* למה הוא מחכה? – כמעט מתחילת המחאות באיראן טראמפ איים שאם המשטר יחל לירות במפגינים, ארה"ב תתערב.
המשטר טובח במפגינים, רצח כבר אלפים רבים, אולי למעלה מרבבה. למה טראמפ ממתין?
ועכשיו, לצד המשך האיומים יש דיבורים על פתרון דיפלומטי למשבר. איזה פתרון דיפלומטי? שהם ירצחו פחות? מעכשיו רק עשרות?
כל ניסיון להסדר עם משטר האייאתולות, פירושו השארת המשטר הזה על כנו, אולי לעוד עשרות שנים. תהיה זו נעיצת סכין בגבו של העם האיראני, המתקומם נגד המשטר הדיקטטורי המדכא.
אני מקווה מאוד שכל הדיבורים על פתרון דיפלומטי ועל התייעצויות ביטחוניות הם מסך עשן ותרגיל הונאה לקראת התקיפה, שהיתה צריכה כבר להתבצע.
* מותר לטבוח במוסלמים? – ב-7 באוקטובר החלו הפגנות זעם באוניברסיטאות במערב נגד הטבח הנורא. לא, לא נגד הטבח בנגב המערבי. לטבוח ביהודים זה סבבה. נגד מימוש זכותה של ישראל להגנה עצמית, שהוגדרה בפיהם "טבח" ו"ג'נוסייד".
אבל כבר שבועיים המשטר האיראני טובח ללא רחם באלפי מוסלמים. מה, מותר לטבוח במוסלמים? איפה המפגינים? איפה המוחים? איפה אותם נאורים?
התשובה לשאלה אם מותר לטבוח במוסלמים היא מורכבת. תלוי מי הטובח. משטר האייאתולות הוא ראש חץ במאבק נגד ה"קולוניאליזם" המערבי, ומכאן שהוא מהטובים. אם הוא מהטובים, הרי שאלה שהוא טובח בהם הם מהרעים, אז לטבוח בהם זה אחלה.
איך אמר מזכ"ל האו"ם על טבח 7 באוקטובר? הוא לא נעשה בחלל ריק. צריך לראות את ההקשר. אז הם רואים את ההקשר גם בטבח באיראנים.
* ממשלת מרמה והפרת אמונים – מרמה והפרת אמונים הן מילים נרדפות לשחיתות שלטונית.
ביטול העבירות הללו הן הפיכת השחיתות להליך חוקי.
קואליציית הפיגולים הרקובה והמושחתת, בהנהגת השרלטן, רוצה להפוך את המרמה לנורמה מקובלת ואת הפרת האמונים לציפייה של הציבור מנבחריו.
* הגיבור החדש של המהפכה – גיבור חדש נולד למהפכה המשטרית. מרדכי קרמניצר שמו. פתאום הדקלמנים של דפי המסרים נושאים את שמו על פיהם כנביאם החדש, ומציינים שהוא יצא נגד עבירת "הפרת האמונים". לרשומות שכתבתי נגד החוק לביטולם, קיבלתי תגובות – באחת מאמר שלו לפני שנים אחדות נגד החוק ובאחר אזכור עובדת התנגדותו לחוק. וזה אמור לשכנע אותי, כלומר אם קרמניצר אמר, קרמ-ני-צר! – מי אני שאתנגד.
אז קודם כל, קרמניצר אינו אורים ותומים שלי. רחוק מזה. קרמניצר הוא התגלמות האקטיביזם השיפוטי הרדיקלי שאני מתנגד לו מכל וכל. הוא מגלם את מה שהמהפכנים מאשימים בו את בג"ץ, ללא הצדקה. הוא, מצדו, תוקף קשות את בג"ץ על שמרנותו. מהו האקטיביזם של קרמניצר? דעותיו הפוליטיות, עמדות שמאל רדיקליות, הן החוק, הן המשפט, הן האובייקטיביוּת המוחלטת. ותפקיד המשפט הוא לכפות אותן על הממשלה והכנסת. אז פתאום אני צריך להתבטל בפניו כי המהפכנים מנפנפים בו כבדגל?
ובכלל, השיטה הזו של אנשי המהפכה "להוכיח" את צדקתם, כי הרי ההוא אמר ככה וההיא כתבה ככה, היא דמגוגיה זולה. לרוב הם משתמשים בציטוטים של אנשים שכתבו לאורך שנים נגד האקטיביזם השיפוטי, נגד מישפוּט היתר של החברה הישראלית. וכיוון שגם המהפכה יצאה נגד אותן תופעות, הנה גם הם מסופחים אליה. ולמה זו דמגוגיה?
כי אותם אנשים, לדוגמה רות גביזון, שלמה אבינרי, בן דרור ימיני, דניאל פרידמן, אמנון רובינשטיין, משה ניסים ועוד, אכן יצאו נגד האקטיביזם השיפוטי, אך לא העלו על דעתם תמיכה בפתרונות הרדיקליים החסלניים של המהפכה. עובדה, כל אותם אישים, זולת גביזון שנפטרה לפני המהפכה, אך גם אבינרי ורובינשטיין שהלכו לעולמם אך עוד ראו את ראשית המהפכה, יצאו נגד המהפכה בתקיפות רבה יותר מכפי שיצאו נגד מערכת המשפט.
גם אני יצאתי במשך שלושים שנה נגד האקטיביזם השיפוטי. אני תומך ברפורמה משפטית קונסטרוקטיבית, שבאה לתקן. המהפכה באה להרוס, להחריב. למה הדבר דומה? ל"רופא" שהפציינט שלו מתלונן על כאב ראש, והפתרון שלו הוא לערוף את ראשו. אגב, הרופא צודק, אכן לאחר הצעד הזה, החולה לא יסבול עוד מכאב ראש. זו תהיה התוצאה של עריפת הרשות השופטת, כפי שמציעים לוין, רוטמן וחבר מרעיהם.
במשך שנים אני קורא לפיצול תפקיד היועמ"ש, הן בגלל העומס, אבל בעיקר כדי לחזק את המלחמה בשחיתות השלטונית, באמצעות מינוי תובע כללי שאין לו חיכוך עם ראש הממשלה והשרים, ומשימתו היא אחת – להיות המצביא של המלחמה בשחיתות. לכאורה, המהפכנים מציעים אותה הצעה. למעשה, הם מציעים הצעה הפוכה. הם מציעים לפרק למיספר גורמים את תפקיד היועמ"ש, אך את ראש התביעה תבחר הממשלה. אז הם יכולים לצטט אותי, אך זו תהיה דמגוגיה.
