רומאן
כנרת, זמורה-ביתן, מוציאים לאור
נכתב בעקבות הרומאן (שאזל)
"לשוט בקליפת אבטיח" משנת 1987
נדפס בישראל 2009

פרק שישי
כריכים-לדרך ומכונת-גלידה
ביתית

"אורי ילך עכשיו לשטוף שיניים," אמרה אימא, "ואני אכין לכם בינתיים את הכריכים. מזל שיש כבר ביצים-קשות מוכנות."
אימא היתה משוכנעת כי לא ייתכן שאדם נורמאלי יצא מביתו בבוקר אפילו למשך שעות אחדות מבלי להצטייד בכריך. ותאמינו לי או לא – עד היום, כשאני יוצא לנסיעה ארוכה, או בשעתו למילואים, אני מצטייד בין היתר בכריך. ולפעמים ביותר מכריך אחד. שיהיה. מה יש?
"אבל גברת בן עמי," אמר גיורא, "הבאתי לחם שלם. וגפרורים. ותפוחי-אדמה. זה יום-שדה. זה לא הולך יחד עם סנדוויצ'ים. אנחנו רוצים גם לקלוֹת תירס, לאכול אבטיחים. יהיה לנו מספיק מה לאכול! בחיי – "
וכל אותה עת לא הרים את ראשו.
אני שוב פיהקתי.
שמתם לב שעדיין לא הוצאתי מפי מילה אחת במשך כל הסיפור?
ואילו אימא: "הדבר לא בא בחשבון. אתם תיקחו גם ענבים שרחצתי בתמיסת-קָלי, וגם יוֹד לפצעים, ומשחת-וֶלוֶטָה נגד שיזוף, ואִיכְטְיוֹל לְפַרוּנקֶלִים – "
כאן לא התאפקתי ואמרתי:
"אימא, ניסית פעם לשבת בשדה, בחול, באמצע היום, כשאת מרוחה במשחת-ולווטה!"
"אז מה?" היא אמרה, "יותר טוב שאתם תישָרפו בשמש?"
אף פעם לא נשארה חייבת תשובה.
הפרונקלים באמת הציקו לנו מאוד. גבעה של פצע בעל ראש מוגלתי, דלוק וכואב. מרחו עליו משחה שחורה מסריחה, איכטיול, שיוּצרה מגושי אספלט שפולט מקִרבו ים-המלח. על מי שהיו לו הרבה פרונקלים, אמרו שהוא חולה בְּפָרוּנקֶלוֹזִיס, שזה עוד יותר מפחיד. והכי כואב ומעליב היה לקבל פרונקל בתחת, שלא לדבר על חלקים בגוף שממש מוצנעים.
נכנסתי לחדרי והתלבשתי. מכנסי-חאקי קצרים ששוליהם מקופלים-היטב, גופייה, חולצת-חאקי וכל השאר. הכנתי את חלקי בציוד: מימייה, החרב של סבא-מצד-אבא, חוברות אחדות של "הטכנאי הצעיר", מחבת, מקל-טיול שהתקנתי במו-ידיי מענף חום-אדמוני של עץ-שזיף, גמיש ומסוקס, ואותו צִחצחתי פעמים אחדות במשחת-נעליים חומה. ומה עוד? אולר. חבל-אישי (מי שהיה ב"צופים" יודע מה זה), מצפן-מאולתר שבניתי לפי ההוראות של חוברת "הטכנאי הצעיר", משרוקית-פח, ומה עוד? מצת ערבי עשוי פח פשוט בדוגמת שתי צינוריות מחוברות במקביל: באחת קבועה הגלגלת הקטנה המחוספסת שמתיזה את הניצוצות, ומן השנייה משתלשל פתיל צהבהב שזור צמר-גפן. הניצוץ מצית את קצה הפתיל, שבוער לאיטו בריח לא-נעים של חריכת-בד, וכדי לכבותו מושכים בפתיל למטה, וביורדו הוא מושך עימו חרוז שסוגר על פתחו ממעל ומחניק את הגחלת העוממת בו.
ומה עוד?
קופסת-גפרורים, ליתר ביטחון. כובע טֶמבֶּל בצבע חאקי בהיר. משרוקית כבר הזכרתי? כן. וכך הופעתי עם כל ציודי במִטבח, לשתות את ספל הקקאו הראשון שלי ביום (את השני הייתי שותה מדי ערב). קקאו חם וסמיך מחלב-עז, העז הלבנה שלנו שהייתי מדבר איתה ומחבק את צווארה ומנשקה על לחייה ומדגדג תחת סנטרה והיא נושאת ראשה כלפי מעלה ונהנית, ובייחוד כשהייתי מניח לה ללקק גרגירי מלח-גס מכף ידי.

