כשמורדי נשלח לעבודות כפייה בטלאורמן, סימה הצליחה איכשהו למצו פת לחם וחלב למוני הקטן. פרנסתן של שתי בנותיי האחרות, סילביה ושתי בנותיה ופרומה היתה עליי. חיים, הבעל של סילביה, נאשם בקומוניזם ונשלח למחנה המעצר בטארגו ז'יו, ופרומה לא היתה עדיין נשואה. שתיהן לא ידעו להסתדר בימי שלום, קל וחומר בימים הקשים של המלחמה, כשכל יציאה מהבית עם הטלאי הצהוב היתה בבחינת סכנת נפשות. ברור שלא תפרתי חליפות בימים ההם – רק תיקונים, בעיקר הצרת היקפים, כי המזון – אם היה – היה דל ומועט. חלק מהלקוחות שילמו לי בכסף, אחרים ברבע כיכר לחם, או צלוחית שמן, והיו גם כאלה שהבטיחו לשלם לכשירווח – אחרי המלחמה...
כשבאו הרוסים, פרמתי את הטלאי מעל הבגדים שלי ושל שלוש הנשים שאיתי – לוצה, סילביה ופרומה.
"לוצה, אנחנו חוזרים הביתה לפרומושיקה."
"אתה לא פוחד?"
"כבר עברתי שבעה מדורי פחד, צריך לחזור לבית שלנו, לבית המלאכה."
"אבל, הירשל, מסוכן להסתובב בדרכים, שמעתי שהרוסים הורגים בשביל שעון, בשביל זוג נעליים."
לוצה צדקה, תוהו ובוהו שרר בדרכים – הפשיסטים כבר אינם, והרוסים עוד לא הצליחו לארגן שלטון צבאי על המחוזות שכבשו – איש הישר בעיניו יעשה – בעצם רק הפושעים והחיילים עשו כישר בעיניהם.
גונב לאוזניי שיחידת פרשים עומדת לנסוע דרומה ליאשי, והם ייאלצו לעבור דרך פרומושיקה. ניגשתי למחנה שלהם ובמעט הרוסית שבפי שאלתי אם נוכל להצטרף.
"הנה, שם הביתן של מפקד הגדוד, שאל, אולי יסכים."
מפקד הגדוד הסכים. ההסכמה הזאת היתה כמו תעודת ביטוח – שום פושע ושום חייל שיכור לא יעז לפגוע באזרחים המסופחים ליחידה צבאית.
"אתה יהודי, סבא?"
"כן, חבר מאיור."
"חה חה, יש לנו מיספר יהודים ביחידה. וולודק! וולודק! הוא לא שומע. רס"ר גש לקרוא לוולודק."
וולודק היה בחור צעיר, נדמה לי בדרגת סמל, קווצת שיער בלונדינית השתרבבה מתחת לכובע עם הכוכב האדום המחומש, עיניו כחולות, ופניו שזופים – דומה בכל לגוי גמור.
"גוטֶן טָאג, הֶר יִיד!"
"גוטן יָאר, פין וָאנֶט קָאמְט אִיר, כלומר, מאין מגיע כבודו?"
"מקייב, אוקראינה, ומאין אתה?"
"אני מפרומושיקה."
"איפה זה?"
"זה בכיוון שאתם הולכים, בכיוון ליאשי. ביקשתי מהמאיור להתלוות אליכם."
"ומה שמך, רֶבּ ייד?"
"הירש, הירשל גולדבלאט."
"תנוח דעתך, רֶבּ הירשל, נגמרו הצרות. אצלנו בברית המועצות אין הבדל בין רוסי לקירגיזי, לגרוזיני, ליהודי או לאוקראיני – כולם שווים."
למחרת הצטרפנו לשיירה לוצה ואני, רק שנינו - סילביניו וסימה נשארו לחכות לבעליהן שאמורים היו להגיע כל יום ברכבת מהדרום, ואילו פרומה'לה בדיוק התארסה למיקו שהשיג משרה של מנהל חשבונות. אני שכרתי עגלה והעמסתי עליה את מכונת התפירה ועוד מעט מיטלטלים שהצלחנו להציל בגירוש מפרומושיקה, ואשר הצליחו לשרוד בשלוש השנים הקשות. הדרך ארכה חמש שעות, כי הגדוד עצר מדי פעם ותרגלו תרגולות קרב מוזרות, ואנחנו ישבנו בעגלה והבטנו בהם כמו בהצגה.
