רומאן
כנרת, זמורה-ביתן, מוציאים לאור
נכתב בעקבות הרומאן (שאזל)
"לשוט בקליפת אבטיח" משנת 1987
נדפס בישראל 2009

פרק עשרים ושניים
מסע הקרוניות בפרדסים.
סטירת לחי
אשאיר אפוא את גיורא לשעה קלה כשהוא שוכב מתפתל בכאביו במלונה במִקשה ואינו מוציא הגה, וצבי ואני עומדים נכלמים ליד המדורה העוממת ועורמים מדי פעם בקרש שבידינו את הגחלים על תפוחי-האדמה המפויחים – ואקח לי זמן לספר מה היו הסיבות להימנעותנו מללכת אל משעולי הפרדסים ולתפוס שם קרונית נטושה ולטוס בה.
שעות ארוכות הייתי תועה לבד בפרדסים. אלה יערותיי האפלים. מקום לחלום בו ולשחֵר הרפתקאות. ריח של פריחה, זמזום דבורים חשאי, מַשַק מים בתעלת-הבטון המרכזית אשר חוצה את הפרדס לאורכו. ולכל אשר פניתי והתבוננתי הייתי מוצא גזעֵי עצים ועליהם כתמי עובש צהבהב, אדמה לחה ונקייה וחופת צמרות ירוקה המסתירה את עין השמש. לעיתים הייתי מגלה תפוח-זהב כתום או אשכולית צהובה שנותרו על העץ לאחר הקטיף, ומתבונן שעה ארוכה בפרי ומתפלא על קליפתו בטרם אקלוף אותה. בצידי הדרכים פרחו בחורף ובאביב צבעונים וכלניות בשלל צבעים והיינו יוצאים לאסוף אותם וחוזרים עם זרים גדושים ונעליים מלאות בוץ.
לא פעם הייתי מגיע עד הגבול המרוחק ביותר של הפרדס. שם, מבעד לגדר ישנה ממולאה רקב עלים יבשים, שהיתה קלועה בשדרת ברושים צפופה והתנשאה גבוה מעל לתעלת הניקוז – הייתי רואה את הכפר הערבי הסמוך. בתיו השפופים והמלבינים נידמו קרובים מאוד. סלסולי קולות מזרחיים מן הגרמופון אשר בבית-הקפה היחידי שבכפר הגיעו לעיתים ברוח הקלה, ועננת אבק ריחפה מעל לראשו של פלח רוכב על חמורו במשעול העפר.
בעיניי היה המקום קצה העולם – האדמה העברית הירוקה והמעובדת חלקות סדורות כמו בסרגל, ולעומתה אדמת הגבעות הצהבהבה עם גדרות האבן ושיחי הצבר, שהתמשכה עד לחוּשׁוֹת הנמוכות של הכפר הערבי. כאילו שם ארץ-ישראל נמצאת עדיין בתקופת התנ"ך, ושום דבר מודרני לא הגיע אליה.
עונת הקטיף בפרדס היתה כחגיגה מתמשכת. בדרכים שעל גבול חלקות הפרדס, לאורך שדרות הברושים, נסעו קרוניות על פסי דֵקוֹבִיל צרים והובילו את הקלמנטינות, האשכוליות, השַׁמוּטִי והוולֶנסיָה ל"בַּייקֶה", הוא בית-האריזה רחב האולמות. הפסים נמשכו לאורך ולרוחב משבצות הפרדס, ומראש מגדל המים היה ניתן לראות את רוב הסתעפויותיהם. למרחק קצר היו פועלים דוחפים קרונית במו-ידיהם, אך משהחלה העונה היו מצרפים קרוניות אחדות לרכבת זעירה עמוסה "בּוֹקסוֹת", אלה ארגזי-הפרי הגדושים, רותמים פרד או סוס-עבודה חזק בתור קטר, תופסים במושכות ויוצאים למסע. מה נפלא היה לשבת בקרונית הראשונה, ליד עגלון הרכבת. חולפים על פני ברושים רחוצי-גשם ופרשות-דרכים חוליות ופרחי צבעונים הנחבאים בתעלות ירוקות בצד הדרך, ויש רצון לשרוק ולהוציא קיטור מריאותיך.
ובבית-האריזה ערימות גבוהות של תפוחי-זהב, ארגזים, תיבות, סלים ומכוניות-משא (המילה משאית וברבים משאיות טרם הומצאה). הקרוניות מגיעות לגזוזטרה רחבה, כמין רציף מְקוֹרֶה הקרוי גם רַמְפָּה. עמודי-ברזל איתנים בצבע אדמה-שרופה אשר כל אחד מהם עבה כרגל תומכים גג של פח המתנשא באלכסון וסוכך על בית-האריזה כולו.
