אני לא הייתי יפה כמו פרומה, ולא חרוצה כמו סימה, אבל אני מצצתי את החיים עד הלשד, ואילו הן... בוא נתחיל מאחותי היפה, למרות שהיא הקטנה: היה לה יופי מהמם – הכול אצלה היה מושלם – את העיניים הכחולות היפות היא ירשה מאימא, את הגובה ואת השיער הזהוב – מאבא, ואת העור הצח כמו חלב – איני יודעת ממי ירשה. היא היתה ממגנטת גברים ונשים. בזמן המלחמה היינו צריכים לכלוא אותה בבית כדי שחס וחלילה לא יאנסו אותה החיילים שהתנהגו כמו חיות רעות. אבא היה מביט בה בדאגה, מצקצק בלשונו ומתפלל שהיופי הבלתי רגיל הזה לא יהיה בעוכריה של המֶזִיְנקָה. היית מצפה שאיזה מיליונר ישים עליה עין ויישא אותה לאישה, או למצער, רופא או עורך דין – קדחת! היא נישאה למיקי, מנהל חשבונות לא יוצלח ורגזן, שהשׂתכר, כמו שאומרים אצלנו – וָאסֶר אוֹף קָאשֶה. ולא די בכך – הוא גם בגד בה עם המזכירה במשרד שבו עבד. זוכה אדם בפנינה כזאת, והוא מעדיף חרוז זכוכית בשתי פרוטות. אי-אפשר להבין דבר כזה. המזכירה היתה מכוערת ממש, אבל מה – היה לה חזה מפואר. בשביל מה אתה צריך את זה, טמבל, עוד לא סיימת לינוק? מה יש במוח של הגברים בעניין הציצים – אני לא אבין לעולם. הם לא יתחתנו עם אישה שיש לה ציצים גדולים – כי זה דגל אדום, אבל יבגדו ברצון בנשים שלהם עם אחת שנושאת לפניה זוג מחלבות.
לדוד אלברט היה בנק בבוטושאני, ואני עבדתי שם כמזכירה. הוא היה שולח אותי עם חומר למשרד שבו עבד מיקו, ופעם כשביקרתי שם ראיתי את המזכירה רוכנת על גבו של מיקו, כשציציה הענקיים עוטפים את צווארו. כשראתה אותי, היא נרתעה לאחור. המטומטמת הזאת "הסבירה" את עצמה:
"התכופפתי לראות על מה מיקו עובד."
כמה שניות עמדתי קפואה במקום, ומיקו שלא חשש מכלום, ולא היה אכפת לו מכלום, קיבל אותי ב'ברוכה הבאה' גדול, כאילו באמת שמח לראות אותי.
אני יודעת שגברים רבים חיזרו אחרי פרומה'לה, ולאו דווקא כאלה שהיו פרודים מנשותיהם – ממש לא – הם היו בני זוג למופת, מביאים את כל המשכורת הביתה, עוזרים במשק הבית אחרי העבודה, מנשקים לאישה ביציאה ובכניסה – אידיליה. אבל גברים לעולם אינם מסתפקים באשה אחת, וכל אחד מידידי המשפחה רצה לזכות בחסדיה של אחותי היפה. אני לא יודעת אם היא נענתה למי מהם. סביר להניח שכן, בעיקר לאחר שנודע לה מה בעלה היקר עושה מאחורי גבה. כשכבר היו בארץ, מיקו ארז מזוודה ונסע לרומניה לבד. טען שנשלח מהעבודה – עבודה בעיניים! – הוא נסע למזכירה שילדה לו בן, והוא רצה לראות אותו. זה היה גורלה של אחותי היפה.
וסימה? סימה היתה הילדה החרוצה בבית: היא שטפה רצפות, הסיקה את התנור, כיבסה, גיהצה, והכינה בסתיו פובידלה וגיבֶץ' לימים הקפואים של החורף.
"למה את לא יכולה להיות כמו סימה?"
"סימה היא סימה, ואני אני."
"אבל, סילביניו זיס, שבי בבית, אל תסתובבי בחוץ – כל פרומושיקה מדברת על הבת של הירשל גולדבלאט. בושה, סילביניו, בושה. תראי איך סימה יושבת בבית, עוזרת לי, ובערב קוראת ספרים, למה היא יכולה, ואת לא?"