נפרדנו מהמאיור ומוולודק, והעמדנו את העגלה מול מה שהיה לפנים ביתנו, ממנו נשארו רק הקירות – מה שאפשר היה לתלוש – נתלש: חלונות, דלתות, משקופים, רעפי הפח שעל הגג. עמדנו שעה ארוכה והבטנו בחורבן.
הורדתי את הכבודה מהעגלה ושילמתי לעגלון. לידנו עבר קוֹסְטָאקֶה, אותו הגוי שסירב לפתוח את הדלת כשהגרמני השיכור דרש לעצמו את פרומה.
"ברוך הבא, הירשל, התגעגענו אליך."
"שכך יהיה לך טוב, לך ולכל אוהביך, שפן בן חזיר שכמוך, בוודאי שהתגעגעת, כמו שאני התגעגעתי אליך!"
"ברוך הנמצא, קוסטאקה, איך האישה, הילדים?"
"ככה, ישוע הטוב ייסר אותי – הקטנצ'יק קיבל דיזנטריה, ולא היה רופא, את דוקטור סגל הרי גירשו איתכם, והילד נפח את נשמתו בייסורים קשים."
"צר לי, אתרום נר לזכרו שתוכל להדליק בכנסייה."
"תמיד היית יהודי טוב. תאמין לי, הירשל, כאב לי הלב לראות אתכם נאספים על זקניכם, נשיכם וטפכם בכיכר, ואחר כך היידה, סילקו אתכם כמו כלבים. את בית הכנסת שלכם הפגיזו, נותרה רק הסינגוגה של בעלי המלאכה, וגם היא נראית בערך כמו הבית שלך. אז תגיד לי, הירשל, איפה תישנו?"
"מה אעשה, קוסטאקה, ננקה את הרצפה, נניח עליה את שמיכות החורף ונישן עליהן. מזל שעכשיו קיץ, וגם השמיים בהירים."
"למה לך, הירשל, יש בבית שלי חדר ריק. בוא אליי, לא אגבה ממך יותר מהמגיע, הרי שכנים אנחנו."
התגוררנו אצל קוסטאקה שלושה חודשים תמימים עד שבעלי המלאכה הניחו רעפי פח על הגג, התקינו חלונות ודלתות ורצפת עץ במקום רצפת הפרקט שהיתה לנו לפני המבול. עם ירידת השלג הראשון כבר שכנו כבוד בביתנו המתוק.
בלילה השלישי, או הרביעי למגורינו אצל קוסטאקה, התגנבתי בלילה אל היער. הוצאתי מתוך סבך עשבים את האת שקניתי והכנתי מבעוד מועד, וחפרתי באדמה הקשה עד שהגעתי אל הקופסה שלי. הוצאתי ממנה עשרה נפוליאונים, סגרתי וכיסיתי בעפר. אבל בקיץ אין שלגים ואין הפשרת שלגים, ולכן מלאכת ההסוואה נמשכה עד הבוקר. אמרתי לעצמי שאינני מפר את השבועה של אבא, כי באמת חרב מונחת על צווארי, ואין לי דרך אחרת לשקם את ביתי החרב.
כשחזרתי מהיער קיבל אותי קוסטאקה ב'ברוך הבא' גדול:
"איפה היית, הירשל, ומה זה בגדיך מעופרים כאילו עבדת במכרה זהב?"
לא הכנתי תשובה, והייתי די מבולבל משאלתו:
"תראה, קוסטאקה, צריך להתפרנס ממשהו, הרי אתה לא תלין אותי בביתך ללא שכר דירה – איך אומר האיכר – 'אח קרוב לאח, אבל על הגבינה – במזומן!' "
"אם תהיה לי חייב כמה מאיות – אחכה בסבלנות. אינני גזלן."
ל על החסד שאתה עושה עימי."
