* לא עוד הכלה – את המושג "הכלה" יש להוציא מהלקסיקון הביטחוני. ההכלה היא מרכיב משמעותי במחדל 7 באוקטובר.
התגובה על הפרת ההסכם והירי על כוחותינו צריכה להיות קשה, אכזרית ומכאיבה מאוד. בלתי "פרופורציונלית" בעליל.
וכדי שלא תהיה אי הבנה – מי שיחליט על אופי התגובה אינו הרמטכ"ל ולא שר הביטחון, אלא רוה"מ.
הוא הנהיג את מדיניות ההכלה שהביאה ל-7 באוקטובר והוא צריך להנהיג את מדיניות המכה הבלתי פרופורציונלית.
וכפי שאנחנו רואים, הוא חוזר לדרך ההכלה.

* אין צורך להפר – במשך זמן רב קראתי לחתום על עסקה לשחרור החטופים, ולהפר אותה כדי להשלים את המלאכה.
אנחנו אפילו לא צריכים להפר אותה. חמאס עשה זאת, בנוסף לכך שהוא ממשיך להחזיק ב-13 חטופים.

* דוגמית – אם חמאס ממשיך להחזיק בידיו חטופים ותוקף את חיילי צה"ל, על ישראל להתחיל לעצור ולחסל את המחבלים ששיחררה.
זה רק אחד הצעדים שישראל צריכה לעשות.

* דרישה קונקרטית – טוב ויפה שמטה משפחות החטופים החליט להמשיך את המאבק עד החטוף האחרון.
טוב שההמונים באו להפגין למען השבת כלל החטופים.
השאלה היא, מה הדרישה הקונקרטית של המאבק. לפני ההסכם, הדרישה היתה הפסקת המלחמה כדי לשחרר את כל החטופים.
לא שוחררו כל החטופים. לפיכך, מן הראוי להיות קוהרנטיים עם הדרישה הקודמת: אין הפסקת מלחמה.
אין זה אומר בהכרח חידוש התמרון היום. זה אומר קודם כל שישראל פטורה מכל התחייבויותיה בהסכם, ואינה זזה אף שעד לפני שיחזור החטוף האחרון, והיא שומרת את זכותה לחדש את האש.

* צעד בכיוון הנכון – החלטתו של נתניהו לא לפתוח את מעבר רפיח כתגובה על הפרת ההסכם בידי חמאס, היא החלטה בכיוון הנכון.
אני מקווה שהממשלה תגלה עמידה איתנה ונחושה, ללא פשרות, על האינטרסים הלאומיים והביטחוניים של ישראל, במו"מ על יישום תוכנית טראמפ, ובכל מקרה, לא לבצע את חלקה עד החזרת כל החטופים.
(באופן לא בלתי צפוי, נתניהו התקפל).

* נו-נו-נו – נתניהו קיבל החלטה נכונה להשעות את העברת הסיוע לרצועה, הנשלטת בידי חמאס.
הפריץ עשה לו נו-נו-נו והוא התפורר.

* מי הפר את ההסכם – על פי "ניו-יורק טיימס", בסביבת טראמפ חוששים שנתניהו יפוצץ את הפסקת האש, ושביקורי ואנס, ויתקוף וקושניר נועדו להשגיח עליו.
נתניהו מפוצץ את ההסכם?! למעלה משבוע אחרי שעל פי ההסכם היה עליו להחזיר את החטופים, חמאס מחזיק בידיו 13 חטופים. חמאס (ולא שום "פלג סורר") תקף את כוחות צה"ל ברפיח, הרג שני חיילים ופצע שלושה. חמאס מטיל טרור בעזה ומבסס את שלטונו בהוצאות להורג המוניות. חמאס הפך את ההסכם לאות מתה.
מן הראוי שארה"ב תגבה פעולה ישראלית להשמדת חמאס. למה הם מצפים מישראל –שתתמכר להפסקת האש? התמכרות כזאת כבר המיטה עלינו את שבעה באוקטובר.

