רומאן
כנרת, זמורה-ביתן, מוציאים לאור
נכתב בעקבות הרומאן (שאזל)
"לשוט בקליפת אבטיח" משנת 1987
נדפס בישראל 2009

פרק עשרים וחמישה
פּוֹטַשׁ, גופרית וסוכר, ותפוחי-אדמה
בטעם אבק-שריפה

המתכון היה פשוט: מערבבים סוכר, פּוֹטַשׁ וגופרית. במקום פוטש אפשר לשים מעט גרגירי דשן חימי לבן המופק מן האשלג, הוא הפוטַש, של ים המלח. לדשנים האלה, שנקראו אז בשם זבל חימי, היו שמות מצלצלים: אַמוֹניַאק, סוּפֵּרפוֹסְפַט – ובעינינו היו כולם טובים למטרתנו אם רק היה להם מראה של גרגירי מלחת לבנה. וכלום ישנה הוכחה חותכת יותר מהעובדה ששמה של חברת האשלג הוא פַּלֵשְׂתַיְן פּוֹטַשׁ? ואם פרופסור חיים וייצמן הצליח להפיק ממלחת-האשלגן אבק-שריפה בשביל האנגלים בתקופת מלחמת העולם השנייה, אז אנחנו, בוודאי, זאת אומרת, אולי, למה לא –
גופרית, גם זו לא בעיה, מקציעים אותה מראשי גפרורים. וגיורא כבר ישב על המלאכה, ממלא בצלחת-פח גופרית משתי קופסאות לערך. צבי הוסיף את הסוכר ואת הסוּפֶּרפוֹספַט או האמוניאק או אולי היה זה מלח-בישול גס רגיל, ביקש מאיתנו להתרחק מעט, והחל מערבב בצלחת, מרחוק, בקרש שבידו. הוא חושש, כך אמר, פן עצם המגע שבין שלושת היסודות הללו יגרום להתפוצצות.
עִרבב, ערבב – ומאום לא קרה.
לקח מקצת מן התערובת, הניח על אבן שטוחה ודפק מעליה באבן אחרת, כמין רֵחיים – ללא תוצאה. רק פירורי-גופרית אחדים השמיעו קול נפצוץ קל, ואולי היה זה קול חיכוך האבן באבן.
"אולי צריך להכות בין שתי אבני-אש?" הציע גיורא.
אבני-האש, אלה אבני-הצור החומות-אפורות, הקשות, שימשו לא רק להצתת אש אלא גם בתור סכינים, מגרדות וראשי-חיצים לאדם הקדמון.
יום אחד בא למושבה חוקר מן האוניברסיטה וגילה תגלית מרעישה זו בבור שבצלע הגבעה, לא רחוק מאחוזת פלז. בתוך ימים אחדים רוֹקַנוּ את כל מטמון סכיני הצור של האדם הראשון שנמצאו שם, וחשנו עצמנו בעלי אוצר, כאילו מצאנו יהלומים.
הערבים היו נוהגים לתקוע אבנים חדות אלה במוריגים שלהם כדי לדוש בהן את התבואה. לנו הן שימשו מקור למשחקים ממושכים. רובצים על פני הקרקע מול ערימה זעירה של קש ותפרחות-קוצים יבשות, דקות, כמין מוך צהבהב-לבנבנן, ומכים כנגדה שעה ארוכה בשתי אבני צור זו כנגד זו בתקווה שהניצוץ יצית את הערימה. אמנם, מעודי לא הצלחתי להצית אש בשיטה הזו, אך הקסים אותי הריח שהיה מותיר אחריו הניצוץ שהוציאו שתי האבנים במכת-החיכוך. ריח שריפה חריף, נקי וצורב מעט, כריח אבק-שריפה אמיתי.
צריך, אם כן, להצית את התערובת. "אורי, איפה אתה?" – טוב, אני עמדתי רחוק. תמיד הייתי ילד זהיר. וכאשר התרחשו לנגד עיניי תעלולים מסוכנים לא היו לי אומץ או תחושת-סמכות להפסיקם, אולי גם נהניתי לראות. אך השתדלתי לעמוד מן הצד. התקרבתי אפוא אליהם מכיוון התל המרוחק-מעט, שתחתיו קברנו את שיירי האבטיחים הרקובים, ונכנסתי למלונה והבאתי, באי-רצון בולט, את קופסת-הגפרורים שלי. חששתי פן יבזבזו גם אותה ונישאר לגמרי בלי גפרורים.
צבי נתן לגיורא את הגפרורים. גיורא הידק באגודלו השמאלי גפרור שראשו למטה, על גב הקופסה, ובהקשה קלה שיחרר את קצה האמה של יד-ימינו מן האגודל של אותה יד, וכך העיף את הגפרור, שנדלק בדרכו על גב הקופסה, ונתב בוער אל לב הצלחת של "אבק-השריפה".
עלה ריח רע של סוכר שרוף.
אח, אילו היה בידינו מעט דינמיט, או טיפ-טיפה מלחת-צ'ילי אמיתית!
ואז קרא גיורא:
"תפוחי-האדמה! מה עשיתם עם תפוחי-האדמה?"
ואכן, שכחנו לגמרי על קיומם במדורה העוממת. ניגשנו אליה שנינו, צבי ואני, וגִלגלנו אותם הצידה יחד עם עוד כמה גחלים לוחשות, כדי לצננם מעט. ואחר אספנו והכנסנו הכול על גבי קרש, וגם את צלחת "אבק-השריפה", אל המלונה פנימה, הנחנו על השולחן המאולתר, וישבנו לאכול. פולחים את הקַרְטוֹשְׁקֶס לשני חצאים, בוזקים מלח, וטועמים וכוֹוִים את קצה הלשון.
"צביקה," אמר גיורא, "מה דעתך לטבול תפוח-אדמה באבק-השריפה?"
"אל תצחיק אותי," אמר צבי, "זה לא אבק-שריפה. זאת מַרְמֵלַדָה. קָרָמֶל. זה טוב בשביל להוריד שערות מהרגליים, אולי – "
"מה איכפת לך, נסה – " הפציר גיורא.
צבי היסס רגע, חשדן, ואחר טבל תפוח-אדמה, כמעט זרק אותו לצלחת, מפני שהיה חם.
"נסה עוד!" אמר גיורא, "בוא נתערב – "
צבי זרק אחד, ועוד אחד, כמו כדי להרגיז ולגחך את גיורא. פתאום השמיע צעקה קלה, כי הרים גחלת עוממת-עדיין במקום תפוח-אדמה-צלוי ומיד זרק אותה –
טְשששש – – – –
עלתה לשון-אש חמה פתאומית מן הצלחת וליהטה את פנינו במשב-אוויר חם, כמעט חרכה אותם, והשחירה מעט את השק שמעלינו, אשר שימש גג למלונה.
הסתכלנו אחד בשני. מפויחים. הידיים. הפנים. מתפוחי-האדמה הנותרים עלה איזה טעם מבחיל של אבק-שריפה חרוך.
"טוב, מה זה היה צריך להיות?" שאל צבי בכעס עצור.
גיורא צחק. "אני יודע? הניסיון שלך בטח הצליח לבסוף."
"לא. אתה מסתיר ממני משהו."
"מסתיר-אֶמַכּ! טוּז – "
"מסתיר-אַבּוּכּ, מטומטם! יכולת לשרוף אותנו!"
"אני?" כך גיורא, ומיד – "יִלְעַן אַבּוּכּ יַא קַארַאחַאן אִבְּן קַארַאחַאנְצִ'יק, יַא זְבּוּן אִבְּן אִל כַּלְבּ, יַא סְמַארְק אִבְּן אִ-נַאר אִל-גִ'יהַנוֹם, חוּי, יַא פַאקֵר מַאדֶ'ר, חוּי, יַא קַאקֶר, יַא זְבַּאלֶה, חוּי, יַא פּוֹטַאשׁ אִבְּן אִל-עַקְרוּט, חוּי, יַא פִּיזְדַאק, יַא חַוַואגָ'ה טומטום שְׁטִיקֶע-בְּרוֹיט – "
"חוּי! – נראה אותך גיבור בחוץ – " אמר צבי.
ושניהם יצאו, קודרים ומתוחים, כדי להחליף מהלומות מחוץ למלונה הרעועה.