באותו היום נסעתי לצורף רומני בחארלאו, אותו הכרתי מימי מלחמת העולם הראשונה, שנינו שירתנו כחובשים באותו הגדוד. הנחתי על השולחן עשרה נפוליאונים נוצצים, והוא שילם עבורם במזומן. בכסף הזה שילמתי לבעלי המלאכה, ושוב זכיתי לגור בביתי כמו בימים הטובים ההם שלפני המבול. שמתי שלט על הדלת, והאיכרים חזרו אליי להכליב להם את מכנסי הפשתן.
חשתי שאני חוזר אל הימים הטובים. דאגתי לבָּנות, אבל אני מודה ביני ובין עצמי שרווח לי כי שוב אינני אחראי לפרנסתן.
סיפרו לי שפיטרו את פורקרו – "נציג המשטר הישן." יהודי פרומושיקה לא יכולים לשכוח עד כמה הוא התנהג באנושיות בגירוש, איך הוא בלם בגופו את כל הפורעים מהכפרים שרצו לשדוד את מעט הרכוש שהעמסנו על העגלות, איך כעס על העגלונים שרצו את כל הכסף באמצע הדרך. הוא עצמו הלך ברגל את כל שלושים הקילומטרים כדי להשגיח שאיש לא נטפל אלינו. איך, באמת איך אפשר להגיד עליו שהוא נציג המשטר הישן? כְּשֶנְּשַקֵּם את בית הכנסת, נתאסף ונחליט איך מסייעים לאיש היקר הזה.
במקום פורקרו נכנס לתפקיד ראש המשטרה איש צעיר בשם פֶּסְקָרוּ, יון פסקרו. והיה גם חידוש – כמו ברוסיה, מונה מעין קומיסר של המפלגה שכל פני העיר רעדו מפניו ומפני הכפופים לו. הוא לבש בגדים אזרחיים, אבל היתה לו דרגת סגן-אלוף בצבא המתחדש של רומניה.
יום אחד זכיתי בביקורו של פסקרו:
"אני רואה, הירשל, שהסתדרת לא רע."
"כן, אדון המפקד, ברוך השם אין לי טענות – חי מיגיע כפיי."
"הירשל הירשל, מתי תלמד שאין עוד אדונים. שנן לעצמך – 'חבר, חבר פסקרו.' ועוד דבר, אנחנו כבר לא סומכים על האל, אלא רק על רצונו של העם ועל המרקסיזם-לניניזם?"
"אתה צריך לסלוח לי, חבר פסקרו, אני שייך לדור הישן, אבל בוודאי אתרגל."
"מוטב שתתרגל, הירשל, מוטב שתתרגל. תגיד לי הירשל, מה דעתך לבקר אותי בתחנה – נגיד מחר בבוקר בשמונה?"
"למה, מה קרה?"
חשתי שזיעה קרה ניגרת על גבי. מה הצרה הזאת שנחתה עלי?
"מה אתה מתרגש? סתם אני רוצה להכיר אותך יותר טוב. אתה לא היחיד בעיירה שאני מזמין למשרד. אז מה? מחר בשמונה, כן? אל תאחר."
אמר והסתלק.
עמדתי ליד הדלת דקות ארוכות. כל גופי רעד כאילו לקיתי בקדחת. לא טוב, לא טוב, מישהו הלשין עליי – אבל באיזה עניין? מאז שהקומוניסטים השתלטו על רומניה נקראים אנשים למוסדות החשאיים, מאיימים עליהם ומאלצים אותם להלשין על מי שהתבטא בצורה לא נאותה על השלטון. המלשין יוצא מהפגישה בשן ועין, אך זה שהלשינו עליו – איננו יוצא כלל – קודם מענים אותו עד שהוא מודה שהרג את סבתא של סטאלין, אחר כך שופטים אותו בדלתיים סגורות, בלי עורך דין ובלי ראיות מרשיעות, ושולחים אותו לרצות שנים ארוכות במאסר. מי שבאמת היה 'אויב המשטר' – מקבל כדור בראש.
"אפשר לכבד אותך בכוסית צויקה, חבר הירשל?" כך קיבל אותי פסקרו למחרת.
