"תהיי אצלי כמו מלכה, לא תצטרכי להרטיב את קצות אצבעותייך במי הכביסה, לא תצטרכי לבשל – תצטרכי רק להיות יפה בשבילי."
הכול נכון, אבל לך תדע שהוא התכוון שאהיה מלכה במקום נידח שלא תמצא יהודי ברדיוס של שמונה קילומטרים. איך אפשר לחיות בלי בית כנסת, בלי ספרייה, בלי בית תרבות? על מה בדיוק אני אמורה לדבר עם מריצה המשרתת, או עם קטרינה המבשלת? הבורות הרי ממש נוזלת להן מהעיניים. הטוחן, הֶר יוחאן, הוא אדם משכיל, אבל הוא איש שתקן, והרומנית שהוא מדבר היא די בסיסית, כי הוא מה שמכונה פוֹלְקְדוֹיטְשֶה, ואלה אפילו יהיו עשרה דורות מחוץ לגרמניה – הם לא יידעו שום שפה מלבד גרמנית. הוא גם מפנה אליי תמיד כתף קרה – לא מראה עניין בחברה. אשתו, גרטה, מגיעה מדי פעם ומחליפה איתי מילה – וזהו – כל השאר איכרים פשוטים ששיא האושר שלהם הוא לחזור מכנסיית העץ השחורה ביום ראשון ולהתנפל על בקבוק צויקה*) עד לאובדן החושים.
המקום לא היה מת, בהחלט לא – כל ימי החול רחש המקום פעילות: איכרים הביאו תבואה, שקלו אותה במאזנים הגדולים, המנוע טרטר, שאב גרעינים ופלט קמח. הפועלים גררו שקים עד לרמפה, ואחר כך היו מעמיסים אותם על הגב ומביאים לאסם. נשים היו באות לחנות לקנות כחול לכביסה, מלח, סבון, חומץ, וכמובן – צויקה שלא תחסר ביום ראשון אחרי המיסה. אבל כל ההמולה הזאת, שפירושה היה פרנסה בשפע, היתה זרה לי ולא עוררה בי שום שמחה. מורדי היה נתון כולו בעשייה, ולא שם לב עד כמה אני מתייסרת כ'מלכה' בכפר הנידח. צריך להגיד לזכותו של מורדי שלא היה לגמרי אטום לסבלי – הוא נסע לבוטושאני**) והביא לי שק מלא ספרים. הוא עצמו הסתפק בקריאה חפוזה של עיתון, ואת הספרים, נראה לי שהביא לפי משקל, אבל גם ייתכן שקיבל ייעוץ מהחנות כי בין הספרים היו שם משל סאדובֵאָנוּ וקְרֵאַנְגה, ומהסופרים הזרים היו שם אלכסנדר דיומא, אמיל זולא, אוסקר ויילד, טולסטוי.
את מוני, בני היחיד, ילדתי בפרומושיקה***) בהשגחתו של דוקטור סגל. ההורים פינקו אותי, וכל כך לא רציתי לחזור לכפר, אל הדרכים הטובעניות שמובילות אל השיממון הגדול. לבסוף לא היתה ברירה – חזרתי, והלב שלי דאב כאילו הייתי אסירה ברישיון החוזרת אל הכלא.
המזל שלי היה שגרטה החליטה לבקר אותי לעיתים קרובות כדי לסייע לי עם התינוק. היא לימדה אותי לשים עלי כרוב סביב הפטמות שההנקה לא תכאב, היא הכינה לי אמבטיות בור כדי להקל על הפצעים במקום ההוא. כשעלה לי החום, היא היתה נשארת אפילו ללון, וקמה מהמיטה כל פעם שהתינוק בכה. לא הבנתי מניין לה הבקיאות הזאת בטיפול בילדים, הרי לא היו לה ילדים משלה. היא היתה עבורי קרש הצלה בים הייאוש שבו כמעט טבעתי.
גם גרטה הייתה שתקנית – היא עשתה את מלאכתה במיומנות ובשקט, והיתה נעלמת כשלא נזקקו לה. מורדי הגדיל את משכורתו של הֶר יוחאן כדי להביע תודה והערכה למעשיה של אשתו. כששמע על העלאה הוא אמר 'דַאנְקֶה', וחזר אל עבודתו בטחנה.