* ארגון סורר – המנהיג העליון של ישראל, דונלד טראמפ, מאמץ את ז'רגון ההתמכרות לשקט וההונאה העצמית של השנים שקדמו ל-7 באוקטובר. "זה לא חמאס, זה ארגון סורר." טוב שלא אמר שזאת מכת ברק.

* מי אתה יאיר גולן – מכל המערכת הפוליטית, מי שהעמדה שהביע בעקבות הפרת ההסכם בידי חמאס בפיגוע ברפיח היתה הקרובה ביותר לשלי היה יאיר גולן.
כן, כן. אותו יאיר גולן שאני מרבה למתוח עליו ביקורת חריפה. מידי פעם הוא מפתיע, ומביע עמדה, שכאשר אני משמיע אותה, אוהדיו קוטלים אותי.
מה ההסבר לכך? להערכתי, יש לו בסיס ציוני, ביטחוניסטי, אקטיביסטי, ניצי איתן. אלא שהנישה הפוליטית שבה הוא בחר לעצב את מנהיגותו, היא במקום של האנטי ביביסט המיליטנטי, עם רצח בעיניים, סכין בין השיניים, שלא לוקח שבויים; זה שמלהיב את דימיונם של שונאי נתניהו המעריצים את נתניהו, ורוצים שגם לשמאל יהיה אחד כזה, ולא כמו ה"חנונים" מהאופוזיציה. וכך הוא מידרדר לשפל כמו תמיכה בסרטן הסרבנות והוספת קיסם למדורת עלילת הדם האנטישמית על ישראל.
ומדי פעם צץ ניצוץ מעמדות הבסיס שלו. לפני שבועות אחדים שיבחתי אותו, כאשר הביע התנגדות למדינה פלשתינאית. בסוף אותו שבוע, שניים מהאבות המייסדים של מרצ, חיים אורון ודדי צוקר, תקפו אותו בחריפות ב"הארץ" והבהירו לו שהוא מועמד לתואר "אכזבת השמאל". לא חלף שבוע, והוא קיפל את הזנב בין הרגליים ופרסם באותו עיתון, באותו מדור, מאמר בעד מדינה פלשתינאית.
דומה שהוא עוד לא לגמרי סגור על עצמו.

* חרבות ברזל – השם היומרני "מלחמת התקומה", הוא מצג שווא, שמסלף את דמותה של מלחמה שהחלה באסון הכבד בתולדות המדינה, שכללה פינוי ממושך של למעלה משנה של אזור הצפון שמשמעותו תבוסה לציונות, ושמתעלם מן העובדה, שלפחות נכון לעכשיו, בשבוע שבו הממשלה קיבלה את ההחלטה על השם החדש, אף אחת ממטרות המלחמה בדרום לא הושגה – לא כל החטופים חזרו, חמאס עדין שולט במחצית עזה, חמאס לא התפרק מנשקו והוא אף משתמש בו הן להשלטת שלטון הדמים שלו בעזה והן נגד חיילי צה"ל, רצועת עזה אינה מפורזת, אין לישראל חופש פעולה ברצועה. ואם בחודשים הראשונים של המלחמה דומה היה שאנו בתקומה חברתית, למרבה הצער התקומה הזאת קרסה, לא רק באשמת הממשלה אלא גם באשמת המוחים נגדה, אך בראש ובראשונה באחריות הממשלה. והדבר המשמעותי ביותר – השם הזה נתפס, לטעמי בצדק, ככותרת פוליטית, שנועדה להאדיר את שמו של נתניהו, האחראי למחדל ובורח במוגות לב מאחריותו. לכן, ברור שחלק ניכר מן העם, כולל משפחות שכולות רבות, לא יתחברו לשם הזה, ולכן הוא אינו ראוי.
השם האלטרנטיבי המוביל, "מלחמת 7 באוקטובר", בעייתי גם הוא. הוא מעביר לאוייב מסר שמבחינתנו הוא ניצח. זו גישה תבוסתנית. הוא מוחק את כל מה שקרה אחרי הטבח, והיו ניצחונות יפים ומרשימים, בלבנון, בסוריה ובאיראן וגם הישגים רבים ומרשימים ברצועת עזה. יש לשם הזה גם פן חיובי – מול תעשיית ההכחשה, ההשכחה וההעלמה של הטבח, נכון להזכיר שהמלחמה הזאת החלה ב-7 באוקטובר והטבח ב-7 באוקטובר מצדיק את כל פעולותיה של ישראל במלחמה. אך כף השלילה כבדה יותר, והדבר המשמעותי ביותר, הוא שהשם הזה נתפס ככותרת פוליטית, שנועדה למקד את הפוקוס על המחדל, שנתניהו אחראי לו, ולהעלים את ההישגים והניצחונות, שנתניהו אחראי גם להם, כי האחריות אינה ניתנת לחלוקה. ברור שחלק ניכר מן העם, כולל משפחות שכולות רבות, לא יתחברו לשם הזה, ולכן הוא אינו ראוי.
שם נוסף שמוצע, הוא "מלחמת עזה". השם הזה אינו מתאים, כפי שהשם שהצעתי בתחילת המלחמה – "מלחמת הנגב המערבי", אינו מתאים, כי זו מלחמת רב זירתית – מול אויבינו בעזה, בלבנון, באיראן, בסוריה, בתימן, בעיראק וביו"ש, ואולי נכון לכלול גם את זירת האנטישמיות בעולם.
אני מציע לדבוק בשם "חרבות ברזל". נכון, אין בו איזה מסר ייחודי, הוא במידה רבה שם טכני, שצה"ל הנפיק למבצע התגובה על הטבח בראשיתו, אך במשך השנתיים הוא נטמע בשפה, יחידות צה"ל הכניסו אותו למורשת הקרב שלהן, אין לו קונוטציות שליליות, אין בו הטייה פוליטית, אין מי שיסרבו לקבלו וניתן ונכון להתאחד סביבו.

