשלה, הנאשם בפלילים, עומדת חזקת החפות, ולפיכך הוא אינו בחזקת עבריין. לכן, הוא אינו יכול לקבל חנינה. אם יורשע ויבקש חנינה, ישקול הנשיא, במידת הרחמים, אם להיעתר לבקשה.
החנינה לבכירי השב"כ בפרשת קו 300, ללא משפט וללא הרשעה, היתה מקרה חריג. בג"ץ אישר אותו ברוב קולות, אך הבהיר את חריגותו: "רק נסיבות חריגות לחלוטין, בהן עולה אינטרס ציבורי עליון או נסיבות אישיות קיצוניות ביותר, ואשר בהן לא נחזה פתרון סביר אחר – יכולות להצדיק התערבות מוקדמת כמתואר במהלך הרגיל של סדרי המשפט... השימוש בסמכות החנינה לפני הרשעה אינו אלא אמצעי נדיר וקיצוני אשר הושאר בידי הנשיא כסמכות חוקתית שיורית בעלת אופי של שסתום ביטחון." אז היה חשש מפגיעה חמורה בשב"כ ולפיכך בביטחון. איני בטוח שההחלטה היתה נכונה, אך זו היתה הסיבה לה.
עם זאת, בפסק הדין נאמר בפירוש, שעצם הסכמתם של החשודים לקבל חנינה מעידה על אשמתם, והרי זה כאילו ראו עצמם נאשמים והודו במשפט.
אני נגד חנינה לנתניהו, וסבור שיש למצות את המשפט עד תומו, אך אם יבקש ויקבל חנינה, צריך שמשמעותה תהיה ברורה – הודאה באשמה וחנינה לאשם.

* ממשיכים להרוס – במקום לבצע את משימותיהם למען מדינת ישראל, שרי ממשלת הפיגולים הולכים להיות להקת מעודדות של נאשם בפלילים בבית המשפט.
עוכר המשפטים מנסה לקדם חוק שיאפשר לו לסייע לחבר נאשם להתחמק ממשפטו, ואח"כ יתבכיין כשבג"ץ ייאלץ לבטל את ה"חוק" הבלתי חוקי.

* חרם – אם הכלומניק היושב על כיסא יו"ר הכנסת, כשכל מעיניו הם הפריימריז וחנופה לבייס האספסופי, יעז לא להזמין את נשיא בית המשפט העליון לישיבת הפתיחה של מושב החורף, על כל האופוזיציה להחרים את הישיבה, על נשיא המדינה להחרים את הישיבה ועל כלי התקשורת לא לשדר אותה ולא לסקר אותה.

* מן המקפצה – ועדת השרים של ממשלת ליליפוט עומדת לאשר עוד הצעת חוק מושחתת של שר הג'ובים אמסלם, לביטול נבחרת הדירקטורים, שיוצרת, על פי אמות מידה מקצועיות, את מאגר האנשים הכשירים להיות דירקטורים בחברות ממשלתיות. שר הג'ובים רוצה לבטל ולו מראית עין של מקצועיות, וכעת מהמקפצה ימונו לתפקיד קבלני קולות בפריימריז של הביבייה, בני משפחותיהם, שכניהם ומקורביהם. הם יעשו הכול כדי להשחית כל חלקה טובה בחברה הישראלית וכל אי של מקצועיות ומצוינות.

* עיתון דמה – עמוס הראל, הפרשן הביטחוני של "הארץ", כינה את היישוב רמת הנשיא טראמפ, בגולן – "יישוב דמה."
כחבר מנהלת היישוב, אני יכול להציג את העובדות, על "יישוב הדמה".
ברמת הנשיא חיות כבר 27 משפחות. רובן חיות שם ארבע-חמש שנים. הן מתגוררות עדין בקראווילות, ועומדות לבנות את בתי הקבע שלהן במגרשים שנמצאים בשלב מתקדם של ההכשרה. עוד 27 משפחות כבר התקבלו ליישוב, ואף הן עומדות לבנות את בתיהן, על מגרשיהן. לאחרונה, יצא מכרז לעוד 24 מגרשים. מאות משפחות ניגשו למכרז. בנוסף אליהם, יש עוד 6 משפחות ותיקות, מהיישוב ברוכים שלא האריך ימים (אופן הקמת רמת הנשיא שונה לחלוטין).
זאת רמת האמינות של עיתון הדמה (שהראל הוא, יחסית, מההגונים שבכותביו).

