* העקרונות ההכרחיים לשלב ב' – ישראל חייבת לעמוד על כך, שללא פירוק חמאס מנשקו, ואישור ישראלי, וישראלי בלבד, שהוא אכן פורק מנשקו, היא לא תזוז אף שעל מהקו הצהוב, ולא תאפשר את שיקום הרצועה. תנאי לשיקום של כל תא שטח הוא השמדת כל המנהרות תחתיו.
יש להציב לוח זמנים ברור לפירוק חמאס והג'יהאד האסלאמי מנשקם. אם הם לא יעמדו ביעד – יש לחדש את המלחמה וצה"ל יפרק אותם.
* איפה המפתחות – רן גואילי טרם שב לארץ, לקבר ישראל, אך כבר מופעלים על ישראל לחצים לפתוח את מעבר רפיח.
אם הם "אינם מוצאים" את גופתו של גואילי, אנחנו לא מוצאים את הג'ינג'י עם המפתח למעבר רפיח.
* שיקום ללא אונר"א – לא יהיה שיקום אמיתי של רצועת עזה ללא פירוק אונר"א. אונר"א הוא הארגון להנצחת הסכסוך, באמצעות הנכחת פנטזיית ה"שיבה", כלומר השמדת ישראל באמצעות הטבעתה במיליוני פלשתינאים.
יש להבהיר, שמרגע השיקום אין עוד אף "פליט" בעזה. כולם תושבי קבע. אין עוד דבר כזה מחנה "פליטים". והחשוב מכל – יש להרחיק את אונר"א מכל זיקה לחינוך, כי זה חינוך אנטישמי וחממה לייצור שאהידים.
היום יש המוני פליטים בעזה – פליטי מלחמת "חרבות ברזל". לכן, יש להכניס לטיפול בהם את סוכנות הפליטים של האו"ם, המטפלת בכל הפליטים בעולם חוץ מהפלשתינאים, באוריינטציה של שיקום ולא של הנצחת הפליטות.
כמובן שפירוק אונר"א צריך להיות גם ביו"ש, במזרח ירושלים ובלבנון.
* לא באל"ף רבתי – עם כל הכבוד לטראמפ ולארה"ב, ויש כבוד – לא ארה"ב הותקפה ב-7 באוקטובר. לא אזרחיה נרצחו, נאנסו ונחטפו בהמוניהם. לא אזרחים אמריקאים חיו עשרים שנה תחת ירי רקטות. ולא ארה"ב נשארת בשכנות עם עזה בשנים הבאות ובדורות הבאים.
ולכן, עלינו לומר לא באל"ף רבתי, למה שמנוגד לאינטרסים הביטחוניים והקיומיים שלנו בעזה. ואם נתניהו גרר את עצמו לסיטואציה שבה אינו מסוגל לומר לא לטראמפ, אולי כיוון שגרר אותו לניסיונותיו להימלט מאימת הדין, שיפנה את מקומו.
* המילים החסרות – כותרת פשקוויל המערכת של "הארץ" היא: "שלב ב'. אפילו בכפייה." הנמען של המאמר הוא הקורא דונלד טראמפ, שנדרש לכפות על ישראל את שלב ב', ולא לתת לישראל לגרור רגליים, באמצעות הקשחת עמדות ו"הנדסת הפרות" של הפלשתינאים. מטרת שלב ב' היא "מעבר משלב צבאי לשלב מדיני-קונסטרוקטיבי" ובאופן מפורט: "נתיב שמתחיל בממשל פלסטיני אזרחי מתפקד, ומסתיים כהבטחה מדינית לאפשרות של הסדר רחב יותר, הכולל אופק למדינה פלסטינית."
הדבר המעניין במאמר, הוא לא מה כתוב בו, אלא כמה מילים שנעדרו ממנו. לדוגמה: צמד המילים רן גואילי. את מי הוא מעניין? וכן "פירוז הרצועה," "פירוק חמאס מנשקו." אלו זוטות והבלים, שנועדו לגרום ל"גרירת רגליים" של ישראל.