"אימא די, אני לא סימה, ולא אהיה סימה. אני צעירה עכשיו, וזה לא יחזור. אם לא אטעם עכשיו את החיים – זה לא יקרה לי לעולם."
"למה לדבר כך, נשמה שלי, הרי תתחתני ותאהבי את בעלך, ותלדי ילדים ותגדלי אותם למצוות ולחופה ולמעשים טובים..."
"כלומר, להיות כמוך, לעבוד כל היום כמו שפחה חרופה, ללדת ולדות כדי לנגב את ישבניהם, להיות המשרתת של הבעל ושל הילדים, בלי לזכות לרגע של אושר אמיתי, של שמחת הלב... של..."
סימה! היא היתה באמת חרוצה, ונוסף לכול היא גם עבדה כמה שעות בשבוע בהתנדבות בספרייה. כל העיירה היללה אותה. אז מה? זה שיפר לה את המזל? היא נישאה למורדי ברקוביץ', בחור שחצן וגס רוח שרב עם כל העולם. הוא חסך כסף מעבודתו ביער של 'הרמן את גרינברג', וגם קיבל קצת כסף כנדוניה מאבא, וקנה טחנת קמח וחנות בכפר קְאמְפֶּני. אם פרומושיקה היא חור, הרי שקאמפני הוא חור שחור. סימה בכתה לי לא אחת איך בעלה קבר אותה בכפר הנידח הזה, שאין בו אף יהודי מלבדם, וברור שאין ספרייה, כי כל האיכרים בורים ועמי ארצות, ומרביתם לא יודעים לחתום את שמם. במרכז הכפר יש כנסייה בנויה מעץ שהשחיר בגשם ובשלג – ובזה מסתיים כל סל התרבות שלהם. מורדי אמנם הביא לה שק מלא ספרים מבוטושאני, אבל בכל הכפר הזה אין נפש אחת שאפשר לשוחח איתה בנושא יותר מרתק מאשר על טיפול במבכירות, ועל דרך האבסת החזירים והאווזים.
"סילביניו," היא אמרה לי, "אני קבורה בגן עדן – הכול ירוק ויפה מסביב, אבל בני האדם – מהתחתית שבתחתית, אנשים גסי רוח, ששיא האושר שלהם מתרכז בחיסול בקבוק שלם של צויקה ביום ראשון."
אני באמת שואלת, מה הרבותא להיות יפה כמו פרומה'לה או חרוצה כמו סימוצ'קה – אלוהים לא צריך לתת לנו תכונות טובות – הוא צריך לתת לנו מזל. זהו!
לא היה טעם להתווכח עם אימא, ואת אבא מזמן העמדתי במקומו שיידע שאיתי הוא כבר גמר, וסדרת החינוך שהוא רצה להרביץ בי הגיעה לסיומה. כשהייתי נערה נהגתי לצאת עם חיים בירשטיין ליער שבקצה העיירה, מטיילים עד הנחל ומשכשכים רגליים יחפות במים. פה ושם נגענו זה בזה, וכל נגיעה הרטיטה את הלב. הטיולים מילאו את ליבי עליצות גדולה. אבל לא רק זה – חיים בירשטיין ניגן נפלא בכינור, והיה לו כישרון דרמטי. הוא היה מחבר מלודרמות ביידיש, וקורא את יצירותיו בפנינו במועדון הנוער. ניתן היה להרגיש שהוא מחקה את הסאטירות של מנדלי מוכר ספרים, אבל מי הקפיד? היינו גאים שגם בעיירה קטנה כמו פרומושיקה יש סופר צעיר ומבטיח. חיים הקים חוג דרמטי, ובחר בי בדרך כלל לתפקיד הראשי. הופענו בפני בעלי הבתים של העיירה, וזכינו למחיאות כפיים. כן, והיו גם ערבי שירה – שרנו ביידיש וברומנית, שרנו גם שירים רוסיים. הערבים היו קסומים, ועוד יותר קסום היה מגע ידו על מותני או על כתפי. לא רצינו להיות כמו הורינו – סוחרים קטנים, בעלי מלאכה נמוכי רוח, אנשים שטרודים כל היום בבעיות פרנסה, בצער גידול בנים. לא ידענו מה נעשה אחרת, אבל מה שהיה בטוח – כמו הורינו לא רצינו להיות.