"בכל הכבוד חבר מפקד." לא כדאי לסרב, אבל רצוי ללגום רק מעט – לך תדע מה הוא מזג לתוך הכוס.
"טעים, נכון? החרמנו את זה במסבאה של בניומין."
הלגימה החריפה נתקעה לי בגרון. שוב חשתי את הזיעה הקרה לאורך חוט השדרה:
"אבל למה, חבר מפקד, למה, מה הוא עשה?"
שאלה יותר חכמה לא הצלחתי להוציא מפי.
"הירשל, הירשל, זה לא מה עשה, זה מה שהוא – הוא סוחר, סוחר חי מפער התיווך. הוא מנצל גם את היצרן וגם את הלקוח. הוא משלם לכורם ששתל, גזם, עישב, בָּצַר – פרוטות, ומוכר ללקוח במחיר מופרז, ואת הכסף הלא צודק הזה הוא תוחב אל תוך כיסיו הגדולים. הבנת, הירשל? עוד מעט לא יהיו במדינה שלנו סוחרים, העובד ישלח את תוצרתו למדינה, והמדינה תמכור ללקוח בלי פער תיווך. זהו הסדר החדש."
שתקתי. הוא הביט בי ארוכות לבחון אם ירדתי לסוף דעתו.
"אבל אתה הירשל, לא צריך לדאוג, אתה חי מיגיע כפיים. אמנם מאוחר יותר תצטרך למסור את מעשי ידיך למדינה, והיא תמכור ללקוח – אתה תקבל משכורת כמו כל פועל אחר. זה לא מחר מחרתיים, זה יקרה מתישהו בעתיד. הבנת הירשל?"
לא היה בזה היגיון – אם המטרה היא ביטול פער התיווך, למה אני צריך לתת את מעשי ידיי למדינה, כדי שהיא תמסור ללקוח, ושאני אקבל שכר שוב מהמדינה? לא יותר פשוט שאני אתן ישירות ללקוח? אבל הוא אמר שאני לא צריך לדאוג בינתיים – זה קצת הרגיע – אם כן, לשם מה הזמין אותי העמלק הזה?
"נשתה עוד כוסית?"
לגמתי עוד לגימה מאותה הכוס. מה הוא זומם, ריבונו של עולם?
"אתה יודע, הירשל, אתה מן הראשונים ששיקמת את ביתך – רוב היהודים גרים עדיין בשכירות, והשיפוצים מתנהלים לאט."
לא הגבתי. מה אני יכול להגיד לו?
"מעניין איך הצלחת, מצאת אוצר? אחיך המיליונר מאמריקה שלח לך כסף?"
"אחי? לא, הוא נסע מכאן לפני שפרצה המלחמה, ומאז לא קיבלתי ממנו שום ידיעה."
"אז איך, הירשל, תסביר לגוי סתום כמוני איך השגת את הכסף. הרי לא מדובר בפרוטות."
"חבר מפקד, בוא נא לבית המלאכה שלי ביום חול, ותראה איך האיכרים עומדים בתור. תודה לאל, הפרנסה בשפע."
"'תודה לאל', הירשל? אולי צריך להודות למישהו אחר? לא עשו אותי באצבע, הירשל, אתה מקבל על כל תיקון שניים שלושה לֵאי, ולפעמים לאיכר אין כסף ונותן לך קצת חריצי גבינה. בשיפוץ שלך השקעת אלפים רבים. החשבון אצלנו, הירשל, מה לעשות – הכול גלוי לפנינו."
"באלוהים, אדו..., סליחה – חבר מפקד, אלה חסכונות של שנים. למה שאשקר לך?"
"באמת למה? ובאשר לאלוהים, אנחנו נוותר עליו בשיחה הידידותית שלנו."
שתקתי. הרגשתי את הולם הדופק בצדעים. הרגשתי שאסון גדול מתרגש ובא עליי.
"אתה יודע מה, הירשל, אתן לך זמן לישון על זה. מחר בבוקר תבוא לכאן שוב בשמונה, ואם יהיה לך מה לבשר לי – אשמח מאוד לשמוע."
