* התנאי: סוף הדרישות – משטר הטרור הג'יהאדיסטי בסוריה, בהובלת הטרוריסט איש אל-קאעדה אחמד א-שרע, המכונה אל ג'ולאני, הפרוקסי של הרודן האנטישמי ארדואן, החל בקמפיין מדיני הקורא לנסיגה ישראלית מהגולן. כשהוא מדבר על "הגולן הסורי", אין כוונתו לשטחים במזרח הגולן שישראל תפסה אשתקד, אלא על קצרין, אורטל, החרמון, חמת גדר ורבע מהכינרת. שגריר סוריה באו"ם נשא נאום תוקפני ביותר ובו קריאה לנסיגה מיידית של ישראל מהגולן.
מדובר במשטר ג'יהאדיסטי שטובח בדרוזים, בעלאווים ומנסה לטבוח גם בכורדים.
כל זאת, כאשר מתנהל מו"מ בין ישראל לסוריה על הסדרי ביטחון. בהסדרי הביטחון הם דורשים נסיגה ישראלית לקו הפרדת הכוחות, כלומר לנסיגה מכתר החרמון והשטחים במזרח הגולן שבידינו.
על ישראל לעצור את המו"מ עם הטרוריסטים הללו. תנאי למו"מ על הסדרי ביטחון צריך להיות הצהרה רשמית, שתהיה חלק מההסכם, שאין לסוריה עוד כל דרישות טריטוריאליות מישראל, שמשמעותה – הכרה בריבונות ישראל על הגולן.
והערה על נאום התגובה של דני דנון – דנון אמר שסוריה מאפשרת כניסת כוחות איראניים וחיזבאללה לשטחה. השלטון הנוכחי בסוריה הוא אנטי איראני ואנטי חיזבאללה. הפטרון שלו אינה איראן אלא האויב הטורקי, וארגוני הטרור שהוא מנהיג אינם חיזבאללה אלא ארגוני הג'יהאד הסוני, ברוח אל-קאעדה ודאעש. דנון נשא נאום אנכרוניסטי, כאילו משטר אסד לא הוחלף. זו פגיעה באמינות המסר החשוב על אופיו של המשטר הסורי התוקפן. חוששני שהוא קיבל הנחיה מגבוה לא להתעמת עם הטורקים, ידידי טראמפ.

* וטו על אויבים – על ישראל להטיל וטו על השתתפות טורקיה וקטאר, פטרוניות חמאס, בניהול רצועת עזה.

* להזיז את הקו הצהוב – חמאס מהתל בנו. המשך החזקת 13 חטופים אינו רק הפרת ההסכם, אלא גם טרור פסיכולוגי נגד ישראל ובעיקר נגד משפחות החטופים. והתגובה שלנו היא מודל 6 באוקטובר.
ישראל צריכה להזיז את הקו הצהוב מעט מערבה. להבהיר לחמאס שהוא מאבד אדמה בהתנהגותו. ישראל נסוגה לקו הצהוב במסגרת הסכם שעל פיו עד 13 באוקטובר ב-12:00 בצהרים היא תקבל את כל החטופים. ישראל ביצעה את חלקה. חמאס לא ביצע את חלקו. הוא צריך לשלם מחיר.
אם נחזור לריפיון של 6 באוקטובר – המחדל רב השנים שתוצאתו הישירה הייתה טבח 7 באוקטובר, למה שהתוצאה תהיה שונה?

* טרור פסיכולוגי – החזרת חלקים מגופתו של החלל אופיר צרפתי, מעידה שהברברים חטפו חלקים מגופתו, ועכשיו הם החזירו אותם כאילו זו עוד גופה.
הם חטפו. הם רצחו. הם קברו. הם אחראים להחזיר את כולם. אסור לנו לרמות את עצמנו ולתת להם הנחות.