אני יצאתי אחריהם. התבוננתי בהם מתפלשים באבק, באדמה התחוחה, היבשה, בין שיחי האבטיח הקמלים. מצחו של גיורא כבר היה פגוע מקודם, ומרוח ביוד, והוא ניראה כאינדיאני. ועתה סבל עוד מכות אגרוף אחדות מידיו הארוכות של צבי. ואילו צבי ספג בתמורה בעיטות ונגיחות-ראש רציניות ביותר מצד גיורא.
ראיתי את יום-השדה עולה באבק ומתבטל, והרגשתי כמו נערה ששני גברים רבים ומתכתשים ביניהם כדי לזכות באהדתה.
"תפסיקו!" צעקתי, "גיורא שפך אבק-שריפה אמיתי לתוך הצלחת. הנה התרמיל הריק!"
ובאמת מצאתי מיד את התרמיל אלא שלקח לי מעט זמן להבין מה קרה.
מיד הפסיקו.
גיורא ניגש אליי בעיניים מוצפות דם, ואמר –
"אתה, אתה מלשין!"
העניק לי דחיפה מכאיבה בכתף ונכנס למלונה והמשיך לקלל בקול מוזר, כאילו הצטברו אצלו הרבה דברים יחד ורק עתה באו ליד פורקן.
"אִיחְסִים... פִיחְסִים... יִלְעַן-אַבּוּכִּים..." נשמע קולו הקטוע, "פֶרְצֵרִים, נַאחְסִים, נִיגֶ'סִים, פֶּזַבֵנְקִים... צְפִיעִים... חוּיִים... פִּיזְדַאקֶס... שְׁמֶקֶס... יַבְחוּשֶׁרִים..."
עמדנו בחוץ והקשבנו, נכלמים. כתפי כאבה. ואז תקע לי צבי אגרוף בכתף השנייה ונכנס גם הוא פנימה אל המלונה.
אמרתי לשניהם, מבחוץ:
"אני הולך הביתה! נמאסו עליי התעלולים שלכם! זְרָגִים!"
והתחלתי לארוז את הציוד שלי, מושך אותו מבעד לדופן המלונה, כי לא רציתי להיכנס פנימה.
אהוד בן עזר