* להאכיל את המפלצת – חודש וחצי לפני טבח 7 באוקטובר, אירחה ישראל את מוחמד אל-עמאדי, הבכיר הקטארי שהיה אחראי על העברות מאות מיליוני דולרים לחמאס. בפגישה במלון בירושלים, ישראל ביקשה ממנו שקטאר תגדיל את סכומי הכסף העובר לחמאס. על כך דיווח נדב אייל ב"ידיעות אחרונות". משרד ראש הממשלה סירב להגיב.
אנחנו קוראים, אנחנו שומעים, ואנחנו מסרבים להאמין. איך זה יכול להיות? עובדה. השב"כ מתנגד. המוסד מתנגד. אבל, בצדק, הם אינם מחליטים. מי שמחליט הוא הדרג המדיני. כלומר בנימין נתניהו, ראש ממשלה ישראל, "מר ביטחון", "חזק מול חמאס". למה?!?!
קשה להסביר, והפער הזה בין העובדות הבלתי נתפסות לבין ההיגיון הוא כר פורה לקונספירציות.
ההתנהלות הזאת של נתניהו היא סדרתית. שנים אחדות קודם לכן, הנשיא טראמפ, בקדנציה הראשונה שלו, החליט להפסיק את התמיכה באונר"א. נתניהו ניסה בכל כוחו להשפיע עליו להימנע מכך. כשמאמציו של נתניהו עלו בתוהו, הוא הלך לגרמנים ושיכנע אותם לשפות את אונר"א בהגדלת התרומות, כך שישלימו את הסכום שנגרע עקב החלטת ארה"ב. למה?!?!
זה בלתי נתפס. קל כל כך ללכת שבי אחרי קונספירציות. לומר שכיוון שאונר"א הוא הארגון להנצחת הסכסוך, נתניהו רוצה לחזק אותו כי הוא דוגל במלחמת נצח. כל כך קל לומר שנתניהו לוחץ על קטאר להגדיל את הסיוע לחמאס כי "חמאס זה נכס" וכדי לחזק את חמאס על מנת להחליש את רש"פ וכו'.
אבל האמת הרבה פחות סקסית ומתוחכמת מהקונספירציות. היא מבוטאת בשתי מילים: התמכרות לשקט.
נתניהו רוצה להזרים כספים לאונר"א, כי הוא פוחד שהפסקת התשלומים תגרום לחמאס לירות רקטות על ישראל, תגרום לאבו-מאזן לחמם את הגזרה ביו"ש, והדבר יביא להסלמה, ואין דבר שהוא סולד ממנו יותר מהסלמה. נתניהו רוצה להעלות את סכום הכספים לחמאס, בשל "איומי חמאס להסלמה ברצועה," כנאמר בכתבה. חמאס החל לחדש את "מחנות השיבה" בצפון-מזרח רצועת עזה והיה בכך פוטנציאל להסלמה. נתניהו האמין שחמאס אינו רוצה באמת הסלמה אלא "להסדיר הקלות כלכליות." ולכן, באמצעות הגדלת הסכומים, אפשר למנוע את ההסלמה. במילים אחרות – פרוטקשן.
מדיניותו של נתניהו היתה האכלת המפלצת, כדי שלא תהיה רעבה ותאכל אותנו. וככל שהמפלצת השמינה, היא היתה זקוקה ליותר ויותר אוכל, וכך האכלנו אותה יותר ויותר, כדי שלא תאכל אותנו. וכל ההון האדיר שהזרמנו לחמאס הלך אך ורק להתעצמות צבאית, לבניית רצועת עזה התת קרקעית, לרכישת משגרים, רקטות, כטב"מים, רחפנים, RPG וקלצ'ניקובים, לבניית הצבא, הכשרתו ואימונו. האכלנו את המפלצת והאבסנו אותה ופיטמנו אותה, ואז היא אכלה אותנו.
זה מחדל 7 באוקטובר. זה, ולא שום סיפורי מעשיות מגוחכים על "לא העירו אותו."
* לבטל את מעמד הפליט – האם שיקום הרצועה בעקבות המלחמה, יהיה עוד שיקום אחרי סבב, עד הסבב הבא והשיקום שבעקבותיו, או שהפעם, אחרי טבח 7 באוקטובר ומלחמת "חרבות ברזל", יהיה זה שיקום שייצור מציאות חדשה?
תנאי אחד לכך שהפעם זה יהיה שונה, הוא התניית השיקום בפירוז, בפירוק חמאס מכל הנשק שלו והרס כל המנהרות.
אך בכך אין די. אומרים שאי אפשר לחסל את חמאס כי חמאס זה רעיון. אפשר לחסל אותו, כך שיישאר רק רעיון. אך גם ברעיון יש להילחם, כי הרעיון מוליד את המעשה. יש להתמודד עם תודעה שמביאה לטרור.
על ישראל לדרוש את חיסול אונר"א. אונר"א היא הסוכנות להנצחת הסכסוך. כל קיומו של אונר"א הוא הנצחת והנכחת התודעה, שהפלשתינאים הם "פליטים" דור-חמישי, שנמצאים במחנות "פליטים", וחולמים לשוב לבתיהם, על חורבותיה של ישראל. מערכת החינוך של אונר"א שוטפת את מוחות הילדים לסיפור שעל פיו הם פליטים שזכותם לשוב וחובתם להילחם ולמסור על כך את נפשם.
המשמעות של פירוק אונר"א היא מסר חד-משמעי, שעל פיו אין "זכות" "שיבה", אין פליטים ממלחמה שהתקיימה לפני כמעט 80 שנה, וקיומה של מדינה יהודית בארץ ישראל אינה עומדת לדיון. על השיקום לכלול ביטול סופי ומוחלט של מעמד ה"פליט", ביטול תוקף תעודת ה"פליט" ושיקומם של הפלשתינאים כעזתים, שרצועת עזה היא מגורי הקבע שלהם, ולא קרש קפיצה לאזורים במדינת ישראל. והחשוב מכל – פירוק מערכת החינוך של אונר"א, שהיא חממה לגידול מחבלים. פירוק אונר"א צריך להיות הסעיף המרכזי גם ברפורמה ברש"פ.
* הישג גדול וכישלון חרוץ – בכל סיכום של פסגה מדינית, יש לקחת בחשבון שרב בה הנסתר על הגלוי, איננו יודעים מה נאמר בחדרים הסגורים, ולכן היכולת לסכם לוקה בחסר.
בכפוף לכלל הזה, אנסה לנתח את פסגת מאר-א-לאגו, על פי צדדיה הגלויים. היה בה הישג גדול לנתניהו – טראמפ, שעד עתה התרברב שחיסלנו את הגרעין האיראני והמסקנה המתבקשת מכך היא שהפרשה מאחורינו, הכיר בכך שאיראן מתעצמת ומשקמת את יכולותיה, והעניק גיבוי פומבי ללא סייג לפעולה ישראלית ורמז – רמז דק כמו מפציץ בי-52 – שגם ארה"ב תתקוף.
היה בה כישלון חרוץ של נתניהו – הוא לא שיכנע את טראמפ להתנות את המעבר לשלב ב' בהחזרת החלל החטוף גואילי. יתר על כן, מסתמן שנתניהו עצמו נכנע וויתר על כך, וזו כניעה מחפירה.