* בן גביר עינה את החטופים – עוד ועוד חטופים שמספרים את סיפורם, מדווחים על עינויי התופת הנוראיים, מסמרי השיער, שחטפו אחרי כל תעלול פופוליסטי של ראש הכנופייה.
ראש הכנופייה, הוא קודם כל אדם רע. רשע מרושע. זה המאפיין העיקרי של אישיותו ה[-----]. הוא ידע, ידע היטב, שהתוצאה הישירה של תעלוליו הפופוליסטיים היא התעללות בחטופינו. הוא ידע, כי ראשי מערכת הביטחון העבירו לידיו את המידע הזה. משפחות החטופים התחננו בפניו שירחם על ילדיהם. אך לרשע הזה זה לא הזיז. אפילו לא דגדג לו את קצה הקרסול. האפס המאופס הזה, השר הכושל בתולדות המדינה, שלא יכול להצביע על הישג אחד, שביטחון הפנים בתקופתו התרסק, לא מוכן לוותר על תעלוליו הפופוליסטיים – "גבורתו" על מי שנמצאים מאחורי סורג ובריח. ואם כתוצאה מכך יענו את חטופינו – שיענו אותם עד מוות. מה אכפת לו? העיקר שיקבל מחיאות כפיים מהאספסוף.
[---] האיש עד אחרון ימיו. [----] מי שנתן לו כזה כוח להשחית וצירף אותו לממשלתו.
העובדה שראש הכנופייה הזה שר בממשלת ישראל, היא כתם בל יימחק על תולדות העם היהודי.

* טיפש או שקרן? – אף פעם לא חשדתי בראש הכנופייה שהוא טיפש. הוא רשע, הוא גזען, הוא פשיסט, הוא מסוכן, הוא הרסני, הוא נזק מהלך, אבל טיפש – הוא לא.
אבל כשהוא אומר שטות, כמו שמדיניותו הפופוליסטית ביחס לאסירים הפחיתה את מספר הפיגועים, אני מתחיל לחשוד בו שאולי הוא גם טיפש.
לא. הוא לא טיפש. הוא שקרן. הוא יודע שזאת שטות. הוא בונה על האספסוף הנוהה אחריו שיקנה את השקר.

* שאט נפש – איני מכיר בשפה העברית ביטוי מספיק חזק, כדי לבטא את עומק שאט הנפש שלי מיהודים שיצביעו בעד ממדאני, צורר היהודים, לראשות העיר ניו יורק.
האנטישמי הזה שולל את זכות קיומה של מדינה יהודית, כלומר בעבורו לכל עם זכות הגדרה עצמית, חוץ מעם אחד, העם היהודי. הוא תומך בחמאס, הארגון שביצע את הפוגרום הנורא ביותר נגד יהודים מאז השואה. והוא מטיף ל"אינתיפאדה גלובלית", שהראשונים שישלמו את מחירה, בכל מקום בעולם, יהיו היהודים.
יהודֵי "מה יפית" הם תוצר עלוב של הגולה והגלותיות. לא רק כבוד לאומי אין להם, גם לא כבוד עצמי כבני אדם, כאשר הם תומכים במבקש נפשם.
ומה באשר ל"נימוקים" שלהם לתמיכה בו? הם שווים פחות מנפיחה דאשתקד.

* לאיזה צד – לאיזה צד במתקפת הטרור של 11 בספטמבר 2001 משתייך המועמד המוביל בבחירות לראשות העיר ניו-יורק, ממדאני?

* לא מספיק אנטי ישראלי – העיתון "ניו יורק טיימס" ידוע בהטייתו האנטי ישראלית והפרו פלשתינאית, שהגיעה לשיאה במלחמת "חרבות ברזל". אך אין זה מספק את האנטי ישראלים והאנטישמים הרדיקלים. 300 אנשי ציבור הודיעו על החרמת העיתון, כיוון שדיווחיו מוטים... לצד ישראל.
מדובר באנשים כמו חברת הקונגרס הרדיקלית רשידה טליב והפוסטמה האנטישמית גרטה טוינבי. ובין החותמים, גם שני אקדמאים אוטו-אנטישמיים ישראליים – הפרופסורים רז סגל ואריאלה אזולאי. בין השאר הם תובעים מהעיתון לא לתת במה ולא להעסיק אנשים ששרתו בצה"ל (כוונתם כנראה לרונן ברגמן).

