* מר נרקיס – "מסיבת העיתונאים" היתה מסיבת אגו-טריפ חולנית מגעילה. נאום תעמולת בחירות של אדם חף ממודעות עצמית, "אני אני אני אני." כל הצלחה, אמיתית או מדומה, היא שלו ואך ורק שלו. אין לו שום אחריות לשום כישלון, שגיאה ומחדל. יש לו רשימה אינסופית של אשמים ואחראים למחדליו. לרוב אלה הכפופים לו, שאליהם הוא מגלגל אחריות. ולמה ביידן אשם? כדי להחניף לטראמפ, שהוא עוד מקווה שימלט אותו מאימת הדין.
* נמצא האשם במחדל – נתניהו: ביידן לא העיר אותי ב-7 באוקטובר.
* בדיחת המילניום - היום קראתי את אחת הבדיחות המצחיקות ביותר שקראתי מעודי. אולי המצחיקה ביותר.
כתב עובד אלילים (לא אנקוב בשמו, למען כבודו)... אחזו היטב:
"אם יש מנהיג אחד בישראל שלא ברח מאחריות אלא לקח אחריות בגדול זה נתניהו."
חוששני שהוא אפילו מאמין בזה...
* איש מיותר – הביביריון האלים החוליגן מרדכי דוד הוא איש מיותר. איש רע, שכל כולו רוע, שנאה, רצון להרע, להזיק ולהטיל חתתו, וכל מעשיו נזק נטו. הרי אם ניטול ממנו את הרוע והשנאה, מה יישאר ממנו? כלום. כי אין כלום. אפילו לא אבקה.
והאיש המיותר הזה, שטלי גוטליב מפנטזת על חתונה איתו, כְּמה שנאמר: [---] נדבק ל[---] הוא הפרוקסי של ראש הממשלה.
* גיבור לאומי – מה עושה הגיבור הלאומי מרדכי דוד שעה שבנינו, בני דורו, מחרפים את נפשם על הגנת המולדת?
* כך היא מגינה על הסביבה - עידית ("הייתי טובה?") סילמן פירסמה הודעת תמיכה בפשעי השנאה של הביביריון החוליגן מרדכי דוד, שהעובדה שהוא מסתובב חופשי מעידה על הידרדרות שלטון החוק בישראל, מאז שעבריין סידרתי השתלט על המשרד לביטחון פנים.
כך היא מגינה על הסביבה. שתהיה לנו סביבה שבה מי שאינו סוגד למר מחדל יהיה קורבן לאלימות קשה של ביביריונים שטופי מוח.
העובדה שסילמן היא, אם לנקוט באנדרסטייטמנט, לא המיתר הכי מתוח בגיטרה, אינה סיבה להקל ראש בחומרת התנהגותה.
* בתו של השופט – בין שאר דברי הבלע והנבלה שהטיח הביביריון בן העוולה מרדכי דוד בשופט אהרון ברק, הוא צווח שהוא מינה את בתו לשופטת.
כבר שנים בחוגי תעלות הביבים, תרתי משמע, רץ הסיפור שהשופטת דפנה ברק ארז היא בתו של אהרון ברק, והוא מינה אותה לשופטת. אלא שבין דפנה ברק ארז לבין אהרן ברק אין שום קשר משפחתי. לא זו בלבד שאין היא בתו, היא גם אינה קרובת משפחה רחוקה. לברק ארבעה ילדים, כולם עורכי דין, איש מהם אינו שופט. אשתו, אלישבע ז"ל, כיהנה כשופטת בבית הדין לעבודה. מהדיון על מינויה, לא רק ברק נעדר, אלא כל שופטי בית המשפט העליון.
אל דאגה, החוליגנים הללו ימשיכו להפיץ את השקר הזה, כמו את שאר השקרים, כדרכם בעולם תרבות השקר שלהם ושל מושא סגידתם.
* קווים אדומים – מעשי הביביריונות הפרועים של מרדכי דוד זוכים לאהדה רבתי, החל בשרים וח"כים וכלה ברבים בציבור הרחב. זו דוגמה לתופעה של הזנב המכשכש בכלב. כל ה"שבט", ה"מחנה", מתיישר כלפי הקצוות הקיצונים ביותר ומהדק שורות. בתגובות ברשתות כמעט לא נתקלתי באדם ששייך ל"מחנה" נתניהו שאפילו מסתייג מהכיעור והרוע הללו. להיפך.