* קיסם למדורת המשבר החוקתי –לאחר מלחמת לבנון השנייה, ולנוכח הקריאות לחקור את כשליה, החליט ראש הממשלה אולמרט על הקמת ועדת חקירה ממשלתית, בראשות השופט אליהו וינוגרד. ראש האופוזיציה נתניהו תקף בחריפות את ההחלטה להקים ועדה שאינה ועדת חקירה ממלכתית, על פי חוק ועדות החקירה. התנועה לאיכות השלטון הובילה את המאבק נגד הקמת ועדת החקירה הממשלתית ולא ועדת חקירה ממלכתית, מאבק שכלל שביתת רעב. התנועה וארגונים נוספים עתרו לבג"ץ נגד הקמת ועדת חקירה ממשלתית וביקשו שבג"ץ יכפה הקמת ועדה ממלכתית. נתניהו תמך בעתירה ולא טען שאין סמכות לבג"ץ להתערב.
הדיון בעתירה לא התמקד בשאלה האם ראוי להקים ועדת חקירה ממלכתית, אלא האם נכון שבג"ץ יתערב ויכפה על הממשלה הקמת ועדת חקירה ממלכתית. בסופו של דבר העתירה נדחתה ברוב של 4 שופטים (המשנה לנשיאת בית המשפט העליון, אליעזר ריבלין, והשופטים אשר גרוניס, סלים ג'ובראן ואסתר חיות) נגד 3 (איילה פרוקצ'יה, מרים נאור ואליקים רובינשטיין). גם דעת הרוב מתחה ביקורת על הקמת ועדה ממשלתית ולא ממלכתית, אך השופט ריבלין קבע: "דעתי היא שלא קמה לנו עילה להתערב בהחלטת הממשלה. הממשלה היתה מוסמכת להקים ועדת בדיקה ממשלתית," אף שהעתירה נדחתה, עמדת המיעוט מהווה תשתית תקדימית לקבלת העתירות היום. הרי כשלי מלחמת לבנון השנייה כשלג ילבינו לעומת המחדל הנורא שהמיט עלינו את האסון הגדול ביותר בתולדות המדינה. יש לבג"ץ קייס רציני לכפות הקמת ועדת חקירה ממלכתית.
אף על פי כן, אני מקווה שבג"ץ יחליט שוב לא להתערב. התערבות כזו תוסיף עוד קיסם לבערת המשבר החוקתי. כל עוד נתניהו ראש הממשלה, לא תהיה חקירה. בכל אופן לא חקירה אמיתית. לכן, את המאבק להקמת ועדת חקירה ממלכתית, יש להמיר במאמץ להחליף בבחירות את ממשלת 7 באוקטובר ואת מר מחדל העומד בראשה. ממשלת התיקון הלאומית תקים את ועדת החקירה הממלכתית. אם חלילה נתניהו יבחר שנית, בלאו הכי לא תהיה חקירה. אולם במקרה כזה, הבעייה שלנו כבר לא תהיה חקירת מחדלי העבר, אלא המחדלים שבדרך.
* הברחן – לא היה בתולדות מדינת ישראל ואולי בתולדות הדמוקרטיות בעולם אירוע כל כך קיצוני, בוטה ודוחה של חוסר מנהיגות, כמו מנוסתו מוגת הלב של נתניהו מאחריותו למחדל, כמו סיכול חקירת המחדל, וכמו כל המהלכים הבזויים לגלגול האחריות לכפופים לו.
איש קטן. אפס מאופס במנהיגות.
* לא רבה בכלל – ח"כ גלית דיסטל-אטבריאן (הליכוד) נשאלה בריאיון ל"120 ואחת" מהי מידת האחריות של הממשלה על טבח 7 באוקטובר, והשיבה: "בעיניי לא רבה בכלל."
ואני תמה. היא מטומטמת? היא חושבת שאנחנו מטומטמים? גם וגם?
* המשת"פים של הפורעים – הפורעים הבן גבירניקים הם אויב. יש לרדוף אותם עד חורמה. כדי להצליח בכך יש לגדר אותם, לבודד אותם.
מי שמטעמים פוליטיים ציניים מדברים על "אלימות המתנחלים" וגם מי שמכלילים על כל מתיישבי החוות, לא רק עושים עוול בהטלת דופי על ציבור נאמן, אלא הם משת"פים של הפורעים.