יום אחד, שלא כדרכה, היא פנתה אליי:
"גברת ברקוביץ', אני יכולה לומר לך משהו?"
רציתי להגיד לה שאני מחכה כבר חודשים שהיא תפתח סוף סוף את הפה:
"בוודאי, גרטה, תקראי לי סימה, אנחנו חברות."
"אל תכעסי עליי, גברת ברקוביץ' (גרטה התעלמה מהצעת החברות שלי), אבל רואים עלייך שאת ממורמרת, שהמקום הזה והאוכלוסייה אינם מוצאים חן בעינייך..."
"רואים?!"
"לא ניתן להסתיר. אם לא תכעסי עליי, אציע לך עצה."
"נו, הבה נשמע."
"מה שמדכא את רוחך היא העובדה שבכל הכפר אין איש מלומד אחד, שאין לך עם מי להחליף מילה שהיא קצת מעל לגובה הרפש שבו משתכשכים החזירים..."
"למה את חותרת, גרטה, אולי תגיעי ישר לעניין?"
"לעניין, בוודאי לעניין – בכל הכפר שֶמּוֹנֶה מאה וחמישים תושבים יש אולי עשרה שמסוגלים לקרוא עיתון, ובין הנשים אפילו פחות. מה דעתך שתשכילי אותם? כלומר, את הנשים האנאלפביתיות, תלמדי אותן לקרוא ולכתוב – לך יהיה עניין לענות בו, ואנשי הכפר יהיו אסירי תודה."
לא היה לי נוח שלא חשבתי על זה בעצמי.
"תגידי לי, גרטה, איך אני אצליח להודיע לנשים שאני פותחת קורס כזה, ומי יערוב לי שבכלל ירצו לבוא ללמוד?"
"אם תתני לי רשות, אני אודיע לקהל ביום ראשון בכנסייה."
"נגיד שייענו – איפה..."
"איפה תקיימי את השיעורים? גם כן בכנסייה. בלי לבקש רשות ממך – כבר החלפתי מילים עם הכומר."
חשבתי מה יגידו בפרומושיקה כשייוודע להם שאני מבקרת בקביעות בכנסייה. הרעיון היה ראוי בעיניי לעיון רציני – נתתי לה אישור להודיע בכנסייה שכל אישה שמבקשת לדעת לקרוא ולכתוב, מוזמנת ביום שלישי בשמונה בערב לכנסייה, הגברת ברקוביץ תהיה המורה.

הר יוחאן, בידי הזהב שלו, ניגר לוח שחור נייד העומד על שלוש רגליים, ומורדי קנה מפרומושיקה גיר, מחברות ועפרונות.
לשיעור הראשון הגיעו חמש נשים – שתיים נשואות – מאריה ויואנה, ושלוש רווקות – מאדלנה, ג'ורג'טה וסוניה. שמחתי שלא הגיעו יותר, כי הרי אני לא מורה, וחששתי שמורא הקהל ישתלט עליי.
חשבתי שהשלב הראשון החשוב הוא שיידעו לחתום את שמן, ולא יצטרכו לטבול את האגודל בכרית דיו כל פעם שהן נזקקות למוסדות המדינה. כתבתי על הלוח את השמות – מאריה, יואנה, מאדלנה, ג'ורג'טה וסוניה, וביקשתי מהן להעתיק במחברת. מה גדולה הייתה התדהמה שרק אחת – מאדלנה – הצליחה איכשהו לשרבט את שמה, שאר הארבע שרבטו משהו בלתי מובן. לא הבנתי איך נשים אלו שהן כל כך מיומנות בעבודות הבית, באפייה, בבישול, בכביסה, שמסובבות את הכישור במהירות מסחררת – איך הן אינן מסוגלות לעשות מעשה כל כך פשוט כמו להעתיק מספר אותיות מהלוח. העובדה שהיו כל כך מעטות סייעה לי במלאכת ההוראה – נעמדתי מאחורי כל אחת מהן, בזו אחר זו, כשאני מחזיקה את היד שלהן ומושכת אותה למעלה, למטה, לימין ולשמאל – עד שבדי עמל שורבט משהו על הנייר שדמה לחתימה. עבדנו על עניין זה קרוב לשעתיים. התעקשנו ששתנו שלא נחזור הביתה עד שלא תדע כל אחת מהן לחתום את שמה. בסוף השיעור ביקשתי לחזור על כתיבת השם לאורך עמוד שלם.