חלק ניכר מהתגובות הן של ווטאבאוטיזם – "אתם התחלתם." ותזכורות ותמונות מחסימת הכבישים במאבק נגד המהפכה המשטרית ומדברי בהרב מיארה ובג"ץ שהתירו זאת וכד'. דף המסרים המדוקלם הוא "תמונת ראי." אני סולד מווטאבאוטיזם. יש דבר רע – צא נגדו. גם אם מישהו אחר התחיל. בעיקר אם זה מהצד שלך. עם זאת, הטיעון הזה מעורר מחשבה ודיון, והלוואי שיביא לתיקון.
אני מתנגד לחסימות כבישים, שהיו לחלק מובן מאליו מכל מאבק. במאבק שהייתי ממנהיגיו, המאבק על הגולן בשנות ה-90 – "העם עם הגולן," היו לנו קווים אדומים ברורים ובהם – אי חסימת כבישים. ובמשך 9 שנות מאבק, כמעט כמעט ולא חרגנו מכך. בתקופת המאבק נגד המהפכה המשטרית, שתמכתי ואני תומך בו, יצאתי נגד ההקצנה שלו, בעיקר נגד סרטן הסרבנות, וגם נגד תרבות ה"שיבוש". במסגרת מאבק אפשר לחסום כבישים בתיאום עם המשטרה, לזמן מוגבל. לעתים הרוחות מתלהטות וחורגים מהרישיון וחוסמים כביש. אפשר להכליל זאת במסגרת "זכות הזעקה." אבל שיבוש החיים במדינה בצורה מתוכננת ויזומה – זה קו אדום שאסור להתקרב אליו אפילו.
אך יש הבדל בין חסימת כבישים ציבורית, לבין התנכלות אישית. כאן מדובר בהטרדה אישית, פגיעה אישית באדם וזה חמור מאוד. גם לכך אין מונופול לצד אחד. אפשר לומר שהפטנט הזה אינו של מרדכי דוד אלא של תמונת הראי שלו, עוכר הדין ברק כהן, שכבר שנים רבות, הרבה לפני המהפכה המשטרית, נהג כך בביריונות. וגם נאווה רוזוליו. תמיד הוקעתי את המעשים הללו, וגם הזהרתי שהם יחזרו כבומרנג. אבל גם לכך היו תקדימים מ"ימין". לדוגמה, ההפגנות ליד ביתו של הרב עובדיה של מתנגדי אוסלו, שלטענת הרב הביאו למותה של אשתו. וכמובן הרדיפה האישית של אנשי ממשלת השינוי ובני משפחותיהם. אנו זוכרים את הרדיפה של משפחתו של אלקין. ואת הטרור שהופעל על עידית סילמן. והשיטה הזאת הוכיחה את עצמה – עובדה, סילמן מכרה את נשמתה לרודפיה. ואותה שיטה נמשכה אחרי שהתחלף השלטון, ברדיפה נגד רוטמן, אפילו בחו"ל, נגד אדלשטיין בבית הכנסת שבו הוא מתפלל, חסימת ביתה של גוטליב, רדיפת ילדיו של שיקלי ועוד. זו אלימות לשמה, שיש להוקיע אותה ואין שום תירוץ שמצדיק אותה, ואין זה משנה מאיזה צד היא באה.