רבים במערכת המשפט שוללים את עבירת הפרת האמונים. אני בטוח שהם אינם מתכוונים לעידוד השחיתות ובטח לא לתרגיל חקיקה שיגרום להפסקת משפטו של ראש הממשלה (אגב, לשם כך הם צריכים לבטל גם את עבירת השוחד). כלומר, אם לדון בהצעת חוק כזו, אז רק אחרי תום משפטו של נתניהו. הרי ברור שמדובר קודם כל בחקיקה פרסונלית רטרואקטיבית לביטול משפטו, של זה שיודע היטב שהתיקים לא "קרסו" כפי ששופריו מספרים.
אכן, יש בעייתיות בעבירת "הפרת האמונים", כיוון שהיא מעורפלת. עדיף, למשל על סמך התקדימים של הרשעות בעבירה הזאת, לחוקק חקיקה ספציפית שתגדיר בצורה מדויקת את העבירות הללו. עם זאת, חשוב שיהיו למערכת המשפט כלים להתמודד עם שחיתות מתוחכמת שעוקפת את ההגדרות הללו.
לא זה השינוי שאליו חותרים מציעי ההצעה. ממש לא.
* בשירות האויב הקטארי – ראש ממשלה שהוא אדם נורמטיבי – אילו גילה שאחד מאנשי לשכתו עובד במקביל בעבור ארה"ב, ידידתנו הגדולה ובת בריתנו, היה מפטר אותו בו ביום, ומזמין את השב"כ לחקור לעומק אם יש שותפים בלשכה למעשה הנבלה. הנאמנות של העובדים בקודש הקודשים של ביטחון המדינה חייב להיות אך ורק למדינת ישראל.
קל וחומר בן בנו של קל וחומר, כאשר לפחות שלושה מהכוורת הקרובה ביותר לרוה"מ, כולל העבריין הנמלט, שירתו בזמן מלחמה, תמורת שכר, מדינת אוייב, ומתוך הלשכה הוציאו קמפיין השפעה למען האוייב. קטאר היא הפטרון של חמאס, היא מימנה את טבח 7 באוקטובר, היא הובילה ומימנה את המסע האנטישמי שפרץ ב-7 באוקטובר בכל העולם, אחרי שהכשירה את הקרקע לאורך שנים, היא הבעלים של אל-ג'זירה – אמצעי תקשורת ההמונים האפקטיבי ביותר להסתה נגד מדינת ישראל ולאנטישמיות, היא זו שהכשילה את המו"מ לשחרור החוטפים, והעלתה כ"מתווכת" דרישות כניעה לישראל כדי להבטיח את ניצחון חמאס במלחמה. ובמלחמה, שעה שבנינו מסרו נפשם על הגנת המולדת, במלחמה נגד הפרוקסי של קטאר, לשכת רוה"מ עבדה אצל קטאר.
אם נתניהו ידע, הוא שותף לפשע החמור נגד מדינת ישראל. אם לא ידע – הרי הוא חסר כשירות בסיסית, כי אפילו את לשכתו אינו יודע לנהל.
ב-1974 נחשף שגינטר גיום, עוזרו האישי של קנצלר גרמניה וילי ברנדט, ריגל למען מזרח גרמניה. איש לא חשד שברנדט ידע ואיש לא האשים אותו בכך, אבל ברנדט לקח אחריות והתפטר. וזאת, בלי שלפני כן המיט אסון נורא על גרמניה, כמו 7 באוקטובר. רק על הפרשה הזאת הוא התפטר. כי הוא היה אדם נורמטיבי.
נו, אולי בהזדמנות חגיגית זו, כאשר קואליציית השחיתות מחוקקת חוק לביטול עבירות מרמה והפרת אמונים, היא תבטל גם את החוק האוסר סיוע לאוייב בזמן מלחמה.
* על ערכאותיהם אנו משתינים – גפני קורא לממשלה להתעלם באופן גורף לכל החלטות בג"ץ. זו גישתם למדינת ישראל. בלשכותיהם איננו מתייצבים. על מדינתם איננו מגינים. על חוקיהם אנו מצפצפים. על בתי המשפט שלהם - "ערכאות גויים" אנו משתינים. לעומת זאת, את תקציב המדינה שלהם אנו חולבים, וחולבים, וחולבים, וחולבים.
משתמטים טפילים.
* השתמטות כפולה – לא רק משירות בצה"ל הם משתמטים, אלא גם מלימוד תורה. מי שבאמת לומד תורה, יהיה הראשון להתגייס. מי שבאמת לומד תורה, לעולם לא ישתמט ולא יערוק ממלחמת מצווה. איני יודע מה הם לומדים, אך אין הם לומדים את תורת ישראל.
חלק מתורת ישראל הוא "ללמד בני יהודה קשת". לחיות על דמם של אחרים – זו אינה תורת ישראל.
* ילדז – היורד מהארץ יאיר נתניהו נבחר למרכז הליכוד.
נציג מחוז מיאמי.
* ייצוג למופת – מה שיפה בליכוד, הוא צביונו הדמוקרטי; העובדה שהסניפים שלו, המפוזרים ברחבי הארץ, מיוצגים במוסדותיו, ויכולים להציג בפני ראשי המדינה את הצרכים והמצוקות באזורים שאותם הם מייצגים.
הנה, לדוגמה, המועצה האזורית מעלה יוסף. מועצה של חלוצים, חקלאים, מיישבי הגליל, תושבי קו העימות, ששליש מהם פונו במלחמה ושני שלישים חיו תחת אש. היש מי שמתאים יותר לייצגם מאשר יאיר נתניהו, היורד לגולת התפנוקים במיאמי, ששעה שבני גילו חירפו את נפשם על הגנת המולדת, הוא גירבץ במיאמי וצייץ עלילות דם בזויות על צבא ההגנה לישראל?
* מסקנות עם שיניים למלחמה באנטישמיות – ראש ממשלת אוסטרליה החליט על הקמת ועדת חקירה ממשלתית לחקר הטבח בסידני, בו נרצחו 15 יהודים. החלטתו עוררה סערה. ועדת החקירה הממשלתית הוגדרה בידי הארגונים היהודיים וגורמים הגונים באוסטרליה ועדת טיוח. ראש הממשלה נכנע ללחץ והקים ועדת חקירה ממלכתית, בראשות שופטת בית המשפט העליון בדימוס.