* פיצול לשם מה? – אני תומך בפיצול תפקיד היועמ"ש, וזו עמדתי כבר שנים וכתבתי על כך פעמים רבות. ואני מתנגד בתוקף להצעה שמובאת לכנסת לפיצול תפקיד היועמ"ש. כי המניע שלי לתמיכה בפיצול הפוך ב-180 מעלות מהמניע של מקדמי חוק הפיצול, וגם החוק עצמו הפוך במהותו מעמדתי.
אגב, החוק אינו מדבר רק על הפרדה בין היועמ"ש לתובע הכללי, אלא גם בין היועמ"ש לייצוג המשפטי של הממשלה, והוא קובע שסמכויות היועמ"ש הן רק "המלצות" וזו התנקשות לשמה בשלטון החוק, וחתירה לשלטון ללא מצרים. אך כאן אתמקד רק בפיצול בין היועמ"ש לתובע הכללי.
אני בעד הפיצול, לא רק בשל העומס והריכוזיות בידי אדם אחד, אלא בעיקר כי צריך בעיניי אדם שכל מהותו, כל תפקידו, כל עניינו, הוא להיות המצביא של המלחמה בשחיתות השלטונית. יש ניגוד עניינים כאשר מי שמייעץ לממשלה, עובד עם ראש הממשלה ועם שרי הממשלה ברמה היומיומית, משתתף בישיבותיהם, מתחכך בהם, הוא האיש שצריך להילחם בשחיתות השלטונית.
מגמת הממשלה הפוכה לגמרי. הם לא רוצים מלחמה בשחיתות, אלא הגנה על השחיתות וחופש למושחתים לעשות ככל העולה על רוחם. הם רוצים להחליש את תפקיד היועמ"ש, אך התובע הכללי יהיה מינוי של הממשלה, והממשלה מוסמכת לפטר את התובע, וכך היא מסרסת אותו ומרוקנת מתוכן את תפקידו. ולכן זה חוק מעודד שחיתות.
רק תובע כללי עם שיניים, שאין לממשלה כל מעורבות בבחירתו ובוודאי אין לה סמכות לפטרו, ושרק ועדה מקצועית-ציבורית בלתי תלויה ובלתי פוליטית בוחרת אותו ורשאית לפטרו, מצדיק את הפיצול. כאשר הממשלה בוחרת את התובע הכללי, זה חוק מסוכן ומושחת.

* מדינת פשע – בהגיענו לשנת הבחירות, קואליציית הפיגולים מידרדרת בתחרות החקיקה המטורפת, שנועדה להפוך את ישראל ממדינת חוק למדינת פשע.
הח"כהניסטית נערת הגבעות סון-הר מלך מציעה שוועדת הכנסת, עם הרוב האוטומטי של הקואליציה, תהיה מוסמכת לעצור הליכים משפטים על פי שיקול דעתה. כלומר, עבריינים ופושעים ששייכים לצד הנכון של המפה, יוכלו לעמוד מעל החוק ולא לתת דין וחשבון על מעשים פליליים, כי ועדת הכנסת תעמוד מעל מוסדות החוק, המשפט והצדק של ישראל.
כאשר בג"ץ יפסול את הצעת החוק החולנית הזאת, אם תתקבל, ואם הוא לא יפסול – הוא לא ראוי לתפקידו, הם יתבכיינו שבג"ץ מתערב בעבודת הכנסת.
מטורפים!