האמירה של טראמפ שחמאס יתפרק מנשקו חשובה, אם כי אין בה חדש כי היא מופיעה בהסכם. הבעייה היא, שהוא לא הציג את הפירוק כתנאי מוקדם לכל נסיגה ישראלית ולכל שיקום של הרצועה. ישראל חייבת לעמוד על כך שסדר הדברים יהיה קודם כל פירוק חמאס, כאשר הסמכות לאשר שהוא אכן פורק היא רק של ישראל.
דבר שלילי נוסף הוא המחמאות שטראמפ הרעיף על ארדואן, והוסיף שגם נתניהו מסכים עם הדברים, ונתניהו עמד לידו ושתק; שתיקה כהודאה. איני טוען שנתניהו צריך היה להתחיל להתווכח על כך עם טראמפ למול המצלמות, אבל התוצאה מביכה. אם תוצאת הטבח והמלחמה תהיה חיזוק מעמדם של פטרוני חמאס, טורקיה וקטאר, זו תבוסה מדינית של ישראל.
* החטוף האחרון – שתי ידיעות ששמעתי בערב אחד, לכאורה אינן קשורות זו לזו, אך אני רואה ביניהן קשר משמעותי. האחת הייתה על סגירת מטה משפחות החטופים. השנייה, על כך שנתניהו החליט על פתיחת מעבר רפיח (הידיעה לא אושרה רשמית, ואשמח מאוד אם יתברר שאינה נכונה).
מה הקשר בין הידיעות? אחת הסיסמאות המובילות של מאבק משפחות החטופים היתה "עד החטוף האחרון". החטוף האחרון, רן גואילי, טרם שוחרר. כעת יש צורך במאבק ציבורי על החטוף האחרון – מאבק נגד מעבר, ולדעתי גם נגד מו"מ על מעבר, לשלב ב', לפני החזרתו. פתיחת מעבר רפיח בלי החזרת כל החטופים, היא כניעה מחפירה. יש להיאבק נגדה. זו משמעות "עד החטוף האחרון". דווקא היום, בישורת האחרונה, במאבק על החטוף האחרון, סוגרים את המטה?
* דילמת העסקה – אחת מטענות הביקורת על ניהול המו"מ על עסקת חטופים, מאשימה את ממשלת ישראל על כך שפוצצה את העסקה הראשונה, ובכך גזרה למוות את דינם של כמה מבוגרים שחמאס הציע להחזיר.
הסיפור הזה חלקי וחד-צדדי ומרדד את הדילמה הנוראית שעמדה בפני מקבלי ההחלטות בישראל. בעסקה הראשונה היו אמורות להשתחרר כל הנשים ועימן כל הילדים. ולפתע חמאס הפר את ההסכם והודיע שלא ישחרר חלק מהנשים ובמקומן הציע קשישים.
האם ישראל היתה צריכה להשלים עם ההפרה הזאת, ולהפקיר את החטופות? איך אפשר היה להביט בעיני משפחות הנשים שאמורות היו להשתחרר, אילו ישראל הסכימה לוותר עליהן? כרמל גת, שאמורה היתה להשתחרר בפעימה הראשונה וחמאס לא שיחרר אותה, נרצחה בשבי. האם ישראל היתה צריכה לומר לחמאס: "יודעים מה, בסדר, אל תתנו את הנשים, תנו אחרים"? איזה מסר היה בכך לציבור ובעיקר למשפחות החטופות? זו היתה דילמה שואתית, וכל החלטה הייתה אכזרית ונוראית. ובסופו של דבר, גם זאת כדאי לזכור, מי שפתחו ראשונים באש בתום הפוגת העסקה, היו חמאס.
למה חמאס הפר את ההסכם ולא שחרר את הנשים? בזמנו, חשבתי שהם פשוט נהנים להתל בנו ולהתעלל בחברה הישראלית ובמשפחות החטופים במשחקי הרולטה הללו. ולבטח זו אחת התשובות לשאלה. אולם משני חלקי הריאיון של רומי גונן ב"עובדה" אני מסיק, שהם פשוט לא רצו לשחרר נשים שהותקפו מינית, כדי שלא יספרו את הסיפור.
החשבון עם חמאס עוד לא נגמר. יש עוד רבים שצריכים למות.
* אחדות מול הנוחבות – הצעת החוק לעשיית דין במחבלים שפלשו לישראל ב-7 באוקטובר התקבלה בהסכמה של הקואליציה והאופוזיציה בוועדת החוקה של הכנסת.
עצם האחדות הזאת, בימים הקשים האלה של הסלמת הקרע בעם, היא בשורה חשובה המעידה על כך שהדבר אפשרי, ולכן היא מעוררת תקווה.
באומרי אופוזיציה, כוונתי, כמובן, לאופוזיציה לממשלה. נציג האופוזיציה למדינה, עופר כסיף, התנגד לחוק, כמובן. זה לא מפתיע. אנו יודעים באיזה צד של טבח 7 באוקטובר הוא נמצא.
* אזהרה לחמינאי – איני יודע עד כמה חמינאי התייחס שלשום ברצינות לאזהרתו של טראמפ כי יתערב להצלת אזרחי איראן אם המשטר יירה במפגינים.
אני משער שמאמש, אחרי מעצר מדורו בוונצואלה, הוא מתייחס לאיום ברצינות רבה.
* איש שטח מס' 1 – מבדיקות רבות שערכתי באשר לפרשת נפילתם של חללי צה"ל רס"ן ז'אבו ארליך וסמל גור קהתי זיכרם לברכה, מסתמנת התמונה הבאה.
כל התחקירים הצבאיים – החטיבתי, הפיקודי והמטכ"לי, שללו את הטענה שהסיור שבו הם נהרגו היה ארכיאולוגי, או איתור שטח להתנחלות. הסיור היה מבצעי – חזרה לשטח שבו היתה התקלות ובה נהרגו חיילים, בשל מידע שלפיו ייתכן שיש במקום מחבלים נוספים. כיוון שהמקום – קלעת שמע, הוא אתר ארכיאולוגי מוכר באונסק"ו, אי אפשר היה להפציץ או להפגיז אותו, אלא לסרוק אותו רגלית. המבצע הזה היה מתקיים עם או בלי ז'אבו ארליך, עם או בלי אל"מ ירום, קצין אג"ם החטיבה.
עובדה שנייה, היא שז'אבו לא יזם את הסיור, אלא זומן אליו כמומחה בידי ירום. אפשר לחלוק על החלטתו של ירום, אך מבחינת ז'אבו, צה"ל קרא לו, כמו פעמים רבות בעבר, והוא מיד אמר "הנני" והתייצב.
עובדה שלישית, היא שירום פעל שלא על פי הנהלים של הזמנת מומחים לפעילות כזו, ולא וידא האם ז'אבו חוייל רשמית בטרם נכנס למשימה, ובכך עבר עבירות משמעתיות.
