לפני למעלה משנה ורבע ראש הממשלה סיפר לנו שאנחנו "כפסע מהניצחון המוחלט." היה זה משפט דמגוגי שכל כולו שקר ושרלטנות. על ה"כפסע" אין צורך להכביר מילים, הרי לוח השנה הוכיח עד כמה היתה זו אמירת שווא ריקה. ו"ניצחון מוחלט"?
ספק אם יש חיה כזאת "ניצחון מוחלט". אם הייתה מלחמה ממלחמות ישראל הקרובה אולי למונח הזה, זו מלחמת ששת הימים, שבה בשישה ימים הבסנו שלושה צבאות ערב שצרו עלינו, שילשנו את שטח המדינה, שחררנו חבלי מולדת ואיחדנו את הבירה. ואפילו על מלחמת ששת הימים ניתן להטיל ספק אם היתה ניצחון מוחלט. הרי רק ארבעה חודשים אחרי המלחמה מצרים הטביעה את משחתת "אילת", ובאירוע נהרגו 47 אנשי צוות ישראלים ו-91 נפצעו. השנים אחרי המלחמה היו שנות מלחמת התשה בכל הזירות ושש שנים אחרי המלחמה הופתענו במתקפת הפתע במלחמת יום הכיפורים.
אז מלחמת "חרבות ברזל" יכולה באיזשהו תסריט להסתיים בניצחון מוחלט? איך אפשר לכנות כך מלחמה שתחילתה היא התבוסה הקשה ביותר של ישראל מעודה, פוגרום רצחני שלא היה כדוגמתו מאז השואה וחוסר אונים של צה"ל ומדינה שנעלמה? איך אפשר לכנות כך מלחמה שבה ישראל פינתה לתקופה של למעלה משנה את כל יישוביה בגבול לבנון והקימה רצועת ביטחון בשטחנו? מלחמה שבה לא הצלחנו למגר את חמאס לאורך תקופה ארוכה כל כך – שנה כאשר הוא התחיל ללהג על "ניצחון מוחלט" ושנתיים בסיומה (אם היא אכן הסתיימה).
עצם השימוש הדמגוגי בביטוי "כפסע מניצחון מוחלט" כאשר המציאות שונה כל כך, היא ביטוי לחוסר מנהיגות, וחלק מבריחתו של נתניהו מן האחריות למחדלו המוחלט.
כעת, אחרי שהשלכנו לפח האשפה של ההיסטוריה את הביטוי השרלטני "ניצחון מוחלט", ניתן לקיים דיון רציני בשאלה – האם ניצחנו במלחמה? התשובה לשאלה הזאת מורכבת, ועדין מוקדם להשיב עליה תשובה סופית.
בחינת השאלה האם ניצחנו במלחמה, תיעשה בראש ובראשונה על פי מדד אובייקטיבי – האם המטרות שהממשלה החליטה עליהן הושגו.
המטרות שהוצבו הן מיטוט שלטונו וכוחו הצבאי של חמאס והחזרת כל החטופים החיים והחללים. בהמשך הדרך, ראש הממשלה פירט יותר את המטרות, והגדיר כחלק מהן את פירוק חמאס מנשקו ופירוז רצועת עזה.
תוכנית 20 הנקודות של טראמפ, היא תוכנית של ניצחון ישראלי. היא חייבה בשלב ראשון את שחרור כל החטופים, והיא כוללת את סיום שלטון חמאס, פירוקו מנשקו ופירוז הרצועה. השגת התוכנית היא הישג מדיני מרשים של ישראל. אם התוכנית תיושם, יהיה זה ניצחון ישראלי. השאלה היא, כמובן, האם התוכנית תיושם.
נכון לשעת כתיבת המאמר, קרוב לשבועיים מהמועד שנקבע לחזרת כל החטופים, 13 חטופים, כנראה כולם חללים, עדין בידי חמאס. וחמאס מהתל בנו בהמשך הטרור הפסיכולוגי של החזרת החטופים טיפין טיפין, תוך הפרה גסה של ההסכם. חמאס שולט בעיר עזה ובכמעט מחצית שטח הרצועה, משליט בכוח נשקו שלא פורק שלטון טרור בעזה ומעשי רצח המוניים של מתנגדי משטר, למען יראו וייראו, ומשתמש בנשקו נגד צה"ל, ואף הרג שני לוחמים ישראלים. התגובה הישראלית הייתה נרפית, ובעצם ישראל מכילה את הפרת ההסכם השיטתית באותה תפיסה רופסת שהביאה ל-7 באוקטובר. כך לא נראה ניצחון.
עם זאת, הנשיא טראמפ ושליחיו טוענים שהם מחויבים לכל סעיפי התוכנית. אם היא אכן תתבצע על כל מרכיביה, יהיה זה ניצחון, אך ישראל חייבת לגלות עמידה איתנה במו"מ קשור וחסר פשרות.
יש לעמוד על כך שישראל לא תיסוג אף שעל מהקו הצהוב כל עוד חמאס לא ביצע את חלקו בשלב א' ומחזיר את כל החטופים, אינו פותח את מעבר רפיח ועוצר את הסיוע ההומניטרי. חמאס חטף אותם, חמאס רצח אותם, ועל חמאס להחזיר אותם. השלמה עם תירוצים כמו "הם הלכו לאיבוד," היא חזרה למדיניות בת היענה שהמיטה עלינו את 7 באוקטובר.
יש לעמוד ללא פשרות על פירוק חמאס מכל נשקו, כולל נשק קל, כך שיהיה ברור שחמאסניק עם אקדח הוא הפרת ההסכם וישראל תחסל אותו. יש לעמוד ללא פשרות על פירוזה המוחלט של כל רצועת עזה, כולל השמדת כל המנהרות. על ישראל לא לאפשר את שיקום הרצועה ללא הפירוז והשמדת מערך התת-קרקע.
