רומאן
כנרת, זמורה-ביתן, מוציאים לאור
נכתב בעקבות הרומאן (שאזל)
"לשוט בקליפת אבטיח" משנת 1987
נדפס בישראל 2009

פרק עשרים ושלושה
"מטוֹסיַאן". צֳרִי פֵיאוֹבְּלַס, צְרי הפלאים.
חמור פרטי. "בפעם הבאה תעשן כמו כולם!"

וכשחזרנו למלונה המוצלת ישב גיורא ברגליים משוכלות, כמו בודהא רחב-כתפיים, רטיית-השק עדיין על מצחו, ועישן סיגריה. על השולחן המאולתר היתה מונחת חפיסת סיגריות "מַטוֹסְיַאן" שעל חזיתה מודפסת אליפסה צבעונית ובתוכה מצויר סמל הצבי קל הרגליים וזקוף הראש והקרניים כשהוא ניצב במידבר. את סוג הסיגריות האלה עישן אבא בשנותיו הטובות.
הסמלים והציורים של חפיסות הסיגריות למיניהן, המַלָח של "פּלַיֵירס", הגמל של "כַּאמֵל", כדור-העולם של "אוניברסל", רשת-הכסף של "עדן", הזָקֵן עם התרבוש של "סימון אַרְץ", האודם של "אודם", "אטלנטיק", "מַסְפֵּרוֹ", העלווה בגון ירוק-כחול כהה של "יָסְמִין" – אותם היינו נוהגים לשפשף מעט על פני הרצפה בהצמדת שולי פקק-הפח של בקבוק, והתוצאה היתה מעין מטבע-קרטון משוננת ועל פניה הציור. היה ערך-חליפין כמעט קבוע למטבעות הללו, על פי מידת שכיחותו או נדירותו של כל סוג אצל המעשנים.
היכולת שלנו לעצב לעצמנו במו-ידינו את הצעצועים וכלי-המשחק, חוץ מפריטים נבחרים כמו כדורגל, נתנה לנו תחושה מופלאה של חופש ועצמאות, טִשטשה את ההבדלים בין מי שבא מבית עני למי שבא מבית עשיר, והעניקה חשיבות יתירה למי שניחן בתבונת-כפיים. אמנם, קופסת מֵכַּנוֹ מברזל ובה עשרות פסים, גלגלים וברגים, שאפשר לבנות מהם מנופים ומעליות, או קופסת מתכת כבדה ובה אוסף של עשרות חיילי עופרת נדירים, בצבעים ובגדודים שונים – מי שהחזיק בהן היה מסתכל על כל השאר מגבוה.
"קח סיגריה 'מטוסיאן'," הצביע גיורא לעבר החפיסה, "היא שייכת גם לכם. לכל אחד מגיעה עכשיו מנה של שתי סיגריות."
נכון. גיורא ערך בינינו "מגבית" כדי לקנות כמה וכמה דברים נחוצים ליום-השדה, ובכללם חפיסת הסיגריות. זאת ועוד, היום מקפידים כולם ואומרים – סיגריה, סיגריות, אבל אז לא ידעו שזו שגיאה נוראה לומר – סיגרה, סיגרות, ושאסור לכתוב כך בעברית ובייחוד בספר עברי.
צבי לקח שתי סיגריות, הצית אחת מהן בגחלת שהביא מהמדורה העוממת בחוץ, "כדי לחסוך בגפרורים בתנאי שדה," והציע לי את הגחלת.
"לא, תודה," אמרתי. אבל את המנה של שתי הסיגריות לקחתי.
"מה, אתה מפחד לעשן?" שאל צבי.
"לא," אמרתי, "אני לא נהנה מזה."
"איך אתה יודע אם לא ניסית?"
"פשוט לא מתחשק לי."
ואכן, גופי כבר היה מגורה מן הזיעה המלוחה והאבק והעגבניות שקטפתי בשדה התירס ומיץ האבטיחים הדביק. ברצון הייתי חוזר הביתה, לשבת רחוץ ונקי בתחתונים בחדר הקריר והאפלולי ולקרוא ספר. התאווה שלי לקרוא היתה עצומה בימים ההם. נלי, אהבת נעוריי, הופיעה אז בדימיוני בסיפור "מאחורי הצאן" של יעקב חורגין אשר התפרסם בהמשכים בשבועון "הבוקר לילדים". וכאשר קראתי את "דוֹן קישׁוֹט איש לַמַנְשַׁה" בתרגומו של ביאליק, היתה נלי בעיניי דוּלְצִינֵיָה בת טוֹבּוֹסוֹ. סַנְשׁוֹ פַּנְסָא – גיורא. החמור הערבי החולה שלי – רוֹסִינַנְטֵי. ואני האביר המאוהב דון קישוט המחזיק כידון-עץ ורוכב על גב סוסו בשדרות ברושים אפלות ולאורך משוכות האַקַצְיוֹת, ומהרהר בפרשת המלחמה הגדולה בטחנות-הרוח, ובמכשפים, ובארמון המכושף, ובצבאות אֲלִיפַנְפָרוֹן שנהפכו לעדרי כבשים במעשה כשפים. ובייחוד מצאה חן בעיניי חתימתו של דון קישוט הלמנשי על איגרת אהבתו לדולציניה הטובוסית:
"שֶׁלָךְ עד רדתו שחת, האביר בן דמות היגון."