* הספירה – האם גם את הפלשתינאים שחמאס רוצח בהוצאות להורג המוניות משרד התעמולה ("הבריאות") של חמאס מונה כהרוגי ה"ג'נוסייד" הישראלי?

* נתניהו רוצה משרתים – מאז שצחי הנגבי חזר מקדימה לליכוד, הוא הקדיש את יישותו ללקקנות מביכה לנתניהו. בתמורה, אחרי שהודח בפריימריז, נתניהו מינה אותו לראש המל"ל.
לא המינוי הכי מוצלח, יש לומר. המטה לביטחון לאומי, או כפי שנקרא בעבר המועצה לביטחון לאומי, הוקם על פי המלצות ועדת אגרנט, כגוף שיאתגר את המערכת, יחשוב מחוץ לקופסה וידע להציע חלופות בנושאי חוץ וביטחון. מינוי גרופי של ראש הממשלה, הגם שמדובר באדם חכם ומנוסה כצחי הנגבי, מנוגד למהות התפקיד.
אולם ברגע שצחי הנגבי העז לחלוק על נתניהו, הוא הודח. נתניהו אינו רוצה סביבו אנשים עצמאיים, אנשים שיאתגרו אותו. הוא רוצה משרתים.
האמת היא, שמי שהיה ראש המל"ל ב-7 באוקטובר, ולא הציג לפני 7 באוקטובר שום אלטרנטיבה לתפיסת ההתמכרות לשקט ולקונספציית חמאס מורתע, צריך היה ללכת מזמן. כעת הוא מצטרף לשורה של האחראים חלקית במחדל – שר הביטחון, הרמטכ"ל, ראש השב"כ, ראש אמ"ן, אלוף פיקוד הדרום, מפקד אוגדת עזה ואחרים, שהלכו הביתה. רק האחראי המוחלט, נתניהו, דבק בקרנות השלטון.