טוב, זה כי מדובר ב-15 יהודים, לא רק ב-1,200.
המנדט של ועדת חקירה כולל חקר האנטישמיות באוסטרליה. כדי להגיע למסקנות משמעותיות בנדון, חשוב להגדיר מהי אנטישמיות. העולם החופשי ברובו אימץ את ההגדרה המלומדת והמדויקת ביותר לתופעה, של IHRA, שאינו מאפשר לאנטישמים להסתתר מאחורי אנטי ציונות ואנטי ישראליות, אלא מגדיר אותן בפירוש כאנטישמיות. בניגוד להיתממות של מתנגדי ההגדרה, היא בשום אופן אינה שוללת ביקורת עניינית על ישראל, ומגדירה בפירוש איזו "ביקורת" היא אנטישמית.
בלי אימוץ ההגדרה הזאת כהנחת העבודה של הוועדה, אין לה משמעות, ובלי המלצה חד משמעית לאוסטרליה לאמץ את ההגדרה בחוק, אוסטרליה לא תלחם באמת באנטישמיות.
לא בכדי, החלטתו הראשונה של ראש עיריית ניו-יורק, צורר היהודים ממדאני, היא ביטול הגדרת האנטישמיות בניו-יורק.
* למי קראת קאפו – לא פעם כתבתי שאני מקווה שיוסף חדאד יקים מפלגה של ערבים הדוגלים בהשתלבות במדינה ותומכים בה ובמאבקה הביטחוני. אני רוצה לראות מפלגה כזאת בקואליציה ואת יוסף חדאד ליד שולחן הממשלה.
תגובה שקיבלתי מאדם, שעל פי שמו הוא יהודי: יוסף חדאד הוא קאפו ערבי.
אם הוא קאפו – הרי שאנחנו הנאצים וערביי ישראל הם היהודים במחנות ההשמדה. על פי ההגדרה המקובלת של אנטישמיות, הצגת ישראל כנאצית היא אנטישמיות מובהקת.
אם כן, הטינופת שכתב את הדברים הוא אנטישמי. מכל סוגי האנטישמיות – הנחותה והבזויה ביותר, היא אנטישמיות של יהודים. אוטו-אנטישמיות.
האוטו-אנטישמי הנחות הזה הוא מכחיש שואה.
אגב, נכנסתי לדף הפייסבוק של האוטו-אנטישמי הזה, וראיתי מה הוא כתב ב-9 באוקטובר. "צה"ל מאמץ אסטרטגיות של צ'צ'נים חמומי מוח! עסוקים בנקמות!" והוא קרא "לחתור להפסקת אש ולעסוק בהחלפת שבויים, ובעיקר לעסוק בשיקום צה"ל והוצאתו מהשטחים הכבושים!" בדיוק כמו תומכי חמאס המובהקים. ב-7 באוקטובר הוא לא קרא להפסקת אש. רק כאשר חבריו סיימו את מלאכתם וישראל החלה להגיב, הוא קרא להפסקת אש. כאשר הוא מדבר על "חילופי שבויים", כוונתו שהילדים, הנשים והזקנים שנחטפו ממיטותיהם הם "שבויי מלחמה" והמחבלים הרוצחים הארורים שבידינו הם "שבויי מלחמה".
שמו של ה[---]ה - ידידיה דודו מור.
* ה"וכיתתו" שלי – בתוקף תפקידי כדובר צח"י (צוות חירום יישובי) של אורטל, הפצצתי בשנתיים+ האחרונות את היישוב בהודעות מלחמה. החל ב-7 באוקטובר ועד הפסקת האש עם לבנון, ומיד שוב עם נפילת משטר אסד והאירועים בסוריה וכעבור זמן לא רב במבצע "עם כלביא".
אני ממש, אבל ממש, משתוקק לשלוח הודעות של מטה שלג. מאז הקמת אורטל בכל שנה ירד שלג, זולת השנתיים האחרונות, שאולי היו בהן כמה פתיתים, אך לא נערמו ולא היו "אירוע שלג".
זה ה"וכיתתו" שלי.
* שמי השני – היום הוא יום ההולדת של אבי, יוסי הייטנר. אילו חי, היה בן 96. הוא נפטר לפני שש שנים. בעשר השנים האחרונות לחייו סבל מדמנציה.
לקראת יום הולדתו השמונים, כשרק החלה הדמנציה, מיהרתי לערוך עמו ראיון עומק, לאורך מספר פגישות, שבהן סיפר את סיפור חייו.
אחד הסיפורים קשור אליי, אף שהוא אירע שנים רבות לפני שנולדתי. אני כמובן מכיר אותו משחר ילדותי. כך הוא סיפר: "הייתי קשור מאוד לסבא עקיבא. תקופות ארוכות הוא גר אצלנו, וגם כשלא גר אצלנו הוא ביקר הרבה. ערב אחד, בחורף, כשהייתי בן 7, אימא וסבא ישבו בחדר, תחת המנורה. אני שיחקתי. לסבא היו מגפיים. ניגשתי אליו, ליטפתי את המגפיים. ביקשתי ממנו שיקנה לי מגפיים כאלה. סבא שאל: 'ומה תיתן לי בתמורה?' עניתי לו: 'כשאהיה גדול, ויהיה לי בן, אקרא לו על שמך.' אמא נורא התרגזה. לא היה מקובל אז לדבר על מוות. היא צעקה עליי: 'איך אתה מדבר?' סבא: 'אל תתרגזי, עשינו עסק.' זה נדר שקיימתי כשאורי נולד, וקראתי לו אורי עקיבא."
כן, שמי השני הוא עקיבא. ואף שאני נפגש עימו רק על טפסים רשמיים, כמו קופ"ח, בנק, מילואים וכד', הוא משמעותי לי וחלק מזהותי.
* ביד הלשון: מעלה יוסף – תושב מיאמי יאיר נתניהו נבחר למרכז הליכוד מטעם סניף... מעלה יוסף. ספק אם הוא שמע פעם על מעלה יוסף ואם הוא יודע למקם אותה על המפה, אבל הדבר החיובי בצעד המביך, הוא ההזדמנות להתוודע למועצה זו.
