רומאן
כנרת, זמורה-ביתן, מוציאים לאור
נכתב בעקבות הרומאן (שאזל)
"לשוט בקליפת אבטיח" משנת 1987
נדפס בישראל 2009

פרק עשרים וארבעה
משחקי הפְּלַסטֶלינָה הם
התחלה של סופר
יש לי מקטרת מועדפת שאותה אני מעשן כבר שנים רבות. כל האחרות שניצבות על שולחני אינן מוצאות חן בעיניי ביותר, ואותן אני פוקד לעיתים רחוקות. לפני זמן לא רב החלה נושבת רוח-פרצים במקטרת האהובה עליי. מצחיק? עובדה. פתאום האוויר נכנס בה גם מלמטה. נִבְעָה בה חור. לאט-לאט נצרב העץ ונאכל עד לקליפה החיצונית. האם אפרד מן המקטרת הישנה? אני? נזכרתי בתבונת-הכפיים שנתברכתי בה בנעוריי ואשר בזכותה נשלחתי ללמוד (יומיים) בבית-הספר המקצועי "שבח", ניקיתי היטב את פנים המקטרת בסכין ובצמר-גפן טבול בספירט, וייבשתי. הכנתי גוש טרי, בצקי, של גבס משובח, ומילאתי וסתמתי בו והידקתי היטב את מקום החור, ומאז המקטרת שבה לשמש אותי והיא טעימה כבראשונה.
מקטרות ועישון העסיקו אותנו רבות בשנות נעורינו. במזרחה של אחוזת פלז היתה שדרת אלונים אשר מבלוטיהם הקשים, המבריקים כאגוז ובעלי קליפה עבה ודוקרנית בחלקם התחתון, היינו מתקינים בעבודת-פרך את ראש המקטרת, ומצרפים אליו קנה-סוף קשה ודק בתור פִּיָה, או קנה במבוק צעיר. במקום טבק נהגנו לשים עלי איקליפטוס יבשים, ושאפנו מהם ריח שהזכיר תרופה נגד הצטננות.
דרך פשוטה יותר היתה להצית קצה של קנה קש ארוך ו"לעשן" אותו, אך טעמו, טעם קוצים שרוף, היה מריר וחם ומגרה לשיעול. ועוד דרך היתה לעשות "סיגר", אך זה תפקידו לא היה לשמש לעישון אלא בתור פצצת סירחון. לשם כך היה צורך להשיג פילמים ישנים אחדים של צְלוֹלוֹיד, שהיו גדולים אז פי כמה וכמה מאלה של היום (ודליקים ביותר וגרמו לא פעם שריפה באולמות-קולנוע), לגלגל אותם בתוך דף-מחברת למעין סיגר ארוך. לקפל פנימה ולאטום בצד האחד, ולהצית בגפרור את הצד האחר. "פצצה" כזו, כשהיתה נזרקת אל רצפת הכיתה, היתה מעלה ענן עשן לבנבן ומסריח כריח שיער חרוך, ולא היה אפשר לכבות אותה וגם לא להישאר בכיתה מפני המחנק. כאשר ניסיתי להכין עם בני הקטן פצצת סירחון שכזו, התברר שסרטי הצילום של ימינו עשויים מחומר שאינו בוער בנקל.

לאחר שסיימו שניהם לעשן את סיגריות ה"מַטוֹסְיַאן" (חלקם שלהם בקופסה המהודרת שהמִכסה שלה מעובד מקרטון מבריק שפינותיו מעוגלות ובטנתו עשויה רפידה רכה של צמר-גפן מצרי. לא כקופסאות הפשוטות של היום, הנפתחות בקודקודן למעלה) – פנה צבי אל גיורא ואמר:
"תוריד כבר את הסמרטוט מהראש שלך, ותעזור לנו לייצר מה שהחלטנו."
ואליי פנה ואמר: "איפה חוברת אבק-השריפה?"
הוא התכוון לחוברת "הטכנאי הצעיר" אשר בה נדפס המאמר על תולדות אבק-השריפה, ודרך הכנתו. הניסיונות הללו העסיקו אותנו הרבה, ומקומם היה בדרך-כלל במחסן אשר בחצרי. מחצית המחסן היתה שייכת לעז ולתרנגולות. העז ישנה על דרגש-עץ. צווארה קשור בשרשרת. וריח זבל עומד תמיד במחסן.