* הפעם הרצוג איכזב – אני מעריך מאוד את נשיא המדינה יצחק בוז'י הרצוג. אני שומע איך השמאל והמְחָאָנים מזלזלים בו, מאוכזבים ממנו, שונאים אותו וחלקם אף מחרימים אותו. הם ציפו שינצל לרעה את מעמדו הממלכתי כנשיא המדינה, כדי להיות אחרון המחאנים והאופוזיציונרים.
טוב שאינו שועה לדרישתם. הוא מגלם את המסר הראוי ביותר בעת המשבר שאנו מצויים בו בשנים האחרונות – קול התבונה, קול השפיות, קול המתינות, קול הקריאה והחתירה להסכמות חברתיות, לאחדות לאומית, לסולידריות חברתית, לרוח הגדולה של 8 באוקטובר. זה הקול הראוי ובוודאי שזה הקול הראוי לנשיא המדינה. לשם כך הוא נבחר לתפקידו. דווקא ובמיוחד במשבר כזה.
השוקניה לא סולחת לו עד היום (כולל בפשקוויל היום של יוענה גונן) על כך שגינה את האיומים בסרבנות ממארת. זו היתה חובתו. אלמלא נהג כך, לא היה ראוי לתפקידו. אחרים אינם סולחים לו על ניסיונו לקדם פשרה בנושא המשפטי, ברוח הדמגוגיה של אהוד ברק, ש"אין פשרה בין דמוקרטיה לדיקטטורה." לא, הוא ניסה להוביל מהלך לאומי של עיצוב מחדש, בהסכמה לאומית רחבה, של מערכת האיזונים והבלמים הנאותה בין שלוש רשויות השלטון. העובדה שלא הצליח, היא טרגדיה. הוא הצליח להביא להסכמות בין הצדדים בתוך החדר, אך כאשר הפחדנים הללו יצאו מן החדר אל הבייסים שלהם, הם השתפנו.
הוא העלה שוב ושוב את נושא החטופים ואת החשיבות בהחזרתם, אך לא בהאשמות שווא וקונספירציות על כך שרוה"מ מפקיר, כביכול, את החטופים, רוצה במותם וכל האמירות הנוראיות הללו, ואותם רדיקלים אינם סולחים לו על כך.
אני מעריך מאוד את הרצוג, ודווקא משום כך התאכזבתי מכך שלא החרים את ישיבת הפתיחה של מושב החורף של הכנסת. העבד כי ימלוך (להלן עכ"י) ממשיך להשתולל. שוב הוא לא הזמין, תוך השתנה על הפרוטוקול והמסורת הממלכתית, את כבוד נשיא בית המשפט העליון לישיבה כנשיא אלא כאחד השופטים, מתוך החוצפה ועזות המצח של "אי הכרה בנשיא", כאילו יש לעכ"י איזה מעמד של הכרה או אי הכרה בנשיא העליון. נשיא המדינה צריך היה להחרים את הישיבה. הוא לא יכול לעשות זאת בישיבה החגיגית עם טראמפ, וסביר להניח שהוא לא ידע אז על ההתפרעות של עכ"י. אבל הפעם, הוא צריך היה להחרים. לזכותו יאמר, כאשר עכ"י השתולל – הוא הגיב בדברים כדורבנות.
גם האופוזיציה איכזבה. איני שותף לביקורת של המחאנים האוטומטים על האופוזיציה, שבפיהם היא "אנמית", "חנונית", "חלבית", "פרוֶה" וכד'. הם רוצים אופוזיציה בסגנון אופוזיציית ביביטיבי בתקופת ממשלת השינוי, שהיתה אופוזיציה למדינה. להיפך, זו אופוזיציה אחראית, ממלכתית, פטריוטית, לגיטימית, ועל כך היא ראויה לשבח.
אולם הפעם היה על האופוזיציה להחרים את הישיבה ולא לתת יד לקרקס של עכ"י.
וכבוד נשיא בית המשפט העליון עצמו עשה צחוק מעצמו כאשר הגיע לישיבה, אף שלא הוזמן בתוקף תפקידו.
עכ"י משתמש לרעה בתפקידו הממלכתי להתנקשות בממלכתיות, אך ורק כדי לקבל כפיים מהאספסוף של הפריימריז. כלומניק.

* סגן היו"ר – אם כבר ראש האופוזיציה שגה ולא החרים את הישיבה, טוב היא אילו פתח את דבריו במילים: "אדוני סגן היושב ראש," כפי שעכ"י בחוצפתו כינה את נשיא בית המשפט העליון "השופט עמית".