הה, אילו חלפה לפתע נלי על פניי באחד המשעולים ונעצה בי מבט אחד, אילו יצאה לקראתי מבין העצים המוצלים של גן הניסיונות של אחוזת פלז, שהיו בו עצי פרי נדירים שניסו אז לאקלֵמָם, אחד-שניים מכל מין, מנגו, אבוקדו, אנונה, אפרסמון, חבוש, דובדבן, אפרסק, אגס, שסק, ועצים מוזרים אחדים שלא ידענו אפילו את שמם – אילו יצאה ושאלה ממני לקרוא את הספר "שלושה בסירה אחת מלבד הכלב" שעל פיו אני כותב את הפיליטונים שלי – כך הייתי מקווה בנודדי לאט על חמורי המוּשְׁחַן במשעולי הפרדסים. ובינתיים מהרהר ברקיחת צְרִי הפלאים, צֳרִי פֵיאוֹבְּלַס, העשוי מעט יין ושמן ומלח, וחֲלָפוֹת – אשר ביאליק כותב עליהן בפירוש שהן מין עשב הנזכר הרבה במִשנה ובגמרא, אך לֵך ומצא אותו כאן! – מוטב אפוא להשתמש בפרחי האַקַצְיָה הצהבהבים, אשר הבּרוֹן רוֹטְשִׁילְד הביא את עציהם ארצה לשם תעשיית הבושם.
באחד ממסעותיי אל קצות הפרדסים מצאתי את החמור המוכה-שחין וחסר-הבעלים אשר נמלט כנראה מהכפר הערבי הקרוב או אולי שוּלח לחופשי לאחר שבעליו התייאשו ממנו וראוהו בחזקת נבלה מהלכת על ארבע שאין צורך לטרוח אפילו ולהשליכה אל השדה. הילוכו של החמור היה איטי, עיניו עצובות, אוזניו מושפלות, עצמותיו בולטות מבעד לשחיף גופו, ופצעיו פעורים ומעלים מוגלה. הוא זקף בי מבט של יתמות וכל עמידתו היתה צנועה ונחבאת, כמתבייש במחלתו. משכתי אותו אחריי וקשרתיו בחבל לגדר בפאת-השדה הגובלת עם חצר-ביתנו.
למחרת הנחתי על גבו שק נקי ורכבתי עליו בשבילי השדות וסיירתי ברחבי האחוזה. פסיעותיו של החמור היו מדודות. לאיטו הלך, כמהרהר בגורלו. אוזניו הארוכות נוטות כל אחת בזווית אחרת, לפי מקור הרעש. שום כוח שבעולם לא היה יכול להכריחו למהר צעדיו, אף לא ניסיוני הצנוע לשלוח ידי מאחוריי ולדקור אותו במקל בקצה גבו, ממש לפני הזנב, כפי שנוהגים על הרוכבים בחמור מאז מְחמרים חמורים בעולם.
ובכל זאת הייתי גאה – הנה גם לי יש חמור פרטי המוליך אותי ממקום למקום, כנכבדים שבאיכרי המושבה, וכן כמה מחבריי בני-כיתתי, ובהם גיורא, אשר רוכבים לכל מקום שמתחשק להם על גבי חמוריהם הגבוהים, או רותמים אותם לעגלות הנמוכות, הדו-אופניות, בעלות הצמיגים הממולאים אוויר, שנסיעתן רכה, והם מביאים בהן את השחת הקצורה מן השדה או שולחים כד חלב למחלבה.
שחון ושחוף ונוטה למות יותר מאשר לחיות – ועדיין לא היה שני לו בזרג. כל פעם שעמד להשתין היה נפתח ומשתלשל ממנו, כקנה של טלסקופ, קפל מתוך קפל – זין שחור ארוך ועבה מאוד שכמעט מגיע לגעת באדמה.
כמו שנאמר: "כל המקנא בחמורו, חמורו גדול ממנו."
ו"הו, מי יתנני אבר כחמוֹר..." שפלטתי יום אחד באמצע דקלום פרק תנ"ך שהיה עלינו לדעת על-פה בכיתה.
