* גוועה הלמות התוף – ב-30 בנובמבר 1949 נולד בקיבוץ חניתה שבגליל המערבי – גאון. מתי כספי. כאשר שאלו אותו "איפה חנית?" הוא נהג להשיב: "בגליל המערבי," וכמובן אף שריר לא זע על פני הפוקר שלו. על אף המראה האדיש והמבט הקפוא וחסר החיוך שלו, מדובר באדם בעל חוש הומור משובח ביותר, וניתן היה להבחין בכך בכל הופעה שלו, בכל ראיון עימו, במערכונים שלו, מ"מוריס והיונים" ועד השיעור במרוקאית ובשירים כמו "נחליאלי", "מחרתיים" ושאר שירי תקליט שירי השטות "שירים במיץ עגבניות".
אבל כשכיניתי אותו גאון, לא התכוונתי למערכונים, אלא למוסיקה. מתי כספי היה באמת יוצר גאון, מקורי ויצירתי בצורה בלתי רגילה. לחניו ועיבודיו נפלאים וייחודיים, חוש הקצב שלו מדהים – אין ספק שהוא אחד מגדולי המוסיקאים בכל תולדות המוסיקה הישראלית אם לא ה-; אולי רק סשה ארגוב עולה עליו. מתי כספי ניגן על כל הכלים והפליא בנגינתו בכל הכלים. כפרפקציוניסט, שאינו מוכן להתפשר על פחות מן המושלם, בתקליטיו הוא הקפיד לנגן בעצמו בכל הכלים. ופעמים רבות הוא גם הקליט בעצמו את הקולות, קולות הליווי לשירתו. הדבר בולט בעיקר בשיר "חופשה באדום", ללחן של סשה ארגוב, שאת הפזמון שלו הוא הקליט במגוון רחב מאוד של קולות, כך שהפזמון נשמע כמעט כמו מקהלת הצבא האדום – אך כל הקולות הם שלו.
מתי כספי לא היה רק מלחין, מעבד ונגן גאוני, אלא גם זמר נפלא. היה לו קול יפה ונעים ובעיקר – המנעד הרחב שלו כמעט בלתי נתפס. והוא אהב מעברים מקולות נמוכים מאוד לגבוהים מאוד בחלק משיריו, ולכן לא כל זמר יכול לשיר אותם. כך למשל, בשיר "איך זה שכוכב", שמתחיל מאוד מאוד נמוך ומגיע לגבהים מרקיעי שחקים. ובשיר הנפלא "הנה הנה" הוא נע בווירטואוזיות רצוא ושוב מלמטה למעלה ובחזרה לאורך השיר. חלק משיריו קשים לביצוע לאו דווקא בשל המנעד, אלא בשל המורכבות של המנגינות, כמו למשל השיר "לא ידעתי שתלכי ממני".
גם מילות השירים של מתי כספי מקסימות. בצעירותו, בימיו הגדולים ביותר והמצליחים ביותר, הוא כתב בעצמו רק שיר אחד – "כמה שירים אפשר להמציא בכלל." בשנים האחרונות הוא כתב יותר, ואני מודה שלא התחברתי במיוחד למילות שיריו. אבל הבחירה שלו בכותבים ובשירים היתה משובחת מאוד, וכמעט כל שיריו מאוד מאוד יפים. הוא היה נפש תאומה, כהגדרתו, של אהוד מנור, שכתב רבים מאוד משיריו, והוא הלחין גם שירי משוררים, בעיקר של נתן זך וגם של יהודה עמיחי, אלתרמן, לאה גולדברג, יעקב פיכמן, יהונתן גפן, רחל שפירא, תרצה אתר, דליה רביקוביץ', משה טבנקין ועוד. נעמי שמר, שהקפידה להלחין בעצמה את כל שיריה, חרגה ממנהגה ונתנה לו להלחין שירים שלה. היה זה מפגש גאונים.