ובחוץ, בצל הסככה, עומדים נגרים ופטישיהם עולים ויורדים ללא-הרף כמתווכחים ביניהם על דבר-מה הקשור לפרי או לאריזה וכל אחד מבקש לעצמו את המילה האחרונה. מכת פטיש נועצת בַּלוח מסמר עד ראשו בבת-אחת, ולוחות ראש וצד מקפצים בריקוד כבובות-עץ ומתאחים לכדי תיבות טריות. ולסיום מחשקים את התיבה בשלושה חישוקים ארוכים מענפי עץ אגוז חום-כהה, כמעט שחור, שניים בקצוות ואחד באמצע התיבה, וקצותיהם מזדקרים כמין תרנים או חוטים של תיאטרון בובות. והם עתידים לסגור על מכסה תיבת הפרי לאחר התמלאה.
את החישוקים האלה, שנקראו בשם טְוַואק, היו מביאים בחבילות על סיפון אוניות מתורכיה ומאיטליה, והם היו סגולה לאִוורור הפרי במחסני האונייה: בזכות החישוקים היה מתקיים הרווח בין תיבה לתיבה. את חבילות הטוואק היו משרים בשוקת בטון, ממש כבריכה קטנה שמימיה השחירו, למען יתרככו החישוקים ויהיה אפשר לסמרם אל התיבות מבלי שיישברו.
לפעמים, כאשר היתה פורצת סערה, היו החבילות נופלות ונסחפות בגלי הים, ואם פרצה סערה בעת פריקת האונייה העוגנת מול נמל יפו, היתה האונייה נאלצת להתרחק ללב ים (כי אוניות לא יכלו להיכנס לנמל יפו, שסלע אנדרומדה תקוע בפתחו מימים קדמוניים). אז היו מטילים את חבילות החישוקים לים, ועל הפרדסנים היה להעמיד מצילים כדי לאספן כאשר הגלים היו פולטים אותן לחוף. בכך לא נגרם אמנם קלקול לחישוקי הטוואק כי בין כה וכה היה צורך להשרוֹתם במים כדי לרככם לשימוש.
מאז שנת 1934, כאשר נפתח הנמל החדש ועמוק המים בחיפה, ולשם כך יִבשו חלק מהים מול המושבה הגרמנית (כך שהמזח שבו ירד לחוף קיסר גרמניה וילהלם השני בשנת 1898, ושניבנה לכבודו על ידי המתיישבים הטמפלרים, הוא כיום שטח יבשה – והיונים של ממגורות דגון מחרבנות עליו) – שוב לא היה צורך להיות תלוי בחסדי הרוחות והים.
גם לאחר שנים היה עולה באפי הזיכרון של ריח חבילות הטוואק הלחות ומתערבב עם ריחו החריף של הדִיפיניל, חומר החיטוי שהיה נודף מן הבַּאלוֹת, אלה חבילות נייר-העטיפה הדק של הפרי. ועלה גם מראה הניירות עמם, דקים כמשי ועליהם מודפסים סמלי "פרדס", "גמל" ו"לורד", וגם "פרדס י. ראאב". והריחות התמזגו בטריותו של אוויר פרדס רחוץ, לאחר הגשם.
בנייר האריזה הדק יכולת לעטוף מסרק ולנגן בו בדומה למפוחית ובזמזום שהיה מדגדג שפתיים, וכמובן שהסנדוויצ'ים שהיו האימהות מכינות לנו לבית-הספר או לטיולים היו עטופים בנייר האריזה הדק של פרי-ההדר ונודפים ריח עז של דיפיניל.
בתום הנסיעה הקרונית הייתי יורד ממקום מושבי במרום הקרונית ונכנס לבית-האריזה פנימה. בעונת הקטיף היה המקום כמִקדש. רצפת המלט החלקה מרופדת מחצלאות לכל רוחבה. שַל נעליך מעל רגליך. ואני הייתי נכנס בגרביי וחש בקרירות הנעימה של המחצלת המחוספסת, המדיפה ריח חמוץ וטרי של הסוּף הצהוב-ירקרק שממנו נקלעה.
בקצהו המרוחק של האולם נערמו הררי ארגזים ריקים, ותיבות בהירות מלאות פרי ארוז. מקרוב, ליד ערימות הפרי, ישבו על הרצפה או על גבי כר קטן המבררים, רובם נשים ונערות עבריות וערביות, בשלל בגדים, בנעלי-בד ובגרביים, ותפוחי-הזהב מקפצים בידיהן החרוצות מערימה לערימה, וסבלים עומדים עליהן לשרתן.