* מבחן הדמוקרטיה הליברלית – אחת מאבני היסוד של הדמוקרטיה הישראלית, כדמוקרטיה ליברלית, הוא פסק דין "קול העם" שקיבל בג"ץ ב-1953. בפסק הדין ביטל השופט אגרנט את החלטת שר הפנים לסגור ל-10 ימים, כאמצעי ענישה, את עיתון המפלגה הקומוניסטית "קול העם", למרות שעל פי החוק היתה לשר סמכות כזאת, כיוון שהיא נוגדת את ערכי הדמוקרטיה וחופש הביטוי ואת עקרונות מגילת העצמאות.
פסק הדין הזה לא נועד להגן על העיתון הקומוניסטי, אלא על הדמוקרטיה הישראלית. המסר היה שהדמוקרטיה נבחנת דווקא בסובלנות כלפי קולות הקצה, אלה שמעוררים את סלידתנו.
האם יאיר גולן, שמכריז שאם יעלה לשלטון יסגור את ערוץ 14, מכיר את בג"ץ "קול העם"? איך ההכרזה הזאת, והכרזות דומות מסוגה, מתיישבות עם היומרה שלו להנהיג את "המחנה הליברלי" בישראל? אני כותב זאת כמי שסולד מערוץ התעמולה, כפי שלבטח השופט אגרנט סלד מהעיתון הקומוניסטי.
* הרפו – יש דברים רבים שאני אוהב ומכבד ומאמץ בדת היהודית. "שמירת נגיעה" אינה נמנית עימם. ממש לא. ממש ממש לא.
אבל אני מכבד אנשים שזו דרכם. יש לי חברים וחברות כאלה.
ההתנפלות הדוחה על ראש השב"כ, כיוון שהבהיר בנימוס ללוחמות השב"כ שזו דרכו, והוא עשה זאת כדי למנוע אי נעימות בהמשך, היא המשך ישיר לאינקוויזיציה הדוסופובית שרודפת אותו מרגע שהוצג מינויו. די, חלאס! גם בג"ץ דחה את העתירות המכוערות נגד מינויו. הרפו. תנו לו לעבוד. בסופו של דבר רעל השנאה שאתם כה מלאים בו, יהרוג אתכם.
* מחול חסידי על הדם – העסקנים החרדים פצחו במחול חסידי סוער על דמם של שני התינוקות האומללים, ומינפו את מותם הטרגי לקידום האינטרסים הכיתתיים שלהם ולהסתה פופוליסטית נגד היועמ"שית.
* אילו היה אכפת להם מהחיים, לא היו מפגינים נגד ניתוחי מתים.
* יש בית ליהודים – טראמפ טוען שיהודי בריטניה הם בסיכון ומציע להם מקלט בארה"ב.
כאשר נפתחו שערי בריה"מ, בשנות השמונים המאוחרות, רובם נשאו עיניהם לארה"ב, שהיתה פתוחה לקלוט אותם כ"פליטים". יצחק שמיר, ראש הממשלה, פעל בכל מאודו לביטול מעמד הפליט ליהודים. הוא הסביר, שכאשר יש מדינה יהודית, הפתוחה לכל היהודים, יהודי אינו יכול להיות פליט, כי יש לו בית לאומי. אחרי מאמץ מדיני עיקש ונחוש הוא שיכנע את הממשל האמריקאי. והשאר – היסטוריה, לתפארת מדינת ישראל.
* חוזה אוניברסיטת הגליל – בשעה טובה ומוצלחת אישרה המל"ג (המועצה להשכלה גבוהה) את הקמת אוניברסיטת הגליל בקריית שמונה. זו בשורה גדולה למדינת ישראל, להשכלה הגבוהה בישראל, לגליל ובמיוחד לקריית שמונה, החווה ימים קשים ומתקשה להתאושש מהפינוי במלחמה. אין זריקת מרץ טובה יותר לקריית שמונה מהאוניברסיטה. אני מקווה שתמצא הדרך לשמר בשם האוניברסיטה את השם תל-חי, שכן האתוס הציוני של תל-חי הוא הרבה יותר מאשר שם של מקום.