השאלה היא מי יאכוף זאת? האויבים הטורקים? האויבים הקטארים? המצרים? כוח זר? צה"ל הוא הכוח היחיד שיכול לאכוף את הפירוז. וכאן ירינו לעצמנו כדור ברגל, במדיניות קצרת רואי ובאיוולת מדינית ביטחונית. הדרישה החשובה ביותר ליום שאחרי חייבת להיות חופש פעולה לצה"ל, לשב"כ ולכוחות הביטחון. שעה שמדינות זרות שולטות בעזה, ידינו תהיינה כבולות. יש לנו ניסיון מוצלח מאז מבצע "חומת מגן" בשטחי הרש"פ ביו"ש, של שליטה אזרחית של הרש"פ וחופש פעולה לנו. מדי לילה לוחמי צה"ל מגיעים למחבל למיטתו לפני שהוא מגיע לפוצץ אוטובוס או מסעדה בישראל. מדי שנה ישראל מסכלת מאוד פיגועים וכך ניצלים חייהם של אלפי ישראלים. זה המודל הראוי ברצועת עזה. כתבתי על כך, גם מעל במה זו, מיד אחרי 7 באוקטובר. אך בהתנגדות התמוהה להכנסת הרש"פ לרצועה, במו ידינו הכנסנו לשם כוחות בינלאומיים, חלקם עוינים, מה שיקשה מאוד על היכולת שלנו להילחם בטרור. אם לא איחרנו את הרכבת, מן הראוי שניסוג מהדרישה למנוע את השלטון האזרחי של רש"פ, שפוגעת בביטחון המדינה ובביטחון יישובי הנגב המערבי. ובוודאי שעל ישראל להטיל וטו על השתתפות פטרונות חמאס, טורקיה וקטאר, בכל כוח באזור.
מאז הפסקת האש בלבנון, אנו אוכפים אותה בדרך הראויה, שמן הראוי שתהווה דוגמה לאכיפת הפסקת האש בעזה. איך נעשה זאת כשיהיו בעזה כוחות זרים?
נושא נוסף שנשאר פתוח גם בתוכנית טראמפ, ועל ישראל לגלות בו עמידה איתנה, הוא קביעת הגבול. אסור לישראל לחזור לקווי 7 באוקטובר. יש לוודא קיומו של פרימטר משמעותי לאורך הגבול, תוך שליטה של צה"ל על האזורים השולטים על יישובי הנגב המערבי, שליטה ישראלית על ציר פילדלפי, שהיה אוטוסטרדת הברחות האמל"ח עד 7 באוקטובר ועל התוחמת הצפונית.
האם ניצחנו במלחמה בעזה? אין ספק שהיו לנו הישגים מרשימים במלחמה נגד חמאס, כולל השמדת רוב ההנהגה ושרשרת הפיקוד של הארגון. אך על שאלת הניצחון, נוכל להשיב בעוד חודשים. נכון לעכשיו, תמונת המצב אינה מעודדת.
אך המלחמה לא היתה רק בעזה, אלא גם בחזיתות נוספות, ושם המצב חיובי הרבה יותר, אם כי גם בו יש אתגרים ואיומים.
בלבנון היכינו את חיזבאללה מכה קשה, שהוא מתקשה להתאושש ממנה. הוא עושה ניסיונות לשקם את יכולותיו, אך צה"ל אוכף באסרטיביות, בפרו-אקטיביות ובהתקפיות את הפסקת האש. אם כך יהיה בעזה, זו תהיה תרומה חשובה לביטחון ישראל.
המכה לחיזבאללה סייעה להפלת משטר אסד בסוריה. המכות לחיזבאללה ולסוריה פגעו פגיעה קשה בציר האיראני. ישראל פעלה היטב עם נפילת אסד, בהשתלטות על אזור חיץ מעבר לגבול, במזרח הגולן ובעיקר על כתר החרמון, ובהשמדת חלק ניכר מן היכולות של צבא אסד בטרם נפלו בידי אל-ג'ולאני. אלה החדשות הטובות.
החדשות הרעות הן שהשלטון החדש בסוריה הוא ג'יהאדיסטי קנאי סוני. אמנם הוא אינו חלק מן הציר האיראני ואף אוייב של איראן השיעית, אולם כזכור איראן שיתפה פעולה עם חמאס והג'יהאד האסלאמי, שגם הם ארגונים סוניים. והחדשות הרעות עוד יותר, הן שהשלטון החדש בסוריה הוא חלק מן הציר הטורקי ההולך ומתחזק, בין השאר בתמיכת טראמפ, והוא איום על ישראל, וכעת הוא מנסה להשתלט גם על עזה, ואסור לנו לאפשר זאת.
ההישג הגדול ביותר של ישראל הוא המכה הקשה שאיראן חטפה במבצע "עם כלביא". עם זאת, כנראה שמיזם הגרעין לא הושמד כליל וגם לא המוטיבציה של איראן לשקמו, כמו גם את מיזם הטילים הבליסטיים, ולכן צפוי סבב נוסף אחד לפחות מול איראן.
מול החות'ים בתימן היו לנו הישגים ניכרים, אך לא הצלחנו לסכל ואפילו להאט את טרור הטילים שלהם על ישראל ולא את המצור הימי על ישראל.
בסך הכול, מצבנו במזה"ת טוב יותר במידה רבה מכפי שהיה ערב המלחמה. אף שאחרי 7 באוקטובר צריך להיזהר מהמילה "הרתעה", בכל זאת, ייתכן שמראות ההרס בעזה, שנובעות מצורך מבצעי מובהק בסוג הלחימה שנכפה עלינו, עשויות לגרום למחשבה שנייה ושלישית למי שזומם לפגוע בנו.
אך המלחמה החלה בעזה ושם המבחן הגדול שלנו, ונקווה שנשכיל לעמוד בו.
פגיעה קשה שאנו רואים בשבועות האחרונים, הוא הפיכתנו לכמעט מדינת חסות של ארה"ב. טראמפ הוא נשיא ידידותי מאוד לישראל, אך אין חפיפה בין האינטרסים שלו לשלנו ולעתים יש ניגוד בין האינטרסים (כמו ביחס לטורקיה וקטאר).
אני מודאג מאוד מהאקסיומה המשתרשת, שעל פיה אסור לומר "לא" לטראמפ. משמעות האקסיומה הזאת היא פגיעה משמעותית בעצמאותנו וריבונותנו.