המחסן היה ממלכתי. רק רשת חוטי-ברזל דקה הפרידה בין אגפיו, ולעיתים היתה נפרצת ותרנגולת חומקת אליי ומנקרת בשוקיי. היו שם שולחן כתיבה ישן, ארגזים, אורלוגין הקיר השבור של סבא-מצד-אבא, וכלי-עבודה: טורייה, מעדר רגיל, מגרפה, קלשון ומכוש. וגם המִזְרֶה של סבא, הקרוי בערבית מִידְ'רֶה, הוא הרַחַת – מַלְגֵז-עץ בעל ארבע שיניים ארוכות, המרים את ה"חמיס", זה הקש שכבר נדוש – מול רוח הבוקר הקלה, שהיא הרוח המְזרָה ומפרידה את התבן והמוץ מן הבר.
ועוד היו במחסן דוּד נחושת גדול וכרסתני לכביסה, מושחר כולו בפיח מצידו החיצוני. היו מעמידים אותו על חצובה בחצר, או על לבנים אחדות, ומבעירים מתחתיו ענפים וגזעי עצים כדי להרתיח את הכביסה.
יחף ומחזיק במריצת-פח גדולה הייתי הולך לקרפיף של יוסקה דְרֵעק, בעלה של פרלה, וקונה אצלו מלוא המריצה גזעי עצים מבוקעים בגרזן כדי להבעיר את האש תחת דוד הכביסה. ריח העשן היה נספג בכבסים התלויים לייבוש על חוטי-ברזל בחצר, נספג בחולצות, בלבנים, בסדינים ובציפות, והיה נודף מהם גם לאחר הקיפול והגיהוץ. וכך נשאר שנים בזיכרוני כריחה של כביסה טרייה, ריח טוב מאין כמוהו.
והיתה במחסן גיגית עמוקה ובתוכה "פַּיילוֹת", גיגיות של נחושת מסודרות על פי קוטרן, זו בתוך זו, ואף הן שימשו לכביסה ולהשריה. וגם חבית גדולה לתערובת מזון לעז ולעופות. ועכברושים. הרבה עכברושים. ולפעמים גם נחש. וכמובן גם ה"מעבדה" בה צבי ואני (גיורא העדיף כדורגל) היינו חוזרים על הניסיונות בחימיה (קראו למקצוע – טבע), בחומרים שלקחנו, בין ברשות ובין שלא ברשות, מבית-הספר. לפי הוראות "הטכנאי הצעיר" התקנו מבערת-כוהל מקסת-דיו ריקה אשר חור נקבנו במכסה-הפח העגול שלה, והשחלנו בו פתיל עשוי צמר-גפן.
אני התמחיתי בבניית אוניות. ספינות מפרש עשויות קרשים, מסמרים, חוטים, תרנים ומטליות-בד. אוניות מטען שקירבן חלול והן עשויות קופסאות גפרורים מצופות שעווה מותכת, כדי שהמים לא יחלחלו לתוכן. צוללות שגופן עשוי מבחנה או שפופרת זכוכית דקה, גלילית, ששימשה כאריזה לטבליות רפואה. כמות האוויר בצוללת היתה קובעת את יכולתה להימצא מתחת לפני המים אך לא לשקוע כליל אלא לרחף בהם. בתוך הצוללת נמצאו אנשים קטנים עשויים פְּלַסטֵלִינָה, והם איישו את כל חדריה ומדוריה. היה אפשר לראותם מבעד לדפנות השקופות. חרטומה היה פקק-של-שעם ובו נעוצה מחט ארוכה וחזקה.
והיו גם מנועים לאוניות – כפיס-עץ שטוח, צר וארוך, המחובר בגומייה, שמשמשת לו מעין ציר, והיא מולבשת על ירכתי הספינה שאותן ניסרתי בצורת חי"ת פתוחה לאחור. עם סיבוב הכפיס לאחור היה אוצר תנופה, ובהשתחררו במים היה מכה כגלגל-משוט של ספינות הקיטור הראשונות, והספינה שטה קדימה בכוחות עצמה עד תום תנופתה. בתור ים שימשה אותנו גיגית-הכביסה הגדולה, העשויה אבץ, ומילאנו אותה מים בצינור-השקאה, "קִישְׁקֶע".