* לא הולכת לשום מקום – בגיליון האחרון של "האומה", פרסמה ד"ר עירית אמינוף מאמר חשוב מאוד נגד תופעת הירידה מן הארץ בכלל, והירידה בתקופת משבר, כמו המלחמה הנוכחית, בפרט. יש לציין, שכתיבה נגד הירידה מן הארץ, ואפילו עצם השימוש במונח ירידה, הוא לא פוליטיקלי קורקט במחוזותינו. אני מכיר זאת היטב מהתגובות שאני מקבל כל אימת שאני כותב נגד התופעה. "מי שמך?... זכותו של כל אדם לגור איפה שהוא רוצה ואין לאף אחד זכות להתערב... איזה שיפוטי אתה... אולי תחוקק חוק שיאסור על אנשים לעזוב את הארץ, כמו בבריה"מ?" וכיו"ב. אבל איני כופר, וגם אמינוף אינה כופרת, בזכותו לגור איפה שהוא רוצה. בשום אופן לא הייתי רוצה שיהיה איסור על ירידה מהארץ. אבל אני סולד משיח הזכויות, שיח שטוח שכל עניינו "מגיע לי", "זכותי", "אף אחד לא יגיד לי" וכו', ואין בו מקום לאמירה ערכית או מוסרית. אם המוסר הפוסט מודרניסטי הוא שאסור להיות שיפוטיים. אני לא נמצא במקום הזה. בעיניי מותר האדם מן הבהמה הוא ביכולת השיפוט הערכי, והיכולת להגדיר על דבר מסוים שהוא רע ועל אחר שהוא טוב ולהבחין ביניהם. ובשיח כזה, בעבורי, וכך גם בעבור אמינוף, המושגים השיפוטיים, בחינת שיפוט ערכי, "עלייה" ו"ירידה" הם השיח האמיתי, לא על מה שכדאי לי, אלא על מה שנכון וראוי, על פי השקפת עולם יהודית, ציונית וישראלית. ואם בשיח של זכויות עסקינן – נכון, זכותך לגור איפה שאתה רוצה, ואין לי שום זכות למנוע זאת ממך, אך זכותי להביע על כך את דעתי.
אמינוף פותחת את מאמרה בסקירה היסטורית של הביטוי "ירידה" – הוא מופיע לראשונה "במאות הראשונות לספה"נ, בסוף תקופת התנאים וראשית תקופת האמוראים, כשחכמים מבין אמוראי ארץ ישראל ירדו לבבל כדי להביא לישיבות שצמחו והתפתחו בה, את תורתה של ארץ ישראל, שנלמדה ונדונה בישיבותיה." היורד נקרא בארמית "נחותא" וברבים "נחותי", שפירושם בעברית, בהתאמה, יורד ויורדים.
האמת היא שהמונח קדום עוד יותר, מתקופת המקרא. "וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ, וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם, כִּי כָבֵד הָרָעָב בָּאָרֶץ." (בראשית י"ב, י'). הייתה זו ירידה במצב של מצוקה פיזית קשה – רעב כבד, אולם מיד בתום הרעב הוא חזר לארץ.
גם יעקב ירד מצרימה עם בניו ונכדיו, כאשר רעב כבד שרר בארץ. הוא התלבט מאוד אם לעזוב את הארץ, חרף הרעב, אך קיבל תמיכה מאלוהים: "אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה, וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם-עָלֹה" (שם מ"ו, ד'). הם ירדו לשבור שבר, אך לא עלו בתום שבע השנים הרעות, אלא השתקעו בארץ גושן, ארץ השפע, "וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן, וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ, וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד." (שם, מ"ז, כ"ז). וכשיעקב מת, הם העלו את עצמותיו למערת המכפלה ומיהרו לשוב לסיר הבשר והמילקי הזול במצרים. ובכך המיטו על עצמם את שואת העבדות. והסיפור הזה הוא תמצית סיפור הגולה והבחירה בגולה עד עצם היום הזה.
יום לפני שקראתי את המאמר, פגשתי חבר שירד לפני שנים אחדות לספרד ונמצא כעת בחופשת מולדת. שאלתי אותו על גל האנטישמיות בספרד, כאשר עשרות אלפים יוצאים לרחובות להפגנות אלימות הקוראות לחרם על ישראל. "שמע... יש בזה הרבה פייק ניוז... זאת הגזמה..." מאז ומתמיד, היהודים בגולה השלו את עצמם, אך תמיד הם היו ותמיד יהיו זרים.