2. צרור הערות 26.10.25
* נזק בינלאומי – המציאות בשטח עוד רחוקה מאוד ממימוש תוכנית טראמפ. אם תמומש התוכנית, יהיה זה ניצחון ישראלי, כיוון שהתוכנית מבוססת על מטרות המלחמה, כפי שנוסחו בידי הממשלה – החזרת כל החטופים, מיטוט שלטון חמאס, פירוקו מנשק ופירוז הרצועה.
גם אם זה יקרה, מצבנו בגבול עזה יהיה בעייתי מאוד, בשל הכוח הבינלאומי בעזה, שהוא נזק בינלאומי, כיוון שהוא יכבול את ידינו וימנע מאיתנו את ההכרח בחופש פעולה ביטחוני ברצועת עזה, ויקשה עלינו מאוד את אכיפת הפסקת האש, כפי שאנו עושים בהצלחה בלבנון. ומה שחמור עוד יותר, הוא חלקן של פטרוניות חמאס, טורקיה וקטאר, בניהול הרצועה, וגם מצרים, שאמנם שונאת את חמאס והאחים המוסלמים, היא משענת קנה רצוץ, כפי שהוכח כאשר ציר פילדלפי בהנהלתה היה לאוטוסטרדת הטרור.

* בייביסיטרים – הנציב העליון משגר רכבת אווירית של בייביסיטרים, להשגיח על ישראל, שתכיל את ההפרות של חמאס, כפי שנהגה בשנות המחדל שהביא ל-7 באוקטובר.
והכול בגלל העיוורון המדיני של נתניהו, שהטיל וטו על הפתרון הטוב ביותר לישראל, ומאפשר לה מקסימום חופש פעולה – שלטון אזרחי של רש"פ, כמו בשטחי A ו-B ביו"ש.

* לא לטראמפ – האקסיומה שעל פיה אי אפשר להגיד "לא" לטראמפ, היא סכנה לביטחון ישראל.

* החמצה היסטורית – ההתנגדות הנחרצת של טראמפ להחלת ריבונות, שמשמעותה היא שנתניהו לא יקדם ריבונות, מאירה בזרקור ענק על ההחמצה ההיסטורית של נתניהו, אחרי הצגת "עסקת המאה" של טראמפ. הייתה לו אז הזדמנות פז להחלת ריבונות ישראל על בקעת הירדן בתמיכת ארה"ב. היה לו רוב בכנסת, היה לו רוב בממשלה, זה היה בהסכם הקואליציוני עם כחול לבן. זה היה פנדל מול שער ריק.
אבל אבו-מאזן איים באינתיפאדה ונתניהו העדיף להחמיץ.
בכייה לדורות.
אני תומך בריבונות על בקעת הירדן וגושי ההתיישבות הגדולים. אני מאמין שנכון גם להתעמת על כך עם ארה"ב, כפי שבגין התעמת עם רייגן על החלת הריבונות על הגולן. אבל היום לא נכון להתעמת על כך. בכל עת צריך לדעת על מה להתעמת. כעת עלינו לעמוד על תנאי הסיום של המלחמה בעזה, וצפוי כאן מאבק קשה ואולי גם עימות עם טראמפ. לא יהיה זה נכון להתיש את כוחנו במאבק על נושא אחר, חשוב ככל שיהיה.

* חוק הריבונות – אני מגיש הצעת חוק להחיל את ריבונות ישראל על קריית גת.

* איום אסטרטגי – האם בפגישה של נתניהו עם ראש המודיעין המצרי הוא העלה בפניו את הברחות הנשק והסמים ממצרים לבדואים בנגב? מדובר באיום ביטחוני אסטרטגי, שאסור להעלים ממנו עין, כפי שהעלמנו עין במשך שנים מאוטוסטרדת האמל"ח בציר פילדלפי ומתחתיו.

* רב המרצחים – אם נצטרך לשחרר את כל המחבלים הכלואים בישראל ולהשאיר אחד מאחורי סורג ובריח – האחד חייב להיות רב המרצחים ברגותי, תלמידו וממשיך דרכו של ערפאת.