בראשית תקופת הפלסטלינה היה צבי מבלה איתי יחד ימים שלמים במחסן, ואולם ברבות הימים סר עניינו במשחק, והוא חדל לבקר אותי לעיתים קרובות והחל מחפש לעצמו חברים חדשים. לבסוף נעשה ה"חבר" של נלי, ונוצרה בינינו זרות – אכזבה מצידי והתנכרות מצידו. ומוזר, דווקא כאשר כבר הייתי שקוע כולי במשחקי הדימיון, אשר אליהם סחף אותי בראשונה, נעשיתי בעיניו "ילדותי" מדי, כך ממש היו דבריו אליי. והותיר אותי לערוך את המילחמות לבדי.
לאוניות היו להביורים. מזלף בעל ראש חלול מגומי, שמשמש להזלפת טיפות-אף, שאותו התקנתי על ציר מסתובב. בפנותו לצד אחד היה שואב אל קירבו נפט מפחית קטנה המותקנת על סיפון האונייה, ובפנותו לצד השני היה מתיז סילון דלק מעל לנר בוער שמוצב באונייה, ויורק לשון של אש לעבר ספינת האויב, ואם היתה זו ספינת מפרשים, היתה נדלקת בקלות וכל מלחיה בוערים ונמסים.
אכן, מלחי וחיילי המחנות השונים היו עשויים פלסטלינה וגובהם כציפורן. הייתי בורא עשרות מהם. כל אדם מורכב משישה חלקים שאותם גִלגלתי עד דק באצבעותיי – שתי רגליים, גוף, שתי ידיים וראש עגול. מדביק בלחיצה. צבעי הפלסטלינה קבעו את שייכותו למחנה זה או אחר.
יום אחד שרפתי כך אַרְמַדָה שלימה.
חיילי הפלסטלינה הותכו ובערו.
הנפט נשפך מן הסיפונים על פני המים וגם הם בערו.
כל הים בער.
כמו אחרי התקפת היפאנים על הצי האמריקאי בפֶּרְל הַרבּור, בדצמבר 1941.
כה חזקה היתה האש עד שכמעט ופרצה שריפה בחצר המחסן, ואחזה גם בעץ הזית העתיק. ופניי להבו. מין תאווה משונה היתה בי. בניתי כדי לשרוף.
רק שתי צוללות שרדו אז מן האש. הן שטו במי-הגיגית פנימה ולמלחיהן לא אונה כל רע. אפילו לא נמסו בחום כי המים שמרו למטה על קרירותם.
לעת לילה הייתי משאיר מִשלטים של חיילי-פלסטלינה במקומות סתר ובתצפיות, על ענפיו של עץ הזית, ובפינות החצר. אוויר-הלילה היה משפיע לטובה על חיילי-הפלסטלינה. הם היו מתקשחים. עמדות התצפית היו מקושרות ביניהן בגשרי-חוטים תלויים. יחד עם צבי ערכתי בשעתו ניסיונות בייצור עצמי של פלסטלינה. עִרבבנו אבקת-גבס (או שחקנו זנבות-גיר שלקחנו מבית-הספר) עם צבע-שֶמֶן ושעווה מותכת.
הרגשתי שמִן החומר החדש אני בורא עולם ונותן בו חיים כרצוני.
אפילו באווירוני-הנייר שהייתי מתקין תוך כדי קיפול של דף-מחברת – היו שכלולים שאין למצוא כמותם בשום מטוס-נייר אחר שבעולם. את הקפל המרכזי, היוצר את חרטום המטוס, הייתי מרחיב ופותח קצת, חותך במספריים מקום לדלת, מדביק בנייר-דבק, והרי לך תא הטייס. מובן מאליו שאנשי-הפלסטלינה היו יושבים שם בתור טייסים, נווטים ומקלענים. גג הפח הגלי והמשופע של המחסן שימש שדה-תעופה, אווירוֹדְרוֹם. הייתי מטפס אליו בסולם-העץ ומשם מעיף אותם לגובה, לטיסות ארוכות ברחבי-החצר. בזנבותיהם הייתי ממציא קיפולים שונים, על פי תורת האווירודינמיקה שעל אודותיה למדתי מקריאת "הטכנאי הצעיר", וכך יצרתי הגאֵי גובה וכיווּן אשר קבעו את מסלול הטיסה.