ובכל זאת, אני רואה הבדל בין צעדים שנעשים במסגרת מחאה נגד השלטון לבין התנהלות בריונית מטעם השלטון. הכוח הוא אצל השלטון. למתנגדיו, שחשים שמעשי השלטון מאיימים עליהם, יש זכות זעקה. אני סולד מהפגנות של השלטון. גם אם הן מסודרות, שלוות, בתיאום עם המשטרה ובסדר מופתי. גם ההפגנה שהסתיימה ברצח רבין היתה בעיניי פעולה שלילית, שיצאתי נגדה. טענתי שבדמוקרטיה אין מקום להפגנות של השלטון, עם נאום ראש הממשלה, מוקף בשרים. הפגנה היא עניין למתנגדי השלטון. קל וחומר בן בנו של קל וחומר, כאשר מדובר במעשי ביריונות אלימים. יש הבדל בין רדיפה אישית של איש השלטון ובעל הכוח, שגם לה אני מתנגד בתוקף, לבין רדיפה מטעם נציג השלטון כלפי עיתונאים, אנשי רוח ומתנגדי משטר. זו פרקטיקה של שלטון פשיסטי. וכאשר הביריון הזה הוא יקיר השבט, זוכה לתמיכה פומבית משר המשפטים (!) והשר לביטחון לאומי (!) ושרים וח"כים נוספים – זה סממן פשיסטי מובהק.
הגיע הזמן שנפסיק לתת לזנבות לכשכש בנו, ולהפסיק להיגרר אחרי הקיצונים. ולהפסיק לגבות את הקיצונים בכל מחנה. אולי הזעזוע ממעשה הביביריונות נגד אהרון ברק, יביא את החברה כולה לחשבון נפש. חובתנו הלאומית היא להגיע להסכמה רחבה בנושאים רבים ובראש ובראשונה בכללי המשחק הדמוקרטי. ובין השאר, יש להגיע להסכמה על קווים אדומים במאבקים ציבורים. בראש ובראשונה יש לשלול סרבנות. אח"כ אלימות. ובכלל, כל הפרת חוק. החוק צריך להיות הגבול של המאבקים.
* האינקוויזיציה המקארתיסטית – אחרי חודשים של חיפושים נמרצים, האינקוויזיציה המקארתיסטית הדוסופובית לא מצאה רבב בדוד זיני. גם אחרי שוועדת גרוניס אישרה את המינוי פה אחד ובג"ץ דחה את העתירות, הם לא מרפים.
עכשיו הם מצאו מטמון. קרוב משפחה שלו חשוד בהברחת סחורה לעזה. איש אינו טוען שיש לו קשר כלשהו לעבירה. אבל מקארתיזם זה מקארתיזם.
אמסטפים.
* כשממדאני מגנה – כשממדאני "מגנה" פיגועי טרור אנטישמיים בניו-יורק, אני נזכר ב"גינויי" הפיגועים של רב המרצחים ערפאת.
* חשדהו וחשדהו – טורקיה מאותתת שהיא רוצה לחמם את היחסים עם ישראל. בטרם ניפול שדודים לרגליו של ארדואן, אני מציע לנקוט כלפיו בעיקרון של חשדהו וחשדהו.
טורקיה של ארדואן היא מדינת אוייב. טורקיה של ארדואן היא בירת האחים המוסלמים, והפטרון, לצד קטאר, של חמאס והג'יהאד האסלאמי הפלשתינאי. משטר ארדואן שולל את עצם זכות קיומה של ישראל וחותר להשמדתה.
אחת לכמה שנים, טורקיה מחממת את היחסים איתנו, בשל שיקול טקטי זה או אחר. תמיד זה נגמר רע, מהר מאוד.
הפעם השיקול של טורקיה ברור – היא רואה הזדמנות להשתלט בפועל על סוריה (באמצעות הפרוקסי שלה אל ג'ולאני) ועל עזה, ואינה רוצה שישראל תעמוד בדרכה.
מקבילית הכוחות בין ישראל וטורקיה היא של משחק סכום אפס. כל מה שמחזק את טורקיה מחליש את ישראל. כל מה שטוב לטורקיה רע לישראל. אסור לנו להיות אידיוטים שימושיים של השאיפות הקולוניאליסטיות של המגלומן הטורקי, שרוצה לחדש את ימי האימפריה העות'מאנית, תחת סולטנותו. אל נחזור להשפלה הלאומית, של התנצלות נתניהו בפני ארדואן על פיגוע מרמרה, ותשלום הפיצויים הישראליים למשפחות המחבלים השאהידים.
* מי יפרק את חמאס מנשקו? – טורקיה לא תפרק את חמאס מנשקו. גם לא קטאר. וגם לא מצרים ולא האמירויות. גם לא אינדונזיה. הכוח היחיד בעולם שיכול וצריך לעשות זאת הוא צה"ל.