למה הוא הזמין את ז'אבו? בניגוד למצטייר בתיאורים שונים, אין המדובר סתם בארכיאולוג, אזרח בן 71 שלבטח שלושים שנה לא שירת במילואים. מדובר במי שהקים לאחר חטיפת שלושת הנערים ומבצע "שובו אחים", כהפקת לקחים מן המבצע, את יחידת מרעול, יחידת גששים במילואים, שמשימתה העיקרית – איתור בני אדם על פי נתוני שטח. היחידה התפרסמה כאשר לוחמיה לכדו את המחבלים זכריא זביידי ומוחמד קאסם עארדה, שנמלטו מכלא גלבוע. ז'אבו המשיך לשרת במשך שנים ביחידה, היה בצוות החשיבה שלה, והוא נחשב לאיש שטח מס' 1, רב אומן בתחום, ולכן נקרא למשימות רבות לאורך שנים.
עצם העובדה שאכן, היו מחבלים במתחם, מאוששת את העובדה שהפעולה היתה נחוצה. היתקלות כזו הייתה צפויה עם או בלי ז'אבו. מפקד הפעולה העריך, שהסיכוי לאתר את המחבלים ולחסלם ולחזור בשלום גדול יותר כאשר ז'אבו משתתף בפעולה, ולדעתי הוא צדק. בפועל, הפעולה נכשלה, וכמובן שמי שאחראי לכישלון הוא המפקד, אל"מ ירום. הוא לקח אחריות על הכישלון וגם על האופן שבו גייס את ז'אבו, ופרש מהשירות.
לא היה שום דבר פלילי בפרשה. השגיאה החמורה היתה עצם פתיחת חקירת מצ"ח, שרק גרמה לעינוי דין של למעלה משנה. מה פתאום ערבו את מצ"ח בחקירה של אירוע מבצעי? אירועים מבצעיים חוקרים בתחקיר מבצעי, ורק אם התחקיר מעלה חשד לפלילים יש מקום לפתוח בחקירת מצ"ח. כאן מצ"ח הוכנס לפני השלמת התחקירים. למה? האם כדי לרצות את דעת הקהל? בעיניי, זה דבר חמור ביותר.
מפקדים מפעילים שיקול דעת, ולעיתים שיקול הדעת שלהם מוטעה ויש לכך מחיר בחיי אדם. כל החלטה של מפקד אם לאגף מימין או משמאל, עלולה להיות שגויה ולעלות בחיי חיילים. לכן, יש לבצע תחקיר אחרי כל פעולה כזאת, אך בשום אופן אין ליצור פליליזציה של שיקול דעת מבצעי.
כיוון שאופן זימונו של ז'אבו ארליך היה בניגוד לנהלים וכך גם העובדה שלא חויל באופן מסודר, הועמד אל"מ (מיל') ירום לדין, קיבל נזיפה חמורה והודח. למעשה, הרמטכ"ל תיקף את העונש שירום בעצמו השית על עצמו, מתוך לקיחת אחריות פיקודית מופתית.
אני מקווה מאוד שהתוצאה של הנזיפה וההדחה לא תהיה שמפקדים יחששו להביא מומחים לפעילות, אלא שיעשו זאת על פי הנהלים. אילו ירום לא היה מזמין את ז'אבו, אלא קצין גששים בכיר בדימוס מן העדה הבדואית, והתוצאה היתה בדיוק אותה תוצאה, כל הסערה הציבורית לא הייתה קורית, כיוון שהסיבה היחידה לסערה הייתה היותו של ז'אבו דתי ומתנחל, והדוסופובים ששיחרו לטרף ניצלו את ההזדמנות להסתער, וקפצו עליה כמוצאי שלל רב. רצח האופי לז'אבו ארליך אחרי נפילתו –מזעזע.
* החטא ועונשו - אחרי 7 באוקטובר, מן הראוי שכל מי שהצביע בעד ההתנתקות בממשלה ובכנסת ייקח אחריות ויפרוש מן החיים הפוליטיים.
נשארו שניים כאלה - נתניהו וישראל כ"ץ.
* לא למדו מ-7 באוקטובר? – ביום רביעי אמר לי הרבש"ץ של אורטל, שהגיעה הוראה מהחטיבה לקחת ממני את הנשק שבידי, רובה מדגם סהר, שנמצא ברשותי בהיותי לוחם בכיתת הכוננות. למה? אף אחד לא יודע. איזושהי בעייה בירוקרטית. אולי איזה פקיד לא שם בתיקיה הנכונה את הרישיון. לא ברור. אני צריך לעשות איזה תהליך בירוקרטי כדי שיחזירו לי את הנשק.
אז מה הבעייה? אני אעשה את כל התהליך הבירוקרטי כאשר הנשק אצלי. לא. יש להם ביקורת גדולה בשבוע הבא. הם באטרף. אמרו שבמצב הנוכחי אם לא אמסור את הנשק יכניסו אותי ואת הרבש"ץ לכלא. אני חייב למסור את הרובה.
"ואם בדיוק הלילה מחבלים יתקיפו את אורטל?"
"אז תרוץ לנשקייה ואתן לך את הנשק."
כלומר במקום לנהל את הקרב, הרבש"צ יבוא לנשקייה כדי להיות אפסנאי.
וכך נאלצתי להשחית את זמני היקר על מילוי חמישה טפסים, שבכולם כתבתי אותם דברים ועליי עוד להביא אישור רפואי מרופא המשפחה.
הבירוקרטיה הצבאית היא דבר מאוס, וכולנו מכירים זאת ואת כל הבדיחות בנדון. אבל לא למדו משהו מ-7 באוקטובר? אילו ב-7 באוקטובר אורטל הותקפה, היה נשק אחד לרבש"צ. שאר הרובים לא היו גם בנשקייה, אלא בבסיס צבאי. ב-7 באוקטובר לפני הצהריים הם החזירו לנו בבהילות את כלי הנשק. אבל הראש הצבאי, מסתבר, נשאר קשה כשהיה.
לפני חמש שנים בדיוק, בינואר 2021, כשלקחו לנו את כלי הנשק, פירסמתי מאמר, בין השאר גם ב"חדשות בן עזר", שכותרתו – "אל תיקחו את הרובים." במאמר תיארתי תרחיש אימה של התקפת מחבלים על היישוב, כאשר אין כיתת כוננות חמושה שתגן עליו, ועד שהצבא יגיע, יעשו טבח המוני ביישוב. כתבתי זאת שנתיים וחצי לפני 7 באוקטובר. כאשר כתבתי זאת, חשבתי על מצב שבו ייקח לצבא חצי שעה להגיע. כמובן שלא העליתי על דעתי מצב שהצבא לא יגיע לאורך שעות. אילו הפלישה והטבח היו בגבול לבנון או סוריה, בכל יישוב היה נשק אחד בלבד, והטבח היה גדול שבעתיים.
* סמולן נולד – נציב הקבילות על שופטים, השופט בדימוס אשר קולה, הודיע, שכל התלונות שהוגשו נגד נשיא בית המשפט העליון עמית, זולת אחת, נדחו. חשוב במיוחד לציין, שהתלונות שהתקבלו באשר לנכס בבעלותו של עמית בת"א אינן מוצדקות והן נדחו על הסף. כן, מדובר באותה פרשה שבעטיה מכונת הרעל מכנה אותו "עבריין בנייה".