הפגישה הבאה היתה ביום חמישי. הפעם החלטתי לקרוא בפניהם את "הילל בן שחר" של מיחאי אמינסקו, בחיר המשוררים הרומנים, אשר כמתבקש, היה אנטישמי מתועד, בדומה לרבים מגאוני הספרות בעולם – שקספיר, דיקנס, דוסטוייבסקי. מה רבה היתה האכזבה שלי כאשר קראתי את ג'יין אייר של שרלוט ברונטה, וגם שם מצאתי הערה אנטישמית – מה מצפים מהנוצרים שמלמדים אותם מינקות שהיהודים הרגו להם את אלוהיהם?
ובכן, קראתי בפניהם את "לוּצֵ'אפְארוּל", הלא הוא "הילל בן שחר", פואמה גדולה על דמות שמימית המתאהבת בנערה בשר ודם. אני בטוחה שמחצית המילים של הפואמה לא היו מובנות להן, אבל הן הקשיבו בעיניים פעורות, כי המקצב והמלודיות הנפלאה של החרוזים כבשו את ליבן.
"אתן רואות, בנות, כשתדעו לקרוא, תוכלו לקרוא יצירות יפות כאלו."
אינני בטוחה שהצעד שנקטתי היה נכון – הקריאה בפואמה גרמה להן לדיכאון, כביכול אמרו לעצמן – איפה אנחנו ואיפה אמינסקו!
שוב תרגלנו את חתימת השם, והפעם הוספתי את שם המשפחה. שוב הוקדש לכך שיעור שלם.

בשיעור השלישי נעדרה מאדלנה.
"מה קרה? מאדלנה חולה?" חששתי שמא נמאסה עליהן העבודה הסיזיפית שאני מטילה עליהן, והן מחליטות אחת אחת לפרוש.
הן הביטו זו על זו, ולא ענו לי. בסוף השיעור ניגשה אליי יואנה ולחשה לי:
"מאדלנה במעצר."
"מה?! על מה?"
יואנה הרימה כתפיים, השפילה את ראשה ויצאה מהכנסייה.