באותו היום הראש שלי לא היה בעבודה. הוא היה במקום אחר, והאיכרים נדהמו לראות אותי מבולבל כל כך ואיטי כל כך. בלילה לא הצלחתי לעצום עין. לוצה הציעה לי לגלות את האמת ולגמור עם זה, בלאו הכי אין סיכוי גדול שנשתמש בכסף החבוי ביער.
"לוצה, הם חושדים, אבל אין להם קצה חוט. אילו היה להם, העמלק הזה היה רומז משהו, פולט משהו. הם פשוט לא מבינים איך הירשל החייט חי ברווחה כזאת כשכל שאר אחיו היהודים חיים במסכנות כזאת."
"הם יענו אותך הירשל. יהודים מספרים סיפורי זוועה על חדרי החקירות של הבולשביקים – זה בסך הכול כסף, כדאי לסבול?"
"אולי את צודקת, לוצה, אבל גם אם אספר להם את האמת – אני נחשב לפושע שהחזיק מטבעות זהב שלא כחוק. אפילו אספר את האמת, לא אינצל מאימת הדין. למה לא היה לי שכל, לוצה שלי, לבנות את הבית לאט לאט, כמו כולם? אצה לי הדרך להיות בעל בעמיו, להיכנס לביתי לפני השלג הראשון. לא תיארתי לעצמי שבן יום העולם התהפך."
למחרת מצאתי את פסקרו במצב רוח מרומם:
"הנה, הירשל רחימאי, עכשיו אזכה לשמוע מפיך את האמת, את כל האמת ורק את האמת."
"וכי, חבר מפקד, לא שמעת אותה ממני כבר אתמול? אני עובד קשה, אוסף לֵאוּ לְלֵאוּ, חי בצניעות, וכל הכסף שם בצד לימים רעים. ימים רעים עברו עלינו, ועכשיו עשיתי שימוש בכסף. זאת האמת, האמת כולה."
"ולי יש גרסה אחרת – עשית איזו עסקה חכמה, אבל שחורה, כמו שרק אתם יודעים לעשות. מה אתה אומר, הירשל?"
הבנתי שהוא לא יודע דבר.
"איזו עסקה כבר מסוגל לעשות חייט פשוט כמוני. אינני סוחר, ומעולם לא התעסקתי במסחר. אין לי מושג איך משיגים כסף שחור. תניח לי, חבר מפקד, אני בעל מלאכה, חי מיגיע כפיים, תן לי לשוב אל בית המלאכה שלי לשבת מאחורי מכונת התפירה."
פסקרו ישב רגע מהורהר. קיוויתי ששכנעתי אותו.
"תראה, הירשל, אני לא מאמין לך, אבל הייתי מניח לך שתיהנה מן הספק – לא נורא. אבל החבר קומיסר, סגן-אלוף קרישנה לוחץ. הוא נציג הפוליטבירו בעיירה שלנו, ואי אפשר לסרב לו. אני מקווה שאתה מבין אותי."
ואז הנהן פסקרו בראשו, ושוטר שעמד מאחורי גבי, ולא הרגשתי בו, התנפל עליי ואזק את ידי.
"למה?!", צרחתי, "מה עשיתי?"
פסקרו הרים את גבות עיניו כאילו גם הוא נדהם ממה שקרה. השוטר הרים אותי מהכיסא, כאילו הייתי תינוק, העמיד אותי על רגליי ודחף אותי אל הדלת. כעבור שניות מצאתי את עצמי בחדר המעצר. נשארתי לבד, עדיין אזוק. הבטתי סביבי: מיטה מכוסה בשמיכה מאובקת, דלי לצרכים – זה הכול. התיישבתי על המיטה ופרצתי בבכי. ניגבתי את הדמעות אך בקושי בידי האזוקות. כמה זמן הם מתכוונים להשאיר אותי כך?
שמתי את ראשי על השמיכה המזוהמת והתכוונתי להירדם כדי לשכוח מהכול. הייתי עייף עד מוות כי כל הלילה לא ישנתי. חשבתי על לוצה שבוודאי תוהה מדוע אינני חוזר הביתה.
כשהתעוררתי, היו כבר דמדומי ערב. הידיים שלי היו חופשיות, ומול מיטתי עמדה עוד מיטה, ועליה שכב איש כבן חמישים, זיפי זקן של שבוע לפחות על פניו, שוכב ומביט אלי בסקרנות.