בימים שבהם דודי אלכס ניהל את האחוזה, שאותה בנה ונטע עבור פלז הזקן, היה עומד מדי בוקר ובודק בשבע עיניים את אצבעות ידיהן של המבררות כדי לוודא שציפורניהן קטומות ומעוגלות, ואין חשש שתפצענה את קליפת הפרי. לשונות רעות סיפרו שבאותה שעה היה בודק בשבע עיניים גם את שאר אבריהן כדי לבחור מי מביניהן ראויה שיחזר אחריה בלילה, וכי חלקן באמת התאהבו בו ופיצו אותו על אכזבתו מאִשתו.
ואני לא הבנתי מדוע אבא, בספרו על כך, היה מסיים בלחישה: "ומאז יש לאורי כמה בני-דודים שאותם הוא לא מכיר!" – בדרך-כלל היינו מכנים את הערבים בשם בני-דודינו, ותעלומה נותרה בעיניי מיהם אותם בני-דודיי הנעלמים, ומה קשרם לדודי אלכס.
מיוחסים מכולם היו האורזים, אשר ישבו כמכהנים-בקודש על שרפרפים קטנים ליד התיבות המונחות באלכסון, והיו תופסים תפוח-זהב ועוטפים אותו במהירות מסחררת ומניחים אותו במקומו בשורה בתוך התיבה המצופה נייר, עד התמלאה, ונער ערבי עומד עליהם לשרתם. תפוחי-הזהב נמצאו בתנועה מתמדת (אמנם לא על סרט-נע, כמו בבתי-האריזה הממוכנים כיום), מקפצים על סילוני-השמש שהתלכסנו פנימה מבעד לאשנבים הגבוהים. נמלטים מערימה לערימה בתוך הילה זהובה של אור וכפות-ידיים שקופות. מתבררים, נעטפים ונארזים כשהם מלוּוים המולה עמומה ועתירת ריחות שאינה חדלה לרגע.
[בזיכרוני עוטף האורז תפוח-זהב אחר תפוח-זהב וממקם אותו בתיבה, המוצבת לפניו על הרצפה באלכסון, ואולם אנשים שזוכרים את התקופה אומרים לי כי בין המבררת לבין אורז היתה יושבת העוטפת, ואילו האורז סידר בתיבה תפוחי-זהב שהיו כבר עטופים].

*
הנסיעה ללא רשות בקרונית היתה הרפתקה מרגשת כפליים. למצוא קרונית שכוּחה בקצה משעול בפרדס, לדחוף אותה בכוחות משותפים במעלה גבעה, לשבת בחבורה על דופנותיה – ולצאת לדרך כשהיא מגבירה במורד את מהירותה, טסה על פני שדרת הברושים ועצי ההדר הנחבאים מאחוריהם, גלגליה משמיעים קול חריקת מתכת, הפרדס חג כשיכור, נמלט לאחור, וכל פנייה לא צפויה או קרונית ריקה העומדת במסילה מביאות בלב חרדה מפני התנגשות.
ובצוהרי יום אחד של קטיף, בדרכנו חזרה מבית-הספר, הפלגנו, צבי, גיורא ואני, אל לב הפרדסים, ומצאנו בראש הגבעה אשר ממזרח לחצר האחוזה קרונית ריקה. קרש היה מונח תחת גלגליה למען לא תרוץ במורד.
בלי לחשוב פעמיים עלינו וישבנו בה, שלפנו את הקרש, ויצאנו לדרך, אלא שלא חשבנו כלל על התוצאה. בחצות יום עבודה עמוס שִיבּש מסענו את כל סדרי ההובלה של הפרי מהפרדס. תקוף פחד עצר עגלון ברגע האחרון את קרוניתו במסעף המסילה, הפֶּרד צהל, מבוהל, נסוג אחור, סלֵי נצרים קלועים (הסל הזה נקרא בערבית "כּוֹפָה"), מרופדים ביריעות-שק וגדושים פרי שזה עתה נקטף – התהפכו ונפלו מִקרוניתו. בנס נמנעה התנגשות. ואנו המשכנו לטוס, ליבנו מפרפר ואין בכוחנו לעצור.
לאחר שנים היתה שבה ופוקדת אותי ההרגשה הפראית הזו של ניתוק כל המוסרות רק ברגעים נדירים שבהם היתה אהבתי לנלי מעבירה אותי על דעתי.
אבא עמד בצד המסילה. היתה שם תחנה זמנית לריכוז הפרי. קרוניות קטנות דמויות-לול הלכו ושבו על מסילה ניידת של צינורות-ברזל קלים, שהותקנה בין שורות העצים, וכמו זחלה אל לב הפרדס. ובאמצעותן הוציאו סלים עמוסים פרי טרי אל אם הדרך, אל הרכבת ה"גדולה". פניו של אבא השחירו מכעס. אנו חלפנו בדהירה חצופה וברגע האחרון ניסיתי להתכופף מעט. האם הבחין בי אבא? הנסיעה נמשכה ועבודת המשלוח שבתה. הקרונית שלנו הפכה ארגזים בדרכה אך החלה מאיטה במקצת את מהלכה בעלותה בדרך המובילה לחצר האחוזה, ועוד הספיקה להתנגש בקרונית אחרת, עמוסת פרי, להעיף את מחצית מטענה ולגוררה עימה קדימה עד שנעצרו השתיים בין ברושים ודקלים רמי-קומה בקול חריקה צורמת, ונדם המסע.