אשר קולה, למגינת לבו של יריב לוין, נאמן לתפקידו, לאמת ולמדינה ולא לפוזיציה שאליה לוין מנסה ללהק אותו. כמו אלשייך ומנדלבליט, גם קולה מבריז להם, וגם זיני יבריז להם.
נו, עוד מעט נשמע על אשר קולה הסס0מולני, איש הדיפ-סטייט.
* טהרני הפוזיציה – במסע הרדיפה וציד המכשפות נגד מערכת המשפט, הפציצו שונאי המערכת את נציב הקבילות על שופטים אשר קולה במאות תלונות נגד נשיא בית המשפט יצחק עמית, שאותן הקריצו מן הגורן ומן היקב. כמעט כולן, ובהן האגדות על עבירות בנייה, כביכול, נדחו מכל וכל. צונאמי של תלונות סרק. ההר לא הוליד אפילו צפרדע.
תלונה אחת הוכחה כמוצדקת. השופט עמית (עוד בטרם נבחר לנשיא, לפני שש שנים) לא הציג גילוי נאות כאשר דן בבג"ץ, כשופט תורן, נגד חוק הג'ובים המושחת של דודי אמסלם – פירוק נבחרת הדירקטורים כדי להכניס לדירקטורים של החברות הממשלתיות קבלני קולות ובני משפחותיהם, שאחיו הוא אחד ממאות האנשים המצויים בנבחרת.
אכן, זה לא בסדר. אכן, היה עליו לגלות גילוי נאות, הגם שמדובר בתיק ציבורי מאוד, הנוגע לכלל אזרחי ישראל, ואחיו הוא רק אחד ממאות, והוא כלל לא היה חלק מההרכב שדן בנדון, אלא רק בסך הכול הוציא צו ביניים נגד החוק. חבל מאוד שלא נהג כך. משופטים, בוודאי בבית המשפט העליון, נדרשת הקפדה עליונה על קלה כחמורה באמות המידה הציבוריות שלהם.
אבל באיזה עליהום פתחה הכנופייה, בהובלת עוכר המשפטים יריב לוין, על הנשיא, אחרי שהקמפיין שלה קרס. מושחת... עליו להתפטר...
נו נו, חובבי השחיתות, מעריצי המושחתים, הסוגדים למנהיג המושחת, אלה שמבחינתם אין שום בעייה שבשעת מלחמה לשכת ראש הממשלה תוציא קמפיין-השפעה למען האויב הקטארי, נהיו טהרני הטהרנים על סטרואידים בשם הפוזיציה. רואים לכם, עלובי נפש.
לדעתי, לא צריך להסתפק בהדחתו של השופט עמית. צריך לדרוס אותו.
* בן גביר מתכוון להקיף בתנינים את לשכת היועמ"שית.
* שר התנינים – המשילות בישראל מעולם לא הייתה בשפל כזה.
הפשע בישראל מעולם לה היה בגאות כזו.
ביטחון הפנים בישראל מעולם לא היה כל כך רעוע ומעורער.
מצבה של משטרת ישראל מעולם לא היה כה רקוב ומפורק.
שר התנינים...
* זו לא הדרה – "למה אתה רוצה להדיר את החרדים?" שאל בעלבון חרדי.
זו אי הבנה של הפוליטיקה, במובנה החיובי, האציל (כלומר לא פוליטיקת שלושת הכ"פים).
קואליציה נועדה לשרת השקפת עולם, סדר יום לאומי. אי רצון לצרף מפלגות לקואליציה, אינה הדרה של הציבור שלהם, אלא רצון בקואליציה עם שותפים לדרך.
מרכיב משמעותי בסדר היום של הממשלה הבאה, אם תהיה לשם שינוי ממשלה ציונית לאומית אמיתית, יהיה גיוס החרדים לצה"ל וריפוי החברה החרדית, שזו מחויבותנו כלפיה.
ראוי היה שהחרדים יהיו השותפים האידיאליים בממשלה כזו ובקידום המטרה הקדושה הזו. אבל המפלגות החרדיות לוחמות נגד המהלך. לב הפוליטיקה שלהן הוא מאבק להנצחת השתמטות הציבור שלהן. לכן, הן אינן יכולות להיות שותפות.
הלוואי שהייתה קמה מפלגה חרדית ציונית, שחותרת להשתלבות החרדים בחברה הישראלית ולגיוס החרדים לצה"ל. היא היתה השותפה מס' 1 לממשלה כזו. אולי אילו חזרנו לאחוז החסימה הנמוך שהיה פעם (ואז הממשלות היו הרבה יותר יציבות מהיום), היה סיכוי למפלגה כזאת.
אגב, הוא הדין עם ערביי ישראל. איני רואה את המפלגות הערביות הקיימות שותפות לקואליציה, לא כיוון שאני רוצה להדיר את ערביי ישראל, להיפך, אלא בשל עמדותיהן במלחמה בינינו לבין בני עמם.
הלוואי שערבי ישראלי כמו יוסף חדאד יקים מפלגה ערבית ברוח השקפותיו הפוליטיות. היא תהיה רצויה מאוד בקואליציה והוא יהיה רצוי מאוד כשר בממשלה.
* מלחמת מאסף – כאשר אנו שומעים רבנים חרד"לים מנהלים קמפיינים מטורפים נגד גיוס בנות דתיות לצה"ל, מיד עולות התגובות בנוסח – הנה, ההקצנה בציונות הדתית, איזו הידרדרות וכו'.
אבל האמת היא הפוכה. הקמפיינים האלה, עם כל ה"בחורילות" וכד', מעידים על האיום שהם חשים. הם מנהלים מלחמת מאסף נגד התופעה המשמעותית של עלייה הולכת וגדלה, משנה לשנה, של בנות דתיות המתגייסות לצה"ל, לשירות משמעותי, רבות מהן לשירות קרבי. הם מנהלים מלחמת מאסף, אך משנה לשנה, במיוחד מאז 7 באוקטובר, הם נוחלים כישלון חרוץ.
גרף העלייה בהתנדבות בנות דתיות לשירות בצה"ל, על אף הפטור שיש להן, נוסק, והיום הוא כבר מקיף כמעט חצי מבנות השנתון. יש לציין, שרוב הבנות הדתיות שאינן משרתות בצה"ל משרתות בשירות לאומי משמעותי, רבות מהן במשך שנתיים. רוב הבנות שאינן מתגייסות לא לצה"ל ולא לשירות לאומי, אינן דתיות לאומיות, אלא מסורתיות (וכמובן חרדיות).
אני מאמין שהמגמה הזאת תמשך, ובעוד שנים ספורות התנדבות הבנות הדתיות לצה"ל תהיה הנורמה. אגב, דווקא הבנות החזקות יותר מבחינה דתית, מתגייסות, כי הן מבינות שלמלחמת מצווה גם כלה צריכה לצאת מחופתה. הן גם מבינות, שההבנה והפרשנות שלהן טובה לא פחות משל הרבנים. ואולי זה מה שמטריף יותר מכל את הרבנים הקיצונים.
* האנטי דמוקרטים – האיום של יאיר גולן לסגור את ערוץ 14, לצד שאר ביטויי הקיטוב והשנאה שלו, הוא התפרצות פופוליסטית למען בייס קיצוני, שמחפש במחנה השמאל ביבי משלו, כזה שלא רואה ממטר, שלא לוקח שבויים, עם סכין בין השיניים ורצח בעיניים, גבר גבר, לא חנון כמו בוז'י, בני ויאיר.