באותו יום קראתי רשומה שכתבה הזמרת והיוצרת איה כורם, שאצטט קטעים נרחבים ממנו: "חמש עשרה שנה אנחנו ביחד ובן הזוג שלי מעולם, אפילו לא פעם אחת, לא ניקה אחריו מיוזמתו את השיש. האיש אוכל שלוש ארוחות ביום, כפול 30 ימים בחודש, כפול 12 חודשים בשנה, כפול 15 שנה, של פירורי לחם, קליפות מלפפון וטפטופי רוטב. תעשו את החשבון. אבל מה לעשות שאני אוהבת אותו בכל ליבי? אם הייתי אוהבת אותו קצת פחות הייתי קמה והולכת. באותו האופן, אם הייתי אוהבת את המקום הזה קצת פחות, ממש טיפ טיפה פחות, הייתי קמה והולכת. אחרי השנתיים האחרונות, אני סוף סוף יודעת, בלב שלם, שאני לא הולכת לשום מקום. ולא שהיו לי תכנונים, אבל העולם גדול והחיים חזקים ומי יודע? ובכן, אני. אני עכשיו יודעת. במאות האזעקות, בעשרות השעות בממ״ד, בפיגוע המדמם מתחת לבית, בחרדה האמיתית שלא מאפשרת לי להסתובב עם הילדים ברחוב הראשי. בלב, בראש, בגוף, בכל אלה אני יודעת. זה יותר חזק מדעה פוליטית או היסטוריה. אני מבטיחה להישאר... לפעמים נדמה לי שלא עברת מלחמה עד שלא עברת מלחמה כאימא: ללמוד לחבק ותוך כדי לכסות להם את האוזניים. לקום באמצע הלילה לבדוק שהם אכן ישנים במיטות, כאילו הם שוב תינוקות, כאילו מישהו יכול להיכנס לכאן ולנסות לקחת לך אותם, עכשיו כשראית שיש כזאת אפשרות. ובכל ביקור לילי כזה, אני חוזרת בחושך אל המיטה ומבטיחה להוקיר את המתנה העצומה שנתנו לנו המשפחות השכולות. לזכור את כל האימהות והאבות, לזכור את כל הילדים, כל מי שהיו אמורים לסיים תיכון וצבא ותואר, כל מי שלא היו אמורים לסיים בתור תמונה מחייכת. אני מבטיחה לחשוב עליהם לפחות פעם אחת בכל שביעי באוקטובר, בכל יום זיכרון, ביום העצמאות, ביום כיפור, בשמחת תורה, בקלפי, אני מבטיחה לזכור אותם... אני מבטיחה לך ילדה שלי קטנה, שזו לא המלחמה האחרונה. ולא הקושי האחרון, או האבל או הספק. העולם מסביבנו רועד ואני מחבקת אותך. אני מבטיחה לך שלטים בעברית, שמכוונים למקום בו סבתא שלי ייבשה ביצות, וסבא שלי בנה את מגדל המים. אני מבטיחה לך להרגיש בבית, בתרבות שלך, במורשת שלך, בנימוסי השולחן. אני מבטיחה לך זעם ותסכול ועצבים וגלגול עיניים, כי אנשים פה יוציאו אותך מדעתך, אני מבטיחה לך עבודה קשה, כי המקום הזה הוא אולי הכי טוב, אבל לא מספיק טוב בהרבה מאוד תחומים. אני מבטיחה לך שמחה ועצב כי אצלנו הם תמיד הולכים ביחד, ובעיקר מבטיחה לך חבורה ענקית של משוגעים שירגישו תמיד בדיוק בדיוק כמוך." התרגשתי עד דמעות למקרא הדברים שחצבה איה כורם מלבה.
עידית אמינוף כתבה במאמרה על פדוי השבי עידן אלכסנדר. "בשבועות האחרונים היינו עדים לדיונים הרבים על אודות גורלו של אחד החטופים, החייל עידן אלכסנדר. סבתו נלחמה בעבורו כל החודשים הארוכים הללו והרבתה להתארח באולפני הטלוויזיה. בראיון האחרון, בעת מלחמת איראן, אמרה בשמחה רבה, בחיוך גדול ובאושר השפוך על פניה, כי עידן שב סוף סוף הביתה לניו-ג'רסי שבאמריקה – וטוב שכך! האמת, מלבד אנחת הרווחה על כך ששוחרר, החייל נעים ההליכות הזה בא להתגייס ל'גולני', נחטף ושהה חודשים ארוכים וקשים מנשוא במנהרות עזה. הרגשתי צביטה בלב. שהרי אימו ואביו, זוג ישראלים צברים, קמו וירדו מן הארץ לארה"ב, שם גדל עידן. בנם הרגיש שעליו למלא את חובתו, קם, עלה והתגייס לצה"ל, אבל משפחתו אינה חוששת לבטא את שמחתה שעל כך ששב הביתה [לאמריקה]. איבדנו כבר את הבושה. היום אין מתביישים בירידה, היום מתגאים בה."
והנה, מאז שכתבה אמינוף את הדברים, התחוללה תפנית בעלילה. עידן אלכסנדר חוזר לארץ ואף חוזר להתגייס לצה"ל ולהמשיך את שירותו. כן, גם אחרי מה שעבר, ואולי דווקא אחרי מה שהוא עבר, הוא מרגיש ביתר שאת שעליו למלא את חובתו.
בהספד על אימי, שנפטרה בדמי ימיה, ב-1988, כתבתי: "באווירה כזאת התחנכנו, ואכן –השקפותינו הפוליטיות שונות זו מזו, אך ברור, שמי שגדל בבית הייטנר – לעולם לא יעלה בדעתו, ולו הרהור קל שבקלים, על ירידה מהארץ." חלפו מאז כמעט ארבעה עשורים. נכדיה, שלא זכתה להכירם, בגרו אף הם, והרוח הזו עברה גם לדור הבא ואני מקווה שתעבור מדור לדור.