ואז הגיע הדוד מאמריקה, דוד אלברט, אחיו של אבא, שברח מהבית בגיל צעיר, היגר לאמריקה, ונעשה מיליונר. איך בדיוק? זה סוד שהוא לקח עמו לקבר. עובדה – היה לו כסף למכביר להעניק לנו מתנות, לשלוח אותנו לגימנסיה היוקרתית לבנות "גורש" בבוטושאני (החזקתי שם מעמד שנה וחצי...) להוסיף אולם מופעים במועדון התרבות של פרומושיקה, להקים חוות כבשים בכפר פְּרִיסְקַאני, לייסד בנק לאיכר ומסעדת יוקרה בבוטושאני – כמעט בכל עסקיו ברומניה הוא פשט את הרגל, אבל התחושה היתה שאין לכסף שלו סוף, וכל אחת מהאחייניות שלו חשבה שהוא חייב לה, ורק לה, למלא את משאלות ליבה הכמוסות.
יש לי בת דודה, שגם לה קוראים סילביה, היא בתה של לאה, האחות הגדולה של אבא ושל אלברט – ומה היא לא השיגה ממנו: נופש בסְלְאנִיק מוֹלְדוֹבָה ובווַאטְרָה דוֹרְנֵיי, סקי בפּוֹיָאנָה בְּרָשוֹב, שיט לקפריסין ולאלכסנדריה שבמצרים. כשהיא נישאה (היא הדודנית הגדולה ביותר מבינינו), הוא נתן לה מתנה בית דירות שלם ברחוב הארמני בבוטושאני. ריננו עליה ועליו שיש דברים בגו, ודי לחכימא.
אני חשבתי שהדוד הוא ההזדמנות שלי לפרוץ קדימה בחיים מבלי להתנסות בכל התלאות שהורינו התנסו בהן. אחרי שסולקתי מ"גורש", ישבתי לו על הווריד, והודעתי לו שאת פרומושיקה אני רוצה לעזוב – העיירה הזאת קטנה על מידותיי.
"טוב, מֵיידָלֶה, אני נוסע לבוטושאני, נבקש רשות מאבא, וניקח אותך איתנו."
"אפילו לא יסכים – אני עוזבת פה."
אבא הסכים. די בושות עשיתי לו בפרומושיקה – מוטב שהדוד יאכל את מה שהוא בישל.
הדוד שכר כרכרה, הסוס היה מהיר, ותוך כשעתיים היינו כבר בפרוור העיר.
"מה את רוצה לעשות, מיין קינד?"
"אני רוצה לכבוש את העולם, דוד אלברט."
"יפה יפה, גם אני בצעירותי חשבתי כך..."
"ותראה לאן הגעת."
"כן, מיין קינד, אבל אני ברחתי רחוק אל מעבר לאוקיינוס. לנסוע בכרכרה מפרומושיקה לבוטושאני זה לא קונץ גדול."
"מה אתה מייעץ, דוד?"
"נתחיל בקטן – מה דעתך לשמש מזכירה בבנק שלי?"
"כל כך בקטן, דוד?"
"תהיה לך משכורת, לא תהיי תלויה בכסף של אבא, זה לא עניין של מה בכך בשביל נערה בגילך."
הכרכרה נעצרה לפני מלון בֶּלְוֶדֶרֶה שבשדרות אמינסקו. זאת הפעם הראשונה שראיתי בית מלון מבפנים – הכול היה מדהים – הבל-בוי עם הכובע המצויץ שלקח מאיתנו את המזוודות, הקונסיירז' שנראה כמו גנרל במדים ובשרוכים המוזהבים, המדרגות המכוסות בשטיחים כהים, המראות הענקיות בלובי. בחדר שהדוד שכר (חדר אחד לשנינו) היתה מיטה זוגית ועוד מיטה אחת ליחיד. באמצע התקרה היתה נברשת ענקית, שבה זהרו באור יקרות חמש נורות חשמל. ליד חדר השינה היה חדר אמבטיה, ובו מים זורמים ומיני סבונים ותמרוקים. פערתי עיניים באי אמון – כך רגיל דוד אלברט לחיות – הדוד שברח כנער מפרומושיקה שבה שואבים מים מהבאר, התקרות נמוכות ומפויחות מאש התנור, והאור הקלוש מגיע מעששיות נפט?
"אל תספרי לאבא ששכרתי רק חדר אחד – זה לא מקמצנות – לא רציתי להיפרד ממך, לא רציתי שתהיי לבד."