מעבר לעובדה שגולן הוא הנכס האלקטורלי מס' 1 של נתניהו, דבריו האנטי דמוקרטים מחזקים את המגמות האנטי דמוקרטיות בחברה. לסגור את ערוץ 14 זה כמו לסגור את "הארץ".
לפחות שישנה את השם של מפלגתו.
* מתקפה אנטישמית – צורר היהודים ממדאני, ראש העיר האנטישמי של ניו-יורק, רק נכנס לתפקידו, וצעדו הראשון היה מתקפה אנטישמית - ביטול החקיקה והצווים נגד BDS וביטול ההכרה של ניו יורק בהגדרת האנטישמיות של IHRA.
יהודי ניו-יורק בסכנה.
* יהודי חסות – הגדרת העבודה של האנטישמיות שנוסחה בידי הברית הבינלאומית לזיכרון השואה IHRA, מוכרת כהגדרה המדויקת ביותר ואומצה בידי רבות ממדינות העולם החופשי והחברות הנאורות בעולם. בין השאר, בוחנת ההגדרה את היחס לישראל, המדינה היהודית. היא מגדירה בפירוש את התמיכה בהשמדת ישראל ואת הדה-לגיטימציה לקיומה של ישראל כאנטישמיות מובהקת.
הנה אחדות מן ההגדרות לפעולות שמוגדרות כאנטישמיות מובהקת וחד-משמעית:
האשמת היהודים כעם, או את ישראל כמדינה, בהמצאת השואה או הגזמת ממדיה.
האשמת אזרחים יהודים, שאינם חיים בישראל, בהיותם נאמנים יותר למדינת ישראל או בהעדפת האינטרסים של היהודים ברחבי העולם על פני האינטרסים של המדינה בה הם חיים.
הכחשת זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית, בין היתר באמצעות הטענה שקיומה של מדינת ישראל היא יוזמה גזענית.
יישום סטנדרטים כפולים כלפי ישראל בדרישה ממנה לנהוג באופן, שאינו צפוי או נדרש מכל אומה דמוקרטית אחרת.
שימוש בסמלים או בדימויים הקשורים לאנטישמיות הקלאסית (למשל הטענה, שהיהודים הרגו את ישו או עלילות-דם) כדי לאפיין את ישראל או ישראלים.
השוואה בין מדיניותה העכשווית של ישראל לבין זו של הנאצים.
ראייה קיבוצית של היהודים כאחראים לפעולותיה של מדינת ישראל.
על פי כל ההגדרות הללו, ממדאני, ראש עיריית ניו-יורק, הוא מנהיג אנטישמי מובהק. לא בכדי, החלטתו הראשונה כראש העיר הייתה ביטול ההכרה של ניו-יורק בהגדרת האנטישמיות של IHRA ובמקביל ביטול החוקים והצווים נגד הארגון האנטישמי הרדיקלי BDS ונגד חרמות אנטישמיים על ישראל.
לאחר מכן, בהומור אנטישמי אכזרי וציני, הוא הצהיר שהוא יגן על היהודים בניו-יורק. או במילים אחרות, הוא מצהיר שהיהודים יכולים לחיות כיהודי חסות שלו, ובלבד שיתערטלו מלאומיותם.
צורר היהודים.
* תמונת הניצחון של ממדאני – יום לאחר שממדאני, צורר היהודים, נכנס לתפקידו, הוא הורה להאיר בירוק, צבע האסלאם, שורה של אתרים לאומיים בעיר ובראשם – מגדל מרכז הסחר העולמי, שהוקם על חורבות מגדלי התאומים. הארת אתר המסמל את מתקפת הטרור המוסלמי על הציווליזציה המערבית ב-11 בספטמבר בצבעם של התוקפים – זו תמונת הניצחון של ממדאני.
* מה ששלו שלו – אני מבקש להתנצל בפני ח"כ ואטורי, על כך שכתבתי בצרור הקודם שח"כ שקלים מאיים על תוארו הבלתי מעורער כח"כ הטיפש ביותר.
מה ששלו שלו, ואיש לא יאיים על תוארו – לא רק הח"כ הטיפש ביותר בכנסת הנוכחית, אלא בתולדות הכנסת מאז קום המדינה.
* מי קידם את עלילת ילדי תימן – אהוד בן עזר מגדיר את פרשת ילדי תימן "עלילת דם". זו דעה שצריך קצת אומץ בימים אלה להשמיע אותה. אני שותף לאמירה הזאת. כן, זו עלילת דם.
כמעט כל הפעמים שאהוד מזכיר את הדברים, נוגעים לח"כ נעמה לזימי. לא חשוב מה היא אומרת או עושה בכל נושא, ובאיזה הקשר היא מוזכרת, מיד קופץ אהוד כנשוך נחש ומזכיר שנעמה לזימי מאמינה בעלילת הדם על ילדי תימן. כלומר, מי שמאמין בה פסול לכל דבר ועניין וכך יש להתייחס לכל דבר שאמר או יאמר. ואני תמה? האם לזימי המציאה את העלילה? האם היא היחידה או העיקרית המשמיעה אותה?
אני יודע שאהוד אינו נמצא ברשתות החברתיות ואולי הוא אינו מכיר את הרוח הנושבת בהן בבייסים השונים. אספר לו, שההתלהמות בפרשה הזאת נמצאת בעיקר בשני ציבורים. אחד הוא השמאל הרדיקלי, האנטי ציוני, שמבחינתו זו עוד הוכחה לגזענות של המפעל הציוני הקולוניאליסטי, זה שגירש את הערבים מהארץ, הביא אליה מזרחים (יהודים ערבים בז'רגון האנטי ציוני הרדיקלי) כדי שיהיו חוטבי עצים ושואבי מים וחטף את ילדיהם. השני, שהוא הרבה יותר גדול ומשפיע, הוא הבייס הימני, שמבחינתו זו עוד הוכחה לרשע של מפא"י, המערך, השמאל והאליטות. המסר המבעבע שם הוא שאלה שחטפו את ילדי תימן הם אלה שרודפים את נתניהו ותופרים תיקים ולא העירו אותו ב-7 באוקטובר וכו' וכו' וכו'. הרי ידוע שמי שחטפה את ילדי תימן זו בהרב מיארה.
מול הלך הרוח הזה, ניתן היה לצפות מנתניהו, כמנהיג, לקום ולומר להם: "ילדי תימן לא נחטפו, זו עלילה. זה שקר." האם נתניהו, מושא הערצתו וסגידתו הבלתי נתפסת של אהוד בן עזר, עשה זאת? האם הוא אמר דברים כאלה לצאן מרעיתו? הרי אילו רק שתק ולא אמר את הדברים, ניתן היה לצפות מאהוד לצאת נגדו, לבקר אותו, לפחות לשאול שאלות.