זה היה כמו לפני סופו של סרט מתח, בטרם נתפסו הפושעים. לחופש היה מעתה איכות מיוחדת, מפתה ומעיקה. כל רגע היה כבול בידי העתיד. נמלטנו לפרדס ושם ישבנו שעה ארוכה בצל עץ של סָצוּמוֹת וקלפנו לעצמנו מפירותיו ושוחחנו על צלבניוֹת, נושאות-מטוסים, מֵסֵרשְמִידְטִים וסְפִּיטפַיֵירִים, ורק לא על מסענו האחרון. ולבסוף נפרדנו בצער ממחבואנו הטחוב וצעדנו לעבר בתינו, משתדלים להשהות ככל האפשר את רגע החזרה, בועטים בסביונים, בפטריות נחבאות ובתילי חפרפרות טריים.
גיורא נפרד מאיתנו בשער חצרו, וכעבור רגע שב והביא לי סל תפוחי-אדמה אשר אימי ביקשה שאביא מאימו. צבי ליווה אותי מתוך איזו שותפות-גורל עצובה. אולי רצה להיות בטוח בתוצאות מעשינו, אם התגלו, ולא להסתכן בכך שהדבר ייוודע לאביו מפי אחרים. התבוננו שנינו בתפוחי-האדמה הכרסתניים ונבוטי ה"עיניים", כאילו מצויה בהם איזו ישועה עבורנו. אליבי. את המילה הזו למדנו אז מתוך ספר שעשה עלינו רושם רב, "הצפון נגד הדרום" של ז'וּל וֶרְן.
השתהינו ככל האפשר, שהרי גיורא ואני היינו כמעט שכנים, עד שהגענו לביתי. עלינו במדרגות ונכנסנו לחדר-האוכל. השולחן היה ערוך לצהריים ואבא ישב בראשו. בחלון המערבי מאחוריו היה הרבה אור, ושדה כלניות ועצי זית מכסיפים.
"מאין אתם באים?"
"היינו אצל גיורא. הבאנו – " ניסיתי לומר חצי-אמת, משהֶה את המשך התשובה כמבקש לעמוד על מצב-רוחו של אבא.
"נעשית גם שקרן, נוסף לכל?"
"לא, מה פתאום?"
"ומי נסע בקרוניות?"
פניו השחומים של אבא השחירו בצבע דם כבד אשר שיווה להם מראה מפחיד, כמעט ערבי, כל שנות החמסינים והמלריה מיום לידתו בארץ התנקזו לתוך רגעי הזעם הללו, ושפתיו היו חתומות, כמו בשעות של מיגרנה קשה, כשראשו עומד להתפקע.
אני ידעתי שעליי להודות. איש ישר הוא אבא ושונא שקרנים, ולא יסלח לי. אך אבא אינו עשיר, וגם חסר מזל, ויוצא אפוא שהצלחה ושקר אחים המה ממש כיושר וחולשה.
"אני."
משהו כבד הלם בלחיִי ואוזני הצטלצלה. אבא סטר על לחיי. שתקתי. לא בכיתי. הגיע לי. וגם לא היתה ברירה. אבא ידע.
"ובמה עסקת אתה?" שאל אבא את צבי.
"הייתי עם אוּרי," השיב צבי בשפל קול, כמבקש להצניע את עצמו. היעז אבא לסטור גם לו?
"התקרב הנה, צביקה!"
צבי היסס. מנסה להדגיש את חסינותו. האם עליו להישמע? לבסוף פסע צעד אחד לפנים, ונעצר.
"לא אסטור לך כי אינני אביך, אך פטור בלא כלום לא תצא!"
אבא תפס בבדל-אוזנו של צבי ומשך בו בצביטה מכאיבה.
"ועכשיו הסתלק לך לביתך, מיד!"
צבי יצא מעל פנינו מבויש ובדל-אוזנו לוהט כאילו עקצה אותו צרעה. ואני שתקתי ולא בכיתי. נשבעתי כי לעולם לא אתן את לחיי למכים אם יהא בכוחו של שקר קטן להצילני, אך את הסטירה זכרתי כל ימיי, כי זו היתה הפעם היחידה בחייו שאבא הִכה אותי, והיא המשיכה להכאיב לי כל אימת שנמאס לי להיות אדם ישר.
אהוד בן עזר