"טוב עשית, ואל תדאג, אבא לא ישאל."
הוא התקלח, לבש פיז'מה, ונכנס למיטה עם קצת ניירות שרצה לקרוא לקראת הפגישה שלו למחרת בבנק. אני ניצלתי את האמבטיה עד תום, שכשכתי במים אולי חצי שעה והזלפתי על עצמי כל מיני בשמים. יצאתי מהאמבטיה, ונכנסתי ישר למיטה הזוגית, ונישקתי לדוד על לחיו:
"דוד אלברט, זה כמו חלום, כמו חלום!"
"טוב לי שאת שמחה, זיסקייט. תגידי לי, סילביניו, מה אומרים עליי בפרומושיקה?"
לא התכוננתי לשאלה כזאת.
"מה אומרים? אומרים שאתה עשיר כקורח, אבל..."
"אבל מה."
"אני לא יודעת אם כדאי..."
"מה זיסקייט, אל תחששי, ספרי לדוד שלך את כל האמת."
"אומרים עליך שאתה מבטיח לאחד, מראה לשני, ונותן לשלישי..."
הדוד פרץ בצחוק, ולא חדל עד כי עיניו מלאו דמעות. כשנרגע, הוא קם מהמיטה, ניגש יחף למקטורן שהיה תלוי בארון, והוציא מן הכיס קופסה קטנה.
"הנה, לא הבטחתי את זה לאיש, לא הראיתי את זה לאיש, ואני ישר נותן לך."
הוא פתח את הקופסה והוציא ממנה שרשרת זהב יפיפייה.
"לי?!"
הייתי המומה – מתנות כאלו נתן הדוד רק למי שהתחתנה.
"כן, מיידלה, זה שלך."
התנפלתי על הדוד בנשיקות, קודם בפנים, ואחר כך בצוואר ואחר כך בכל הגוף, ואז הרגשתי שהאיבר שלו מתקשה. לא האמנתי שדבר כזה יכול לקרות לאיש זקן שמתקרב לחמישים. לחיים בירשטיין זה קרה לא פעם כשהיינו יחד, וזה החמיא לי שהרי אני אינני יפה כמו פרומה'לה, והנה בחורים מתגרים ממני ונמשכים אליי.
החזקתי לו ונישקתי גם שם, ואז זה קרה – אם אנסה לתאר – אחטא לאמת – אלה היו רגעים קסומים, שמעולם לא זכיתי כמותם בכל ימי חיי. הדוד היה אמן האהבה. הוא היה איש העולם הגדול, למד וידע איך מענגים אישה. הוא היה קוסם. בסתר ליבי ערגתי לרגע בו אהיה עם גבר במיטה ונפרוק את כל תשוקותינו, תיארתי לעצמי שזה יהיה רגע מדהים, אך לא תיארתי עד כמה.
כשנרגענו שנינו, רציתי לכרוע ברך לפניו ולנשק את כפות רגליו. הוא כרך את ידו החמה מאחורי עורפי, וליטף את שיערי הלח בידו השנייה.
"עכשיו, זיסקייט, אנחנו נישן."
חשבתי שלא אוכל להירדם אחרי החוויה המטלטלת הזאת, אבל רק עצמתי עיניים – שקעתי לשינה עמוקה.
כשהתעוררתי בבוקר, הדוד כבר לא היה בחדר. על השידה היה פתק: "זיסקייט, אני בבנק. אם יתחשק לך לעבוד – את מוזמנת, ואולי עדיף שתיקחי לעצמך יום חופשה – מגיע לך. ארוחת הבוקר מחכה לך למטה, אלברט."
עבדתי בבנק שנה ומחצה, עד אשר הבנק נסגר. הלווים לא החזירו את חובם – לא את הקרן ולא את הריבית. הדוד חכך בדעתו אם לתבוע אותם לדין, ולבסוף ויתר. הוא ידע שבמערכת משפט מושחתת כמו ברומניה בלי שוחד אין תוצאות, וגם אם התוצאות יהיו חיוביות, בוודאי יעברו שנים עד שיראה את כספו בחזרה. הוא העדיף לסגור את "בנק לחקלאי", ולחזור לפילדלפיה, שם הוא ניהל את עסקיו ביד רמה ובלי הפתעות לא נעימות.