למחרת החלטתי ללכת למשק של ג'ורג'סקו, אביה של מאדלנה. נעלתי מגפי גומי והלכתי בשביל הבוצי. לא רציתי להגיע אליו עם הסוס מישו והכרכרה – זה נראה לי כהתנשאות שלא במקומה.
"תיכנסי, גברת סימה, לכבד אותך בכוסית צויקה?"
הנחתי את המגפיים, ונכנסתי פנימה בגרביים. הרצפה היתה עשויה מחמר תחוח.
"תודה, ג'ורג'סקו רחימאי, הרופא אוסר עליי לשתות אלכוהול."
"חבל, גברת סימה, זה הדבר היחיד שמרפא לב דווי," והוא מזג לעצמו כוסית, ובהמשך עוד שתיים.
"מאדלנה לא הגיעה אליי לשיעור."
"כן, צרות נחתו על ג'ורג'סקו העלוב, צרות ובושות."
"מה קרה, ספר לי."
"אספר לך, גברת סימה, למה אכחד, הרי כל הקהילה כבר יודעת ומרננת, מה כבר אפסיד? אספר לך הכול לפי הסדר: לפני כשבועיים אני מרגיש שהמים בבאר אינם כתמול שלשום, שהם מסריחים, וגם טעמם כשל נבלה. רצתי מהר לטאמְפְּלָארוּ, שהוא המומחה אצלנו בכפר לחפירת בארות, והוא הגיע עם צלצל כזה ארוך, שיקע אותו במים כמה פעמים, ולמרבה הזוועה, הוא הוציא משם גוויה של תינוק שהחלה כבר להתפורר. אני פערתי זוג עיניים, וגם טאמפלארו היה נדהם."
'של מי התינוק הזה, ג'ורג'סקו?'
'מניין לי לדעת, מישהו זרק, ודווקא מצא לנכון לזרוק לבאר שלי.'
'תראה ג'ורג'סקו, קודם כול צריך לאטום את הבאר כי אין לה תקנה, וצריך לחפור באר חדשה, ושנית, אני חייב לעטוף את התינוק בסדין ולהביא אותו למשטרה – זאת חובה שאני אמון עליה.'
'בוודאי, טאמפלארו, תעשה את חובתך, גם אני רוצה לדעת מי המנוול שגם הרג תינוק, וגם טינף לי את הבאר.'
בקיצור גברת סימה, באו ממשטרת פרומושיקה, בדקו, מדדו, ואמרו לבת שלי לא לעזוב את הבית. למחרת הם הגיעו וחקרו אותה במשך שעות, עד שהמסכנה הודתה שהיא ילדה את התינוק וזרקה אותו לבאר. אני נשבע לך, גברת סימה, שלא היה לי מושג שהיא הרה, וגם הפלונית שלי לא שמה לב, ולנשים יש הרי טביעת עין בעניינים האלה. מאדלנה היתה קצת שמנמונת, אבל ככה דרכן של בנות להשמין בכל מיני מקומות – לא עלה על דעתי... באותו היום עצרו את מאדלנה. רתמתי את הסוס ונסעתי לפרומושיקה, ודווקא נתנו לי רשות לדבר איתה בנוכחות שוטר.
'מי זה המנוול, מאדלנה? תגידי לי ואני שוחט אותו, ואחר כך בא להיות איתך כאן בבית הסוהר.'
"מאדלנה שתקה, ורק דמעות זלגו לה על לחייה החיוורות. היא היתה כל כך אומללה שלא היה לי לב להמשיך להציק לה. זאת כל האמת, גברת סימה, ואנחנו עכשיו עמוק עמוק באדמה – כל הכפר מרנן עליי ועל בתי. אילו היה לי כסף, הייתי נוטש את נחלת אבותיי כאן בקאמפני, ועוקר למקום אחר – אבל לך תדע, הרי גם לשם יכולה להגיע השמועה..."
חשבתי על מאדלנה האומללה, וציירתי לעצמי את קורותיה: באיזה מוצאי יום ראשון, כשליבם של כל הצעירים טוב בצויקה, בוודאי ישב איזה ז'לוב על מאדלנה ושכנע אותה לשכב עמו, וכיוון שהיתה בוודאי בגילופין, היא הסכימה, ואחר כך הביא בוודאי הז'לוב עוד חברים (חברים מעל הכול!) שגם הם ישכבו עם "הנותנת", ולכן האומללה לא מוכנה לגלות מי האב המאושר! הייתי מלאת כעס על חוסר הצדק הזה – הז'לוב ההוא עשה את מעשהו, והוא חופשי כמו ציפור, ואילו מאדלנה נשאה את הילד בטנה, ובמשך חודשים הוגיעה את מוחה איך לצאת מהמיצר, ומצאה את הפתרון הכי פחות מוצלח. אילו פנתה אליי במועד, הייתי מביאה אותה לדוקטור סגל, והיתה נפטרת מהבושה, ואיש לא היה יודע.
"שמע, ג'ורג'סקו, אני לא אניח לעניין. אתייעץ עם מורדי – אנחנו מוכרחים לעזור למסכנה."
"איך, גברת סימה, איך? הרי את הנעשה אין להשיב."
"עוד תשמע ממני," ואני חזרתי הביתה נאבקת בשביל הבוצי הדביק.