כמו רבים מן האמנים ומבני דורו, עיקר הצלחתו הייתה בתקליטיו הראשונים. ולטעמי, הם אכן הטובים ביותר שלו, ולמרבה הצער הוא לא הצליח לשחזר את האיכות יוצאת הדופן שלהם בתקליטיו המאוחרים יותר. הם הניבו שירים נפלאים כמו "ביום מסה", "ברית עולם", "לא ידעתי שתלכי ממני", "הנה הנה", "כשאלוהים אמר בפעם הראשונה", "איך זה שכוכב", "הבלון שלי", "אחרי שנסעת", "ציור" ועוד.
משחר ילדותו התחבר מתי כספי למוסיקת עולם, עוד לפני שהמושג הזה היה קיים, והשפעת המגוון המוסיקלי הכל-עולמי הזה על יצירתו גדולה, והיא אחד ההסברים ליופייה. הוא גם הפיק מוסיקלית הפקות של מוסיקת עולם כמו "ארץ טרופית יפה" ו"ארץ טרופית משגעת" של מוסיקה ברזילאית, "שירי הבלקן" – עם שירים מיוגוסלביה, רומניה ובולגריה, "עמק הנהר האדום" עם שירים מן המערב הפרוע שתירגם אהוד מנור, "שיר אהבה רחוק" יחד עם הפרברים – עם שירים מדרום אמריקה. הוא הושפע מאוד, כמובן, גם ממוסיקה קלסית, ג'אז וסוגות נוספות.
לאורך השנים מתי כספי שיתף פעולה עם אמנים אחרים – הלחין להם שירים, עיבד שירים, הפיק תקליטים והיה המנהל המוסיקלי של אמנים רבים. שיתופי הפעולה הבולטים שלו היו עם שלמה גרוניך, עם סשה ארגוב ועם ריקי גל. ושיתוף הפעולה האחרון היה, כמדומני, במופע המשותף עם שלום חנוך.
עוד מעט
יעלה האור
ואני שיכור
ורוצה אותך לזכור
ולשמור
עד ימי הסוף
עד שנחלוף
ותגווע הלמות התוף.
גוועה הלמות התוף.
יהי זכרו ברוך!
* לא מוצאים חן בעיניכם? – את הידיעה על פטירתו של מתי כספי קיבלתי בצער רב.
מתי כספי הוא פס הקול של חיי, זה חמישים שנה.
לאורך השנים, קניתי את תקליטיו והלכתי להופעות רבות שלו.
ב-1979, בהיותי בן 16, הלכתי עם חברים להופעה של מתי כספי בקולנוע "שביט" בגבעתיים. אני מכיר על פה את מילות כל השירים, וכדרכי, שרתי איתו.
פתאום הפנתה אליי איזו "דודה" קפוצת-תחת פנים זועפות, וסיננה לעברי: "שילמתי כסף כדי לשמוע את מתי כספי, לא אותך." בלעתי את הלשון, ביקשתי סליחה והשתתקתי.
לא חלפו חמש דקות, ומתי כספי שאל: "למה אתם לא שרים איתי? מה, השירים שלי לא מוצאים חן בעיניכם?"
איזו תחושת ניצחון היתה לי באותו רגע.
הפעם האחרונה שהייתי בהופעה של מתי כספי, היתה במופע המשותף עם שלום חנוך באמפי-שוני, לפני שנים אחדות.
זה היה בטרם לקה מתי כספי בסרטן, אך הוא לא היה בקו הבריאות. הוא סבל מבעיות שיווי משקל והתקשה ללכת. אולם כשהתיישב ליד הפסנתר ופצח בשירה, היה זה אותו מתי הישן והטוב, שממעיין יצירתו שתיתי משחר נעוריי.
* עילוי האדם – לנעמי שמר ומתי כספי, שני גאונים בני קיבוץ, יש סיפור דומה בביוגרפיה שלהם – סיפור על אסיפת קיבוץ שבה דנו אם לאשר להם ללמוד ולהתפתח במוזיקה. בשתי האסיפות היו מתנגדים ושוללים בשם השוויון. בשני המקרים לבסוף אושרו הלימודים. בשני המקרים השאיר האירוע צלקת בנפש האמן.
התפיסה הזו היא עיוות של התפיסה הקיבוצית של עילוי האדם, של "מכל אחד לפי יכולתו, לכל אחד לפי צרכיו," והמרתה בשוויון טכני, שסותר במהותו את הרעיון הנעלה של שוויון ערך האדם. איזה טמטום הוא לאבד את הגאונים האלה.
