או הקושאן על הים התיכון
אחרי השיחה עם מוניקה התיישבתי בכורסה וביקשתי מיואל שיביא לי כוס מים. הוא הביט בי מודאג:
"מי זה היה?"
אני שותה את המים ומסמנת לו ביד שאסביר לו אחר-כך. הוא ממתין לקבל את הכוס הריקה, אבל אני מאמצת אותה אל ליבי.
"קרה משהו, נילי, מה את כל כך חיוורת? עם מי דיברת?"
"עם מוניקה."
"הא, ו..."
"בערב נדבר, טוב?"
"אני יכול לעזוב? אני יכול ללכת? את בסדר?"
הנהנתי בראשי שהכול בסדר. רציתי שיילך, רציתי להיות לבד עם עצמי כמה דקות לפני שאצטרך בעצמי לרוץ למשרד. הוא הפנה אליי מבט שואל, אבל לא מפציר. הוא לקח את התיק ואת הטלפון הנייד, נופף לי ביד לשלום ויצא.

את מוניקה אני מכירה מגיל שש-עשרה. למדנו יחד בגימנסיה, היינו חוזרות יחד הביתה ומקשקשות כל הדרך. היתה לה אובססיה לספר לי בפרוטרוט על כל אהבהביה – עם מי, איפה, איך, מתי. אני מודה שזה היה מרתק, כי היא גם סיפרה לי את הדברים בהתרגשות, תוך כדי צחקוקים ושיהוקים ופאוזות כדי להגביר את המתח. היא רצתה שגם אני אספר לה, אבל לא היה לי על מה. באותם ימים כבר הייתי מודאגת שטרם טעמתי את טעמה של אהבה, של ההתרגשות לקראת אפשרות של התעלסות עם גבר מנוסה ומסתורי.
"אין לי מה לספר, מוניקה, באמת."
"די, את מותחת אותי, זה לא הוגן, גם אני אפסיק לספר לך."

אבל מוניקה מעולם לא עמדה בדיבורה – היא ממש נזקקה לכומר וידויים, למישהו שיחווה יחד עמה, ולו לאחר מעשה, את התרגשויותיה הגדולות. שניים מבין כל מחזריה היו יהודים, למרות שמותיהם הרומניים – אֶמיל קונסטַנטין ויוֹנֶל קְרֵאַנְגְה. הם למדו בכיתה מעלינו, ולפי ההתרשמות שלי, הם ידעו האחד על השני, ושניהם יחד – על כל השאר. כל עוד לא היו דרישות מהם, לא היו להם דרישות ממנה.

היא לא סיימה את בית הספר התיכון, כי ההורים שלה חיתנו אותה עם פעיל מפלגה, שהיה בעשרים שנה מבוגר ממנה, איש מסוגף וידוע חולי, שהאמין בכל ליבו בעתיד המזהיר המיועד לאנושות אם רק תסכים לשאת לתקופת מה את הדיקטטורה של הפרולטריון – רע זמני שיניב טוב ללא תכלה וקץ.

אני הבנתי מדוע ההורים החליטו להשיאה לגיורגי וַאסִילֶסְקוּ, אבל לא היה לי ברור מדוע מוניקה הסכימה. לא היה לי ברור מדוע הפסיקה ללמוד. היא לא היתה תלמידה מצטיינת, אבל יכלה בהחלט להשיג תעודת בגרות. אילו ידעתי על כך במועד, הייתי בוודאי מנסה להניאה מהנישואין המוזרים האלה, אך לא היה לי מושג על מה שקורה עד שקיבלתי הזמנה לחתונה. הייתי המומה – איך נערה בת שמונה-עשרה הולכת לקבור את עצמה עם גבר זקן בן כמעט ארבעים?! אמת, מאחר שבנעוריו היה במחתרת הקומוניסטית, והפשיסטים כלאו אותו ועינו אותו עד שכמעט השיב נשמתו לבורא – השלטון החדש עשה לו כבוד גדול, העניק לו משכורת נכבדה, שיכן אותו בווילה של אחד מאויבי המשטר שנשלח לעבודת פרך בתעלה מהדנובה עד הים השחור, וכדי שלא יגידו שהוא אוכל לחם חסד, מינו אותו לתפקיד לא מזוהה במפלגה. חיי רווחה בוודאי חיכו למוניקה בביתו של ואסילסקו, אבל בכל זאת, צריך שתהיה סיבה לליבידו – ואיך האיש הרזה והמסוגף הזה יכול למלא את התפקיד הזה?