במשך הזמן הגעתי לשכלול כה רב עד שהיו מטוסים מכוּוָנִים-היטב כך שהייתי מעיפם מעל הגג והם עושים סיבוב שלם על פני כל החצר, מצטרפים ליונים החגות סביב לשובך הגדול (שניצב על גזע עץ זית כרות, מוקף ענפים צעירים ירוקים), וחוזרים לנחות בשלום לצידִי על הגג. ויש מהם שהיו נופלים אל תוך מלחמת הציים, ועולים באש על סיפוני האוניות הבוערות, כטייסי הקמיקאזה היפאניים.
בדייקנות, בעזרת סכין-גילוח אוֹקָבָה מתוצרת בית-החרושת בראשון-לציון, הייתי מעצב בפלסטלינה מכוניות מכל הסוגים, רגילות, משוריינות וגם טנקים, ובתוכם יושבים חייליי הזעירים. בתוך המחסן פנימה נמצאו המפקדות, המחסנים והקסרקטינים. בלילה הייתי מכסה אותם היטב ב"פיילה" של נחושת שטוחה-מעט ועגולה, סגולה נגד שיני העכברושים, אשר מדי פעם היו עושים שמות בצבאותיי.
ובמקום נסתר ומוגן היטב נמצאנו אני ונלי, עשויים בתשומת-לב רבה ביותר ומן הפלסטלינה הכי יפה, ולנו ארמון שלם, מוגן ותת-קרקעי, שהיה גם המפקדה הראשית הכללית. ולצידו חנתה מכונית משוריינת מפלסטלינה ושְמה של נלי חרוט על הפגוש הקדמי שלה בפלסטלינה אדומה על גבי צהובה. היתה זו מלאכת-מחשבת מיניאטורית אשר יום אחד הצבתי אותה לתומי על גבי המזנון בבית, ולפי הסומק שעלה בלחיי לשמע השאלה – "למה כתוב כאן שמה של נלי?" – גילו אבא ואימא את סודי.
לעיתים, בלילות, הייתי משכיב אותי ואת נלי יחד.
אלה היו רגעים כמוסים, נפלאים, הה, ליבי המאוהב. הצעיר. השוגה בדימיונות.
האמנתי במעשה-ידיי. חייתי בהם. דרכם.
על רצפת-המלט המבוקעת של המחסן היתה מתרחשת מערכה כבדה של כוחות שריון וחיל-רגלים. גשרים ניבנו על סדקי הרצפה, ששימשו בתור נהרות וואדיות. שיירות של כלי-רכב וחיילים עשו דרכם עליהם.

[כאשר אני מקליד דברים אלה מודיעים ברדיו ומראים בטלוויזיה פיגוע טרור פלסטיני נוסף – אוטובוס שלנו לא רק פוּצץ בשני מטעני-חבלה אלא המחבלים ירו אש קטלנית וזרקו רימונים לעבר אלה מנוסעיו שניצלו מההתפוצצות והחלו לברוח החוצה.
רבים מאיתנו נהרגו ונפצעו.
אני חורק שיניים וממשיך להקליד את הספר אבל אני מוכרח להודות שהשנאה לרוצחים וחוסר-האמון המוחלט בהנהגתם גוברים בי מיום ליום מאז ספטמבר 2000. אני לא מאמין שיהיה אי-פעם שלום אמת איתם. אני חושש שרבין נרצח לחינם ואפילו לא היה קורבן השלום מאחר שהסכם אוסלו מת ושום קורבן-חיים לא יחיֶה אותו. אני חושש שגם אם רבין לא היה נרצח אלא ממשיך להנהיג אותנו – היינו מגיעים לאותה שעת אמת אכזרית מול אויבינו.
לא יהיה עימם שלום. רק הפסקות אש ושביתות נשק זמניות שבהן ודאי יאגרו כוח לסיבוב הבא – כי הם טרם איבדו את תקוותם לעקור אותנו מארץ-ישראל וגם אין סיכוי שיאבּדו תקווה זו בעתיד הנִראה לעין].

גם תותחים ירו, קניהם היו תרמילים ריקים, מוכספים, של כדורי רובה-זעיר "טוטו" ממולאים באבק-שריפה שאותו הייתי מוציא מכדורי רובה אנגלי. אחרי מלחמת 1948 היינו אוספים את הכדורים הללו בעשרותיהם בבתים הנטושים של הכפר הערבי הסמוך למושבה. כל זה אירע כבר לאחר שאדון פלז הזקן, סבא של נלי, מכר את האחוזה, ועזב את המושבה, וזמן לא רב אחרי כן הלך לעולמו ונקבר בחיפה.