אני בעד לשחק את המשחק. טראמפ ייתן אולטימטום ונמתין לתום האולטימטום. אבל יש ערך לאולטימטום אך ורק אם ייקבע שישראל היא הגורם שיאשר אם חמאס אכן פירק את נשקו. ברגע שיסתיים האולטימטום, צה"ל ייכנס וישלים את המלאכה, שלשמה נלחמו חיילינו במשך שנתיים, ומאות מהם מסרו את נפשם.
יש להכשיר את דעת הקהל לידיעה שהמלחמה תחודש, כדי לממש את מטרתה. ומן הראוי שהאופוזיציה תתמוך בכך.
ובינתיים, על ישראל להבהיר, שבלי פירוק חמאס מנשקו, היא לא תיסוג אף שעל מהקו הצהוב, היא לא תאפשר שום צעד של שיקום הרצועה והיא לא תפתח את מעבר רפיח למעבר סחורות.
* לשחרר את הגופות – ישראל השיבה לחמאס 15 גופות של מחבלים שהיו בידה, חרף העובדה שחמאס לא החזיר את גופתו של חלל צה"ל רן גואילי, אלא צה"ל עשה זאת.
אני בעד. יתר על כן, אני בעד מחווה הומניטרית של שחרור כל הגופות שבידינו, ללא תמורה. מה אנחנו צריכים גופות? המסר שלנו צריך להיות של הפסקת השימוש בגופות ככלי להשגת מטרות כלשהן. בתקווה שגם הצד השני ינהג כך.
* מכריכה לכריכה – כתב העת "האומה", של מסדר ז'בוטינסקי, הוא אחד מכתבי העת הוותיקים ביותר בישראל, אם לא הוותיק שבהם. הוא פועל בהתמדה מאז 1962, ופירסם כבר 420 גיליונות. יוסי אחימאיר הוא עורך כתב העת כבר שנים רבות. כעת עבר כתב העת לאכסנייה חדשה, מרכז מורשת מנחם בגין.
כבר שנים רבות אני קורא את "האומה" וגם מפרסם בו מאמרים מעת לעת. אני אוהב מאוד את "האומה", הגם שלעיתים רבות אני חלוק על הכתוב בו. כשאני קורא את הדברים שאיני מסכים אתם, אני חש שזו מחלוקת לשם שמיים; דיון ברמה אחרת, עשרות אלפי רגל מעל למדמנת הוויכוח הפוליטי שאנו חווים, ובמיוחד מצד נבחרי המפלגה שמתיימרת לייצג את התנועה של "האומה".
כל גיליון אני קורא מכריכה לכריכה, את כל המאמרים המפורסמים בו. בגיליון 420 אני רוצה לציין לשבח במיוחד את מאמרו של פרופ' דן שיפטן "סבלנות היסטורית למימוש יעדיה הלאומיים של ישראל." כמו תמיד, שיפטן תוקף את הסוגיות שבהן הוא עוסק מנקודת מבט מקורית, ואינו כבול לפוזיציה פוליטית כלשהי. גם עם מאמרו של שיפטן יש לי מחלוקת, בהערכת הסכם השלום עם מצרים, שבעיניי הוא נרצח יחד עם סאדאת. אך כל מאמר או ראיון של שיפטן (שמרבה להתראיין להסכתים ואני נהנה לעקוב אחריו) מעורר מחשבה, מרענן ומציג תובנות חדשות.
ברכות ל"האומה" על האכסניה החדשה, ואני מאחל ומייחל לכך שימשיך לצאת עוד עשרות שנים.
* ביד הלשון: קלבל"ב – בני עמוס, שמאחוריו 330 ימי מילואים ברצועת עזה, משרת הפעם בגבול סוריה.
"קל"בניק," אמרתי לו, וכך למדתי ביטוי בצה"לית עדכנית שטרם הכרתי: קלבל"ב. קרוב לבית, לא בבית.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com
אורי הייטנר
צרור הערות 1.2.26
רוצים גישה מלאה לכל הגיליונות?
הצטרפו לאתר וקבלו גישה לארכיון של למעלה מ-2,100 גיליונות עם אלפי מאמרים, שירים ויצירות ספרותיות.
הצטרפו לאתר