"אחיךָ", מאת יצחק בר-יוסף,
העורך: יהודה ויזן, הוצאת דחק.
במלאת ארבע שנים למותו של יוסף בר יוסף, אני חוזרת אל ספרו של אחיו יצחק החושף מערכת יחסים מעודנת, מתחשבנת, אוהבת ומתגעגעת,
במלאת ארבע שנים לפטירתו של הסופר והמחזאי חתן פרס ישראל יוסף בר יוסף (15 אוקטובר 2021), אני חוזרת אל "אחיך" – ספרו של אחיו יצחק בר יוסף. ספר המגולל יחסים טעונים של ילד-מבוגר, במשפחה מורכבת של יוצרים. את הספר – הבנוי כמקבץ סיפורים, התחיל יצחק בר יוסף לכתוב לאחר מותו של אחיו הבכור, והוא יצא לאור כשנה לאחר מותו של יוסף בר יוסף, בהוצאת דחק של יהודה ויזן.
קראתי את 'אחיך', בעניין ובהתרגשות. אהבתי את הספר! זהו ספר שיצא מן הלב ונכנס אל הלבבות, לליבי. סיפורו של ילד הכמה לחיבוק, לנשיקה, לאהבה, ומקבל אותם, אם בכלל במשׂוּרה. ילד החולם על משפחה "נורמלית" וחווה אותה לזמן קצר בלבד. סיפורו של ילד – הניצב מול מותו של האח הגדול, המפורסם, כשלושים שנה לאחר שניצב מול מותו של האב המפורסם אף יותר. ילד שננטש עם הולדתו על ידי אביו, ששב וחזר אליו ואל אימו כעבור שש שנים. ילד שראה באח הגדול ממנו ב-17 שנה מעין תחליף אב, ועתה הוא ניצב מול הריק שהותיר אחריו מותו. ספר מורכב וחושפני, מלא געגועים ורגשות סותרים.
זוהי כתיבה זורמת, אסוציאטיבית, אבל עם סדר ושיטה. יש בספר מערכת שלמה של שילובים, המאפיינים את כתיבתו של המחבר בשנים האחרונות, שילובים שעלו יפה. ובייחוד: זה ספר של מנחת האהבה המצטרף לקודמו: "מזכרת אהבה" (עם עובד, 1995). תולדות המשפחה הספרותית הזו (האב – יהושע בר-יוסף, האח הבכור – הסופר והמחזאי יוסף בר יוסף והאחות תבל"א המתרגמת בלהה רובינשטיין) ומערכת היחסים המורכבת שבתוכה, ממשיכים לשמש כחומר גלם גם בספר זה, בהרכבים שונים ואף מנוגדים, שכולם יחד, מבטאים את יחסו של המחבר, בן הזקונים, אליהם ובמיוחד לאח הבכור יוסי.
קשר זה מתבלט בפרק האחרון, המבוסס על מכתבים ששלח המחבר, עדיין ילד בן השמונה, לאחיו הגדול – שהתגלו במפתיע לאחר מותו של האח. המחבר בן ה-74 מביט במכתב מלפני כשישים וחמש שנה: "יכולתי לכתוב יצחק, או יצחקי, או יצחקל'ה כפי שכתבה אימא באחד המכתבים. אבל לא, זה לא מספיק. צריך להכתיר, צריך לקבוע מצב, צריך להגדיר, שוב, שלא יהיו ספיקות, אחיךָ. אני קושר גם אותך אליי, בתובענות, ולא רק בדרישות, תכתוב גם לי, תבוא בשבת, ספר לי מה אתה עושה בבית שלך בירושלים. גם בשם הזה, אחיך. אתה לא תתחמק מה. אנחנו כרוכים יחד" (עמ' 158).
יש בספר מיזוג מוצלח בין רגשות סותרים: אהבה וביקורת; הערכה והסתייגות: "אני כותב על מות הדירה. אני כותב על מותו של אחי. אני כותב על המוות, על אהבה, קנאה, געגועים. אני כותב בצחוק, אני כותב בלב שבור. המילים זורמות במהירות שאני לא רגיל אליה, כאילו שנים רבות התכוננתי לרגע הזה. אני מתקומם נגד המילים שיוצאות ועולות כעשן ממדורה שכבתה זה עתה, צורבות בעיניים וחונקות בגרון" (עמ' 138-139).