ההחלטה על מכירת משק האחוזה, הרפת, הפרדס, הכרמים וכל השאר – נפלה לאחר שהפועלים הערביים, אשר על עבודתם הזולה היה המשק מיוסד, נסו מן הכפרים הקרובים והחלו נוטשים את האזור. "פועל יהודי וחקלאות הם שני הפכים," היה אבא נוהג לומר, ומוסיף על כך את דברי דודי אלכס, אמן המעשיות העממיות מפי בני-ערב: "אם יגלו יום אחד זהב בנגב, תעלה כרייתו יותר מאשר אילו קנו והביאו אותו מחוץ-לארץ."
הם היו אנשים פסימיים. דור של איכרים, פרדסנים ומשגיחים על עבודות חקלאיות, אשר טבע שני היה להם, מימי נעוריהם, שלא לתת אמון רב בפועל העברי.
ובינתיים אני את פתיתי אבק-השריפה האפורים הייתי ממלא בתרמילי הטוטו הזעירים, המצופים ניקל, ומכוונם באלכסון כלפי מעלה. וכאשר קירבתי ללוע את ה"תותח" גפרור בוער, נשלחה לשון-אש למרחק בקול שריקה עזה, חותכת באוויר ופוגעת וממיסה את רכב-הפלסטלינה של האויב. תותחי-הנחושת הללו היו מתחממים לאחר כל ירייה, עד שכרכוביהם ממיסים את מֶרכַּב הפלסטלינה שלהם-עצמם, ושוקעים.

וכך היתה עתידה לחלוף שנה, ועוד שנה. כבר הייתי בר-מצווה ויותר, ועדיין המשכתי לשחק לבדי בחיילי-הפלסטלינה אשר במחסן. הלהיטות שלי להתבודד ולשחק ע ם עצמי החשידה אותי.
"כבר יותר טוב שהיית משחק כדורגל כמו גיורא."
כך אימא.
"אילו היה צריך לעבוד לפרנסתו – "
כך אבא.
ואילו קרובי-המשפחה, ידידים ושכנים, התחילו להתלחש אז –
"אורי נעשה קצת לא-נורמאלי. נער מוזר ומתבודד. מוזר, והרי הוא היה ילד נחמד כל-כך."

התגובות הללו נמשכות בעצם עד היום. כמעט אחרי כל ספר חדש שאני מוציא, אנשים אומרים לי (רובם מבלי לקרוא אותו, רק מפי השמועה, וחלקם, המבוגרים ממני, כבר מתו): "איך אדם שקט ומהוגן כמוך כותב ספרים נוראים כאלה? מאיפה באה לדימיון שלך כל הזוהמה הזו? זאת לא ספרות. אין שום חג – בחיים שאתה מתאר. שום דמות חיובית!"
ואני מחייך את החיוך (הטיפשי) שכבר הרגיז בשעתו את צבי ועונה להם במחשבותיי את התשובה שענה הגנרל הצרפתי קֶנִיג לפילדמרשל הגרמני רוֹמֶל, ומי שאינו יודע שיפתח את "הטור השביעי" כרך אל"ף של המשורר נתן אלתרמן ויקרא. שירי הספר הנהדר הזה התנגנו בי בילדותי, עד שבתקופת ההתבגרות גיליתי את ספרי שיריו האחרים: "כוכבים בחוץ", "שמחת עניים" ו"שירי מכות מצריים", ואם לא נעשיתי משורר של ממש, למרות שזה מה שרציתי להיעשות בראשונה, הרי זה בגלל השפעתו המשכרת של אלתרמן, שכל השירים שכתבתי בנעוריי היו כחיקוי חיוור של שירתו.
"רק העבודה תרפא אותו," היה אבא חוזר ואומר, "שריריו יתמלאו והוא יוכל להכות בחזרה, אם יותקף. מלחמת הקיום היא המוֹרה הטוב ביותר. רק החזקים נִשארים, ובצדק."
ואילו אני, משעה שחדלתי לשחק בפלסטלינה, התחלתי לכתוב. קודם את הפיליטונים, אחר-כך שירים וסיפורים, ולבסוף רומאנים. ולימים הבנתי כי במקרה שלי –
משחקי הפלסטלינה הם התחלה של סופר.
אהוד בן עזר