המועצה האזורית מעלה יוסף נמצאת בגליל המערבי, בקו העימות עם לבנון, בקרבת המועצה המקומית שלומי והעיר מעלות תרשיחא. המועצה מונה 22 יישובים, מתוכם 15 מושבים ושבעה יישובים קהילתיים. המועצה נוסדה ב-1958, והיא כללה גם את מעלות תרשיחא, שכעבור ארבע שנים היתה למועצה מקומית.
כשליש מתושבי המועצה פונו מבתיהם במלחמת "חרבות ברזל".
שמה המקורי של המועצה היה מעלה הגליל. ב-1974 היא קיבלה את שמה החדש, כדי להנציח את זכרו של יוסף וייץ (1890-1972), מגדולי המיישבים של ארץ ישראל, לפני קום המדינה ואחריה. וייץ היה במשך עשרות שנים יו"ר מחלקת הייעור בקק"ל וכונה "אבי היערות" ובהמשך היה חבר דירקטוריון קק"ל ומילא את מקום יו"ר הארגון. הוא יסד את מנהל מקרקעי ישראל (היום רשות מקרקעי ישראל), כאשר היתה מכוונת להתיישבות ציונית ולא להפרעה להתיישבות, והיה מנהלה הראשון (לצד תפקידיו בקק"ל). חלקו ביישוב הגליל גדול ולכן זכה בהוקרה – קריאת שמה של המועצה האזורית על שמו.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com
2. הרוכב שנפל מסוסו
ספרו של יוסי אחימאיר "עם כלביא קם", הוא לכאורה ספר המשך לשני ספריו הקודמים – "מחצית השנה הראשונה" ו"המחצית השנייה". שני הספרים הקודמים הם קבצי מאמריו של אחימאיר בשנה הראשונה למלחמה וספרו זה הוא קובץ מאמריו בשנה השנייה. כמו בשני הקבצים הקודמים, גם כאן מתגלה אחימאיר כאחד הפובליציסטים הטובים בישראל, כותב בחסד. כמו שני הספרים הקודמים, מאמריו מעוטרים בתמונות, רבות מהן הוא צילם, דבר שאינו מקובל בספרי פובליציסטיקה, והם מוסיפים לספרים הרבה עניין וצבע. קריאה ברצף של מאמרים, על פי סדר כתיבתם, משקפת תמונה כרונולוגית שמציגה את האירועים הדרמטיים בשנתיים הללו, דרך עיניו של מתבונן אחד. לא קראתי את שלושת הספרים ברצף, אלא כל ספר לאחר צאתו לאור, ובכל זאת איני יכול שלא לחוש בשינוי שחל בכותב בין השנה הראשונה לשנייה. בשנה הראשונה יוסי אחימאיר היה כמעט קול העם. בשנה השנייה הוא היה לקול השבט. כשקראתי את שני הכרכים הראשונים של הטרילוגיה, הגם שלא הסכמתי עם חלק מן הדברים, בראיה הכללית חשתי שיוסי מבטא את המיית הלב שלי ושל כל העם לאחר הטבח; הזעם, היגון והבושה, את האהדה והאהבה לחיילינו בגזרות השונות, את הגאווה בהתעוררותו של עם ישראל להחזיר מלחמה שערה, את ההוקרה לגל ההתנדבות האדיר של העם, ברוח 8 באוקטובר, את השמחה לנוכח ניצחונותיו של צה"ל. וגם תמיכה במובן מאליו – הקמת ועדת חקירה ממלכתית. שמו של הספר השלישי, "עם כלביא קם", מצטייר, לפיכך, כהמשך ישיר לשני קודמיו, אף יותר מאשר אילו נקרא "השנה השנייה".
לעומת שני הספרים הראשונים, שהם ספרים לאומיים, הספר השלישי הוא בעיקר ספר של פוזיציה, של המחנה, של השבט. ספר הזה הוא בעיקר אפולוגטי, נושא שליחות של הגנה על ראש השבט נתניהו. אם לשונו החדה של אחימאיר בשני הספרים הראשונים כוונה לאויבי ישראל, בספר הזה היא מכוונת כלפי יריבי הממשלה, מי שמרשים לעצמם למתוח ביקורת על הממשלה והעומד בראשה.
אחימאיר מרבה לדבר על הצורך באחדות לאומית, לעיתים אף אומר ששני הצדדים צריכים לקחת על כך אחריות, ומיד תוקף בשצף קצף את מתנגדי נתניהו, את המוחים נגד הממשלה, את התקשורת ואת מערכת המשפט, ושיא השיאים – הוא מאמץ את הרעיון האבסורדי, ההזוי, הבלתי נתפס, שנתניהו אינו אחראי למחדל.
אי אפשר להבין איך אדם חכם כיוסי אחימאיר מסוגל לאמץ גישה הנוגדת את ההיגיון הבסיסי. איך אינטלקטואל בוחר בעיוורון כזה. זה בלתי נתפס.
תנועת הליכוד עברה מיפנה אדיר בשנים האחרונות. הפער בין הליכוד של היום לליכוד של פעם – תהומי. לא אחת אני תמה איך מי שתמכו בליכוד של בגין ושמיר ואפילו של נתניהו עד לפני כעשור, תומכים גם בליכוד של היום. אחד ההסברים לכך, הוא נאמנות למפלגה כמו לקבוצת כדורגל. זיהיתי תופעה כזאת גם בקרב תומכי מפלגת העבודה, שדבקו בה גם כאשר סטתה מדרכה ההיסטורית. ובכל זאת, כאשר מדובר באחימאיר, הדבר מאכזב, כיוון שהוא זכה לצקת מים על ידיו של יצחק שמיר, במשך 8 שנים רצופות, תחילה כיועץ התקשורת שלו ולאחר מכן כמנהל לשכתו. הרי מכל בחינה שהיא, שמיר הוא היפוכו המוחלט של נתניהו. השופט אליקים רובינשטיין, שהיה מזכיר הממשלה בתקופתו של שמיר, אמר עליו ששמיר הוא האדם היחיד שפגש בחייו, שאין לו אגו. נתניהו, לעומתו – כולו אגו. שמיר היה חף מכל אבק של שחיתות, ואם נאמץ את נראטיב השקרי של "משפט באגס באני", הרי גם סיפור כבאגס באני הזניח הזה, לעולם לא היה קורה לשמיר, שהיה קיצוני ב"הצנע לכת" שלו כמו בהיותו איש אמת. האמירה שלו ש"מותר לשקר למען ארץ ישראל" היתה ביטוי של כנות נדירה של איש אמת, שאינו מתכחש לכך שלעיתים לא אמר אמת, כי מותר לנהוג בתחבולות במלחמה נגד אויבי ישראל. מה לו ולשקרן מוחלט כמו נתניהו? איך אפשר להשוות בין שמיר, שלחם בכהנא, לא ראה בו מי שראוי לנהל אתו מו"מ קואליציוני, החרים אותו, יצא בהפגנתיות ממליאת הכנסת כשכהנא עלה לנאום והוביל את החוק נגד הכהניזם, שנועד לפסול אותו מלרוץ לכנסת, עם נתניהו, שחיבק את בן גביר הכהניסט, פעל להיבחרו לכנסת ותוך הפרת התחייבות מפורשת לציבור הכניס אותו לממשלה והפקיר בידיו את ביטחון הפנים של ישראל, ומגבה אותו כאשר הוא מחריב כל חלקה טובה והורס את משטרת ישראל. שמיר היה מהראשונים לעמוד על טיבו של נתניהו, שאותו הגדיר בהגדרה המדויקת "מלאך חבלה."