במשך השנה הזאת נעתי כמו בתוך חלום. אם תשאל אותי מה עשיתי בבנק – לא אדע לפרט. פה ושם קרעי זיכרונות. ברוך השם שלא הייתי צריכה לנהל את חשבונות הבנק, כי הייתי מתמוטטת. הציון הכי גבוה במתמטיקה שקיבלתי בגימנסיה "גורש" היה 3 (מתוך 10). מה שאני כן זוכרת, ולעולם לא אשכח היו הלילות הסוערים במיטתו של הדוד. הוא היה אמן, יותר מזה – קוסם. והוא גם ידע להיזהר, לא כמו הבן של איסיצ'סקו שהכניס את בלה להיריון, וכל פרומושיקה ידעה שהיא נוסעת לבוטושאני כדי להפיל. לבחורה כזאת בעיירה שלנו לא היה שום סיכוי לשידוך סביר. היו מייעדים לה או אלמנים מטופלים בילדים, או בעלי מום.
לאחר כשבוע עברנו לגור באחת הדירות שהיו בבעלותו של הדוד ברחוב הארמנים. הדירה לא היתה מפוארת כמו החדר במלון, אבל הדוד שכר משרתת שהיתה מגיעה פעמיים בשבוע כשאנחנו היינו בבנק, הייתה מנקה, מאווררת, ומשאירה על השידה פתק עם ציון מיספר שעות שעבדה. לא ידעתי קודם, ובוודאי לא אדע כל חיי, אושר אדיר כפי שחוויתי בשנה וחצי בבוטושאני במחיצתו של הדוד.
לאחר שהבנק נסגר חזרתי לפרומושיקה. אבא עמד על כך שהגעתי לפרקי, ועליי להינשא. הוא גם מצא עבורי בחור "ראוי" – ברל קוז'וקרו – הוא אדם רציני, בעל מלאכה שיכול לפרנס את אשתו בכבוד, הוא תופר לאיכרים קוז'וקים לחורף, וכידוע, אין איכר שאינו לובש קוז'וק, לפעמים גם בקיץ, לכן העבודה לא תחסר לו לעולם.
"סילביניו, עד היום נכנעתי לכל השיגעונות שלך, אבל הפעם תשמעי בקולי – את צריכה להיות אישה מהוגנת, בעלת בית – די נגמרו שטויות הילדות. את תתחתני עם ברל, וזהו!"
"נדמה לך! לעולם לא אתחתן עם מכליב הפרוות הזה, שכולו מסריח מעור הכבשים. אם תכריח אותי – ביום החתונה אני תולה עצמי על המשקוף לעיניה של כל פרומושיקה!"
"מה עושים עם הסוררת הזאת?" פנה אבא לאימא, "הרי היא תוריד את שיבתי ביגון שאולה. איך גדלה לנו בת כזאת? איך לי, הירשל גולדבלאט, שמעולם לא הרמתי עיניי מעל החוט והמחט, שחייתי כל חיי מיגיע כפיי – איך?!"
"אני רוצה את חיים בירשטיין..."
"מה?!"
"שמעת, אני רוצה את חיים בירשטיין."
"את הריקא הזה, שמסתובב כל היום עם נערים חצי מגילו, שאין לו מקצוע, וגם חוכמת המסחר לא קנה מאביו? איתו הרי תצטרכי לקבץ נדבות – סילביניו, איפה הראש שלך, זה לא הגיוני."
"אתה תיתן לו נדוניה, והוא יפתח עסק."
"כמה אני כבר יכול לתת לו?"
"או חיים בירשטיין – או שאשאר בתולה זקנה..."
"טפו טפו טפו, אל תגידי דברים כאלה, אפילו לא בהלצה," התערבה אימא, "הירשל תרחרח, תבדוק אצל בירשטיין הזקן, נראה, אולי..."
אבא שלח את מנדל השדכן לבירשטיינים, והם העמידו תנאי: או מאה אלף, או אין שידוך.
"מאה האלף?! האיש הזה יצא מדעתו – מאין אשיג לו סכום כזה? מה אני רוטשילד? את מבינה, לוצה, זאת צורה אלגנטית כדי להבהיר לנו שהשידוך לא נראה להם."
ובאמת, למה שייראה להם? אני נחשבתי לנערה עצלנית, שלא עוזרת במשק הבית, נערה סוררת ש"מסתובבת," ואני גם חששתי כי גם הפרשה שלי עם הדוד גונבה לאוזניהם.
"אבא, אני אסע לדוד לבוטושאני."