"מקווה שתסכים לחלוק עמי את הארמון, רֶבּ יִיד."
הוא ירד מהמיטה, וניגש אליי ללחוץ את ידי.
"על מה יושב מר?"
"הלוואי שידעתי. חקרו אותי וזרקו אותי לכאן, ואשתי לא יודעת. שמי הירש גולדבלאט, ושמך?"
"נעים מאוד, יוסף מנדלוביץ', מחארלאו."
אני הכרתי את רוב היהודים שהתגוררו בחארלאו, נסעתי הרבה לשם לצורך עסקיי, אינני זוכר שנתקלתי באיש הזה.
"תגיד לי, יוסף מנדלוביץ', מותר להם לעצור אדם בלי פקודת מעצר?"
"איפה אתה חי, רֶבּ הירש, כבר למעלה מעשור אין מותרות כאלו, לא אצל הפשיסטים הירוקים ולא אצל הקומוניסטים האדומים – לוקחים בן אדם מביתו באמצע הלילה, חוקרים ומענים עד שאומר 'מודה אני', ואחר כך יורים בו כמו בכלב, ולא נותנים דין וחשבון – לא לבני האדם ולא לאלוהים. הנה, אני הודיתי בכול, והם הבטיחו לשחרר אותי. אם יהיה לי מזל עוד תספיק עיני לשזוף את כחול השמים..."
"על מה הודית?"
"תראה, רב הירש, אי-אפשר לעמוד בעינויים שלהם, צריך להגיד את האמת – גיליתי להם איפה החבאתי את הדולרים שצברתי."
חיברתי את כל הנתונים, והגעתי למסקנה שהכניסו לי בחדר מדובב: הם הכניסו אותו לחדר המעצר לאחר שכבר נעצרתי, הרי לא מצאתי אותו בבוקר בחדר. הוא כאילו מחארלאו, אבל אני לא מכיר אותו ואת שמו, הוא מתוודה על עבירה דומה לשלי, והוא משמיץ את השלטון בפני אדם שהכיר בזה הרגע. אין ספק שהבטיחו לו שחרור אם יצליח לדובב אותי.
"ואתה, רב הירש, על מה אתה יושב?"
"הלוואי שידעתי, אני בטוח שיש להם טעות."
"לא נאה, רב הירש, אני התוודיתי בפניך על הכול, ואתה מסתיר ממני, אנחנו הרי חברים לתא – אלוהים יודע עד מתי."
"הלוואי שהיה לי על מה להתוודות – תאמין לי, יוסף מנדלוביץ', שהייתי מרגיש הקלה, אבל באמת, ידיי ולבי נקיים מחטא."
"על איזה חטא מדבר מר, הרי זאת מצווה להסתיר מפני העמלקים האלה – החטא הוא להיתפס."
יוסף מנדלוביץ' חזר אל מיטתו. פניו הביעו אכזבה וייאוש. אני מניח שהוא החליט להניח לי לזמן מה כדי שיוכל להתקיף אותי שוב בהזדמנות הראשונה.
השתררה שתיקה מעיקה. לחדר נכנס סוהר והניח על הרצפה שתי קערות מרק. זינקתי מהמיטה ונעמדתי מול הסוהר:
"בבקשה ממך, תודיע ללוצה אשתי שאני כאן."
האיש חייך:
"בוודאי, בלי שום ספק," ויצא.
החיוך שלו רמז לי שאין סיכוי שמשאלתי תתגשם. קיוויתי שלוצה איכשהו תבין שנעצרתי, והיא תפנה לעורך הדין קומאן סוסניאק, ידיד משפחתנו, שיפנה לרשויות לשחרר אותי מהמקום המבחיל הזה.
למחרת נאזקתי שוב והובלתי לחדרו של הקומיסר.
"אז אני מבין, הירש גולדבלאט, שיש לנו עסק עם סרבן."
"על מה כבוד הסגן-אלוף מדבר?"