והנה, אחימאיר, שעבד עם שמיר, יוצא מעורו כדי לגונן על היפוכו המוחלט, והוא אף מציג אותו כממשיכם של בגין ושמיר. הוא לועג למתנגדי נתניהו, שמתגעגעים לבגין ושמיר. "הם מגלים לפתע געגוע לראשי הממשלה בגין ושמיר, ושוכחים עד כמה התנגדו השניים לעצם הרעיון של מדינה פלשתינאית" (ע' 15). ראשית, במתגעגעים לבגין ושמיר ומתנגדים לנתניהו רבים מאוד שמתנגדים אף הם למדינה פלשתינאית, לא פחות מאחימאיר עצמו. אך אנשי השמאל שמתגעגעים לבגין ושמיר, מתגעגעים ליריב אידיאולוגי שהוא אדם ישר והגון, והם מתגעגעים לבגין ושמיר של מדינת החוק, עליונות המשפט ואחריות לאומית, בימים שבהם נתניהו וממשלתו מנהלים מלחמת חורמה בערכים הללו.
אחימאיר מודע לסתירה המוחלטת בין דרכם של בגין ושמיר בתחומים הללו לדרכו של נתניהו, והוא מתרץ אותה בטיעונים מביכים. הוא מציין שגם בגין וגם שמיר, "שניהם אכן היו בעד 'עליונות המשפט', אבל למזלם בזמן כהונתם טרם נפלה על כולנו המהפכה המשפטית של אהרון ברק, אותו אקטיביזם שיפוטי שחירב את היחסים בין הרשות השופטת לבין רשויות החקיקה והביצוע" (ע' 85). הוא תוקף בחריפות את אהרון ברק, ש"נושא באחריות רבה למצב המסוכן שאליו הגיעה המדינה כיום. הוא האיש המורם מעם, שיזם את האקטיביזם השיפוטי, שמאפשר למערכת המשפט ולפקידי ה'דיפ-סטייט' [כן, אחימאיר מאמץ את המושג הבזוי, שנועד להחריב את הסיביל סרוונס – בבת עיניו של בגין. א.ה.] לטרפד כמעט כל מהלך של הרשות המבצעת, הנבחרת, באמתלות משפטיות, בבחינת 'יקוב הדין את הממשלה'."
בגין ירש את אהרון ברק כיועץ המשפטי לממשלה. הוא נהג לומר שהלוואי שכל הירושה שקיבל מממשלת המערך היתה כמו ברק. הוא קירב אותו והעצים את מעמדו של היועמ"ש כפי שלא היה מעולם קודם לכן, מתוך תפיסת העולם שלו – אקטיביזם שיפוטי קיצוני, שאותו הגדיר "עליונות המשפט". הוא הראשון שהכניס את היועמ"ש כמוזמן קבוע לישיבות הממשלה וועדת השרים לביטחון (אז עוד טרם נקרא קבינט), ואימץ אותו כאיש סודו ושותפו בכל מהלך מדיני וביטחוני שיזם. מי שיקרא את הגותו הרבה של בגין בתחום, ייווכח שבגין הוא אבי האקטיביזם המשפטי, בגירסה הרבה יותר קיצונית משל ברק. כאשר מרכז מורשת מנחם בגין הוציא ספר של נאומים ומאמרים של בגין בנושאי מדינת החוק ועליונות המשפט, באופן טבעי הוא ביקש מברק לכתוב את אחרית הדבר, וברק הציג את עצמו, בצדק, כתלמידו וממשיך דרכו של בגין בתחומים אלה. אגב, אני שולל את התפיסה האקטיביסטית הזאת, מבית מדרשם של בגין וברק, וסבור שנכון היה לבצע רפורמה משפטית קונסטרוקטיבית, להבדיל מהמהפכה המשטרית שהתנפלה על מערכת המשפט, כמו רופא שמציע כטיפול בכאב ראש, לערוף את הראש.
שמיר, בניגוד לבגין, לא הרבה להתבטא בנושא המשפטי ולא השאיר מורשת כתובה בתחום זה. מורשתו מתבטאת במעשים. בניגוד לדבריו של אחימאיר, "המהפכה המשפטית של אהרון ברק," כדבריו, נעשתה בידי ממשלת ישראל בראשות יצחק שמיר, ובהובלת הליכוד – שר המשפטים דן מרידור, המקורב ביותר לשמיר, שטיפח אותו כיורשו, ויו"ר ועדת חוק חוקה ומשפט של הכנסת אוריאל לין. הם, בשיתוף פעולה עם צומת מימין ועם מפלגת העבודה ושינוי משמאל, הובילו את חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ואת חקיקת חוק יסוד: חופש העיסוק. הליכוד, הוא שנתן להם, בגאווה, את ההגדרה "מהפכה חוקתית", והתגאה בכך שהחוקים הללו נועדו למנוע חקיקה המנוגדת להם. הליכוד רץ לבחירות בראשות שמיר ב-1992, שבהם איבד את השלטון לרבין, כשהוא מנופף במהפכה החוקתית שחולל, ומבטיח להמשיך אותה עד השלמת החוקה.