* הצעת חוק חדשה – הצעת חוק חדשה של הליכוד:
כל מועמד ששמו הפרטי הוא נפתלי ושם משפחתו בנט, לא יוכל להתמודד בראש מפלגה לכנסת.

* לא מגיע לקרסוליו – האחרון לציון יצחק יוסף, גמד רוחני ואינטלקטואלי, שכל מעמדו הוא בזכות ייחוס אבות, השתלח בגסות ובפראות ברב ד"ר תמיר גרנות, ראש ישיבת "אורות שאול", ששכל את בנו אמיתי במלחמה, בשל מאבקו למען גיוס חרדים. "אני לא יודע אם הוא רב," אמר האחרון לציון בגסות, והוסיף עליו ועל חבריו "אני חושב שיש כמה מהם שאם יבואו להצטרף למניין, לא נצרף אותם למניין. הם בגדר אפיקורוס."
אני מכיר את הרב תמיר מימיו בגולן. הוא לא רק בעל ידע עצום בכל תחומי הדת ובכל מקורות ישראל, אלא גם כהיסטוריון וחוקר שואה. אך בראש ובראשונה, הוא דמות מופת מבחינה מוסרית, ולכן הוא מקובל על אנשים מכל החוגים בחברה הישראלית. בנוסף לכך הוא מענטש אמיתי. הוא מגשים בחייו יהדות שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. גם את מאבקו למען גיוס לכל, הוא מנהל לא רק בלשון נקיה ומתונה, אלא גם בכבוד למושאי ביקורתו.
יצחק יוסף אינו מגיע לקרסוליו.

* דמים תרתי משמע – למניין של האחרון לציון יצחק יוסף הוא לא היה מקבל את הראי"ה קוק, את הרצי"ה קוק, את הרב גורן ואת הרב דרוקמן (שהוא וחבריו "לא הכירו" בגיורים שלו).
הוא אינו מכיר ביהדות של רוב העם היהודי בארץ ובגולה. הוא מכיר רק בכסף היהודי, פרי עמלנו – האזרחים העובדים והיצרנים, ובדם היהודי של בנינו, שמאפשר לו ולציבור שלו את אורח החיים הפרזיטי והמשתמט.

* לא ליברלית ולא לאומית – השר קרעי וח"כ בוארון מהליכוד מתכוונים להשתתף בהפגנה למען ההשתמטות והמשתמטים. זה כבר לא צורך פוליטי של העסקה המושחתת: השתמטות תמורת שלטון, אלא הם כבר מכרו את נשמתם, ותומכים בעצם ההשתמטות. מהליכוד, שהיתה מפלגה לאומית ליברלית, לא נשארה ליברליות ולא לאומיות. נשארו בה רק שלושת הכ"פים – כסף, כוח וכבוד.
אין ביטוי בוטה יותר לנתק בין עסקונת הליכוד לבין ציבור בוחרי הליכוד, שהוא ציבור פטריוטי, משרת ולוחם. מתי הציבור הזה ינער את חוצנו מהמפלגה הרקובה הזאת?

* תמותו – בנאום צווחני במיוחד בכנסת, דיסטל אטבריאן הצדיקה בהתלהבות את הקריאות "נמות ולא נתגייס."
המשמעות האמיתית של הקריאה הזאת היא: "תמותו ולא נתגייס." רבים מה"תמותו" הללו הם מצביעי מפלגתה של דיסטל אטבריאן.
האם הם יתפכחו?

* בשירות המשתמטים – שרת התחבורה מירי רגב החליטה לתגבר את התחבורה הציבורית כדי לסייע למפגינים בעד ההשתמטות.
אילו היא נהגה כך בכל ההפגנות ההמוניות, כמו למען החטופים או נגד המהפכה המשטרית, ניתן היה לומר שמדובר בשירות דמוקרטי לאזרחים.
אך כאשר היא נוהגת איפה ואיפה, מדובר בשימוש פסול במשאבי מדינה, לקידום אג'נדה שהיא תומכת בה.
וכאן נעוצה הבעייה האמיתית. שתא"ל (מיל') מירי רגב, בגלגולה הנוכחי, תומכת בהשתמטות ובמשתמטים, כמו גם שלמה קרעי, דיסטל אטבריאן, בוארון ואולי גם אחרים.
המחנה ה..."לאומי".