אך לא זו בלבד שנתניהו לא אמר את הדברים – הוא לא שתק. הוא עצמו הוסיף עוד קיסמים רבים למדורת השנאה, ההסתה והעלילה. והוא לא ח"כ בסיעה אופוזיציונית קטנה. הוא ראש הממשלה, כמעט לאורך כל שלושים השנים האחרונות. הוא האדם המשפיע ביותר על הציבור שמפיץ את העלילה. הוא היחיד שאולי יכול היה לשים לה קץ. ומה הוא עשה בנדון?
מי שהובילה את המאבק הפרלמנטרי בסוגייה הזאת, לאין ערוך יותר מנעמה לזימי, היתה ח"כ לשעבר נורית קורן מהליכוד, ששימשה יו"ר הוועדה הפרלמנטרית המיוחדת לפרשת היעלמותם של ילדי תימן, מזרח והבלקן, שהוקמה על פי החלטתו של נתניהו.
ב-25.12.2017, השבוע לפני 7 שנים, קורן העלתה את הנושא לדיון במליאה. בדבריה היא שיבחה והיללה את נתניהו, שאחרי עשרות שנות השתקה, שכל ראשי הממשלה היו שותפים לה, הוא סוף סוף היחיד שעושה מעשה בנדון. ראשי המאבק ישבו ביציע, מחאו מחיאות כפיים סוערות כשהיא הזכירה את נתניהו.
נתניהו עלה להשיב לה, כשהקהל מלווה אותו בתשואות, ואמר כהאי לשנא: "מה שקרוי פרשת ילדי תימן, שזה חובק גם לעוד עדות בישראל, היא פרשה מאוד מאוד כאובה, שמלווה אותנו עשרות שנים והדברים הללו היו עולים מעת לעת והם הגיעו אליי כמה וכמה פעמים. ואני שאלתי: יש אמת בדברים? מה הבסיס העובדתי? הרי הדבר מזעזע! חוטפים ילדים, מעבירים אותם מהוריהם למשפחות אחרות, והם גדלים בלי לדעת את מוצאם. וההורים לא יודעים מה קרה לגורל ילדיהם. ואחים ואחיות מנותקים. דברים איומים!
"אני רציתי לדעת: מה הבסיס העובדתי לזה? ואמרו לי – יש רק דרך אחת. היו ועדות חקירה בעניינים האלה. אחת, שתיים, שלוש. והן הביאו ממצאים שבעצם לא נתנו פתרונות לשאלה הזאת. והגיעו אליי. לפני שמונה, עשרה חודשים, את נורית, עם כמה נציגים של אנשים שנפגעו, או חושבים שנפגעו מזה. והם סיפרו לי את הסיפור האישי שלהם. ואתה יודע! אתה שומע את זה, ואתה יודע שזה אמיתי! אתה שומע את הכאב, אתה רואה אותו מול הפנים שלך! ואתה חושב – רגע. מה אם זה היה האח שלי, הבן שלי או הילדה שלי? מה היינו עושים? והדבר פשוט נגע ללבי. זה פשוט חדר לי עמוק פנימה, לתוך הנשמה.
"והיתה לי שאלה אחת: למה ועדות החקירה האלה הן חסויות. מה זה? יש כאן סודות מדינה? מה פתאום זה חסוי? ולא קיבלתי תשובה. שאלתי, התייעצתי עם גורמים משפטיים, עם גורמים שבקיאים בדבר הזה, לא קיבלתי תשובה לשאלה הפשוטה הזאת.
"ולכן אני החלטתי והתייעצתי על זה גם עם השר הנגבי, שביקשתי ממנו ולעמוד בראש המאמץ הזה, בכל הנושא הזה, כדי לפתוח אותו.
"ואכן, צחי הנגבי עשה עבודה של כמה חודשים, והגיע למסקנה שאין שום סיבה לא לפתוח את זה. פתחו את זה. והנה, בישרת לנו שעשו כבר בדיקת DNA אחת, בבנק ה-DNA, שגילה כבר קשר, כנראה, בין בני משפחה. זה דבר מרגש. ואם זה יביא מזור אחרי כל כך הרבה שנים ופתרון לאי הידיעה, אנחנו יכולים להתברך בזה."
כפי שנתניהו אמר, שלוש ועדות חקירה בדקו את הנושא. השלישית שבהן היתה ועדת חקירה ממלכתית, ועדת כהן-קדמי. למה מתכוון נתניהו כאשר הוא אומר שהוועדות לא נתנו פתרון לנושא? מי שאינו בקיא, יכול לחשוב שהן הגיעו למסקנה שאי אפשר להגיע למסקנה ולכן לא נתנו פתרון. אך לא. הן נתנו פתרון. שלוש ועדות החקירה הגיעו למסקנה השוללת את טענת החטיפה. ולמה הוקמו שלוש ועדות? בשל לחץ ציבורי אחרי פרסום המסקנות של כל אחת מוועדות החקירה. למה נתניהו טוען שהן לא נתנו פתרון? כי הן לא נתנו את התשובה שמשרתת אותו פוליטית. כן, כבר אז הוא זלזל בוועדת חקירה ממלכתית משפטית.
אגב, אני חושב שהחלטתו לפתוח לציבור את כל החומר היתה צודקת. פתיחת החומר חיזקה את מסקנות ועדת החקירה. אבל למה ללוות את ההחלטה הנכונה ברטוריקה המאשימה בחטיפה, בכזה ביטחון?
לאחר הדיון במליאה, נפגש נתניהו עם נציגי המשפחות ופעילי המאבק, שהריעו לו, חזר פחות או יותר על הדברים שאמר במליאה, וזכה מהם לתשואות רמות.
ב-22.2.2021 הביא נתניהו לממשלה הצעת החלטה "להכרת המדינה בפרשת ילדי תימן, המזרח והבלקן והעברת פיצוי כספי למשפחות שנפגעו בשנות קום המדינה." ההצעה התקבלה. וכך אמר נתניהו בדיון בממשלה: "הבאתי לאישור הממשלה החלטה לפיצוי המשפחות שנפגעו בפרשת ילדי תימן, המזרח והבלקן. זאת פרשה מהכואבות בתולדות מדינת ישראל. הגיעה העת שהמשפחות שהתינוקות שלהן נלקחו מהן, יקבלו הכרה מהמדינה ומממשלת ישראל, וגם פיצוי כספי. הפיצוי לא יכפר על הסבל הנורא שהמשפחות עברו ועוברות, זהו סבל בלתי נסבל. יש להביא למשפחות שסבלן גדול מנשוא את מעט הנחמה שמגיעה להן. אני מבקש משר החינוך לכלול את פרשת ילדי תימן בספרי הלימוד של תלמידי ישראל, יש להכיר את הפרשה הזאת. אני מודה לשרים, לשרות, לחברי ולחברות הכנסת, גם לח"כ לשעבר נורית קורן, שפעלו למען הנושא הזה ולמנכ"ל משרד רה"מ צחי ברוורמן שהוביל את הנושא בהצלחה."
אם מעתה ואילך בכל פעם שיוזכר שמו של נתניהו, אהוד יקפוץ ויבטל כל מה שהוא עושה, כי הוא ראש הממשלה השותף לעלילה, שהביא להכרה רשמית בה של המדינה והורה לכלול אותה בספרי הלימוד? אשמח מאוד לתגובה עניינית של אהוד.