"קודם כל, 'חבר סגן-אלוף', נגמרו ימי הכבוד והאריסטוקרטיה – עכשיו כולנו חברים, חוץ מהספקולנטים והקפיטליסטים, ושנית אני לא משתגע על ההיתממות שלך, ממש ממש לא משתגע."
שתקתי. קרישנה רמז למישהו מאחורי, ולפני שהספקתי להסתובב, חטפתי מכה נוראית על העורף, והפנים שלי נחבטו בחוזקה בשולחן. הראש התפוצץ מכאבים, והעיניים הוכו בסנוורים, לרגע הייתי כעיוור. כשהתאוששתי מההלם והרמתי את פניי, הרגשתי את הדם הניגר מאפי ומפי.
"נו, יותר טוב? איך המרגש, הירש גולדבלאט?"
"חבר קומיסר, אני קורבן חינם, סופג מכות על לא עוול בכפי."
קרישנה רמז שוב לשוטר שעמד מאחורי. הפעם המכה היתה כל כך חזקה שאיבדתי לגמרי את ההכרה.
כשהתעוררתי, הרגשתי כאילו הכניסו לתוך המוח שלי אבן ריחיים. המיטה ממול היתה ריקה – מנדלוביץ' שנכשל בתפקידו הוצא מהחדר. לא היה לי כוח לקום. המכנסיים שלי היו רטובים, וכשהבנתי למה – פרצתי שוב בבכי. החלטתי לנסות לישון, ושיהיה מה שיהיה.
כעבור כשעה נכנס לחדר קרישנה בכבודו ובעצמו והתיישב במיטה של מנדלוביץ'. הוא ניגש ישר לעניין:
"תשמע, הירש גולדבלאט, עכשיו אני יודע בוודאות שאתה משקר. עצרנו את הצורף מחארלאו, ולאחר טיפול מסור שלנו הוא סיפר לנו הכול."
קרישנה המתין מעט ובחן את הבעת פניי:
"מזל שאין מראה בחדר הזה – היית נבהל מעצמך... ובכן, הירש גולדבלאט, אתה צריך להחליט בזה הרגע אם אתה משתף פעולה, או שאתה מעדיף המשך טיפול עד שתוציא את נשמתך בייסורים. דע לך שאנחנו יודעים להעלים גופות..."
"חבר קומיסר, אם אספר לכם את האמת, תניחו לי?"
"אתה מתחיל לדבר לעניין – אני אשחרר אותך. עורך הדין סוסניאק מעורב... אבל לא תשוחרר מיד, ניתן לחובש הכלא לטפל בך שתיראה כמו בן אדם, שלא יגידו הבריות שלא התנהגנו אליך יפה. וחוץ מזה, תעמוד לדין על החזקה לא חוקית של זהב. אם תשאל אותי – אין לך ברירה."
"חבר קומיסר, איזו ערובה יש לי ש..."
"אתה יודע שאתה חצוף? מי מבין שנינו שיקר – אני או אתה? שום ערובה, שום דבר לא ייכתב – מה שהבטחתי אקיים. המילה שלי צריכה להספיק לך."
לקחו אותי במכונית סגורה אל היער, ואני הראיתי להם את מקום המחבוא. הם ספרו את הנפוליאונים מול עיניי להיווכח שאינני משקר. אחר כך הוחזרתי לכלא למשך שבוע עד שהפצעים בפני הגלידו. כשיצאתי פגשתי את קוסטאקה שחייך אליי את חיוכו הערמומי. הבנתי מיד שזה הוא – כשבאותו הבוקר נסעתי לחארלאו, העגלה עברה מול ביתו, והוא נופף לי לשלום.
עורך דין סיניאק הצליח לפטור אותי בבית המשפט בקנס בלבד.
אחרי שהכול הסתיים, הלכתי לקבר של אבא, הנחתי על האבן הקרה את פסק הדין ולחשתי:
"היתה חרב חדה, אבא, חרב חדה."
משה גרנות
משה גרנות
הירשל גולדבלט חוזר הביתה
רוצים גישה מלאה לכל הגיליונות?
הצטרפו לאתר וקבלו גישה לארכיון של למעלה מ-2,100 גיליונות עם אלפי מאמרים, שירים ויצירות ספרותיות.
הצטרפו לאתר