לעומת זאת, מאיר אריאל ושלום חנוך, בני דורו של מתי כספי, זכו לגדול בקיבוץ משמרות שעודד וטיפח אותם.
* בבגוד באדם דרכו – בשעת הלימוד (במלעיל) בארוחת הבוקר של חניכי "אדם ואדמה" שעובדים אתי בכרם, לימדתי אותם את שירו של משה טבנקין "ביום מסה", שנכתב בתקופת השואה, ומתי כספי והלחין ושר אותו.
הוא מדבר בשיר על הקורה לאדם (או חברה, או עם או האנושות) כשהוא מאבד את דרכו, את אנושיותו. רגליו יוליכוהו שולל אל מחוז אין בו חפץ... שבו יש מלוא חופניים רק אפר.
בעיניי, זה הטוב בשיריו של מתי כספי.
* ילדותי השלישית – אהוד מנור הופיע פעם בעין זיוון, בערב על שיריו. איני זוכר מי היו הזמרים והנגנים.
כמובן שרבים מן השירים היו של מתי כספי. הוא סיפר על הקשר המיוחד ביניהם.
אחד משיריהם המשותפים הוא "ילדותי השנייה". לקראת סוף השיר מנור סיפר שהשבוע נולד נכדו הבכור, ושר: זו ילדותי השלישית.
* מכבד את הפרס – כאשר נודע על מחלתו של מתי כספי, כתבתי שאני מקווה שהוא יספיק לקבל את פרס ישראל. הצטערתי כאשר התפרסמו התחומים של הפרס השנה, ולא היה בהם זמר עברי.
אילו קיבל את הפרס, יותר משהפרס היה מכבד את מתי כספי – מתי כספי היה מכבד את הפרס.
* הקלטות נדירות – מתי כספי הלחין למעלה מאלף שירים ועיבד והפיק עוד מאות רבות. אבל לאורך היום, לאחר היוודע דבר מותו, הושמעו שוב ושוב אותם שירים. בכל שעה לפחות פעם אחת "ברית עולם". וכן, "איך זה שכוכב", "מישהו", "הנה הנה", "ילדותי השניעה". באמת, שירים נפלאים שאפשר להאזין להם שוב ושוב ללא שובע. אך למה לקפח את השירים האחרים?
מכל התוכניות לזיכרו, נהניתי במיוחד משעתיים בגל"צ עם יואב קוטנר, שהוקדשו בעיקר להקלטות נדירות של מתי כספי.
* שליחות קריטית – אני מאמין שטראמפ טרם קיבל החלטה על תקיפה באיראן, ואוזנו כרויה לקולות שונים שמנסים להשפיע עליו. לכן, ביקורו של נתניהו בבית הלבן הוא קריטי ודחוף.
על נתניהו לעשות כל שביכולתו כדי להניא את טראמפ מהסכם עם איראן, כי כל הסכם עם המשטר האיראני הוא הסכם רע, הוא הסכם מינכני. עם המשטר האיראני לא צריך לחתום על הסכמים. את המשטר האיראני צריך להשמיד.
על נתניהו להעלות גם את סוגיית עזה (אם כי חוששני שבנושא הזה טראמפ פחות קשוב). המסר צריך להיות אחד – פירוק חמאס מנשקו תחילה. פירוק חמאס מנשקו הוא סעיף בהסכם 20 הסעיפים, והוא החשוב שבהם. יש להקציב זמן, ריאלי, אך לא ארוך מדי, לפירוק חמאס מנשקו. יש להבטיח שפירוק הנשק יכלול גם את הנשק הקל. הטבח נעשה בקלצ'ניקובים וגם הרודנות על עזה היא באמצעות קלצ'ניקובים. ויש להבטיח שישראל היא שתקבע אם אכן חמאס התפרק מנשקו. ישראל, ולא אף גורם אחר. ללא פירוק חמאס מנשקו, לא יבוצע שום צעד של נסיגה ושיקום. ואם חמאס לא יתפרק מנשקו, ישראל תחדש את המלחמה ותעשה זאת.