* תינוקות שנשבו – אלפי ילדים חרדים, תינוקות שנשבו, נשלחו, תוך ביטול תורה, להפגין ליד כלא 10 נגד מעצר משתמט עריק, כשעל ראשם כובעים צהובים עם סמלי החטופים. רק מוח מעוות, ציניות אכזרית והעדר מצפון יכולים לפגוע כך במשפחות החטופים, באמצעות השוואת עבריין שנעצר בידי רשויות החוק, עם מי שנחטפו בידי חמאס.
באופן כללי, מוסדות החינוך להשתמטות, שממומנים מכספי המיסים שלנו, האזרחים העובדים והתורמים לחברה, הם מוסדות אנטי חינוכיים, שמונעים מהילדים השכלה, כדי שיישארו נתינים של הרבנים שישלטו בחייהם. הגיעה השעה שהמדינה תנתק באופן מוחלט את המגזר המשתמט מעטיני תקציב המדינה. אף אגורה לחינוך המתבדל, ובמקביל – השקעה רבתי בחינוך החרדי הממלכתי, שיחנך להשתלבות במדינה ולשירות בצה"ל.

* אזרחות אינה פריבילגיה – יאיר לפיד הודיע על תמיכת יש עתיד ברעיון של שלילת האזרחות וזכות ההצבעה ממי שלא יתגייסו. בכך הוא מצטרף ליועז הנדל וליברמן שמקדמים את הרעיון הזה.
על אף התנגדותי הנחרצת לסרטן ההשתמטות, אני מתנגד לרעיון. הוא אינו דמוקרטי ואין סיכוי שיעבור בג"ץ.
האזרחות וזכות ההצבעה אינה פריבילגיה אלא זכות יסוד, ושלילתה מציבורים שלמים היא רעיון עוועים, וגם תקדים שבעתיד ניתן יהיה להשתמש בו נגד קבוצות אחרות.
האזרחות אינה נשללת מעבריינים. גנבים, רוצחים ואנסים מצביעים, והקלפיות מגיעות גם לבתי הכלא, כדי להבטיח את מימוש זכותם האזרחית. גם מי שרצח ראש ממשלה בישראל, בחר בבחירות ישירות ראש ממשלה כעבור חצי שנה.
ציבורים שאינם משרתים בצה"ל עושים זאת על פי חוק והחלטות המדינה. הסדר תורתו אומנותו משחרר תלמידי ישיבות משירות. הציבור הערבי פטור באמצעות קצין הגיוס המוסמך על כך על פי החוק. בנות דתיות פטורות משירות וגם אינן נדרשות לשירות לאומי (אגב רובן המוחלט של בנות הציונות הדתית מתגייסות או משרתות בשירות לאומי). צריך לשנות את החוקים בשום שכל, אך לא לשלול זכות הצבעה.

* פקיעת החברות – אתמול התכנס בירושלים לשלושה ימי דיונים הקונגרס הציוני הל"ז. עם כינוסו, פקעה חברותי בוועד הפועל הציוני ובאספת קק"ל.