אבא לא אהב לקבל טובות הנאה מהדוד – "אדם הגון אינו מעריך כסף שלא הרוויח בזיעת אפיו." אבל הוא לא התנגד לנסיעה, הכול היה שווה לו כדי לראות אותי נשואה.
"מאה אלף?" שאל הדוד, "אני קצת לחוץ (דוד אלברט לחוץ?!) הרי השקעתי בבנק כסף, והוא ירד לטמיון, אבל מה אני לא אעשה עבור האחיינית האהובה שלי."
הדוד שילם את הנדוניה וכיסה את הוצאות החתונה, ואני נעשיתי אשת איש הגונה כפי שאבא ייחל בחלומותיו הוורודים ביותר.
אם חיים בירשטיין אהב אותי – שאלה גדולה. נדמה לי שהוא התחתן איתי כמי שכפאו שד. הוא בוודאי ייחל לעצמו אישה יותר יפה ויותר מוצלחת. אבל אני חשקתי בו בכל ליבי, הוא הרי היה חלום נעוריי – היה בחור יפה, בעל נשמה פיוטית ולב רגיש. אבל נישואים הם כמו נישואים – ניצוצות וחזיזים לא עפו, והראש שלי חדל מכבר להסתחרר. פתאום צריך לדאוג לפרנסה, פתאום צריך לטפל כל היום וכל הלילה בתינוקת צרחנית – למי יש כוח ותעצומות נפש לרומנטיקה?
המצב הכלכלי שלנו בתחילת חיינו המשותפים היה מצוין – בכסף הנדוניה הוא קנה חוות פרות בכפר לופאריה, וחיינו ברווחה, כי את כל העבודה עשו שני הפועלים, ולי היתה משרתת שניקתה, בישלה וכיבסה, ולי לא נותר אלא לקום מהשולחן ולהודות על השירות. ההיריון שלי היה קל יחסית, אבל התינוקת שנולדה, מגדה (נתנו לה שם רומני כי עם שמות כמו אטל, שפרינצה וגיטל – לא צפוי לה עתיד גדול בארץ הזאת), היתה צרחנית, ולא הותירה לי הרבה זמן לישון, ובוודאי לא כוחות לנהל חיי אהבה עם אביר חלומותיי.
כשנודע לי שהדוד עומד לחזור לאמריקה, נסעתי לבוטושאני בתירוץ כלשהו, והפקדתי את מגדה הקטנה בידיה של המשרתת:
"דוד אלברט, בוא נהיה יחד עוד יום אחד..."
"לא זיסקייט, כבר לא..."
"אני רוצה לשמור את הטעם הטוב, אני רוצה שהראש שלי יסתחרר כמו אז..."
"סילביניו, זה היה, וזה כבר איננו."
"למה איננו, דוד אלברט, למה איננו? אתה כאן, ואני כאן, מה חסר?"
"לא חסר דבר, מיין קינד, אדרבה, נוסף משהו – את נשואה. אני אמנם אשמאי זקן שחי עם האחייניות שלו (כך התוודה שלא בכוונה על יחסיו עם סילביה השנייה, הדודנית שלי), אבל אינני נואף. אני עזרתי לך להשיג את החתן האהוב עלייך. עשיתי די."
הוא לא הסכים בשום אופן להיות איתי, ואני חזרתי בוכייה לפרומושיקה כי ידעתי שלעולם שוב לא אזכה לרגעים המאושרים כמו אלה שזכיתי בהם במחיצתו.
החווה שבה השקיע חיים את כסף הנדוניה כשלה. אבא צדק, לפייטן שלי לא היתה שום חוכמת מסחר. איכשהו שרדנו, ואז באה המלחמה הנוראה, והגלו אותו לטארגו ז'יו בתור קומוניסט מסוכן למולדת הרומנית. כשחזר, הקבלתי פניו של שלד עצמות. טיפלתי בו במסירות, והוא חזר אל עצמו. רחמיי נכמרו על הבעל הלא יצלח שלי, וקצת מן האהבה הישנה קמה לתחייה.
משה גרנות
משה גרנות
סילביה והדוד מאמריקה
רוצים גישה מלאה לכל הגיליונות?
הצטרפו לאתר וקבלו גישה לארכיון של למעלה מ-2,100 גיליונות עם אלפי מאמרים, שירים ויצירות ספרותיות.
הצטרפו לאתר