* מהו הכיבוש – חאלד משעל (למה הוא עוד חי?) הצהיר שחמאס לא יתפרק מנשקו כל עוד הכיבוש קיים.
נהדר! עכשיו אנחנו יודעים איך אפשר לגרום לו להתפרק מנשקו. להפסיק את הכיבוש.
אבל... מהו הכיבוש?
נחזור לבוקר 7 באוקטובר. בסרטונים שתיעדו את הפלישה, כאשר המחבלים חצו את הגדר ועברו מרצועת עזה – המדינה הפלשתינאית העצמאית, לתוך שטחה של ישראל, הם דיווחו בקשר: "נכנסנו לכיבוש." וכשהגיעו ליישובים דיווחו: "אנחנו בהתנחלות בארי... בהתנחלות ניר עוז" וכו'.
בעבור הפלשתינאים הכיבוש = מדינת ישראל. זאת המשמעות של הסיסמה "די לכיבוש!"
* מי פוגע באוסלו – צרפת גינתה את החלטות הקבינט בנוגע למעמד המשפטי של יו"ש. הנימוק לגינוי הזוי. הם טוענים שזו פגיעה בהסכמי אוסלו.
הסכמי אוסלו?! בהסכמים הללו הפלשתינאים התחייבו להפסיק את המאבק המזוין בישראל. הם לא כיבדו את ההסכם אפילו יום אחד. נהרות של דם ישראלי נשפכו מאז אוסלו בידי הפלשתינאים, הפרטנרים שלנו באוסלו. אז הם מדברים איתנו על פגיעה באוסלו? איתנו?!
* מפגינים בעד – המפגינים נגד הרצוג באוסטרליה, מפגינים בעד הטבח בסידני.
* זייפן – לאחר פרסום ילקוט הכזבים של נתניהו – נראטיב ברחנותו הפחדנית מאחריותו למחדל, אפשר כבר לקבוע שהוא לא רק שקרן, אלא גם זייפן.
* השוואה מופרכת – עורך "הארץ" אלוף בן עורך השוואה בין גולדה מאיר ונתניהו, בהתייחסותם למחדל שהביא למלחמת יום הכיפורים ולטבח 7 באוקטובר, בהתאמה. לטענתו, בשני המקרים היו אלה מחדלים מדיניים של ראשי הממשלה והם ניסו לברוח מאחריות ולהפיל אותה על מערכת הביטחון. ההבדל בין השניים, טוען בן, הוא שגולדה בסוף נכנעה ונתניהו לא, ושלגולדה לא היה בייס ולנתניהו יש.
ההשוואה בין השניים מופרכת. ראשית, לא בשני המקרים היה זה מחדל מדיני. ערב מלחמת יום הכיפורים היה מחדל ביטחוני מודיעיני. בשנים שקדמו לטבח 7 באוקטובר היה מחדל מדיני – מדיניות של התמכרות לשקט ודחיינות כדי לדחות ככל האפשר ובכל מחיר הסלמה.
שנית, בניגוד לנתניהו, גולדה מעולם לא התחמקה מאחריותה הנובעת מעצם היותה ראש הממשלה. היא לא האשימה את מערכת הביטחון ולבטח לא המציאה עליהם קונספירציות. והיא לא הינדסה "פרוטוקולים" מניפולטיביים כדי לברוח מאחריות ולהטילה על הכפופים לה. היא הקימה מיד אחרי המלחמה ועדת חקירה ממלכתית. לא "נכנעה". יזמה. בחקירתה אמרה אמת, ועד היום איש לא ערער על העובדות. גם הגרסאות של ראשי מערכת הביטחון לא היו שונות במהותן מהגרסה שלה. ועדת אגרנט קבעה קביעה, בעיניי מופרכת, שהסירה מגולדה את האחריות. והיא אף שיבחה אותה על תפקודה בראשית המלחמה, בצדק. ואף על פי כן, לאחר פרסום הדו"ח גולדה התפטרה. והיא אמרה וכתבה שלעולם לא תסלח לעצמה על המחדל. נתניהו, "מר ביטחון", שעיצב את המדיניות שהובילה למחדל ולכן אחריותו אינה רק מיניסטריאלית אלא אישית, מסכל בכל כוחו חקירה. מישהו מעלה על דעתו סיטואציה שבה ועדת חקירה ממלכתית תקבע שאין הוא אחראי ומיד הוא יתפטר ויכתוב שלעולם לא יסלח לעצמו?!