* טיפשות הבדיעבד – בקפיצתה-האוטומטית-בראש לגונן על נתניהו ולטעון את הטיעון ההזוי שהוא אינו אשם במחדל שתוצאתו הישירה והבלתי נמנעת היא טבח 7 באוקטובר, חוה ליבוביץ' מציגה את ביקורתי כ"חוכמת הבדיעבד". אך יעידו אלפי גיליונות חב"ע, איך לאורך השנים תקפתי את מדיניות ההבלגה, את האישור לחמאס להצית באין מפריע את שדות הנגב לאורך 3.5 שנים, את הכלת הקמת מאחז חיזבאללה בהר דב ואת קריאתי החוזרת ונשנית למבצע נוסח "חומת מגן" ברצועת עזה. היו לי גם שגיאות, כמו תמיכתי בהעסקת עזתים בישראל. אך הזהרתי והתרעתי מפני המדיניות (גם אם לא שיערתי את גודל האסון). כך שלפחות בנוגע אליי, ממש לא מדובר בחוכמת הבדיעבד.
אך אני רוצה לדבר בזכות חוכמת הבדיעבד המושמצת. חוכמת הבדיעבד היא חוכמת הפקת הלקחים. מי שגם בדיעבד מצדיק דרך ואיש שהובילו אותנו לאסון הגדול בתולדות המדינה, תקוע בדרך שעלולה להוביל לאסון הבא. זאת טיפשות הבדיעבד.
ובאשר לניסיון לנקות את נתניהו מאחריות בטענה ש"כולם" היו שבויים בקונספציה – לשם מה אנו בוחרים ראש ממשלה? כדי שיגבש את המדיניות הנכונה ויוביל אותה. ואם "כולם" שבויים בקונספציה, מצפים ממנו להיות מנהיג, לראות רחוק וגם ללכת נגד הזרם, כמו צ'רצ'יל בבריטניה כשצ'מברליין נהג כמו נתניהו. אך נתניהו הוא שהוביל את גישת ההתמכרות לשקט, לעג ל"הרפתקנים" שאתגרו את תפיסתו, והתהדר שבזכות מדיניותו נהרגו פחות ישראלים מבעבר ולכן הוא "מר ביטחון". אבל מדיניותו הרופסת הביאה להרג ההמוני ביותר והנורא ביותר שידענו.
לכן הוא מר מחדל.