יום אחד נעלם חמורי ואיננו.

לקחתי את שתי הסיגריות שהיו שייכות לי ושמתי אותן בשקית-האוכל הריקה שלי. אצלי זו תכונת מִילדות – כל מה שנותנים לי אני מאסף ושומר אצלי וקשה לי להיפרד מחפצים ישנים ובייחוד מניירות. עד היום שמורים אצלי כל הפיליטונים שכתבתי למסיבות הכיתה ומאוחר יותר לפגישות של "השִכבה" בצופים, חוץ מאחד שנרטב בכיס חולצתי בעת הטיול למוחרקה, בגשם.
מדוע לא עישנתי אז, ביום-השדה? אינני יודע. עובדה, גם כיום אני לא מעשן סיגריות, רק מקטרת, וגם זאת פעם אחת ביום, לפנות-ערב. מעודי לא יכולתי לשאת את המחשבה שייכנס עשן לריאותיי. הדבר ניראה לי מזוהם מאין-כמוהו. את עשן המקטרת, לעומת זאת, אני טועם רק בפה, ובריחו, ונוסף לכך הוא מגרש יתושים. כשהייתי חייל מילואים ביחידת חובשים במלחמת יוני 67' היה עיקר עיסוקנו רוב היום לגרש גדודים וחטיבות זבובים שהתנפלו עלינו בהמוניהם. הייתי מעשן אז מבוקר על לילה, וחבריי החיילים הצטופפו סביבי במעגל כי עשן מקטרתי גירש את הברחש ואת הזבובים והיתושים. עד שנגמר הטבק, והם היו מחפשים עבורי חפיסות של סיגריות סוריות כדי שאפורר אותן אל תוך מקטרתי.
ואולי לא עישנתי מפני שאבא היה מעשן כרוני, ובלילות היו באות עליו התקפות שיעול רצחני, ממושך, כאילו הריאות נובחות. היתה לי כבר אז איזו הרגשה עמומה שהוא מעשן מתוך ייאוש, שהוא מעניש את עצמו והורס את גופו בתאוות העישון המשונה הזו. ואכן, הוא הזקין טרם זמנו, ומת בהתקף-לב עוד בטרם הגיע לגיל שבו אנשים יוצאים לפנסיה ומקבלים קצבת-זִקנה.

וכשחזרנו מיום-השדה, אבא כבר ישב בכיסא-נוח על המרפסת. כך היה נח מדי יום, לפנות-ערב, אחרי המקלחת, בשובו מן העבודה.
"איך היה?" שאל אותי והתבונן בי בעיניים חודרות. הוא לא האמין ביותר בכוחותיי, אך בסתר-ליבו קיווה שאהיה גאון, לכן היה בטוח, או שמא היתה זו תקוות-סרק מצידו – כי כאשר עינו אינה פקוחה עליי אני מחולל דברים גדולים, לטוב או לרע.
"בסדר," אמרתי.
העדפתי שלא לספר לו מה בדיוק התרחש.
אחר-כך שלפתי את שתי הסיגריות, שעתה היו בכיס החולצה שלי, וכיבדתי אותו.
"קח, הבאתי לך 'מטוסיאן'."
"מאיפה יש לך?"
"קנינו ליום-השדה והתחלקנו בינינו."
"למה לא עישנת את שלך?"
"ככה. לא התחשק לי."
הביט בי במבט חודר, ותשובתו נחרתה בזיכרוני ולא נשכחה ממני מאז:
"בפעם הבאה כשאתם מעשנים אני לא רוצה שתביא את הסיגריות לאבא שלך אלא תעשן אותן יחד עם החברים שלך, תהיה כמו כולם, בני, ואל תתבדל, שמע לעצת אביך הזקן – "
והאמת, כלל לא היה זקן באותה תקופה. וכשאני עושה את חשבון השנים מסתבר שהיה בערך בגילי כיום, ואולי אף יותר צעיר.
הייתי גאה בחינוך הנאור של אבא. ככה לדבר! אבל לעצתו לא שמעתי. הלכתי בדרכי שלי. ולא נעשיתי כמו כולם. עובדה, אני יושב כל הימים בבית, וכותב, ועושה הפסקה – ומבשל, ומתבטל וקורא ושוגה בדימיונות, ואילו אשתי עובדת מחוץ לבית, נוהגת במכונית, ולפני שנים גם עישנה כקטר. לי אין אפילו רישיון-נהיגה ומעודי לא חסר לי.
אבל גם אין לי כבר רגש נחיתות.
ואני לא מעשן סיגריות.
כן, כבר סיפרתי, רק מקטרת.
אהוד בן עזר