אבל לא הייתי טורח להתייחס למאמרו, אלמלא המסר הפוליטי שלו, שאינו רק שקרי, הוא מסוכן. טענתו של בן היא שמלחמת יום הכיפורים פרצה כיוון שגולדה לא היתה מוכנה לסגת אף שעל בסיני וטבח 7 באוקטובר הוא תוצאת סרבנותו של נתניהו לסגת אף שעל ביהודה ושומרון.
הנראטיב שלפיו מלחמת יום הכיפורים פרצה בשל "סרבנות השלום" של גולדה, הומצא בערך שנתיים אחרי המלחמה. הראשונים שהפיצו אותו היו שולמית אלוני ויוסי שריד, והיא הלכה והתעצמה והגיעה לשיאה בספרו של יגאל קיפניס "1973" שמצא, כביכול, את האקדח המעשן של הטענה. הוא "הוכיח" שסאדאת הציע הצעת שלום וגולדה דחתה אותה. אבל המחקר המונומנטלי המעמיק ביותר על השנים שבין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים, שלושת הכרכים עבי הכרס של פרופ' יואב גלבר, ובראשם הספר "רהב" – מפריכים מכל וכל את הטענה הזאת. זה לא רק המחקר היסודי והעמוק ביותר, הוא גם העדכני ביותר. הוא מוכיח בעליל, שגולדה לא דחתה אף הצעת שלום, כיוון שלא הוצגה שום הצעה כזו. סאדאת בשום אופן לא הציע שלום. ללא מלחמת יום הכיפורים, סאדאת לא היה מעלה על דעתו לחתום על הסכם שלום. יש הטוענים שההישג שלו בתחילת המלחמה, שאותו הציג כניצחון במלחמה, נתן לו את הגושפנקא לחתום על הסכם שלום. אחרים, כמו פרופ' דן שיפטן, טוענים שהוא הלך לשלום שנים אחדות אחרי המלחמה, לאחר שנואש מתקוותו שהמלחמה תגרום לנסיגה ישראלית מכל סיני ללא הסכם.
טענתו של בן שגולדה לא היתה מוכנה לוותר על אף שעל בסיני חסרת שחר. גולדה הסכימה והציעה נסיגה ישראלית מרוב סיני, אך התנתה זאת בחוזה שלום. היא סירבה לדרישה לסגת מכל סיני ומכל השטחים תמורת הסכם אי לוחמה.
גם הטענה של בן שהטבח הוא תוצאת סרבנותו המדינית של נתניהו לסגת מיו"ש, משוללת יסוד. הטבח יצא מעזה, שממנה ישראל, בתמיכתו של נתניהו, נסוגה עד גרגר החול האחרון. הוא לא יצא מיו"ש, כיוון שרוב יו"ש בידינו ובשטחי הרש"פ צה"ל נהנה מחופש פעולה ומסכל טרור. הטבח לא היה כי ישראל לא נסוגה מיו"ש, אלא כי הפלשתינאים חותרים להשמיד את מדינת ישראל, והם זיהו חולשה, במדיניותו ארוכת השנים של נתניהו של התמכרות לשקט, ובקרע הפנימי בעקבות המהפכה המשטרית והמחאה נגדה.
למה הטענה של בן אינה רק שקרית, אלא גם מסוכנת? כי אם לא נפיק את הלקחים הנכונים, נמיט עלינו עוד ועוד אסונות. הלקח ב-7 באוקטובר הוא הפוך לגמרי לזה של בן. הוא מחייב גבולות בני הגנה, כלומר הירדן חייב להיות גבולה המזרחי של ישראל. המחבלים ב-7 באוקטובר הגיעו עד אופקים, שהמרחק בינה לגבול עזה קצר יותר מהמרחק שבין המדינה הפלשתינאית, שלה עורג אלוף בן, לבין הים. נסיגה מיהודה ושומרון תהפוך את גוש דן ואת ירושלים, מרכזי האוכלוסייה הצפופים ביותר, לעוטף המדינה הפלשתינאית. הלקח המתבקש מהטבח הוא להאמין לאויבינו כאשר הם מדברים על רצונם להשמידנו ולהתייחס ברצינות למה שכתוב בספרי הלימוד שלהם בבתי הספר של אונר"א, שהם החממה לייצור מחבלים, רוצחים, חוטפים ואנסים. הלקח מהטבח הוא מדיניות חוץ וביטחון ניצית, אקטיביסטית ולא מדיניות פאסיבית ומבליגה, כמו זו שהמיטה עלינו את האסון.