מורדי הסכים איתי מייד שצריך לעשות משהו. הוא נסע לפרומושיקה ונפגש עם קומאן סוסניאק, שהיה אז עורך דין בתחילת דרכו, סיפר לו את כל הסיפור, וביקש ממנו לייצג את מאדלנה במשפט. סוסניאק נקב את שכרו (שכר הרבה יותר נמוך מזה שהיה רגיל לגבות לכשהפך לעורך דין מבוקש), והחל מייד לפעול: הוא ניגש למשק של ג'ורג'סקו, שאל שאלות, חקר את מאדלנה, ודבר ראשון דרש שהמשפט יתקיים ביאסי, ולא בבוטושאני. הוא הכיר את השופט שם, והאמין שיוכל לזכות שם בפסק דין הוגן. כשהגיע המשפט עצמו, הוא הטיל פצצה: הנערה הטיפשה, שכחה להגיד לחוקריה, שהוולד נולד מת, חבל הטבור היה כרוך סביב צווארו, והתינוק לא הספיק לבכות אפילו פעם אחת בחייו הקצרים – עובדה – ההורים של מאדלנה לא ידעו כלל על הלידה.
השופט דווקא הקשה:
"הרי כל התיאוריה שלך, עורך דין סוסניאק מושתתת על עדותה של הנאשמת – איך ניתן לבנות על כך טיעון?'
"כבוד השופט, יש עדות מסייעת – הוריה של מאדלנה לא שמעו אפילו פיפס אחד מפיו של התינוק, והרי כל העולם יודע שדבר ראשון שעושה מי שמגיע לעולם הזה הוא לבכות ולזעוק על הצרות והדאבה שעוד מצפות לו בהמשך החיים."
"פילוסופיה יפה, עורך דין סוסניאק, אבל העדות המסייעת שלך מגיעה מבני משפחתה של הנאשמת, והיא כידוע לך אינה עומדת על מכונים איתנים."
"עם כל הכבוד, לולא דבריי היו אמת, ג'ורג'סקו האב לא היה מזמין את מומחה הבארות, ולא היה מאיץ בו לפנות למשטרה כדי לגלות, כדבריו, את המנוול שהרג תינוק וטינף לו את הבאר."
"יש טעם בדבריך, ערוך-דין סוסניאק. הבה נשמע את דבר התובע."
התובע שלא הכין עצמו כהלכה למשפט הזה, ושהיה בכמה דרגות פחות מתוחכם מסוסניאק, הגיב:
'יש הגיון בדבריו של עמיתי המלומד, אבל עובדה היא שהנאשמת זרקה את התינוק, חי או מת לבאר.'
'הישיבה הסתיימה. פסק הדין וגזר הדין יינתנו מחר.'

איש לא יכול היה לצפות לפסק דין יותר מקל: מחמת הספק מזכה בית המשפט את מאדלנה ג'ורג'סקו מאשמת רצח, אבל מוצא אותה אשמה בהסתרת קורפוס דליקטי, לכן ייגזרו עליה שלוש שנות מאסר על תנאי במשך חמש שנים אם תחזור על מעשה דומה בעתיד. יש לשחרר מייד את הנאשמת מהמעצר.'

ג'ורג'סקו הזמין אותי ואת מורדי לחגוג עימו את שחרורה של בתו. רק אז נוכחתי לדעת עד כמה התקרה בביתו נמוכה, ועד כמה דל מעונם: בחדר, שרצפתו עפר תחוח, היתה מיטה זוגית, ועוד מיטת יחיד, שולחן, תנור, וארון עץ העומד על שלוש רגליים, ומתחת לרגל הרביעית שנכרתה בתאונה כלשהי – היו שתי לבנים אדומות.
"לעולם, לעולם לא אשכח מה שאתם עשיתם למעני."

אבל ג'ורג'סקו שכח, ועוד איך שכח! ב 18 ליוני 1941 גורשו כל היהודים מהכפרים, ואנחנו ביניהם. שבוע קודם החרימו את שלושת הסוסים שלנו "למען המאמץ המלחמתי." כמה דמעות שפכתי על מישו הטוב והממושמע שהיה נחמתי היחידה בשיממון הכפרי בו נדונותי ללא כל אשמה! הגיע ראש הכפר (שלא מזמן שיבח אותי על ההשכלה שהרבצתי באיכרות הרומניות) עם יוחאן, שהיה עד לא מכבר הטוחן המסור שלנו, ועוד איכר, והודיעו לנו שיש לנו שלוש שעות לעזוב את המקום. אם נתמהמה – הם אינם אחראים לחיינו.
מורדי רץ אל חבריו בכפר לשכור עגלה וסוס כדי שנוכל לקחת עמנו מעט רכוש לפרומושיקה – האיכרים השתמטו בתירוצים שונים. ג'ורג'סקו אפילו לא ענה לדפיקות של מורדי על הדלת, למרות שבביטחון אני יודעת שהיה בביתו. לבסוף מצא מורדי איכר שהיה מוכן להוביל אותנו לפרומושיקה אם נשלם לו את מחיר העגלה והסוס למקרה שבדרך יחרימו אותם החיילים. כשכבר התרגלתי לחיי הכפר, וכשכבר חשתי סיפוק מעבודתי כמורה – באו הפשיסטים והזכירו לי שפעם רציתי לעקור מהמקום המשמים הזה.

*) צויקה – משקה אלכוהולי מופק משזיפים.
**) בוטושאני – עיר מחוז בצפון רומניה.
***) פרומושיקה, עיירה קטנה במחוז בוטושאני.
משה גרנות