זה הליכוד שנתניהו ירש. מיד אחרי ניצחונו של נתניהו בפריימריז בליכוד, התכנסה ועידת הליכוד בהנהגתו, והחליטה על המשך המהפכה החוקתית. וכך נכתב בהחלטתה: "בימי ממשלת הליכוד החלה מהפכה חוקתית בישראל. נחקקו חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד: חופש העיסוק. זכויות יסוד של האדם מוקנות עתה לא רק נגד עריצות השלטון אלא גם נגד פגיעה לא הוגנת ע"י המחוקק. הליכוד יפעל להשלמת חוק יסוד: זכויות היסוד של האדם, שהוא מיסודות השקפת העולם של הליכוד, כדי לעגן בחקיקה את השוויון בפני החוק, חופש הביטוי, חופש ההפגנה, חופש האסיפה, חופש ההתאגדות, חופש הדת, הזכות למשפט הוגן ועוד. הליכוד יפעל לחקיקת חוק יסוד: החקיקה. עם השלמת שני חוקי יסוד אלה תושלם למעשה חוקה למדינת ישראל". ומה תכלית החוקה? "החוקה תבטיח את אופייה של ישראל כמדינתו של העם היהודי, מדינה חופשית ודמוקרטית, המקיימת שוויון לכל אזרחיה ולכל תושביה ללא משוא פנים וללא אפליה."
פסיקת בג"ץ הראשונה שפסלה חוק של הכנסת כי הוא מנוגד לחוקי היסוד של "המהפכה החוקתית", פסק דין בנק המזרחי (1995) לא נעשה בקדנציה של ברק כנשיא בית המשפט העליון, אלא בתקופת קודמו, מאיר שמגר, לוחם האצ"ל, שנאסר בידי השלטון הבריטי והוגלה לאריתריאה. שמגר, ולא ברק, היה ראש ההרכב שקיבל את פסק הדין (שהיחיד מבן 9 השופטים בהרכב שהיה בעמדת מיעוט היה מישאל חשין).
אחימאיר משתתף במתקפה על היועמ"שית וקורא להדחתה, והוא כותב זאת כביכול מהפוזיציה של מי שהיה בכוורת של ראש הממשלה, וראה מערכת יחסים אחרת לגמרי בין ראש הממשלה והיועמ"ש. היועמ"ש לא יצא נגד הממשלה, לא יצא נגד החלטות הממשלה, אלא הוא נפגש עם ראש הממשלה, יעץ לו, והיחסים היו הרמוניים (ע' 85). לכאורה, נתניהו בדורו כשמיר בדורו, ומי שהשתנה הוא היועמ"ש, בהרב מיארה אינה חריש. אבל האמת הפוכה, ההבדל הוא בדמותו של ראש הממשלה. שמיר כיבד את היועמ"ש, נועץ בו ופעל על פי חוק. נתניהו מבזה את היועמ"שית ובועט בחוק. ההשוואה בין שמיר והסובבים אותו שהוא בחר, לנתניהו והסובבים אותו שהוא בחר, הוא תהומי. האם ניתן לדמיין את סביבתו של שמיר, נניח את אליקים רובינשטיין, יוסי בן אהרון, אבי פזנר ו...יוסי אחימאיר, מקבלים לצד עבודתם משכורת מסדאם חוסיין ובזמן מלחמת המפרץ מנהלים קמפיין השפעה למען עיראק?
מדי פעם מתפרץ ביוסי אחימאיר הליכוד המקורי, שמנסה להיאבק על דמותו, מול המהפך המתחולל בו. כך, לדוגמה, כאשר הוא תוקף בשצף קצף את ההתנפלות של השר קרעי על התקשורת החופשית בישראל. הוא רואה בקרעי סמל לשינוי שמתחולל בליכוד. "פעם שאלו, מיהו ליכודניק? והשיבו: אחד שיש לו כיפה בכיס לכל מקרה ואירוע שיהיו. היום הכיפות כבר על הראש. חלק ניכר ממצביעי הליכוד הם דתיים, מסורתיים, קרובים לש"ס. השר קרעי הוא מן הבולטים שבהם... אחד מאלה שצבעו את הליכוד בצבעים דתיים, משכו את התנועה לכיוון האמוני... כל זה בסדר, אילו השר – שעושה בתקשורת כטוב בעיניו – היה מצטט בהופעותיו לא רק את חז"ל, אלא גם את אבי התנועה, רבי זאב ז'בוטינסקי. המנהיג הדגול, חילוני, שכיבד את המסורת, ראה בה את קשר הדורות, ניתלה בה כדי להצדיק את זכותנו לא"י כולה, העריץ את השבט הספרדי בעמנו, אבל חזה מדינה יהודית מערבית, פתוחה וליברלית. ביקרתי פעם בלשכת השר קרעי בכנסת. לא ראיתי מאחורי גבו את כתבי ראש בית"ר. גם בלשכות אחרות ז'בוטינסקי יוק.... שאם היו כרכי ז'בוטינסקי סמוכים לשולחנו של שר התקשורת, יכול היה ללמוד מהם לא רק על הזכות לארצנו השלמה... הוא היה לומד 'מפי הסוס' על 'המלאכה הנשגבה' שאין כמותה כלשונו, של העיתונאי, הפובליציסט, ועל תפקיד התקשורת במדינה דמוקרטית..." (עמ' 29-39).
יוסי אחימאיר מצטט מדבריו של ז'בוטינסקי על התקשורת החופשית, ומבטא את הערכים שנגדם נלחם קרעי. "אחת ההבחנות היסודיות בין דמוקרטיה לעריצות, קובע עוד ז'בוטינסקי, היא השאלה, 'אם במדינה שמור החופש לכל המותח ביקורת פומבית על המשטר הקיים, או שזכות כזאת אסורה?' כבוד שר התקשורת, הנה פרק ללימוד בפרשת הימים האלה, שבהם אתה מבקש להביא לחיסולו של תאגיד השידור, הממומן בידי המדינה, משום שהוא מותח ביקורת לגיטימית מפעם לפעם על השלטון, הממשלה, שאתה נמנה עם חבריה." (ע' 31).
מילים כדורבנות. אך האם קרעי פועל על דעת עצמו? האם אין זו עמדת הממשלה כולה? האין זו דרכו של ראש הממשלה, שהאובססיה לתקשורת סיבכה אותו גם בפלילים?