* זה חינוך – הריאיון של גדי אייזנקוט אצל רוני קובן היה מאלף. איזו אישיות!
שלוש נקודות שאני לוקח מהראיון:
א. אחרי שנהרגו בנו ושני אחייניו, מישהו אמר לו משהו על הסטטיסטיקה. הוא השיב: זו לא סטטיסטיקה. זה חינוך.
ב. הוא נשאל איך היה מסוגל לשבת בקבינט ולקבל החלטות ביודעו שהוא שולח את בנו לקרב? הוא השיב: למעלה מארבעים שנה שלחתי אנשים לקרב. בגלל שזה הבן שלי אנהג אחרת?
ג. הוא דיבר בזלזול על האנשים שמדברים על עצמם בגוף שלישי.
לא תמיד עמדותיו כעמדותיי, אך זה סוג האנשים שאני רוצה בהנהגה הלאומית. ההיפך המוחלט מהאין-הנהגה שלנו.
* עם מי נשיג את הניצחון המוחלט – ינון מגל הפך לסוכן הראשי של ההשתמטות הממארת. בעניין זה הוא נהיה יותר חרדי מהחרדים, תוקפן יותר ואומר מה שהם לא מרשים לעצמם.
מובילי המאבק בסרטן ההשתמטות הם אנשי הציונות הדתית (לא מפלגת ההשתלטות העוינת על המותג), בין השאר בשל סלידתם מחילול השם הנורא של השתמטות ממלחמת מצווה בשם לימוד התורה, כביכול, אך בניגוד לרוחה ולמצוותיה. ולכן, ינון מגל משתלח באנשי הציונות הדתית הנאבקים נגד חוק ההשתמטות.
תחילה, המסר שלו היה שהם סס00מלנים, רחמנא לצלן, אידיוטים שימושיים של הקפלניסטים, שמאבקם הוא למעשה לא למען גיוס אלא להפלת נתניהו. והרי מה חשוב יותר – האינטרס הלאומי, טובת מדינת ישראל, טובת עם ישראל וטובת ארץ ישראל, או האינטרס הפוליטי – טובת הקואליציה והמנהיג העליון? פשיטא.
השבוע הוא עלה מדרגה. הוא השתלח בהם, שאין להם זכות מוסרית לצאת נגד השתמטות החרדים, כי רבים מהם משרתים בישיבות הסדר ועושים רק חצי שירות והבנות שלהם כלל אינן משרתות.
איזו עזות מצח להטיל דופי בשירות של הביינישים, אחרי שרבים כל כך מקירבם נפלו במלחמה. הרי כולם משרתים כלוחמים קרביים, וממשיכים את שירותם הקרבי עוד עשרות שנים במילואים.
ובאשר לבנות – אף שהן פטורות מגיוס, יותר ויותר מתוכן מתנדבות לצה"ל, וכעת כחמישים אחוז מתגייסות, ובהן רבות לשירות קרבי. ומי שלא – ברובן הגדול משרתות שנתיים בשירות לאומי משמעותי. החרדים הרי גם לשירות לאומי אינם הולכים. לא מעט נשים דתיות מבוגרות, אימהות לילדים, ששירתו שירות לאומי, התגייסו בשנתיים האחרונות לצה"ל, עשו טירונות מקוצרת ומשרתות במילואים.
ומה שמרתיח במיוחד, הוא שאת הטיעון הזה משמיע מי שמוביל במקביל קמפיין ארסי נגד שירות בנות כלוחמות קרביות ואף מצהיר שהוא בכלל נגד שירות בנות בצה"ל.