שלושה עשורים וחצי מקודם חזון האוניברסיטה בגליל. אנשים רבים היו שותפים לו. אציין במיוחד את שרת החינוך לשעבר, יפעת שאשא-ביטון, בעצמה בת קריית שמונה, שבקדנציה שלה נתנה את הדחיפה הגדולה שהביאה ליום הגדול הזה.
נחשפתי לראשונה לרעיון של אוניברסיטה בגליל ונדלקתי עליו, לפני 31 שנים. יהודה הראל, שבאותה תקופה הקים חברה לייעוץ לשינוי בקיבוצים "וקטור" ואני עבדתי איתו (במיזם אחר) הוציא אז חוברת בנושא האוניברסיטה בגליל, שבה הציג את חשיבותה לפיתוח הגליל וכדרכו – הציג תוכנית מעשית מפורטת להקמה. מאז הוא קידם את היוזמה ודחף אותה, גם בהיותו חבר כנסת, וגם לאחר מכן, כשעמד בראש היחידה האסטרטגית של הגולן.
הנה דברים שכתבתי בספרי "יהודה הראל – ביוגרפיה": "במסגרת פעילותו ביחידה האסטרטגית חזר יהודה לעסוק ברעיון שעלה לראשונה בחוברת שהוציאה חברת וקטור ב-1991 – אוניברסיטה בגליל המזרחי. בשנות פעילותו הרבות בגולן, ראה יהודה בגליל המזרחי ובצפון המדינה בכלל חבל ארץ רחב. אמנם חברת וקטור עסקה בזמנו בהובלת השינוי בקיבוצים, אך כבר אז ראה יהודה בחברה פלטפורמה לקידומם של נושאים נוספים, ופנה לראשי המועצות יהודה וולמן וסמי בר לב, לשם הקצאת תקציב לבדיקת השאלה, כיצד ניתן לאכלס את הגולן? במהלך המחקר והבירור הבין יהודה שהבעייה טמונה בניסוח השאלה, איך למשוך אנשים לגולן. השאלה היא, מה יגרום לגליל המזרחי כולו, שהגולן הוא חלק ממנו, להיות אבן שואבת לאוכלוסייה איכותית.
"הגליל המזרחי הוא הגדרה מקורית של יהודה, שנועדה להתמודד עם היחס לו זוכה הגליל כולו, כפריפריה. לשיטתו של יהודה, הגדרת המושג פריפריה היא אזור המרוחק מעבר ל'יוממות' (מרחק המאפשר עבודה יומית) ממרכזי האוכלוסיה הגדולים – תל אביב, ירושלים, חיפה ובאר שבע. הגליל המרכזי והמערבי, על פי תפיסה זו, אינם פריפריה. הפריפריה היא האזור שממזרח לכרמיאל. אזור זה נקרא הגליל המזרחי. קשיי הקליטה והפיתוח אינם בלעדיים לגולן, כי אם לגליל המזרחי כולו, ועל כן הפתרון צריך לחול על האזור כולו.
"אולם יהודה לא התעניין בפיתוח הגליל המזרחי בדרכים של סבסוד השיכון וסבסוד התעשיה, המביאים בעקבותיהם אוכלוסייה חלשה ותעשיה מפגרת, אלא בפיתוח באמצעות אוניברסיטה, שתמשוך אוכלוסייה חזקה ותשאיר את הבנים במקום. במהלך פעילותו ביחידה האסטרטגית יזם התארגנות אזורית בעזרתו של ראש מועצת הגליל העליון, אהרון ולנסי. השניים יזמו כנסים של ראשי הרשויות בגליל המזרחי, תחילה סביב רעיון האוניברסיטה ובהמשך גם בנושאים נוספים, והגליל המזרחי החל להתארגן כאשכול, בהנהגתו של ולנסי, שנבחר ליו"ר אשכול הגליל המזרחי, ובהשתתפותן של דמויות מרכזיות מן האזור, ויהודה לצידן.