* בגרות – תגובותיו ה"קצת" מוזרות של אהוד בן עזר, הן לעיתים ברמת "הכול עובר עליך וקקה בידך."
[אהוד: אתה באמת זקוק באופן דחוף מאוד לפסיכולוג שיגמול אותך מהשטויות שלך].

* ביד הלשון: שלומית – שלומית היא יישוב קהילתי דתי במועצה האזורית אשכול, המשתייך לתנועת ההתיישבות "אמנה".
היישוב הוקם על פי החלטת ממשלת שרון, שקיבלה ב-2001 את הצעתו של אביגדור ליברמן, אז שר התשתיות, להקמת שלושה יישובים בחולות חלוצה, כדי לסכל את הרעיונות לסגת מהאזור ולמסור אותו לפלשתינאים במסגרת "חילופי שטחים", כפי שהוצע בידי ברק לערפאת בקמפ-דיוויד ועל פי "תוכנית ז'נבה". הממשלה החליטה על הקמת היישובים שלומית, חלוצית, וניצנית, אך בסופו של דבר רק הקמת שלומית יצאה לפועל.
היישוב עלה לקרקע ב-2011, כשעלה אליו גרעין של בוגרי המכינה הקדם צבאית עצם, שהתגוררו במקום במגורונים, עד בניית מבני הקבע הראשונים. ב-7 באוקטובר יצאה כיתת הכוננות של היישוב לעזרת היישוב פרי גן שהותקף בידי מחבלי חמאס, ובקרב גבורה בלמו את המתקפה והצילו את היישוב. ארבעה מחברי כיתת הכוננות נפלו בקרבות.
שם היישוב נובע מהיותו חלק מחבל שלום; חבל ההתיישבות שהוקם בצפון הנגב בעקבות הסכם השלום עם מצרים, בעבור עקורי חבל ימית.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com