* מקצוען – אני מצר על התפטרותו הקרובה של השר רון דרמר. דרמר הוא דמות חריגה בממשלה. הוא לא פוליטיקאי, לא פעיל מפלגה, אין לו פריימריז, הוא ענייני ומקצועי. הוא דיפלומט מקצוען, מומחה ליחסים עם ארה"ב ופועלו הניב הישגים מדיניים מרשימים לישראל; הן בתמיכת ארה"ב במבצע "עם כלביא" ובהצטרפותה למבצע והן בתוכנית טראמפ.
הוא ספג מנות של רעל, ללא הצדקה, על הפקרת החטופים: "בתקופתו לא שוחרר אף חטוף." והנה, המציאות טפחה על פני המלעיזים. יש לציין לשבח את דני קושמרו שחזר בו בשידור ושיבח אותו, וחטף על כך מקלחת קרה בשוקניה.
מה שמגעיל במיוחד היו הדיבורים על כך שהוא "אינו ישראלי." אמירה אנטי ציונית, כלפי עולה ותיק. היא הזכירה לי את אחמד טיבי שבעזות מצח מכנה את ליברמן "מהגר". כשטיעונים כאלה נשמעים מיהודים זה צורם יותר. וזה צרם יותר, כאשר בבדיקת השירות הצבאי של בני השרים הוא בלט בהיותו אחד היחידים שבניהם לוחמים קרביים.
חבל שהוא הולך. אנו נמצאים בתקופה מאוד קשה, במו"מ על מימוש תוכנית טראמפ, שבינתיים המציאות בשטח רחוקה ממנה. דווקא עכשיו חיונית כל כך מקצועיותו וניסיונו. אני מקווה שייעשה בהם שימוש גם מחוץ לממשלה.

[אהוד: אם דרמר נשבר בגלל ביקורת "מגעילה" עליו, מה לך כי תזיל עליו דמעות תנין? הלא הביקורת ה"מגעילה" שלך על נתניהו ["מר מחדל"] כוללת גם ביקורת על מהלכיו של דרמר שנעשו בעצה אחת עם נתניהו – ולכן גם לך, פובליציסט צבוע – יש חלק בפרישתו של דרמר!]

* ואלה שמות – מלחמת השחרור / העצמאות / הקוממיות / תש"ח. / מלחמת סיני . מבצע קדש. / מלחמת שלום הגליל / לבנון הראשונה.
גם למלחמה הנוכחית (היא לא הסתיימה) יהיה יותר משם אחד.

* השכל הישר – בתקופת המאבק על הגולן, הרציתי בבית ספר מסוים, ודיברתי בו, בין השאר, על החשיבות הביטחונית של הגולן, על עומק אסטרטגי ועל גבולות בני הגנה. קם מנהל בית הספר, ואיתגר אותי. הוא ציין, שכאשר ישבנו בגבולות הצרים של ערב מלחמת ששת הימים, ניצחנו ניצחון גדול במלחמה. ואילו כאשר ישבנו בגבולות הרחבים של אחרי ששת הימים, קיבלנו את מלחמת יום הכיפורים. מכאן, שהשטח לא תמיד מקנה ביטחון.
השבתי לו, שזו אינה הדרך הנכונה לבחון את הסוגייה. השאלה היא מה היה קורה אילו ישראל הופתעה, כמו במלחמת יום הכיפורים, בגבולות 4 ביוני 1967. על כך היה לו מענה: "זה לא היה קורה. כאשר היינו מדינה קטנה עם גבולות צרים, היינו ערניים ובכוננות מתמדת, כי ידענו את ההכרח להגן על קיומנו. בגבולות הרחבים שאחרי מלחמת ששת הימים, סמכנו על הגבולות הרחבים ונרדמנו בשמירה." המסקנה שלו היא שעומק אסטרטגי הוא נטל ולא נכס.
ב-7 באוקטובר כתבתי: "יהיה עלינו להיפרד מכל מיני פרדיגמות, קונספציות ומיתוסים. הקונספציה שעל פיה במאה ה-21 אין משמעות לשטח ולעומק אסטרטגי מתה היום סופית."
בנסיגה הסופית מרצועת עזה, בהתנתקות (מ-90% מהרצועה נסוגונו כבר אחרי אוסלו), הקפדנו שהנסיגה תהיה עד המ"מ האחרון, עד גרגר החול האחרון, וניקינו אותה מיהודים, עד היהודי החי והמת האחרון. ונרדמנו. והותקפנו מהגבול הזה. ואילו נסוגונו מכל יהודה ושומרון לקווי 4 ביוני 67', המותניים הצרות בין הגבול המזרחי לים בכמה מקומות היו צרות יותר מהמרחק בין גבול עזה לאופקים, לשם הגיעו ה"מחבלים עם כפכפים."
אותו מנהל בית ספר חש בוודאי מתוחכם מאוד, אך ביידיש זה נקרא "אובר חוכעם". מסתבר שלעיתים מותר להאמין לשכל הישר, כמו ההכרח בגבולות בני הגנה.