"יהודה קידם החלטת ממשלה על הקמת אוניברסיטה בגליל, ואף הרצה בפני מליאת המועצה להשכלה גבוהה (מל"ג) את רעיונותיו, ובראשם הרעיון לאיחוד המכללות בגליל המזרחי כשלב ראשון בדרך להפיכתן לאוניברסיטה. התוכנית קצרה שבחים, והאשכול המשיך לקדם את הנושא. יהודה קידם מחקרים שונים מטעם היחידה האסטרטגית, אולם בסופו של דבר התקבלה במל"ג החלטה מצומצמת בהרבה, על הקמת בית ספר לרפואה בגליל. יהודה הצליח לקבוע את מקומו בצפת ואף זכה בחסות של אוניברסיטת בר אילן למוסד." יהודה המשיך לדחוף את הנושא גם אחרי פרסום הספר.
כמו רבים מהרעיונות שנחצבו בכור היצירתי שבין אוזניו של יהודה הראל, גם חזון האוניברסיטה בגליל המזרחי קרם עור וגידים. וביום השמח הזה, ראוי לזכור ולהזכיר את תרומתו.
* יהודי כל כך רזה – בשירו "בנימין זאב" כתב יענקל'ה רוטבליט:
"יהודי כל כך רזה
מאיפה יש לו כוח להיות חוזה."
סמי בר לב היה כל כך רזה. עור ועצמות. והיה לו כוח להיות איש חזון ומעש, ולייסד ולבנות את העיר קצרין.
* אוי לספינה שאבד קברניטה – הפרידה מסמי בר לב עצובה. עצוב להיפרד מאדם כה רב פעלים, שהותיר חותם עמוק כל כך בישראל ובגולן, אדם שבנה עיר. סמי הבנאי. והיה גם משהו שמח, בפגישת המחזור, מפגש הרעים עם ותיקי הגולן וקצרין, עם הרֵעים למאבק על הגולן, עם עמיתים בעבר הקרוב והרחוק. כל הדוברים וגם בשיחות בין האנשים בקהל, העלו על נס, לצד חזונו ועשייתו של סמי, את היותו מענטש וחבר טוב.
גלעד בנו אמר לסמי: "הגשמת את כל מה שרצית בחיים. הקמת משפחה למופת. קצרין בנויה לתפארת. הגולן שלנו לעד." גלעד סיפר כמה מן הסיפורים שעליהם הוא ואחיו גדלו, סיפורי הראשית של רמונה וסמי בגולן, ימיו כארכיאולוג, שנותיו בקוניטרה, הקמת גרעין קצרין והיישוב קצרין, המאבק על הגולן. סיפורים רבים כבר היו למיתולוגיה גולנית וקצרינאית. וסיפור אחד אפילו אני לא הכרתי.
כשסמי היה רמ"ט ארכיאולוגיה של הגולן, הוא הגיע יחד עם שותפו מוני בן ארי לחצרו של שר הביטחון משה דיין, ובלי למצמץ הצביעו על משקוף ש"נלקח" מהגולן והסבירו למארח, ש"זה שלנו." העמיסו את המשקוף על הג'יפ, ומשם למחסן העתיקות בקוניטרה, שלימים היה הבסיס למוזיאון העתיקות בקצרין, אחד ממפעליו הרבים של סמי.
הוא סיפר על משפחה שהגיעה מחבר המדינות בעלייה הגדולה, סמי הסיע אותם, הוריד אותם בבית, סחב את המזוודה שלהם ואמר להם: "זה הבית שלכם."
הם הודו בחום ואח"כ אמרו בביישנות: "סיפרו לנו שראש העיר יקבל אותנו" ונדהמו לשמוע את התשובה...
"הסיפור הזה מספר מי זה סמי בר לב, יותר מכל עלילות הבניה והמאבק," אמר גלעד. גלעד סיפר איך בתקופה האחרונה הוא לקח את סמי, במכוניתו, לסיורים בקצרין ובגולן, לראות מה התפתח, מה נבנה, איך מתקדם. ובתום הסיור הוא אמר: "קצרין בידיים טובות. אני מאושר."
אלה – הנכדה הבכורה של סמי, סיפרה על סמי הסבא.