[אהוד: אני סבור שנתניהו טעה מאוד כי הושפע מההד הציבורי האוהד לו זכו מפיצי עלילת הדם. עובדה שהוועדה קיבלה שם מופרך "פרשת ילדי תימן, המזרח והבלקן" ועד היום לא אותר אפילו ילד תימני חי חטוף אחד, אלא אם כן האשכנזים ממפא"י, מפלגתה של לזימי, סיידו אותו!]
* הכישלון הגדול של התנועה הקיבוצית – אין טוב ממפגש פנים אל פנים. הזום הוא תחליף חלש למדי. אבל יש לו יתרון – חיסכון בזמן. מרבית מפגשי פורום חוקרי הקיבוץ השנה, ייערכו בזום. איכות המפגשים נפגמת, לדעתי. אבל חיסכון של חמש-שש שעות נסיעה הלוך ושוב לאפעל ובחזרה, מקל מאוד.
המפגש האחרון, ביום שישי, הוקדש להרצאה של הסוציולוג ד"ר רועי נאון, שהציג את המחקר שהוא עובד עליו: הקיבוץ המאוחד בקליטת העלייה הגדולה (של שנות החמישים) – השפעת תפיסת המשימתיות על אופן הקליטה.
איך הקיבוץ המאוחד, שטרם הקמת המדינה נשא על כתפיו את המשימות הלאומיות הגדולות ביותר, נחל כישלון חרוץ כל כך בקליטת העלייה הגדולה של שנות החמישים. היסטוריונים רבים חקרו את הסוגייה, והיה מעניין לשמוע ניתוח סוציולוגי עליה. המשימתיות הייתה תמיד נר לרגלי הקיבוץ המאוחד, לב האתוס שלו. נאון מדבר במחקרו על שני סוגים שונים של משימתיות – משימתיות פונקציונלית ומשימתיות מצמצמת. משימתיות פונקציונלית היא כזאת שבה התנועה והקיבוץ רותמים את עצמם ללא חשבון לפונקציית המשימה הלאומית. כעת המשימה היא עליה – ההירתמות לעלייה ולקליטה היא מוחלטת. משימתיות מצמצמת, היא משימתיות שבה הקיבוץ והתנועה נרתמים למשימה הלאומית, כל עוד היא משרתת גם את צרכי הקיבוץ. למשל, קליטה סלקטיבית של עולים שמתאימים לחיי הקיבוץ, יכולים להתאים לו ולהעשיר אותו, ושהקליטה אינה מחייבת את הקיבוץ להתפשר על חלק מעקרונותיו. נאון השווה את הירתמות הקבה"מ לקליטת העלייה החמישית (שנות השלושים של המאה ה-20) להירתמותו לקליטת העלייה של שנות החמישים. בעליה החמישית ההירתמות הייתה מוחלטת, התנועה הכתיבה לקיבוצים קליטה של כל מי שיישלח אליהם ללא יכולת ערעור, והתפיסה היתה שאין לבחון האם יש מספיק עבודה כדי לקלוט את העולים, אלא שיש לקלוט את העולים וליצור בעבורם מקומות עבודה, כך שגם הפיתוח המשקי כפוף למשימה, מותאם אליה ונבנה ממנה. זו משימתיות פונקציונלית. בעלייה של שנות החמישים המשימתיות הייתה מצמצמת והתוצאות היו מצומצמות.
בדיון אחרי ההרצאה אמרתי שהכישלון בקליטת העלייה בשנות החמישים הוא הכשל הגדול ביותר בתולדות התנועה הקיבוצית. הירתמות למשימה והצלחה בה היתה מביאה ברכה גדולה של גידול הקיבוצים וגידול במיספר הקיבוצים. תנועת המושבים, שהשכילה לקלוט המוני עולים בהצלחה, הקימה בשנות החמישים 275 מושבים בנגב, בגליל ובשפלה, וכך תרומתה למשימה הציונית הגדולה של העלייה תורגמה לתרומה למשימה הציונית הגדולה של ההתיישבות ועיצוב הגבולות, כפי שהיה בתנועה הקיבוצית לפני קום המדינה. התנועה הקיבוצית החמיצה את זה. במקום הירתמות גדולה לקליטת העלייה, התנועה הקיבוצית עסקה במשימה הרבה יותר חשובה – פילגה את עצמה לדעת, בפילוג שאחרי שנים ספורות הכול הבינו שבפרספקטיבה זה היה פילוג על שטויות.
הסיפור הקיבוצי מספר שהעלייה מארצות האסלאם לא רצתה בחיי הקיבוץ ולא התאימה להם. השאלה היא האם התנועה הקיבוצית השכילה להתאים את עצמה אליהם, כדי שתוכל לקלוט אותם. הדוגמה שנתתי היא הכשרות בחדרי האוכל. היום, מרבית חדרי האוכל בקיבוצים כשרים, מטעמי תיירות ואירוח קבוצות. אבל אז הקיבוצים לא העלו על דעתם להכשיר את חדרי האוכל כדי שהעולים החדשים, שהיו מסורתיים, יוכלו להיקלט בהם. כפי שבן גוריון האשים, בצדק, את הקיבוצים, שבשל הקנאות האידיאולוגית שלהם לערך העבודה העצמית, הם נמנעו מלהיות שותפים ותורמים במשימה הלאומית הגדולה ביותר, ולא סיפקו עבודה לעולים השכנים. גם כאן, הקנאות האתאיסטית היתה חסם לקליטה.
על אף תחושת הכישלון, יש לזכור שהתנועה הקיבוצית קלטה הרבה חברות נוער ורבים מבוגריהם נשארו בקיבוצים. אפשר בהחלט לראות בחברות הנוער הצלחה משמעותית. אבל היא מתגמדת לעומת גודל האתגר וגודל ההזדמנות שהוחמצו.
* 50 השנים הראשונות – "גידול שלג" הוא הענף הדומה ביותר לחקלאות. כפי שהחקלאים חיים על פי מזג האוויר ובכפוף לאי הוודאות של מזג האוויר, כך גם מי שפרנסתם היא השלג. אצלם התלות במזג האוויר גדולה שבעתיים. לנו, החקלאים, הגשם, הקור והשמש הם אמצעים לגידול העץ, הגפן או גידולי השדה. להם השלג הוא חזות הכול. לא ירד שלג – אין כלום.
אתר החרמון הוציא ספר אלבומי: "אתר החרמון, האתר של המדינה, 50 השנים הראשונות". הספר עטור בשלל תמונות מרהיבות של ההר המושלג. הספר מספר את סיפור היובל הראשון של האתר, שנוסד ב-1972. כלומר הסיפור הוא על מעט יותר מחמישים, כי הוא מתחיל מהחורף הראשון לאחר שחרור החרמון – 1968 ומסתיים במלחמת "חרבות ברזל", שבה לראשונה ההר היה סגור לחלוטין לאורך עונה שלמה לחלוטין, ודווקא שנה זו היתה מרובת שלגים ובעלת פוטנציאל כלכלי מצוין, אך היא הסבה הפסדים במיליונים, והגעת צה"ל אל כתר החרמון לאחר נפילת משטר אסד בסוריה.