* נתניהו מתבכיין - אחרי מופע השתוללות של עכ"י, עלה ראש הממשלה לדוכן והתחיל להתבכיין.
"יצחק עמית הוא נשיא בית המשפט העליון," הוא אמר את המובן מאליו, "זאת עובדה. אבל זאת עובדה שאני ראש הממשלה, אלה השרים ואלה הח"כים. אי אפשר לצפות רק מצד אחד להכיר." בכיין. מישהו לא הכיר בו, בשרים, בח"כים? רק בנשיא בית המשפט העליון עוכר המשפטים ואחריו עכ"י, בעידודו, "לא הכירו."
רוצה טישו?

* נס גלוי – אם צריך דוגמה שתמחיש לאיזה שפל דרדרה אותנו חבורת האנרכיסטים השולטת במדינה, זו ההתרשמות בואך התפעלות מהנס הגלוי, שראש הממשלה מכיר בעובדה שנשיא בית המשפט העליון הוא נשיא בית המשפט העליון.

* אינו מספיק ביביסט – אחרי שראש הממשלה אמר בכנסת את המובן מאליו, שהשמש זורחת ממזרח ושנשיא בית המשפט העליון הוא נשיא בית המשפט העליון, הוא איכזב ביביסטים, שתוקפים אותו על שאינו מספיק ביביסט.

* בהצבעה חשאית – כחלק מרפורמה לחיזוק הכנסת מול הממשלה – על יו"ר הכנסת להיבחר, כמו הנשיא ומבקר המדינה, בהצבעה חשאית.
כך, מחויבותו של היו"ר תהיה לכנסת ולא לראש הרשות המבצעת.
וכך גם הקואליציה תעמיד מועמדים סבירים, שיש סיכוי שח"כים מהאופוזיציה יבחרו בהם.

* להכעיס – אני בעד מזוזה בכל מוסדות המדינה.
מה שאני בעדו – קורה בלאו הכי. יש מזוזה בכל מוסדות המדינה, רשויות מקומיות, מערכת החינוך, מתנ"סים, המוסדות הלאומיים וכו'.
אם פה ושם יש איזה משרד נטול מזוזה - זה בטל בשישים.
הצעת החוק של דיסטל אטבריאן מיותרת לגמרי. לא רק מיותרת, אלא מזיקה. היא מזיקה, כי היא משדרת התרסה, כפייה ואצבע בעין.
ההישג היחיד שלה הוא השנאת הדת על הציבור. מה אכפת לה? העיקר שתקבל כפיים מהבייס.

* אין ויכוח – יעקב פרל הוא אחד מאזרחי ישראל שנעצרו בחשד לריגול למען איראן, אך הוא שונה מכל האחרים. את האחרים צד המודיעין האיראני. פרל פנה מיוזמתו למודיעין האיראני. האחרים עשו זאת למען בצע כסף. פרל עשה זאת ממניעים אידיאולוגיים.
מה האידיאולוגיה שלו? תורת חסידות סאטמר. חסידות סאטמר האוטו-אנטישמית שוללת את קיומה של מדינת ישראל ותומכת נלהבת ואקטיבית בגרועים באויביה.
הרב משה הילל הירש, אחד משני מנהיגי הציבור הליטאי, חבר מועצת גדולי התורה של דגל התורה וראש ישיבת סדיגורא, כתב במאמר לתלמידי הישיבה: "אין ויכוח בינינו לבין סאטמר ביחס למדינה, אלא רק בדרכי ההשתדלות."
דגל התורה היא, כידוע, חלק מהמחנה ה"לאומי".

* חוק מסוכן – ועדת השרים לחקיקה אישרה את הצעת החוק המסמיכה את השר לביטחון לאומי להכריז על ארגון פשע כארגון טרור.
אילו אדם נורמטיבי היה בתפקיד, זה היה חוק סביר. אבל כאשר מדובר בראש הכנופייה, שמבחינתו ערבי = מחבל, ולכך בדיוק הוא והאספסוף שלו מתכוונים כשהם צווחים "מוות למחבלים" (והם גם צווחים את כוונתם המדויקת), זה חוק מסוכן.