יהודה הראל, חברו הטוב ושותפו לדרך כמעט שישים שנה: "סמי הוא לא פוליטיקאי, הוא לא עסקן מוניציפלי. סמי עשה היסטוריה, סמי בנה עיר ובנה את הגולן והבטיח שהגולן יהיה בישראל." יהודה דיבר על סמי כחבר. הוא סיפר את סיפור הקמת קצרין. הוא סיפר על סמי, ארכיאולוג בנשמה, חושף עתיקות הגולן. על סמי במאבק ובעיקר על סמי בבנייה. הוא דיבר על סמי אוהב הספרים והאמנות. סמי של כל שכונה וכל מבנה בקצרין.
אבי זעירא, חברו הקרוב ושכנו של סמי מאז ימי גרעין קצרין לפני חמישים שנה, סיפר שתמיד השתאה מיכולות העשייה והביצוע של סמי, והכל בניחותא. כשאבי פיקפק ותהה – מי יבואו לחור הזה בגולן? למה שיבואו לפה? סמי ענה לו: "אנחנו באנו? גם הם יבואו!" גם הוא סיפר על סמי של מאבק ושל בנייה. והמאבק הסתיים בהצלחה – לא זזנו מהגולן.
מוני בן ארי, שהיה שותפו של סמי בימי הארכיאולוגיה, בשנים הראשונות של ההתיישבות בגולן, דיבר על הפן הזה בפועלו של סמי.
אחרון הסופדים היה הרב יוסף לוי, רבה של קצרין במשך כ-35 שנה, עד לפני שבועות ספורים, ואף הוא חבר קרוב של סמי. "אוי לספינה שאבד קברניטה!" הוא פתח את דבריו. "כשסמי חפר וחשף את בית הכנסת העתיק בקצרין," אמר הרב לוי, "הוא לא חשב על העבר אלא על העתיד." והוא סיים במילים: "העיר קצרין כולה אומרת עליך קדיש, כמו שבנים אומרים קדיש על אביהם."
* מורשת סמי – בכל בוקר יוצאים חניכי "אדם ואדמה" להפסקה של חצי שעה מן העבודה. הם אוכלים ארוחת בוקר וכעשר דקות מוקדשות ל"לימוד" (במלעיל) – לימוד קצר, לרוב סביב טקסט יהודי ציוני. את הלימוד מעביר המחנך או המדריך שעובד עם הקבוצה או אחד החניכים. וכשעובדים איתי, לפעמים מבקשים ממני.
אתמול סיפרתי להם על דמותו המיוחדת של סמי בר לב; את סיפורו של מייסד קצרין ומעמודי התווך של ההתיישבות בגולן.
שלשום סיפרתי על סמי לילדי שנת המצוות באורטל. המפגש איתם תואם מראש לשיחה על ההתיישבות בגולן, אך את חלקה הראשון הקדשתי לסמי. אין מורשת ההתיישבות לגולן, בלי לזכור ולהזכיר את סמי.
* ביד הלשון: חדר קייטן – איך אומרים צימר בעברית? המילה צימר היא חדר בגרמנית וביידיש. בתיירות אורטל, כמו במקומות רבים אחרים, הביטוי העברי הוא "חדר אירוח". החלופה של האקדמיה ללשון עברית היא "חדר נופש".
קראתי לאחרונה את הספר האלבומי "אתר החרמון, האתר של המדינה – 50 השנים הראשונות". הספר מספר גם את סיפורו של מושב נווה אטי"ב, שמייסדיו הם בעלי אתר החרמון.
המושב הוא בעל אופי תיירותי, ובראשית הדרך לכל משפחה אושרה בניית חדר מיוחד, שאותו בנו החברים עצמם, והוא נקרא "חדר קייטן". קַיִט פירושו נופש. הקייטן הוא האיש הנופש. חדר הקייטן הוא חדר האירוח של הנופשים, כלומר הצימר.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com
אורי הייטנר
2. צרור הערות 21.1.26
רוצים גישה מלאה לכל הגיליונות?
הצטרפו לאתר וקבלו גישה לארכיון של למעלה מ-2,100 גיליונות עם אלפי מאמרים, שירים ויצירות ספרותיות.
הצטרפו לאתר