בשנות החמישים, בימי הצנע, נהנו העובדים המאורגנים בהסתדרות מהזכות לצאת לשבוע ימים בבית הבראה. זאת היתה באמת זכות גדולה, כי המזון היה אז בצמצום, וניתן היה לקבלו רק תמורת "נקודות" שבפנקס האישי, שהיה תקף רק במכולת מסוימת, ואילו בבית ההבראה קיבלו המתארחים שלוש ארוחות מלאות, וכן ארוחת עשר, ותה ועוגה בשעה ארבע אחרי הצהריים – ממש גן עדן! וכמובן, היו שם גם ערבי הווי, ערבי שירה, הרצאות, ומופעים של שחקנים דלפונים שההופעה שם ייתה מקור פרנסתם היחיד. מכל הטוב הזה נהנתה רק אימא – אבא מעולם לא התלווה אליה, כי היה לו תפקיד אחראי מאוד במשרד הבריאות, שגזל ממנו את הימים, וגם את הערבים, ולעיתים היה נאלץ לוותר אפילו על החופשה השנתית. אבא היה מסיע את אימא בטנדר שקיבל מהעבודה לבית ההבראה "הבית הלבן" בארזה, "בית בוסל" בצפת, "בית ישע" בגבעת ברנר, בית ההבראה בזיכרון יעקב.
אני הייתי אכלנית גרועה מאוד, וההורים שלי, שעשו מאמצים כבירים להשיג עבורי כבד עוף כדי שאתחזק, היו מביטים בי חסרי אונים, כשהייתי טועמת מעט, מעקמת את הפה, ומביטה בהם בתחנונים שיניחו לי. לעומת זאת, אבא היה אכלן רבא – תענוג היה לראות אותו אוכל – העיניים שלו היו מבריקות, הלסתות עבדו בלי הפסקה, הוא היה בולס את המנה הענקית של תפוחי אדמה מעורבבים בגבינה מלוחה, כשמצחו מזיע ממאמץ ומתענוג, ותמיד משאיר צלחת ריקה.
"ככה צריך לאכול. בימים אלה אסור להשאיר פירור בצלחת!"
היו בידי שתי ראיות שאל לב הגבר מגיעים דרך הקיבה: אבא שלי, ודודי צבי, אחיו של אבא. הדוד הזה התחתן בגלל צלי עוף! בבית נטוש בשיח' מואניס, שבו נמצאת עכשיו אוניברסיטת תל-אביב, גרה ברוניה גוטהלף, ניצולת שואה שמספר היה מקועקע לה על זרועה השמאלית. איך היא שרדה את התופת? היא שיננה ארבע מילים בגרמנית "אִיך בין איינֱה שניידרין," שפירושו "אני תופרת." מנגלה הביט בה רגע ארוך ושלח אותה לצד הנידונים לחיים ולעבודות פרך. אדלג על כל התלאות שעברה עד שרב סרן אנטולי שפירו היהודי נכנס למחנה אושוויץ בראש גדוד של הצבא האדום. ברוניה התנסתה גם בגירוש לקפריסין, וגם שירתה בתור תופרת בדרגת רב"ט מיספר חודשים בצה"ל שעדיין לחם את מלחמת השחרור. לבסוף, כחיילת משוחררת זכתה לחדר בבית נטוש, עם שירותים בחוץ, בלי מקלחת – העיקר – קורת גג. היא התקבלה לעבוד בחנות לבגדי גברים המפורסמת של גברת נוסבוים בנחלת בנימין. לפי עצתה של בעלת החנות, היא נכנסה, כאילו בטעות למשרדו של הדוד בבית ברנר (אז הדוד היה גרוש מאשתו הראשונה), כביכול לבקש להירשם כחברת הסתדרות (היה לה מזמן "פנקס אדום"...). הדוד היה אדיב כלפיה, הגיש לה תה עם קצת רקיקים, והיא קבעה שהוא נראה לא טוב, כי איננו אוכל מזון בריא.
"אני צריך לספר לך שבצנע אי אפשר להיות מפונקים..."
"אסור להזניח. אם תרשה לי, נתח עוף היה מיטיב עם הבריאות שלך. אני אכין לך צלי עוף ומרק, ואתה תיראה אחרת לגמרי."
"איך, החברה ברוניה?! הרי זה עולה הון. לא ארשה... איך תשיגי? ברור לך שאני אשלם."