הוא נגד שירות חרדים, נגד שירות בנות. ועם מי ננצח? כנראה שהוא באמת חושב שמה שדרוש לניצחון הוא לחבוש כובע של "הניצחון המוחלט".
ומילה אחת לזכותו של ינון מגל – הוא לפחות גילה יושרה והגינות, כאשר יצא נגד הקונספירציה המטורללת על הקצין המתחזה, כאילו הוא "מרגל" של "אחים לנשק". גם זו לטובה.
* הפנטזיה של ראש הכנופייה –ראש הכנופייה נבח: "אין שופטים בירושלים," בתגובה לפסק הדין המובן מאליו שנתן סעד לקצינת משטרה מצטיינת שהחוליגן עצר את קידומה כיוון שהיתה בצוות שחקר את נתניהו.
למעשה, הוא חשף את הפנטזיה שלו – שלא יהיו שופטים בירושלים. שלא יהיה מי שיגן על הציבור מפני ראש כנופייה, פושע מנעוריו, שהופך את המשטרה למיליציה פשיסטית פרטית חמושה, שמתעמר בשוטרים שנאמנים לתפקידים, לחוק ולמדינת ישראל, ולא לשר העבריין.
* במדינה מתוקנת – בהתגוללותו הבהמית של ראש הכנופייה בבית המשפט, הוא השפריץ איזה משפט שהחל במילים "במדינה מתוקנת."
במדינת מתוקנת ראש הכנופייה היה יושב מאחורי סורג ובריח, לא מכהן כשר לביטחון לאומי.
* שמן למדורה – למה ראש הכנופייה בן גביר עתר לבג"ץ נגד ההחלטה המובנת מאליה של בית המשפט המחוזי לתת סעד לקצינת משטרה מצטיינת שהוא בלם את קידומה בטיעוני שקר, רק כיוון שחקרה את נתניהו וכדי להלך אימים לשוטרים לבל יחקרו שחיתות שלטונית? הוא הרי יודע שהעתירה תידחה.
זה מה שהוא רוצה. העתירה תידחה והוא ישפוך עוד שמן למדורת המשבר החוקתי, שממנו נבנים פשיסטים כמותו.
* שואפת לקקטוס – אני רוצה, ברשותכם, ללמד סנגוריה על עידית סילמן. היא מטומטמת.
מדוע זה עומד לזכותה? כי איך אפשר לבוא בטענות למי שהאיי.קיו. שלה שואף לקקטוס?
כשהיא נשלחת לשלשל בתקשורת, כמו בראיון ארוך ביומן הבוקר ברשת ב', היא לא חשודה בכך שארזה משהו לבד. היא מדקלמת בשטף את דפי המסרים של תעשיית השקרים וההסתה. ויש יתרון בהאזנה לדיקלומיה, כי כך ניתן ללמוד מהם בדיוק המסרים, ללא הטאצ' האישי שמוסיפים דוברים אחרים.
אז המסר האחרון הוא שנתניהו פירסם את הפרוטוקולים והוכיח בעליל שכולם אשמים חוץ ממנו. למה אחרים לא פירסמו פרוטוקולים? ממה הם מפחדים? רונן בר, שאשם בטבח, מרד בנתניהו ומידר אותו. מי שמוסמך לחקור הוא מבקר המדינה, ושישה ימים אחרי שנתניהו העביר למבקר את "הפרוטוקולים" עמית ובהרב מיארה החליטו בניגוד לחוק שאסור למבקר לחקור. ממה אתם מפחדים?
והשוס – היא מפחדת שאחרי שבבחירות העם יתמוך בנתניהו, יצחק עמית יפסול את הבחירות.
כיוון שהאהבלה הזו אינה מסוגלת להמציא באופן עצמוני קונספירציה כזאת, ברור שזו הקונספירציה הבאה של התעשייה. ולמה הם שלחו דווקא אותה? כי זו השיטה. שולחים קודם את הטיפשה להתחיל להרגיל את הציבור לרעיון החדש. הרי לקח לנתניהו שנים עד שהרגיש שקונספירציית ה"דיפ-סטייט" שמיפסטייט נקלטה והוא יכול לומר אותה בקולו. אז הם שלחו אותה, נראה איך זה יתקבל.