אלא שלמוניקה לא היה צריך לדאוג – כשוואסילסקו הקדיש את ערביו למפלגה, היתה מוניקה נפגשת עם אמיל ועם יונל ונהנית משני העולמות – גם הרווחה שהמפלגה העניקה ברוחב יד לאיש אשר הקריב את בריאותו למענה, וגם מסקס טוב עם צעירים בעלי צורה ואון נעורים.

הסידור הזה נמשך שנים, גם לאחר ששני היהודים התחתנו בעצמם – אמיל עם יהודייה, ויונל עם גויה. ההסדר הזה נמשך כמה שנים עד אשר נכנסה מוניקה להריון וילדה בת. הם קראו לה סילביה כשם אימו המנוחה של ואסילסקו, ואז, כשסילביה הייתה פחות מחצי שנה, שבק ואסילסקו חיים לכל חי – התמוטט על שולחן העבודה שלו בבית המפלגה.
בהלוויה נישאו הספדים על ידי ראש העיר ומזכיר המפלגה, והזֵרים זרמו אל הקבר הטרי ממוסדות ומאנשים פרטיים – הכול רצו להראות לשוטרי החרש שהסתובבו בקהל, ושנקל היה להבחין בהם – כי ליבם עם האיש היקר שהקדיש את חייו למען העולם המתחדש.

האלמנה הטרייה נקראה לבית המפלגה והוצע לה לעבוד בפקידות ולקבל קצבת שארים בגובה של שבעים אחוזים ממשכורתו של ואסילסקו. הם ציינו בפניה שהווילה תישאר בחזקתה לפחות עד אשר סילביה תהיה בוגרת דיה כדי לפרנס את עצמה.
"רגע, אבל בינתיים, מה יהיה בינתיים עם סילביה? מי יטפל בתינוקת עד שאני אחזור מהעבודה?"
"יש לך, אימא, לא?"
וכך היה: מוניקה עבדה במפלגה, ניקבה דפים והידקה באוגדנים, תייקה חומר שאיש לא קרא ולא יקרא, חילקה חוזרים בחדרים, ולפעמים אפילו הקלידה מכתב או שניים. היא המשיכה להתראות עם אמיל ויונל, ואליהם נוסף גם מזכיר המפלגה, קאמיל בודאגה, שהיה מזמין אותה לחדרו, ומבקש שלא יפריעו לו. הם היו משיקים גביעים מלאי שמפניה קפיטליסטית, ואחר כך, ללא גינונים רבים, היו מתעלסים על השטיח שלפני האח.

יום אחד מגיע לקלוז' גולה יווני בשם קוֹסְטָס פַּטִיאוֹטִיס, קומוניסט שברח בעור שיניו מארצו. המפלגה בקלוז' העניקה לו את כל האותות האפשריים וערכה לכבודו עצרות, בהן הושמעו נאומים חוצבי להבות אש, אך פרנסה לא נתנו לו. קאמיל בודאגה הכיר לו את מוניקה, וקוסטס פשוט עבר לגור אצלה. כעבור זמן הוא נשא אותה לאישה והכיר בסילביה כבבתו. ההסדר הזה נמשך כחמש שנים, עד שלקוסטס נמאס, וברומנית העילגת שלו הוא הצליח לשכנע את המזכיר שיסייע לו להגר עם מוניקה והילדה להולנד. לאחר דין ודברים והרבה בירוקרטיה, הסכימו להיענות לבקשה של חבר בעל זכויות כמו קוסטס, אבל את מוניקה אילצו לוותר על הווילה ועל הפנסיה, בהן החזיקה בזכות בעלה המנוח.