ברוניה הבינה שהדוד בלע את הפיתיון: "בפעם הבאה אתה תשלם" – ברור שצריכה להיות "הפעם הבאה."
כעבור שבוע ברוניה נסעה אל הדוד בשני אוטובוסים, וגם היתה לה כברת דרך ללכת ברגל. היא הגיעה אל בית הדוד באפיסת כוחות, הביאה לו עוף צלוי, מרק ותפוחי אדמה אפויים, קומפוט מקישואים ממותקים בדבש חרובים. ברוניה עמדה על כך שיכסו את השולחן במפה לבנה, שידליקו נרות על פמוטים, וישתו לחיים. למותר לציין שאת כל המעדנים האלה קנתה גברת נוסבוים בשוק השחור עבור העובדת המסורה שלה.
כעבור חודשיים הדוד וברוניה התחתנו, לאחר החופה ברוניה נפלה לזרועותיה של גברת נוסבוים, ושתיהן פרצו בבכי משחרר.
אבל נחזור לאבא ואימא שלי – אני חוזרת מבית הספר, הייתי אז בכיתה ח', ואבא מבשר לי שהביא את אימא לארזה, ואנחנו לבד. ידעתי שאימא מכינה אוכל לשבוע בו תיעדר מהבית, ולא דאגתי לאוכל, כי אוכל היה עבורי ממש הדאגה האחרונה. אבא מביט בי בחיוך כומס סוד, מביא אותי למטבח, ומראה לי סיר ענק על הכיריים.
"את זה אימא הכינה?!"
ואבא מסביר לי שהאוכל שאימא הכינה נמצא במקרר, את הסיר הביאה שושנה, המזכירה שלו במשרד הבריאות. היא שמעה שאימא תיעדר מהבית שבוע, והיא הכינה את הסיר הענק הזה, ובו נתחי בשר, אורז מתובל עם צנוברים ושקדים קלופים, כמיטב המסורת הקולינרית של יוצאי עיראק, ממש חגיגה! האושר ממש נשפך מעיניו של אבא. גם אני טעמתי – באמת נפלא, ושלא כדרכי – השארתי צלחת ריקה.
כל יום היינו מוציאים את הסיר הענק מהמקרר (פירקנו לשם כך מדף), היינו מחממים במחבת חלק שיספיק לשתי מנות – מנה גדושה לאבא, מנה קטנה לי, ואנחנו אוכלים ומתענגים.
כשאימא חזרה, הראיתי לה את הסיר, שהיה עדיין מלא לכדי שליש.
"מה זה?"
"זה שושנה, המזכירה של אבא."
"מה?! אני אתן לו על זה! האוכל שלי כבר לא טוב לו!"
כשאבא חזר הביתה מהעבודה, אימא הראתה באצבע על הסיר: "אני אלמד אותך לקח, המופקרת הזאת עושה עליך מניפולציות! ברגע זה אתה זורק את מה שנשאר בסיר לפח הזבל! שלא יישאר שריד!"
אבא הנזוף לקח את הסיר, ובלב כבד החל להטות אותו כלפי הפח, התכולה החלה לזלוג אט אט – נמלאתי רחמים כלפי ההקרבה הזאת של אבא. אני מודה שגם לי היה קשה לראות איך המזון הנפלא הזה ניגר אל פח האשפה. כשהיה נדמה לאבא שאימא הסבה את ראשה, הוא היה חוטף מדי פעם חתיכת בשר ותוחב אל תוך הפה. לחצתי חזק על הפה שלי שלא אפרוץ בצחוק.
היו לי שתי ראיות שאת לב הגבר כובשים דרך הקיבה, לכן עשיתי מאמצים ללמוד לבשל ולאפות כדי שאוכל לכבוש את ליבו של זה שיהיה לימים בחיר ליבי, אלא שרצה הגורל שכאשר נישאתי לבן זוגי, התברר לי שהאוכל לא עמד בראש מעייניו. אדרבה, תוך שהוא אוכל בחוסר רצון, הוא בכלל חושב על משהו אחר. תמיד קיוויתי שהוא חושב עליי.
משה גרנות
משה גרנות
סיר הבשר
רוצים גישה מלאה לכל הגיליונות?
הצטרפו לאתר וקבלו גישה לארכיון של למעלה מ-2,100 גיליונות עם אלפי מאמרים, שירים ויצירות ספרותיות.
הצטרפו לאתר