* הזיקה לחבל עזה – העיר עזה מוזכרת בתנ"ך לראשונה בפרשת השבוע שקראנו אמש, פרשת "נח": "וַיְהִי גְּבוּל הַכְּנַעֲנִי מִצִּידֹן בֹּאֲכָה גְרָרָה עַד עַזָּה." היא מופיעה בסימון גבולות ארץ כנען, הלא היא ארץ ישראל. בתנ"ך יש תיאורים שונים לגבול הארץ, החל בגבולות ההבטחה "מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת," כשעל פי המרחיבים נהר מצרים אינו נחל אל-עריש אלא הנילוס, וכלה בגבולות מצומצמים של "מדן ועד באר שבע." בכל הגבולות הללו, גם במפה המינימליסטית ביותר, עזה היא חלק מארץ ישראל.
מדוע אני כותב זאת? האם אני מציע להשאיר את עזה בשטח מדינת ישראל? לא. יש בה כמיליון וחצי פלשתינאים, איני רוצה להכיל אותם במדינת ישראל ובכך לאיים על הרוב היהודי, איני רוצה לשלוט עליהם בכוח – שלטון צבאי ובוודאי שאיני תומך ברעיון בלתי מוסרי כטרנספר. לכן אני תומך בנסיגה מרוב הרצועה, אחרי שנבטיח את פירוזה, את פירוק חמאס וחופש פעולה צבאי לישראל. אבל גם אם איני רוצה לשלוט על עזה, אין בכך כדי שאתנכר לזיקתנו לכל אזור בארץ ישראל ולזכותנו על ארץ ישראל כולה. אם נתנכר לזכות זו במקום אחד, נקעקע את זכותנו על כל מקום. כאשר אנו נסוגים משטח של ארץ ישראל, כמו עזה, אנו מוותרים על חבל במולדתנו ולא "מחזירים" גזילה למישהו אחר.
יש להבחין בין המישור הפרגמטי, של מה נכון לעשות היום למען האינטרס הלאומי, לבין המישור הזהותי חזוני, שלאורו יש תמיד ללכת, אך יש להבין שהוא לא מעשי בכל תקופה. איני רוצה לשלוט בעזה, אבל עזה אינה חו"ל מבחינתי. היא לא חוץ לארץ. היא חלק מהארץ.
אני מתנגד לחזרה לקווי 7 באוקטובר, ובעד השארת פרימטר לאורך הרצועה, ציר פילדלפי והתוחמת הצפונית בידינו. הסיבה לכך היא ביטחונית – המשמעות הביטחונית של כל אחד מן האזורים הנ"ל, וגם הצורך להבהיר לאוייב שכאשר הוא תוקף אותנו הוא מאבד אדמה. כלומר, הסיבה לכך אינה זכותנו על חבל הארץ. אבל זכות זו וזיקה זו, תמיד נמצאים ברקע ובעומקי התודעה.

* אתוס תיבת נֹח – יש אתוס חזק בחברה החרדית – אתוס תיבת נֹח.
מסביב כפירה, פריצות, חילוניות, וכדי להגן על עצמנו עלינו להסתגר כמו נח בתיבה, עד יעבור זעם.
אני יכול לשער אלו דרשות נשאו השבת, פרשת "נח", הרבנים החרדים, במאבקם על המשך ההשתמטות.
אבל הפרשה מסתיימת בהופעתו של אברם. אבי האומה אינו נח אלא אברהם. אברהם הוא היפוכו של האתוס הזה. אברהם הוא מופת של אכפתיות, סולידריות, היחלצות למען אחים בצרה וגם למען מי שאינם אחים.
זו ליבת מהותו, וזו ליבת המסר אלינו היהודים.
מיהם, באמת, הכופרים?

* הדרך לגיוס החרדים – השתמטות החרדים מצה"ל תמיד עוררה בי סלידה עמוקה. לאו דווקא מצד השוויון בנטל. לא מתוך שיקולים דמוקרטיים ליברליים. להיפך, גישה ליברלית יכולה להכיל מגזר שאינו רוצה לשרת. ההתנגדות והסלידה שלי באה מהמקום היהודי. כיהודי, איני יכול לשאת את חילול השם הזה, של שימוש בלימוד תורה כקרדום לחפור בו כדי להשתמט מקיום חובות המדינה, מהגנה על המולדת, מהגנה על החיים ומקיום מצוות עשה מובהקת של התורה עצמה, שממנה הם עושים פלסתר.
ועל אף עמדתי העקרונית, שהרביתי להציג אותה, חשבתי שהפתרון יבוא בהידברות והסכמה. סברתי, שאי אפשר לרפא מחלת עומק בת עשרות שנים של מגזר שלם באבחת חרב. האמנתי שיש תהליכי ישראליזציה בחברה החרדית, וניתן להגיע בהדרגה ובהסכמה, בדרכי שכנוע, לגיוסם.
7 באוקטובר ומלחמת "חרבות ברזל" שינו את דעתי. אם טבח 7 באוקטובר, אם עול המילואים הבלתי סביר, אם מיספר ההרוגים והפצועים, אם ההכרח הביטחוני בהגדלה משמעותית של צה"ל; אם כל אלו לא שיכנעו אותם, אני ושכמותי נשכנע אותם?! הבנתי שאין ברירה. זה לא יהיה בהסכמה. זה יהיה בכפייה. עם זאת, אני בעד הקמת יחידות מותאמות לצרכיהם, כמו חטיבת חשמונאים, פלוגות חרדים בחטיבות החי"ר, ישיבות הסדר, היאחזויות נח"ל לאורך הגבולות שתשלבנה בט"ש ופעילות מבצעית עם לימוד תורה ועוד. אך לא לוותר על גיוס מלא.
ומה עם הישראליזציה? בימים האחרונים שמעתי עדויות, שהתהליך אכן קורה. על אפם וחמתם של הרבנים והעסקנים. דוגמה לכך היא יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. אנו רואים תמיד את התמונות של הקיצונים שמחללים את היום, עושים מנגלים, מורידים דגלים, מתעלמים מן הצפירה. הם תמיד היו השוליים. הרוב הגדול לא עשה פרובוקציות, אך פשוט התעלם. היום הזה לא היה קיים בחברה החרדית. ובעשור האחרון יש תהליך הולך וגדל של טקסי יום הזיכרון. זה התחיל בקטן, ועורר התנגדות עזה של הממסד, והלך והתפשט וגדל, ובחלק מהטקסים מונף הדגל ובחלקם אף מושרת התקווה. השינוי הזה התחולל מלמטה.
שינוי שני הוא הגידול המשמעותי בחינוך החרדי הממלכתי, עד כדי כך שרשתות גדולות של החינוך העצמאי על סף קריסה. אלו חדשות מצוינות.
ומה אני למד מכך? שאכן, יש תהליך ישראליזציה, הוא תהליך מלמטה, מהשטח. והוא יכול להתחולל גם בגיוס. אי אפשר להגיע להסכמות עם ההנהגה, הרבנית והעסקנית. אבל צעדים דרסטיים, יביאו לנהירה של החרדים לצה"ל.
יש לבטל את הסדר תורתו אומנותו. יש לערוך ניתוח חד של ניתוק המגזר החרדי מעטיני תקציב המדינה. האבסורד שאנו, מהמיסים שאנו משלמים, מממנים את ההשתמטות ואת החינוך להשתמטות, חייב להסתיים. אף אגורה לישיבות החרדיות והרבה כסף לישיבות ההסדר החרדי. אף אגורה לחינוך העצמאי, החינוך להשתמטות, והשקעה רבתי בטיפוח החינוך החרדי ממלכתי.
הצעדים הללו יביאו לשינוי המיוחל.