ממה התפרנסו באמסטרדם אינני יודעת, מה שנודע לי לאחר שנים הוא שקוסטס נתקף בדיכאון עמוק ובסכיזופרניה, וכל מי שעמד לידו היה בעיניו קלגס יווני המבקש לבקע את חזהו כדי להוציא משם את הלב. יום אחד הוא לקח סכין מטבח ורדף אחרי מוניקה. מוניקה ברחה מהבית בזעקות אימים, ואז בדיוק חזרה הביתה סילביה, שהייתה כבר תלמידת תיכון, והוא נעץ סכין בכתפה. מוניקה ראתה את הזוועה, רצה חזרה אל בעלה, התנפלה עליו והפילה אותו ארצה, תוך שהיא צועקת "הצילו! הצילו!". עוברים ושבים התגברו על קוסטס, והזעיקו משטרה. משם הדרך הייתה קצרה לאישפוז כפוי בבית חולים לחולי נפש.

סילביה אושפזה בבית חולים. הרופאים עמלו קשה לאחות שרירים וגידים שנחתכו בכתפה. מוניקה טלפנה לחבר של קוסטס, גם הוא גולה מיוון, וביקשה ממנו לכתוב מכתב מפורט להורים שביוון, ולתאר בפניהם את המצב לאשורו. ההורים, שהיו בטוחים כי סילביה היא נכדתם, הזמינו את מוניקה לגור איתם.

אמש, כשחזרתי מהעבודה, מצאתי על המשיבון הודעה ממנה. היא תמיד נוהגת כך – מתקשרת כאשר אני בעבודה, משאירה הודעה כדי שאני אטלפן אליה, וההוצאה על שיחת חוץ תהיה על חשבוני. מילא. כיוון שהשעה הייתה מאוחרת, התקשרתי אליה בבוקר.

מה נשמע? מה העניינים? איך הילדים? איך סילביה? תודה, היא לומדת רפואה באתונה. עבודה? לא, לא צריך, ההורים של קוסטס אמידים. מה קורה שם איתכם?
"מה זאת אומרת?"
"אני יודעת? הרי אתם פולשים לארצות לא לכם..."
"מה קרה לך, מוניקה? מצרים וסוריה תקפו אותנו ביום הקדוש ביותר, ביום כיפור, נהרגו לנו אלפי חיילים, אז התאוששנו והחזרנו להם..."
"מה זה 'תקפו אותנו'? הרי הם רצו בצדק לקחת חזרה את האדמות שגזלתם מהם..."
"מה 'גזלנו', מוניקה, מאז שחזרנו ארצה, הם לא נתנו לנו יום מנוחה, אפילו על הארץ הקטנה שלנו שהאו"ם הקצה לנו – הם לא מוכנים להתפשר, הם לא רוצים שנהיה כאן בכלל. הם רוצים שנחזור לאירופה."
"והם לא צודקים?"
"איך 'צודקים', מוניקה? הרי זו ארצנו. כאן חיינו אלפי שנים. ראית מה קרה לנו באירופה – איך שחטו אותנו, איך חנקו אותנו בגז. חזרנו סוף סוף לארץ שלנו. איך 'צודקים', איך?"
"אתם הרי מפולניה, לא? משם באתם לרומניה ולשאר הארצות. מה לכם בים התיכון? מדוע אתם מדכאים את עמי האזור? מדוע אתם מדכאים את הפלסטינאים? מדוע אתם רוצים לגנוב את הים התיכון שלנו?"
עצמתי עיניים. רציתי לטרוק לה את הטלפון. כעבור רגע התעשתי:
"'הים התיכון שלנו' – מוניקה, מחמל נפשי, שנינו נולדנו בקלוז', כשאת תראי לי את הקושאן שלך על הים התיכון – אני מבטיחה בהן צדק להחזיר לך אותו."
משה גרנות