אחימאיר מיתמם: "האם קרעי נוקט בצעדים אלה בשליחות ראש הממשלה? הן נתניהו הוא בנו של היסטוריון שהיה בקיא מאין כמוהו בתורת ראש בית"ר, עבד לצידו. יהיה זה עצוב ביותר אם בתקופתו של ביבי, התמיכה בתאגיד הציבורי ש'מרשה לעצמו' גם לבקר – תתמוסס. האם תנועת הליכוד – אם עודנה רואה עצמה כיציר כפיו של המנהיג וההוגה הריוויזיוניסטי – תסטה מדרך ז'בוטינסקי, המהלל את עקרון הדמוקרטיה, חופש הדיבור, הזכות לבקר, במדינת היהודים הלאומית-ליברלית?" (שם). ומה התשובה לסימני השאלה של אחימאיר? מה התשובה? באמת יוסי, מה התשובה? אחימאיר מציע: "כמדינה דמוקרטית על הממשלה אף לעודד ולהאדיר את התאגיד הממומן על-ידה, ערוץ 11, רשת ב', ולהרכין ראש בפני ביקורת שמוטחת בה פה ושם. מהותה של התקשורת, שהיא מציבה ראי לשלטון, מבקרת אותו כשצריך, ואל לה לממשלה ולשלוח אליה את זרועותיה ולהחניקה." (שם). מילים כדורבנות. אך הממשלה שולחת אליה את זרועותיה ומחניקה אותה, ואת גל"צ ואת התקשורת החופשית.
אך, כאמור, התופעה מסמרת השיער בספר, היא התגייסותו המוזרה של הכותב להרחיק את נתניהו מהמחדל ולהכחיש את אחריותו לו, שהיא לוז הספר.
"בימים אלה מתקדמים תחקירי השבעה באוקטובר הארור. התמונה המתבהרת קשה. תמונת 'הכל בסדר' בעזה כפי שהוצגה ערב המחדל לראש הממשלה. כישלון הצבא זועק לשמיים. השאננות, הבלגן, הבלבול, ההיסוס, העיכוב, חוסר התפקוד שהמיטו עלינו את האסון הכבד. כל זה אכן במשמרת של נתניהו, אבל כאשר אין מציגים לו ברגעי האמת תמונת מצב אמיתית ולא כל המידע המודיעיני מגיע לידיעתו... לא לפני המחדל ולא במהלכו – כובד האשמה על מפקדי הצבא גדול עוד יותר." (ע' 42).
מדהים! אחימאיר מתעלם מכך שבמשך עשור וחצי של שלטונו, נתניהו נקט במדיניות של פייסנות, הבלגה, הכלה והתמכרות לשקט, פיטם את המפלצת בפרוטקשן כדי שלא תאכל אותו, הרשה לחמאס להצית ללא הפרעה במשך 3.5 שנים את שדות הנגב המערבי, איפשר לחיזבאללה להתעצם ולהפוך לאיום קיומי על ישראל באין מפריע ולא עשה דבר כאשר ארגון הטרור הלבנוני הקים מאחז על אדמתה הריבונית של ישראל. כל אלה – יוק. כל מה שקרה, הוא שהסתירו ממנו מידע...
וכל זאת בהסתמך על התחקירים שצה"ל ערך בהגינות ובביקורת עצמית, אך לא נגעו בדרג המדיני, קובע המדיניות, מעצב תפיסת הביטחון שקרסה, שבורח מאחריות ומסכל חקירה. אחימאיר עצמו מבהיר, ש"את מלוא התמונה יכולה לברר רק ועדת חקירה ממלכתית" (שם). אכן. ומדוע אין ועדת חקירה ממלכתית? "נתניהו מתנגד לה. יש לו סיבה טובה לכך. הכמעט-נתק בין מערכת המשפט למערכת השלטון מביא לכך שלראש הממשלה אין אמון מלא במי שירכיב את הוועדה ובמי שיעמוד בראשה." (שם). והרי מי שיצרה את הנתק הזה היא הממשלה, ראש הממשלה ושר המשפטים. אחימאיר מודה ש"אין מנוס ממנה" (מו' חקירה ממלכתית), אך מעריץ בקריצה את התחמקותו המבישה של נתניהו ממנה, "גם את 'עובדה' מצליח הקוסם נתניהו לעבור בשלום. פניו לעיקר." (שם).
אחימאיר מתעלם מכך ש-7 באוקטובר הוא תוצאה של המחדל, שהוא מחדל בראש ובראשונה של הדרג המדיני, ומציג את 7 באוקטובר כמחדל עצמו, שבו אשם צה"ל. "חמאס יכול היה לנו באותו יום מר ונמהר, רק על שום המחדל הצבאי ואי התרעה לדרג המדיני." (ע' 81). ולפתע, יש מרכיב היסטורי למחדל. "שורשי 7 באוקטובר הם אפוא באוגוסט 2005." (ע' 76), כלומר בהתנתקות. הוא רק שוכח להזכיר שאת ההתנתקות הובילה ממשלת הליכוד ושנתניהו תמך בה. הוא גם מתעלם מכך שהיה לנתניהו עשור וחצי בשלטון כדי לתקן את כשל ההתנתקות, כפי שב"חומת מגן" ישראל תיקנה את כשל אוסלו. אך נתניהו לא עשה דבר וחצי דבר בנדון.
כפי שניתן ללמוד משמו של הספר, אחימאיר מעלה על נס, ובצדק, את מבצע "עם כלביא" באיראן. הוא מעלה על נס, ובצדק, את החלטתו המנהיגותית הנחושה של נתניהו על המבצע. ומה הוא אומר על צה"ל? "גם ביום זה ובימים הבאים שלאחריו אין לשכוח את מחדל ה-7 באוקטובר. הצבא שפישל אז, שלא בלם את גל מחבלי החמאס בעוטף עזה, שלא עמד במשימותיו, בשליחותו, ואחראי עיקרי לאסון הגדול ביותר שניחת על עמנו מאז השואה – זהו אותו צבא שמבצע באופן מופתי את מתקפת 'עם כלביא'." (ע' 142). הוא אינו אומר על נתניהו, האחראי למחדל הנורא, שזה אותו ראש ממשלה שמחליט באופן מופתי על "עם כלביא". על ראשו הוא כותר רק את כתר הניצחון וההצלחה.