אימא היתה מכינה, בעזרת טיפות פֶּפְּסין, גבינות לבנות נפלאות מחלב העז, רכות וגם קשות, אבל מעולם לא נדף מהן ריח חריף של עֵז כפי שמדיפות גבינות-העז הממוסחרות בימינו, שאני חושד כי מוסיפים להן באופן מלאכותי תמציות המחקות את הסירחון הנודף מגופם ומאשכיהם של התיישים בעונת הייחום.
אילו היו ליטופיי משפיעים על נשים כפי שהשפיעו על עיזים היה גורל חיי אחר, לא הייתי חש עצמי מוּכּה-אהבה והייתי דומה אולי יותר לדודי אלכס, חביב-ליבן של האיכרות במושבה ושל בנותיהן הצעירות, אם כי גם הוא חטף פעם מכה נוראה על הראש מאישה.

*
דודי אלכס התמנה למפקד ההגנה בַּגִזרה הדרומית של המושבה, והקים עמדות לאורך כל גבולו של האזור. על העֶמדה מִספר אחת-עשרה פיקח איכר בשם חיים.
באחד הלילות, כאשר היתה התרעה להתקפה חזקה בקו, קיבל דודי הודעה כי חיים לא הופיע כדי לפקד על העמדה, וכי אין שם כל נשק. דודי בא לביתו של חיים כדי לברר את העניין, וחיים טען בפניו כי אינו חש בטוב. דודי דרש ממנו שימסור את הנשק, אולם חיים ואשתו התנגדו לכך בטענה שהם זקוקים לנשק לשם הגנה עצמית.
דודי שלח כיתה מיוחדת כדי לקחת מהם בכוח את הנשק, שכלל שני רובים ורימוני-יד אחדים. היתה התנגדות מצד הזוג, נחמה נשכה, התפתחה תִגרה, ובסופה נלקח מהם הנשק למרות רצונם.
לאחר שההתקפה בגִזרה נבלמה חזר דודי, בסביבות השעה שתיים וחצי בלילה, ובמחשבותיו מרחפים שדיה המוצקים של אחת הפועלות בפרדס, שהתאהבה בו חרף היותו נשוי, ואולי דווקא בשל כך.
בדרכו עבר דודי ליד ביתם של חיים ונחמה – ולפתע חש במכה חזקה בראשו, חבטה שאותה חזר ותיאר בפנינו פעמים רבות כדומה לתמונה שבה אישה מכה במחבת על ראשו של חייל נאצי בסרט "הדיקטאטור הגדול" של צַ'רלי צַ'פּלין והחייל מתמוטט כאילו הוא רוקד. בעת נפילתו עוד הספיק דודי להוציא את אקדחו ולירות, ואז שמע את הצעקה:
"נחמה, הפסיקי!"
ומיד נחבט באדמה ואיבד את הכרתו למשך ימים אחדים.
נגד נחמה הוגש משפט שנערך בפני חברי המַפְגוּ"שׁ, מפקדת הגוש. הוטל עליה קנס כספי ושנתיים על-תנאי להתנהגות טובה. לא שלחו אותה למאסר כי היתה אם לתינוקת, אולם הוציאו אותה בביזיון מארגון ההגנה.
מאז לא חדלה נחמה לעקוב אחר דודי ולרגל את אהבותיו ויש האומרים שמלכתחילה היתה מאוהבת בו, ובהורדת המחבת על ראשו נקמה בו על כך שבאחד הלילות בהימצאה קרוב אליו בעמדה מִספר אחת-עשרה ואין איש בִּלְתם, ובתופסה באברו (סליחה על העברית המקראית הנשמעת כדברי אשת פּוֹטיפַר ליוסף: "שִׁכְבָה עימי!") – ובאומרה לו את הפסוק האלמותי: "בוא עליי בועלי באין בעלי עימי!" – הסתלק ממנה דודי בתירוץ הידוע שיש לו שלשול.