* תעלול פופוליסטי – את התנגדותי העקרונית לעונש מוות ביטאתי פעמים רבות.
ובאשר ל"חוק עונש מוות למחבלים" שראש הכנופייה דורש – מדובר בתעלול פופוליסטי. עונש המוות קיים בחוק הישראלי. ראש הכנופייה יודע זאת. אבל כיוון שהוא אינו עובד בביטחון הפנים של ישראל, שבתקופתו הידרדר בכל מובן שהוא לשפל שלא היה כדוגמתו מקום המדינה, אלא בתעלולים פופוליסטיים, מדובר בסך הכול בעוד תעלול פופוליסטי.

* עונש קולקטיבי – עונש קולקטיבי לשלושים אלף אוהדים וביטול משחק כדורגל חשוב, במקום לעצור את העבריינים, זה שילוב של עצלות וטיפשות.
מי זה שר המשטרה?

* ניצחון הציונות על הגלות – אחד הניצחונות הגדולים ביותר של הציונות, הוא מיזוג הגלויות. זה ניצחון מלמטה, מן העם, באמצעות האהבה, המשפחה וחדר המיטות. איני יודע אם כבר רוב, או קרוב לכך, מילדי ישראל כבר אינם יכולים להשיב על השאלה הגלותית אם הם "אשכנזים" או "מזרחים". בעוד דור אחד, לא יהיו כמעט ילדים שיבינו מה רוצים מחייהם אם יישאלו שאלה כזו.
זה ניצחון הציונות על הגלות, אף על פי שעד היום יש מי שמנסים להנציח את הגלות, לסכסך ולהפריד, מסיבות פוליטיות עלובות של "הפרד ומשול".

* מוטציות – הקשר בין ליברליזם לפרוגרס, הוא כמו הקשר בין לאומיות לפשיזם.

* קרדיט לבן עזר – אני נותן קרדיט לאהוד בן עזר, שאילו היו לו טיעונים ענייניים לביקורתי המוצדקת על מושא סגידתו, הוא היה כותב אותם, ואילו היתה לו יכולת אינטלקטואלית להתמודד עם דבריי, הוא היה מתמודד. לכן, אני מציע להתייחס בסלחנות והבנה לתגובותיו ה"קצת" מוזרות.
[אהוד: אני מאחל לך שתמשיך להגן על הממלכתיות של בהרב-מיארה ושל יצחק עמית].

* ביד הלשון: התפכחות – בוויכוח בפייסבוק כתבתי לבן שיחי שהוא לא התפכח והוא השיב לי שאני לא התפקחתי. בלי קשר לדיון המהותי (שבו כמובן אני צודק, אלא מה?) – מי מאיתנו איית נכון את המילה?
השורש פקח, במקורו – מציין פתיחה, בעיקר פקיחת עיניים. מעבר למעשה הפיזי של פקיחת עיניים, אנו נוהגים לדבר על עיוורון בהקשר של אי ראיית המציאות, ועל פיקחון כראיית המציאות. הטור השבועי שלי במידף, עלון קיבוץ אורטל, מזה ארבעה עשורים, נקרא "בעיניים פקוחות", בהשראת השיר "סיום" של אלתרמן, האומר:

אל תרכיבו משקפיים
לא קודרות ולא שמחות
הסתכלו נא בעיניים
בעיניים פקוחות.

לכן, יש הגיון בשימוש בפועל להתפקח באות קו"ף – הייתי עיוור למציאות, התפקחתי, ועכשיו אני מפוקח.
המילה פיכח, משמעותה – אינו שיכור. התפכח, הוא מי שהיה שיכור, וכשיכור הוא היה מעורפל, לא חד, חלש, הכרתו אינה במיטבה וכעת הוא יצא מן השכרות וחזר להיות פיכח, חד, מציאותי, מפוקס. וכפי שניתן להתפכח מיין, כך אפשר להתפכח מאשלייה, ממציאות מדומה, מהשקפה שגויה.
אם כן, יש היגיון בשתי הצורות.
ומה פוסקת האקדמיה ללשון עברית? התפכחות.

אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com