מיזוג זה שומר על הספר מעודף רגשנות מצד אחד, ומ"התחשבנות" מן הצד השני. כך גם ההומור המפעם לכל אורכו, המוסיף את הקלות, כביכול, על הצד הכבד, האפל, הלא קל, של התנהגות בני המשפחה, ובראשם האב.
ההומור מתבטא גם בשילוב של הסלנג המשפחתי והדורי המשוקע בתיאורים, ומוסיף מהימנות ריאלית לתיאורי האווירה. תיאור "הריונו" של האח הבכור, עריצותו, השתלטותו וההיענות לכל גחמותיו, הוא דוגמה מופתית לאופייה של הכתיבה המצליחה לשלב ניגודים למיקשה אחת. הוא הדין ביחס לתיאור ה"מַקְּל", מקל ההליכה של האבא המפורסם שאבד ואיננו, עם כל הצער שבדבר – ובן הזקונים משתוקק למצוא אותו ולאחוז בו.
הזדהיתי גם עם האכזבה מעיריית צפת, שלא ידעה, לא רצתה ולא הצליחה, להפוך את "בית יהושע בר יוסף", למרכז תרבות של ממש, וכן עם הביקורת על המול"ים והוצאות הספרים לדורותיהם. ועוד לא מעט אפיזודות ואביזרים (העט הנובע), שהכרתי מביתי שלי. "אותו עט נובע, חברו הטוב, תפס זה מכבר את הפיקוד כמכונית אוטונומית עתידנית שאינה זקוקה לנהג – אך היה אבא אוחז בו, וכבר העט היה ממהר לדרכו כסוס המכיר היטב את הדרך, אינו זקוק להצלפות שוט לזרזו או להכוונה של העגלון" (עמ' 108).
כיוון שהכרתי את "הנפשות הפועלות", אם כי היכרות שטחית, הרי מטבע הדברים, שהעניין והסקרנות שלי במסופר, היו גדולים עוד יותר מאשר בספר "רגיל". שמחתי לפגוש בספר גם את ברנר. וכי אפשר בלעדיו?!
ועוד על ההומור העצמי של האח יוסי – שאליו מתגעגע האח "הקטן", קטע קטן מהספר שבו נזכר המחבר במה שסיפר לו האח המהולל בחיוך: "במסגרת אחד מתפקידיו היוקרתיים בחיים, שימש כיו"ר ועד הבית. גבה כספים מהדיירים, שילם למנקה שאגב כך גם היה מנקה, לא ביסודיות רבה יש להודות, את דירתו שלו. לא היה ברור מי מנקה אצל מי, מנקה המדרגות עובד אצלו, או המנקה שלו היה זה שהעביר, סיגריה בוערת בפיו, מטאטא בחדר המדרגות. התוצאות היו דומות. מדי פעם התעוררו ויכוחים עם שכן סרבן שלא רצה לשלם. הוא התווכח בלהט רב עם אחד מהם. בניסיון לסיים את הדיון בנוק־אאוט אמר לסרבן התשלומים החצוף: אתה יודע מי אני? אני חתן פרס ישראל! השכן לא הבין מה רוצים ממנו, ענה כלאחר יד: אז מה, גם לי יש פרס ישראל." (עמ' 34).
ולסיום – והערה אחת: בעמוד 116 מתואר את ה"מַקְּל", העשוי "קני-סוף". זוהי שגיאה בוטנית רווחת המצרפת בטעות שני צמחים שונים יחד. קנה הוא זה שמגבעוליו עושים, בין השאר, טיארות (עפיפונים) וכנראה עשו ממנו גם את ה"מַקְּל" המדובר. ואילו לסוּף יש תפרחת גבוהה ומאורך. אבל זה אינו מעלה ואינו מוריד. כאמור, אהבתי מאוד את הספר.
נורית גוברין
נורית גוברין
ספר שיצא מן הלב ונכנס אל הלבבות
רוצים גישה מלאה לכל הגיליונות?
הצטרפו לאתר וקבלו גישה לארכיון של למעלה מ-2,100 גיליונות עם אלפי מאמרים, שירים ויצירות ספרותיות.
הצטרפו לאתר