* מתקנא בבני – בכל אדם מתקנא, חוץ מבנו ותלמידו, אמרו חז"לינו.
אבל אני מודה, שכאשר בני, המשרת במילואים, שולח לי תמונות ממזרח החרמון ומזרח הגולן, אני מת מקנאה.
מתי אזרחים יורשו לטייל שם?
* ביד הלשון: אליעזר בן יהודה – מתי כספי, שהלך בשבת בלילה לעולמו, הלחין את השיר "אליעזר בן יהודה", ואני רואה לנכון להקדיש לשיר הזה את פינתי הלשונית.
החייאת הלשון העברית לא הייתה מפעל של איש אחד, אך איש אינו מזוהה עימה כאליעזר בן יהודה, שהיה קנאי לשפה העברית, שהיה משוגע לדבר אחד – השפה העברית, שלחם את מלחמותיה, ובלשון השיר: "מלחמה לו את הלע"ז להכרית." ילדיו של בן יהודה היו הראשונים שהתחנכו על טהרת העברית, ובשיטתו המקורית, של לימוד עברית בעברית, מה שחייב אותו להתאכזר אליהם בבידוד מן הסביבה. כן, הוא עצמו ומשפחתו שילמו מחיר כבד במלחמתהּ של העברית, כדי להפוך אותה למובן מאליו.
בן יהודה הקים את ועד הלשון, שקדם לאקדמיה ללשון עברית. הוא יסד וערך את העיתון העברי "הצבי" ואת כתב העת העברי "השקפה" והוא מחבר המילון המונומנטלי, מילון בן יהודה. ומעל הכול, הוא חידש מאות מילים, ובהן המילים המופיעות בשירנו: יוזמה, מגהץ, פצצה, ריהוט, כרובית וגלידה, עד שהשפה גדלה, ולא הכירה את מראה דמותה.
את השיר כתב העיתונאי ושדר הטלוויזיה, ובשנות ה-60 ו-70 גם הפזמונאי, ירון לונדון. לונדון עצמו הוא פריק של השפה העברית, המקפיד על שפה רהוטה וגבוהה ועל הגייה נכונה, ואלה היו לסימן ההיכר שלו. השיר מבטא הערצה לגיבורו של לונדון, אליעזר בן יהודה, שאותו ואת קנאותו לתואר ולפועל ולשם, הוא משווה לנביאים הקנאים לשם. בן יהודה מקדיש את ימיו ולילותיו למשימה הקדושה של החייאת הלשון העברית. לונדון גוער בו בחיבה, על כך שהוא פוגע בעצמו: "אליעזר, מתי תשכב לישון, הן קומתך כמעט אפיים שחה, והעברית אשר חיכתה אלפיים, היא תמתין לך עד בוא השחר." אך בן יהודה אינו שועה להפצרות, נוצתו המהירה לא נחה.
ירון לונדון כתב באהבה רבה על בן יהודה, שבדה מילים, מילים, מילים, מילים ממוחו הקודח. מהיכן לקח לונדון את הביטוי "מוח קודח"? ממוחו הקודח. הוא אביו מולידו של הביטוי, בשירו על בן יהודה. וכיוון שנדרש חרוז לקודח, הוא כינה אותו, משום מה, יהודי מבדח. אך האמת היא, שמה שמבדח באמת בשיר, הוא העובדה שבן יהודה מושר במילעיל, ולא במילרע, כפי שבן יהודה עצמו הקפיד. לו קם בן יהודה מקברו ושמע את השיר, הוא לא היה סולח על כך לירון לונדון.
אך האמת היא שמי שהפך את בן יהודה במילרע לבן יהודה במילעיל, לא היה ירון לונדון, אלא מלחין השיר, מתי כספי, שבניגוד לדרכו אנס את המילים כדי להתאימן למנגינה.
אורי הייטנר
צרור הערות 11.2.26
רוצים גישה מלאה לכל הגיליונות?
הצטרפו לאתר וקבלו גישה לארכיון של למעלה מ-2,100 גיליונות עם אלפי מאמרים, שירים ויצירות ספרותיות.
הצטרפו לאתר