* יהודי בישראליותי וישראלי ביהדותי – השאלה "האם אתה יהודי או ישראלי", המניחה סתירה בין הזהויות, היא שאלה בלתי לגיטימית רעילה, שכל כוונתה לפלג ולסכסך. גם כאשר היא מנוסחת "האם אתה יותר יהודי או יותר ישראלי?"
פינקלשטיין הרשע הלהיב את נתניהו עם השאלה המכוערת הזאת כבר לפני שלושים שנה, ומאז תעשיית ההפרד-ומשול שלו משתמשת בפטנט הרעיל להעמקה מכוונת של הקרע. והיא מוצאת כמובן, בצד השני של המתרס, את האידיוטים השימושיים שמרימים לה להנחתה (וגם היא מרימה להם, במקביל), כשהם מאמצים בחדווה ובאגרסיביות את המקום שאליו ליהק אותם פינקלשטיין הרשע.
מיכאל בן חורין, מהגרועים והרדיקלים בקרב הכהניסטים, הכריז פעם על הקמת "מדינת יהודה" ובבחירות דמוקרטיות בחר בעצמו ל"נשיא מדינת יהודה." ובשיא תקופת המהפכה המשטרית והמאבק נגדה, הופץ בידי הרדיקלים במחאנים רעיון התועבה האנטי ציוני של קריעת המדינה לשתי מדינות – ישראל ויהודה. חוק הרדיקלים השלובים.
לאף אחד אין מונופול על היהדות ולאף אחד אין מונופול על הישראליות. אין ולא יכולה להיות שום דיכוטומיה בין יהדות לישראליות. אני יהודי בישראליותי וישראלי ביהדותי. אני מממש את יהדותי בהיותי ישראלי, אזרח פטריוט של מדינת הלאום של העם היהודי, מדינה יהודית בארץ ישראל היא מדינת ישראל. ישראליותי נובעת מהיותי יהודי. אני מממש את יהדותי יותר מכל יהודי שחי בגולה, מעצם העובדה שאני חי בארץ ישראל, במדינת ישראל.
ישראל קמה כמדינה יהודית, והיא תישאר לעד מדינה יהודית. היא קיימת למען כל יהודי באשר הוא. כל יהודי בגולה הוא אזרח ישראל בפוטנציה, שטרם מימש את אזרחותו הזו.
היהדות היא בראש ובראשונה לאום. יש לה תרבות לאומית ושורשים לאומיים, והמרכיב הדתי מרכזי בהם, אך אינו בלעדי. רוב היצירה היהודית ההיסטורית היא דתית, והיצירה שאינה דתית, היצירה החילונית ואפילו היצירה האנטי דתית ב-250 השנים האחרונות, נובעת מהתרבות הדתית ומתייחסת אליה. אורח חיים דתי, מסורתי או חילוני הוא בחירה אישית, אך הזיקה לשורשים היהודיים, לשורשים הדתיים, היא בראש ובראשונה מעשה לאומי, של העמקת הזהות הלאומית שלנו.
במדינה היהודית, מעצם היותה יהודית, יש מקום של כבוד לדת היהודית, וכל ניסיון לממש את סיסמת הסרק "הפרדת הדת והמדינה" אף פעם לא יהיה יותר מקצף על פני המים. אין לאומיות ללא שורשים, וניסיון ליצור לאומיות ישראלית מנותקת מן השורשים היהודיים, היא זהות בעומק של כפית שטוחה.
הכבוד של המדינה היהודית לדת היהודית – אסור שיתבטא בכפיה ובחקיקה מיותרת ובהתערבות באורחות חייו של האדם כפרט וכמשפחה. במוסדות המדינה המזון כשר. במוסדות המדינה נשמרת השבת, למעט מקרים חריגים שיש להם הצדקה עניינית. בכל המוסדות הציבוריים בישראל קבועות מזוזות. אם יש חריג אי פה אי שם, הוא בטל בשישים; יוצא מן הכלל המעיד על הכלל. וזאת, ללא כל חקיקה וללא כל צורך בחקיקה.
גל החקיקה הדתית בשנת הבחירות, כמו חוק המזוזה של ח"כ דיסטל אטבריאן, הוא גל פופוליסטי של חקיקה פריימריסטית. היא נועדה להוכיח ל"בייס" שהח"כית מקדמת את האג'נדה, ובין השאר היא נועדה לעורר התנגדות והסתייגות, שתוצג כניכור כלפי המסורת והמזוזה, כחלק מן המדיניות המכוונת של שסיעת שסע וקריעת קרע, לצורך הפרד-ומשול. התוצאה של חוקים כאלה היא ניכור כלפי הדת והמסורת, מ.ש.ל. כלומר מה שהחוק רצה להוכיח ולעודד. לכן, החוקים המיותרים האלה פוגעים במעמדה של הדת ובמעמד המסורת ומורשת ישראל בקרב הציבור היהודי בישראל ובכך חותרים תחת יהדותה של המדינה.
בילדותי, לא היה דבר כזה חמץ בפסח בחנויות ומסעדות. מי שרצה לאכול חמץ הקפיא את הלחם במקרר, או נסע לקנות פיתות בכפרים ערביים. היום, החמץ נמצא בכל מקום. בין המציאות של ילדותי למציאות של היום נחקק חוק החמץ. החוק אמנם אוסר רק הצגת חמץ לראווה, אך הוא יצר ניכור כלפי הפסח וכלפי הכשרות לפסח.
יש להעמיק את שורשינו היהודים באמצעות החינוך היהודי והתרבות היהודית ומתן מקום ועידוד לכל הזרמים ביהדות והעמקת הזיקה של כל הזרמים ביהדות בגולה למדינת ישראל. חקיקה וכפיה מזיקות ויוצרות נתק מן היהדות. חבל שיש מי שמעודדים זאת.
אירועים כמו פשעי השנאה הדוסופוביים בת"א ביום הכיפורים ערב הטבח, או כמו פשעי השנאה המחרידים נגד רפורמים וקונסרבטיבים ונשות הכותל בכותל המערבי, הם תופעה חמורה, שפוגעת ביהדותנו ובישראליותנו כאחד.