*
ועדיין לא סיימתי לספר על העיזים. יום אחד טיילתי עם אשתי ליד הכפר האוסטרי זייפלד שבטירול (יימח-שמו של ערש הנאציזם, שכל-כך נעים ושליו היה לנפוש בו לעומת המזרח התיכון שלנו), והלכנו לאורך מִדרון של מִרעה גדוּר, שהסתובבו בו עיזים וכבשים וליחכו עשב.
ניגשתי לַגדר, ומיד קרבה אליי עז צעירה כאילו רק לי היא חיכתה. הושטתי יד והענקתי לה דִגדוג אוהד מתחת לסנטר. מיד נכבשה בקסמיי והלכה אחריי לאורך הגדר כשאני עוצר מדי פעם להעניק לה ליטוף נוסף לצד זְקָנהּ המתרומם כלפיי.
כאשר הגענו לקצה השטח המגודר והתחלנו להתרחק ממנה – עמדה לה שם העז הלבנה עוד שעה ארוכה כשהיא משרבבת את ראשה מבעד לגדר ופועה לעברי בגעגוע כומר-לב, גועה כמי שנלקח ממנה לנֶצָח התיִש-של-חייה.
אשתי לא התפעלה מנאמנות העֵז. היא אמרה כי ככל שאני מזדקן כך אני נעשה ילדותי יותר, וזה ממש מדאיג. לדבריה, הסופרים שהיא קוראת, כותבים על אנשים אחרים ואינם שקועים כל הזמן בסיפורי עיזים שהיו להם בעבר הרחוק, וחוץ מזה הסופרים שהיא קוראת הם גם לא כל-כך אנאליים ובהמיים.
"ובכלל, מה זה שאתה אומר כל הזמן: 'ובִקְהל נאדות נפוחים לא יֵחד כבודי?' – אתה סתם הורס לך את החיים גם מבחינה מקצועית!"
ואני חושב –
אולי בילדותי דחפה לי אימא יותר מדי את התרמומטר בעכוזי?
אולי אשתי צודקת וצדקו גם הוריי-בשעתם ואני בחרתי במקצוע הלא-נכון?
איזה מין סופר הוא שֶׁהָעֵז שֶׁחלָב וליטף בילדותו חשובה לו יותר מחייהם של גיבורים דִימיוניים? שלא לדבר על הסבל האנושי, בייחוד הפלסטיני, שאצלו לא בא כלל לידי ביטוי!
שזה פּוֹלִיטיקַלי מאוד לא קוֹרֶקט.

אימא התעקשה למלא את המימייה בתה קר עם לימון, והשביעה אותי שלא אשתה שום משקה אחר עד שאחזור הביתה. היא ציידה אותי בשקית האוכל הרקומה של בית-הספר ובה שישה כריכים עם פלחי-ביצה, כמות שתספיק גם לגיורא, ולצבי העתיד להצטרף אלינו, שקית עם ענבים רחוצים, בקבוק יוד, הוֶלוֶטה, הכול...
גיורא מצא איזו דרך להאריך את החוט שבו משך בעגלה, וכך ניצב עתה בדלת המטבח, קצה החוט עדיין בידו, והעגלה ממתינה במרפסת בחוץ. עכשיו הוא נשא פניו והביט אל המדף ואמר בקצת קינאה:
"אני רואה שיש לכם מכונה של גלידה."
"כן," ענתה אימא, "ואם תתנהגו יפה ותיזהרו מנחשים – אכין לכם גלידה לשבת, בתנאי שיהיה לנו מספיק קרח."
זאת היתה מכונה ראשונה לעשיית גלידה שראיתי בימי חיי. אני לא יודע מאיפה הגיעה אלינו, ומדוע נעלמה לאחר זמן לא-רב. חביונת-עץ שגודלה כדלי ובתוכה חביונת שנייה, קטנה ממנה. ואת הרווח בין השתיים ממלאים בקרח כתוּת ומלח, כדי לשמור על קיפאונו. בכלי הפנימי יוצקים חלב, סוכר, וניל ולעיתים שמנת, ומתחילים לסובב אותו סביב צירו בידית המותקנת לכך מלמעלה. ולאט-לאט היתה הקציפה הלבנה שבתוך הכלי קופאת ומקבלת טעם ומירקם של גלידה.
לפעמים היתה נופלת איזו טיפה שחורה, כמו של שמן-מכונות, מן הציר אל הגלידה, והדבר היה מרגיז אותי ביותר. הייתי מפסיק לסובב בידית, ומוציא בכפית את הכתם כולו.
"טוב," אמר גיורא, וראשו שוב נטוע כלפי הרצפה, "אז מי שנזהר מנחשים יקבל גלידה?"
"זה תלוי בכם, אם תשמרו על עצמכם," אמרה אימא.
וכך יצאנו לדרך.
אהוד בן עזר
המשך יבוא