הביוגרפיה של אתר החרמון היא גם הביוגרפיה של נווה אטי"ב, שנוסד כמושב שיתופי ולאחר שנים אחדות היה למושב עובדים. החברה המפעילה את ההר היא בבעלות 32 המשפחות המייסדות של המושב. הספר מתאר את הקשיים האדירים בראשית הדרך ואיך עקשנותם, דבקותם ואחיזתם בהר של חלוצי היישוב, שהתמודדו עם מזג האוויר הקשה וקשיי החיים בקצה-קצה הספר הרחוק, ועם קשיים כלכליים חמורים, ובעשר אצבעותיהם, חרף חוסר ניסיון וידע, הם בנו את האתר המפואר הזה. הספר הוא בעצם הצדעה לדור המייסדים, ומסתיים בסיפור חילופי הדורות והדור השני שהחל להוביל בשנים האחרונות את ההר, והכניס אליו חדשנות רבה.
הספר מספר את הסיפור ההיסטורי, אך גם מתאר את אופן הניהול והתפעול של ההר, האתגרים שבניהולו המורכב.
קראתי את הספר בעניין רב ובהנאה רבה.
* מתקן עולם – אי אז בשנות ה-80 המאוחרות, כאשר שירתי בקדנציה הראשונה שלי כמזכיר אורטל, הזמין אותי יהודה הראל לסדנה שאירגן באפעל – סדנת חשיבה אסטרטגית לתנועה הקיבוצית בהנחיית פרופ' יחזקאל דרור.
כך נחשפתי לראשונה לאיש החכם ההזה, בעל המבטא היקי הכבד, אחד האנשים המבריקים ביותר שפגשתי. הוא לימד אותנו חשיבה אסטרטגית, שבוחנת את הארגון על פי התאמתו לשינויים בסביבה ואת ההכרח שלו להתאים את עצמו לשינויים כדי שיוכל לשרוד. הוא הרבה לדבר על צורת החשיבה והתכנון ופחות על התכנים. התרשמתי ממנו מאוד.
בעקבות הסדנה רכשתי את ספרו "אסטרטגיה רבתי לישראל" ולאחר מכן קראתי ספרים נוספים שלו. מה שאהבתי אצלו היה בעיקר המקוריות והיצירתיות, החשיבה מחוץ לקופסה והעובדה שאינו מקובע בדוגמות של שמאל וימין או דוגמות אחרות. לעיתים הסכמתי עם דעותיו. לעתים לא. אך תמיד היה מעניין, מפרה ומעורר מחשבה לשמוע אותו ובעיקר לקרוא את כתביו. בנושא אחד, מקוריותו הביאה אותו להצעה נתעבת, בעיניי – הצעה לאולמרט ואח"כ לנתניהו, למחול על שחיתותם והפסקת ההליכים נגדם תמורת מהלכים שיעשו כדי להביא שלום.
חתן פרס ישראל יחזקאל דרור היה חוקר בעל שם עולמי, יצר ופיתח דיסציפלינות חדשניות שהוכרו בכל העולם, באשר לחשיבה ותכנון אסטרטגי, ממשל המבוסס על מצוינות ועוד. לפני כחמישים שנה הגה את תפיסת "המדינות המטורפות" – מדינות פנאטיות קנאיות, שיחתרו לנשק השמדה המונית שעלול לסכן את שלום העולם. הוא טען שאין להתייחס אליהן כאל מדינות נורמטיביות רציונליות, אלא להבין את הסכנה הטמונה בהן והחובה לפעול לסיכול הסכנה, לאו דווקא על פי אמות מידה דיפלומטיות וחוקיות כמקובל בין המדינות הנורמטיביות. בכך אפשר לומר שהוא חזה את משטר האייאתולות באיראן כעשור טרם ייסודו. לטענתו, מה שהשפיע על הגותו בנושא זה ובנושאים אחרים, היה זיכרון המשטר הנאצי. אפשר לומר שמבצע "עם כלביא", ולפני כן השמדת הכור העיראקי והכור הסורי, תואמים את רעיונותיו.
דרור ייעץ לממשלות בעולם ולחברות בינלאומיות גדולות, אך הוא היה בראש ובראשונה ציוני דגול, בכל רמ"ח ושס"ה. אף שיצא בחריפות נגד חוק הלאום, הוא העמיד על ראש שמחתו את מהותה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, את אחריותה לשלומו ועתידו של העם היהודי ואחריותה ועתידה של היהדות. הוא הקים את המכון לתכנון העם היהודי והיה נשיאו הראשון. פרשנותו ליהדות היתה הומניסטית מאוד, והוא ראה את מדינת ישראל כמחויבת לחזון הנביאים כדי להיות חברת מופת שחותרת לתיקון עולם. כותרת ספרו האוטוביוגרפי היא "מתקן עולם אנוכי". החשיפה העיקרית שלו לציבור הישראלי היתה כחבר ועדת וינוגרד; ועדת החקירה הממשלתית שחקרה את מלחמת לבנון השנייה.
כשנרשמתי ללימודים בחוג למדע המדינה באוניברסיטה העברית, רציתי מאוד ללמוד אצלו, אך הוא כבר היה פרופסור אמריטוס (אם כי נדמה לי שעוד לימד לתואר שני).
יחזקאל דרור הלך ביום חמישי לעולמו, בגיל 98.
יהי זכרו ברוך!
* ביד הלשון: לא תגורו מפני איש – סמוטריץ' פירסם רשומה שבה חזר על דברי ההסתה שלו נגד נשיא בית המשפט העליון, הצהיר שלא יסיטו אותו מדרכו וסיים בציטוט: "לא תגורו מפני איש."
הציווי מופיע בספר דברים פרק א', פסוקים ט"ז-י"ז. כדאי מאוד לקרוא את הציווי בעיון, כדי להבין את האירוניה בשימוש שעשה בו סמוטריץ'. "וָאֲצַוֶּה אֶת שֹׁפְטֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר: שָׁמֹעַ בֵּין אֲחֵיכֶם, וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק בֵּין אִישׁ וּבֵין אָחִיו וּבֵין גֵּרוֹ. לֹא תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט, כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן. לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ, כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא, וְהַדָּבָר אֲשֶׁר יִקְשֶׁה מִכֶּם תַּקְרִבוּן אֵלַי וּשְׁמַעְתִּיו."
לא תגורו, פירושו – אל תפחדו. הציווי הוא לשופטים, לשפוט דין אמת בלי לפחד. בלי לפחד ממי? מהחזק, מהשליט. כלומר, התורה מצווה על השופטים לא להירתע מכוחו של השלטון, אלא לשפוט משפט צדק ואמת. גם אם השלטון מהלך עליכם אימים, גם אם הוא עורך ציד מכשפות נגדכם, גם אם הוא מודיע שאינו מכיר בכם ואפילו אם הוא מאיים לדרוס אתכם – אל תתכופפו ואל תירתעו מפניו, והיו נאמנים לחוק, למשפט, לצדק ולאמת.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com
אורי הייטנר
2. צרור הערות 4.1.26
רוצים גישה מלאה לכל הגיליונות?
הצטרפו לאתר וקבלו גישה לארכיון של למעלה מ-2,100 גיליונות עם אלפי מאמרים, שירים ויצירות ספרותיות.
הצטרפו לאתר