* איך ערפאת הוכיח את רצונו הכן בשלום אמת עם ישראל – בפסגת קמפ-דיוויד (1999) הציע ברק לערפאת הצעה מרחיקת לכת, חסרת תקדים, שבה הוא ריסק את כל מרכיבי הקונצנזוס הלאומי, חצה את כל הקווים האדומים של רבין ועקף מ"שמאל" את ביילין, את מרצ וכו' – הוא הציע לו מדינה פלשתינאית עצמאית ובירתה ירושלים. המדינה תהיה על קרוב ל-100% מהשטח, זולת גושי יישובים גדולים שאין אפשרות לעוקרם, ותמורתם הציע לו שטח חלופי זהה בגודלו בתוך שטחה הריבוני של ישראל, בחולות חלוצה. בתמורה הוא דרש חוזה שלום מלא, שבו ערפאת יכריז על סוף הסכסוך והעדר תביעות נוספות. משמעות הדרישה היתה ויתור פלשתינאי על דרישת "זכות" ה"שיבה" לישראל, שמשמעותה הטבעת מה שיישאר ממדינת ישראל במיליוני פלשתינאים.
ערפאת דחה מכל וכל את ההצעה ופתח במתקפת הדמים והטרור הקשה ביותר מראשית הסכסוך ועד 7 באוקטובר, שקיבלה את שם החיבה המכובס "האינתיפאדה השנייה".
בקרב השמאל הקיצוני בישראל, שהתעקש לא להתעורר מתרדמת אשליות השלום, הפך אהוד ברק לאדם השנוא ביותר במשך שנים לא מעטות, כי הוא מי שהחדיר לציבור הישראלי את גישת ה"אין פרטנר", או במילים אחרות, צריך להרוג את השליח.
בחלוף 9 שנים, אולמרט הציע לאבו מאזן הצעה דומה אך מרחיקת לכת יותר, הן בשטח הנסיגה ובעיקר, כיוון שהוא הציע קליטת "אלפים בודדים" של פלשתינאים בכבשת הרש שתישאר מישראל, ובכך הוא שבר את הטאבו על דרישת "זכות" ה"שיבה". גם הוא דרש בתמורה הסכם שלום והכרזה על סוף הסכסוך והיעדר תביעות נוספות. אבו מאזן אפילו לא הגיב בשלילה. הוא פשוט זרק את ההצעה לפח האשפה ולא התייחס אליה. לימים הסביר שהסיבה היתה חילוקי הדעות על "זכות" ה"שיבה".
אולמרט, מצידו, לא אמר מילה נגד צעדו של אבו-מאזן, אלא בחר להאשים את ישראל ואת נתניהו בהכשלת השלום. אילו רק נשאר בשלטון, היה מביא שלום עולמי וקוסמי, וחי זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ. אבל הימין, המשטרה, הפרקליטות ומערכת המשפט תפרו לו תיקים כדי לסכל את השלום...
בין לבין, ב-2005, ראש הממשלה אריק שרון, שהבין שאין פרטנר להסכם, ביצע את ההתנתקות החד-צדדית מכל שטח רצועת עזה (יש לזכור שמ-90% מן הרצועה נסוגונו כבר בעקבות הסכמי אוסלו) עד גרגר החול האחרון תוך עקירת כל היישובים עד היהודי החי והמת האחרון. השטח כולו נמסר לידי הרש"פ ששלטה אז בעזה. בנוסף לכך, כבונוס, הוא עקר יישובים בצפון השומרון. שמעון פרס התפייט אז ואמר שעזה תהיה סינגפור של המזה"ת. כל העולם וישראל בראשו עמדו בתור להשקיע ברצועה. אבל הפלשתינאים הגיבו על ההתנתקות בטרור ורקטות מעזה, עוד תחת הרש"פ וביתר שאת בחלוף שנתיים, תחת חמאס. כל אגורה שהושקעה בעזה הופנתה לכלכלת מנהרות, משגרים, טרור ומוות. אילו הפלשתינאים היו הופכים את עזה לשטח של שכנות טובה ושלום עם ישראל, אין ספק שההמשך היה נסיגה דומה מיהודה ושומרון.
שלושת האירועים ההיסטוריים הכבירים הללו מעידים על כך שמהותה של התנועה הלאומית הפלשתינאית אינו הרצון במדינה פלשתינאית, אותה הם החמיצו שוב ושוב, אלא החלום על חורבנה של ישראל. לכך הם מחויבים, על כך הם מחונכים מגיל אפס והמטרה הזאת מקדשת בעיניהם את כל האמצעים.
התובנה הזאת על מהותה של התנועה הלאומית הפלשתינאית, מהות נגטיבית לחלוטין, היא הרעיון המרכזי של ספרם המופתי של עדי שורץ ועינת וילף "מלחמת זכות השיבה". את המסר הזה הם המשיכו וממשיכים להפיץ במאמרים, בהרצאות ובראיונות. זה גם המסר של ספרם "שיבה באוקטובר", שאותו טרם קראתי.
במאמר ביקורת על הספר ב"הארץ" יוצא בתקיפות נועם שיזף נגד התובנה הזאת. ומה ההוכחה שלו? החזיקו היטב. סירובו של ערפאת להצעתו של ברק. וכך הוא מסביר את הטיעון התימהוני המוזר: "אם כל אלה [תהליך אוסלו א.ה.] היו הונאה, חלק מאותה תוכנית שלבים, כי שטוענים המחברים, מדוע הפלסטינים לא המשיכו לשלב המדינה העצמית בקמפ-דיוויד? הרי כל מה שנדרש מהם הוא לומר כן, לקבל את עצמאותם ואת פינוי מרבית ההתנחלויות, ולהמשיך משם במאבק. דווקא הסירוב הפלסטיני בקמפ דיוויד מלמד שהם לקחו את סיום הסכסוך מאוד ברצינות."
כן, קראו זאת כמוני בפעם השנייה והשלישית, להיות בטוחים שהבנתם נכון את מה שהוא כתב. כלומר דחיית הצעת ברק בדם ואש ותמרות עשן, בטרור, בלינץ', בפיגועי התאבדות המוניים ובטבח, זו ההוכחה לרצונם בסיום הסכסוך. נו, ולמה באמת ערפאת סירב, בניגוד לתפיסת תוכנית השלבים? כי בניגוד לאוסלו, כאן הוא נדרש לחתום במו ידיו על ויתור על דרישת "זכות" ה"שיבה", כלומר השמדת ישראל, ולכך הוא לא היה מסוגל, אפילו כתרמית. לא הוא ולא אבו מאזן.
אבל מה אפשר לצפות ממי שבעיניו מלחמת המגן "חרבות ברזל" היא "טרנספר, הרס של מטרופולין בגודל גוש דן, הרעבה, ריכוז האוכלוסייה בגטאות אוהלים והרג של עשרות ולפעמים מאות אזרחים מדי יום"? ומה אפשר לצפות ממי שבעיניו טבח 7 באוקטובר הוא "קריסתו של סטטוס קוו אלים של מצור ועימותים ומזדמנים?" כלומר, אנו אשמים ב-7 באוקטובר.
ומה יש לו לכתוב על התזה על אודות מהותה של התנועה הלאומית הפלשתינאית – מלחמת נצח ביישות הציונית עד הכרעתה בכוח הנשק ובעיקר בכוח הדמוגרפיה (כלומר ה"שיבה")? "האמונה שעל פיה עם או קבוצה דמוגרפית מעמידים איום מהותי, קבוע ובלתי ניתן לשינוי לקיומה של קהילה פוליטית, היא היסוד התרבותי שעומד מאחורי השמדה ורצח עם. הגרמנים האמינו שעצם הקיום היהודי מאיים על הגזע הארי."
היגיון של מכחיש שואה.