* קלקול לחוק – בני גנץ השתתף בכנס פתיחת מרכז סבן למורשת הלוחם הדרוזי, וכמו על אוטומט העלה רשומה פופוליסטית על הצורך "לתקן" את חוק הלאום ולעגן בו את עקרון השוויון.
השוויון האזרחי הוא ערך חשוב ויש לעגן אותו בחוקה; או בחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו או כחוק יסוד נפרד.
אין שום קשר לחוק הלאום. חוק הלאום אינו עוסק בזכויות הפרט, אלא בהגדרתה הלאומית של ישראל, וההגדרה הזאת היא יהודית בלבד, שנאמר: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל."
את העיקרון המכונן הזה לא צריך "לאזן". חוק הלאום אינו זקוק ל"תיקון", כלומר לקלקול.

* פשוט גזען – קו ישר עובר בין האמירה של סמוטריץ' נגד אישה ערבייה בחדר יולדות עם אשתו, לבין דברי הבורות שלו על הסעודים והגמלים.
האיש פשוט גזען.

* ארורה הרחם – ד"ר אילנה היסטון, מרצה למשהו באוניברסיטה-בהקמת תל-חי, פירסמה רשומה מבחילה שבה טענה ש"כמו שהרייך השלישי איבד זכות קיום, כך גם מדינת ישראל," שמקומה של הנהגת ישראל "מאחורי סורג ובריח" כמו "רוצחים ואנסים" ועוד דברי תועבה מסוג זה.
הנ"ל מכחישת שואה אוטו-אנטישמית בזויה.
האוטו-אנטישמיות היא הדרגה הנחותה ביותר של אנטישמיות. אין בעיניי ביקום יצורים נאלחים יותר מאוטו-אנטישמים כמוה.
אני מקווה שהסטודנטים שלה יפרשו מהקורס שלה ושהאוניברסיטה-בהקמה תל חי תדיח אותה.
ארורה הרחם שהמליטה את החלאה הזאת.
אנטישם פרטי – אילנה. אנטישם משפחה – הירסטון.

* על ביטחון המזון ויוקר המחיה – דו"ח מבקר המדינה קובע שהתוכניות להורדת יוקר המחיה נחלו כישלון חרוץ.
בשיח על יוקר המחיה, לפני שנים ספורות, הופנתה אצבע פופוליסטית ודמגוגית מאשימה כלפי חקלאי ישראל. הם הגורם ליוקר המחיה. והפתרון – פתיחת השוק ליבוא פרוע. באיזה זלזול התקבלה טענת החקלאים על פער התיווך הענק; הפער העצום בין המחיר בשוק לרווח שלהם.
היבוא הפרוע לא ריסן את עליית המחירים. הוא רק שבר ענפי חקלאות ואת מטה לחמם של חקלאים.
ה"רפורמה" הכושלת הזאת הונהגה בתקופת הממשלה הקודמת, בהובלת שר האוצר ליברמן ושר החקלאות פורר. האופוזיציה שתקפה את הרפורמה, עלתה לשלטון והמשיכה אותה.
בינתיים אנו שנתיים במלחמה, במצור מדיני, וההכרח בביטחון המזון מוחשי יותר מתמיד. אך אין שינוי במדיניות.