המאמר המוזר ביותר, האבסורדי ביותר, הוא המאמר שלפני האחרון בספר – "הכול בגלל מסמר קטן", כשם שירה של נעמי שמר. הוא מתאר את האסון הנורא של 7 באוקטובר, כתוצאה טרגית נוראית של איזו תקלה קטנה, מסמר קטן, שיצר שרשרת תקלות שהביא לתוצאה המרה. "האם חזתה המשוררת בת כנרת את ה-7 באוקטובר?" תוהה אחימאיר, ושואל: "מיהו אותו מסמר, שבגללו הועמדה ישראל בסכנה קיומית?"
בטרם יצביע על האשמים, הוא מנקה את השולחן בנחרצות: "ראש הממשלה בוודאי שאינו." אלא מה? "בעיניי הוא הרוכב שנפל מסוסו כתוצאה מהכשל, מתעשת, מנהל את המשך המערכה, מתקן את מחדל ה'מסמר'." הוא מסיר ממנו את אחריותו, וזורק איזו עצם, לצאת ידי חובה "יש לו אחריות-על, משום שלא בדק היטב אצל שר הביטחון אם הסוס – כלומר צה"ל – ערוך לכל הפתעה שלא תבוא, כשיר לקרב."
אגב, רק על כך הוא אינו כשיר להיות ראש הממשלה, כי זו אחריותו המרכזית. אך אחריותו המיניסטריאלית מתגמדת לעומת אחריותו האישית, כמצביא המחדל. וכאן מדרג אחימאיר את האחריות. "אחריות הרמטכ"ל דאז ואולי גם קודמו, חמורה יותר." אך יש מי שאחראים יותר: "אז מיהו אותו 'מסמר קטן' שבעטיו הגענו למצבנו היום, לאחר יותר מ-1,200 נרצחים ו-912 לוחמים שנפלו בקרבות? התואר נחלק בין שניים: ראש השב"כ לשעבר וראש אמ"ן לשעבר. אילו לא 'צלע הסוס', פני ההיסטוריה היו שונים." (עמ' 209-210).
ובהמשך הוא מרחיב באשר לאשמת השניים. אבל אם לדבוק בהיגיון העקום הזה, גם הם אינם המסמר, אלא הכפופים להם, והכפופים לכפופים להם, עד אחרון הש"ג. התנערותו של נתניהו מאחריות והטלתה על הכפופים, מלווה בעלילת דם על בגידה, כביכול. עלילת הדם על יהודים, כאילו שיתפו פעולה עם מבצעי הטבח הנורא ביהודים, הגדול ביותר מאז השואה, היא עלילת דם שכל עלילות הדם האנטישמיות נגד יהודים לאורך הדורות מתגמדות לידה. היא ראויה לכל לשון של גינוי והוקעה. ניתן לצפות מאדם כאחימאיר שיעשה זאת. ומה יש לאחימאיר לומר עליה? "יש לא-מעטים בינינו שמדברים כיום במונחים שהם מעבר לכשל של 'מסמר' ו'פרסה'. הם מדברים על 'בגידה'." (ע' 210), מדווח אחימאיר לקונית, ללא שמץ של הסתייגות.
כיוון שאחימאיר מרבה לצטט את בגין, אצטט לסיום את דברי בגין על אחריותה של ראש הממשלה למחדל מלחמת יום הכיפורים. אף שהיא פחותה בהרבה מאחריותו של נתניהו ל-7 באוקטובר (אך זה נושא למאמר אחר), אני מסכים עם דברי בגין אז, ועל אחת כמה וכמה שהם נכונים היום. במאמר ב"מעריב" ב-5 באפריל 1974 כתב בגין:
"אמנם כן, הדו"ח של ועדת החקירה מטיל אשמה כבדה באגף המודיעין של המטכ"ל ובכירי מפקדיו. מסתבר, כי הם טעו בעיקר, בקריאת כוונתו של האוייב. הם, האמונים על כך, כי איש לא יערים על עמנו הקטן, מוקף האויבים, הולכו שולל על ידו. זוהי טרגדיה יהודית מיוחדת במינה. אויבי ישראל הצליחו להטעות ולרמות את המופקדים על ביטחונה... הערכת אמ"ן זו נופצה לרסיסים. אבל אם נשים לב לקביעת הוועדה, כי איש מן הנוכחים, חברי הממשלה הקובעים, לא השיגו כלל על אותה 'סבירות נמוכה', נבין את האחריות הרובצת על שכמם. אם היועצים הצבאיים טעו בהערכתם – והדו"ח מוקיע את טעותם הנוראה, הרי אנשי הדרג המדיני טעו בהערכה בלתי נכונה של חוות דעת מוטעית. ולהעריך הערכות מודיעיניות – זה תפקידה של המדיניות, זו חובתם העיקרית של מדינאים, זו אחריותם בפני בית הנבחרים ובפני הציבור כולו. לא תיתכן שום התחמקות מחובת האחריות הזאת. המחדל הוא פרי דיוניהם וסיכומיהם של חברי הממשלה... נושאת במלוא האחריות המוסרית, הציבורית והמדינית בעד טעותה יותר מאשר הפיקוד העליון הכפוף לה, אך בוודאי לא פחות ממנו. היכול איש הוגן כלשהו להעלות על הדעת כי הכפופים ייקראו לאחריות ואילו הממונים עליהם יחמקו ממנה?"
וכעבור ימים אחדים אמר בגין בכנסת: "הייתכן כי הרמטכ"ל יילך והממונה עליו, שר הביטחון יישאר? שאלה רצינית. אבל יש להמשיך ולשאול. שר הביטחון יילך והממונה עליו, ראש הממשלה, תישאר? האמת מחייבת לומר, שאם בממשלה קוראים לשר הביטחון סופר רמטכ"ל, יש לקרוא לראש הממשלה סופר שר הביטחון." ואם כך בממשלת גולדה שבה "מר ביטחון" המובהק היה שר הביטחון משה דיין, קל וחומר בן בנו של קל וחומר כאשר מדובר ב"מר ביטחון" "חזק מול חמאס" נתניהו.
יוסי אחימאיר, עם כלביא קם – השנה השנייה למלחמת שבע החזיתות, הוצאת "ניצנים" תשפ"ו, 218 עמ'.
אורי הייטנר
אהוד: רחם עלינו בכתבות הבאות. קצר. קוראים מתלוננים על האורך!
אורי הייטנר
צרור הערות 14.1.26
רוצים גישה מלאה לכל הגיליונות?
הצטרפו לאתר וקבלו גישה לארכיון של למעלה מ-2,100 גיליונות עם אלפי מאמרים, שירים ויצירות ספרותיות.
הצטרפו לאתר