* דנדי ידין – דנדי ידין, חבר קיבוץ גבע, הלך לעולמו בגיל 92. דנדי היה לוחם ביחידה 101, ובמשך שנים רבות זמר בגבעטרון.
הכרתי את דנדי בשל חברותו רבת השנים עם חמי, אריק שליין. שניהם לחמו יחד ביחידה 101, והם נהגו לשיר ולנגן יחד במפוחיות. בשנות השבעים המאוחרות לחייהם הם הקימו הרכב של נגנים, ונגנו יחד עד מותו של אריק, לפני 16 שנים. כמנהל מתנ"ס הגולן הזמנתי אותם להופיע, בהתנדבות, במתנ"ס עם שיריהם, והיה ערב יפה ומרגש – הסיפורים ריגשו לא פחות מהשירים.
בהלוויה של אריק, דנדי ניגן לזכרו במפוחית את "מי האיש".
בקבוצת הפייסבוק "קיבוצים ומושבים בישראל" מופיעה תמונה שלו עומד ושר לפני שבוע בערב עם שרהל'ה שרון.
יהי זכרו ברוך!

* ביד הלשון: שילֹה – מקום בחדשות – שילה, היישוב שאליו חזר פדוי השבי אבינתן אור.
שילה הוא יישוב קהילתי דתי בהר אפרים שבדרום השומרון. היישוב נוסד, בהכוונת שר החקלאות ויו"ר ועדת השרים להתיישבות אריק שרון, ללא אישור הממשלה, בראשית 1978, כמחנה לחפירות ארכיאולוגיות. ב-1979 הכירה הממשלה ביישוב.
היישוב נושא את שמה של העיר המקראית שילה, עיר חשובה שבה שכן המשכן ובו ארון הברית טרם הקמת בית המקדש הראשון. על פי הממצאים הארכיאולוגיים העיר והמשכן חרבו כ-200 שנה לפני הקמת מקדש שלמה.
תל שילה העתיקה ומרכז המבקרים סמוכים לשילה החדשה.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com