* תנועת מלקחיים נגד הפרקליטות – מה משותף לטלי גוטליב, נעמה לזימי, אמסלם, מערכת "הארץ" ויריב לוין?
כולם יוצרים דה-לגיטימציה לפרקליטות, מציגים אותה כמוטה פוליטית, מאשימים אותה באכיפה בררנית ומעלילים עליה תפירת תיקים.
פשקוויל המערכת של "הארץ" מכנה את פרקליט המדינה "קרנף המדינה". זאת, בשל כתבי האישום נגד ארבעה נאשמים בניסיון ליצור טבעת אש סביב בית רוה"מ, שבמהלכה הציתו פחי זבל, והשריפה העלתה באש מכונית של אחד השכנים.
חוק הרדיקלים השלובים.

עשור למועדון "צליל מכוון" – בליל שבת נערך על חוף הכינרת אירוע העשור למועדון הזמר "צליל מכוון".
את מועדון "צליל מכוון" הקים ומוביל ביד רמה חברי רני קרן, ועמו צוות גדול של מתנדבים.
המועדון הוא של תושבי בית לחם הגלילית ואלוני אבא, אבל לאורך השנים הוא צבר עוד ועוד אוהבי זמר. השנה שרו כ-500 איש.
אחת לשנה מתכנס המועדון לליל שירה על חוף הכינרת, שנפתח בסביבות 19:00 ונמשך ללא הפסקה, ולו של דקה, עד אחרי הזריחה. בסה"כ כ-12 שעות. מוביל השירה ומפליא נגן על הקלידים – צליל בירן. בשנתיים האחרונות נוסף ערב נוסף בשנה, קצר יותר, מ-17:00 עד חצות, בחוות התבלינים בבית לחם הגלילית.
המועדון החל את דרכו ב-2013. אז איך היום, 2025, נערך אירוע העשור? הסיבה היא שבשנתיים האחרונות, בשל המלחמה, לא נערך האירוע השנתי על הכינרת. אך זה לא שלא נפגשנו שלוש שנים. מאז ליל השירה האחרון, היו שלושה ערבי שירה בחוות התבלינים בבית לחם הגלילית.
מי שבאו בשנים הראשונות כילדים קטנים הם היום בני נוער ומי שבאו כנערים הם היום אנשים צעירים, וכך הם מחונכים לאהבת הזמר העברי ולהכרתו.
צליל בירן הוא מוסיקאי מחונן ונגינתו נפלאה. ב-12 שעות השירה אנו שרים את היפים שבשירי הזמר העברי, כולל שירים שלא מושרים בערבי שירה בציבור. רבים מהשירים מושרים בפי סולנים מהציבור ובהם כישרונות נהדרים.
צליל מנגן ללא הפסקה 12 שעות ברצף, בלי לקום אפילו להשתין. עובדה זו היא הסמל המסחרי שלו, כולל הבדיחה הקבועה על חברת הטיטולים שבחסותה נערך האירוע... הפעם, בפעם הראשונה אחרי כל השנים, צליל קם ממקומו. מה קרה? אחד המיקרופונים נעלם בתוך הקהל ולא מצאו אותו. בשלב מסוים הוא התעצבן, קם לחפש ו...מצא. איתרע מזלנו, וזה היה בדיוק בדואט של בתי תמר ושלי – "איילת אהבים", שנאלצנו לחלוק מיקרופון אחד. אז אמנם הפסדנו את הליווי של צליל, אבל הרווחנו את נגינת הגיטרה של נרי רבי, הגיטריסט של המועדון, שקצת נבלע בצל הקלידים של צליל. והוא באמת גיטריסט נפלא.
בפתח הערב עמדנו על הרגלים ושרנו את "שיר אחרי מלחמה" (האמנם?) וברוח "חן המקום על יושביו" שרנו את "ירדה השבת על בקעת גינוסר". ואז הוזמנה תמרי הייטנר, בתי המוכשרת, ושרה לקול תשואות הקהל את "הלילה הוא שירים". בתום שלושת שירי הפתיחה החל הערב לזרום בשיריו עד אור הבוקר.
פרק בליל השירה הוקדש לשירי רחל שפירא, בהגיעה לגבורות.
אחת המסורות של המועדון, היא שבכל שנה, ב-4:00 לפנות בוקר, רני שר את "ליל חניה", שהיה לשיר המזוהה ביותר עם המועדון. בנוסף לדואט עם תמר, שרתי סולו גם את "שמש שמש". תמר, בנוסף לשיר הפתיחה ולדואט, שרה את "את תלכי לשדה" ו"צל עץ תמר".
השיר "אצלנו בגן" הוקדש לזכרו של הצנחן עומר גינזבורג, שנפל בפעולה לחילוץ חטופים בחאן יונס. עומר היה בן הזוג של בתם של חברים במועדון "צליל מכוון". היא משרתת כעת בגדוד שבו הוא שרת. אימה סיפרה את סיפורם.
עידן שתיוי הוא בנם של חברי המועדון, שנרצח בנובה, וגופתו נחטפה וחולצה במבצע של צה"ל. אימו סיפרה את סיפורו. שרנו לזכרו את השיר האהוב עליו – "קרן שמש".
ב-7:00 סיימנו את הלילה הקסום בשירת "התקווה".

* ביד הלשון: למשש ולממש – האזנתי לראיון עם קובי כלפון, אביו של פדוי השבי שגב כלפון. בהתרגשותו הרבה, כשסיפר על פגישתו עם בנו אחרי שנתיים בשבי חמאס, הוא אמר פעמיים "לממש" במקום "למשש".
וחשבתי, איזה יופי של טעות פרוידיאנית! כי מה היתה מהות המישוש, במקרה הזה, אם לא מימוש; התחושה שהנה, הוא ממשי, הוא כאן ממש איתי, חלומי הגדול התממש.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com